אוי לנו מיום התוכחה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (מ"ה ג').

אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה... יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו... לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה (ב"ר צ"ג י').

 כבר עמדו חכמי המוסר על מאמר זה, וכי איזה דברי תוכחה שמעו האחים מפי יוסף והלא לא הוכיחן ולא ייסרן בדברים, אלא התודע אל אחיו באהבה ובאחוה כששוב לא יכול היה להתאפק, ועוד הוסיף לשאול בשלום אביו, אבל דברי תוכחה מאן דכר שמיה?

 ונראה בזה[1] דזה אכן עומק התוכחה, לא בחרצובות לשון, לא בשוטים ולא בעקרבים של מוכיח בשער, ולא בשערי גיהנם שפותח המוכיח לפני קהל שומעיו, אלא באמת הברורה והפשוטה הנגלית לפני האדם, ולא מותירה לו עוד מקום לברוח ולהסתתר מפניה.

 כך דרכו של אדם, בורח הוא כל ימי חייו, בורח הוא מקונו, בורח הוא מאלוקיו, בורח הוא מעצמו, בורח הוא מן הקול הפנימי הקורא אליו מתוך לבו הוא, קול הקורא אליו, קום קרא אל אלוקיך! בורח הוא מן הקול הקורא אליו שוב נא, שוב נא וחיה, בורח הוא באלף דרכים, במשעולי הכרמים של החיים ומוצא עיסוקים רבים להתעלם מן האמת המציקה שלא נותנת לו מנוח. אך יש, והוא ניצב ערום ועריה מול האמת הפשוטה הנגלית לפניו במלוא עוזה ואוטמת את כל דרכי המילוט והבריחה. פונה הוא אנה ואנה, ויפן כה וכה, אך נסתמו כל הדרכים, שוב אינו יכול לברוח, והקול הבוקע מקרבו גובר והולך עד שהוא מחריש אזנים, עד שעוד אי אפשר להתכחש לו ולהתעלם ממנו, ואז... כובש הוא פניו בקרקע... אלוקי בושתי ונכלמתי להרים פני אליך.

 אחי יוסף חיו עם הכאב הנורא הזה כ"ב שנים! מאז אותו יום מר שבו השליכוהו לבור ומכרוהו לארחת ישמעאלים, מאז אותו יום בו בחרו להתעלם מתחנוניו של אחיהם הקטון ולהקשות את לבבם אל מול צערו של אביהם הזקן, כ"ב שנים נשאו את כאבם בלבם ולא גילוהו לאיש, כ"ב שנים חיו את חייהם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו זה בכה וזה בכה כל אחד נפנה לדרכו והתעלמו מצער אביהם הזקן ואחיהם הקטון אך לא כך חפץ עליון, והמסבב כל הסיבות הזמינם כולם לפונדק אחד לשבור שבר ביתם ואביהם, ושם בהיסח הדעת בעומדם לבקש על נפשם ממשנה למלך מצרים, נפגשו באחת עם האמת, אותה האמת ממנה ברחו זה כ"ב שנים, בפתע פתאום שמעו מפיו "אני יוסף"! "העוד אבי חי"! באחת נפגשים הם עם האמת הנוראה "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו.

 וכך הוא בחיי כל אחד ואחד, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, בורח הוא האדם כל ימי חייו ומסרב לעמוד לרגע להטות אוזן לקול הקורא אליו לשוב אל ה' ולחוס על נפשו בעומק לבו בתוך תוכיות נפשו, יודע הוא שדרך עקלקלות דרכו, אך מסרב הוא להביט נכוחו ולהכיר האמת הפשוטה, אך לא לעולם חוסן, כאשר הקב"ה יבא ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה.

ב

 וביתר תוקף, יש שהאדם סוטה מדרך הישר, עושה עוול ואון, אך תחת אשר יכיר בחטאו וישוב אל ה' בונה הוא תילי תילים של טצדקי ותירוצים, מגדלים פורחים באויר של נימוקים וסברות להצדיק את מעשיו וליישב את דרכיו העקלקלות, וכך צועד הוא בדרכי החיים משוכנע בצדקת דרכו, ואף אינו מעלה על לבו שדרכו עקלקלה. ויש שבאחת מתמוטט עליו עולמו ונוכח הוא לדעת שכל חייו חיי טעות היו, דרכיו מעוותות, ואת אשר חשב כמצוה גדולה ואבן פינה במושגי חייו, משגה היה חטא ועון, ואזי חלל גדול נפער בלבו, ומרגיש הוא שעולמו חרב עליו.

 אחי יוסף השליכוהו לבור ומכרוהו לאורחת ישמעאלים, ופשוט שלא בשרירות לב עשו כן הלא שבטי י-ה הם בני יעקב הצדיקים ממשיכי מסורת אבותיהם הקדושים בגאון ובעוז, וכבר האריכו הראשונים עפ"י מדרשי חז"ל לבאר טעמם ונימוקם או משום שדנוהו כרודף ומוסר, או שדנוהו כנביא שקר על חלומותיו ועל דבריו, או משום שדנוהו כמורד במלכות יהודה וכדו', ומ"מ בטוחים היו שבצדק דנוהו, ואף כאשר משנה למלך מצרים דורש מהם במפגיע להביא את אחיהם הקטן ושם את שמעון במשמר, והחרטה מתחילה לכרסם בלבם, עדיין לא מצאו לפקפק בעיקר מעשיהם ולהכיר בטעותם במכירת יוסף, אלא אומרים הם זה לזה "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (מ"ב כ"א ועי"ש ברמב"ן), עדיין לא מצאו עוז ותעצומות להישיר מבט על עצם המכירה, אלא האשימו עצמם רק על שלא שמעו את תחנוני האח המתחנן על נפשו. כל כך משוכנעים ומשוחדים היו ביושר מעשיהם וצדקת דרכם... עד.. אשר שמעו הם קול קורא אליהם "אני יוסף"! באותו הרגע התמוטט עליהם כל עולמם, באותו רגע ראו מול עיניהם בפלאי ההתגשמות של חלומותיו של יוסף, הנה הם עומדים כולם משתחוים אל יוסף אחיהם הקטן וכתר מלכות על ראשו, הנה בעל החלומות הלזה בא, בא וחלומותיו בידו, ונוכחים הם לדעת שכל חייהם כ"ב שנים חיו והתהלכו בטעות נוראה... ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו!

 וכך כל אחד ואחד, משוכנע הוא האדם שצדיק וישר הוא, שדרכו ורק דרכו נכונה, וכל שיפקפק בדרכו הולך בחושך, בונה הוא מסביב לעצמו מגדלים הפורחים באויר של ראיות והוכחות שדרכו נכונה, עד שמוכן הוא לדרוס לפי תומו כל שיעמוד כנגדו, להלבין פנים, ולהוריד שאול כל שיהרהר ויערער אחר מעשיו ודרכיו, וכך מעביר הוא את כל חייו בטעות נוראה, אוי לנו מיום הדין, אוי ואבוי לנו מיום התוכחה, ביום שבו השופט כל הארץ יבא ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא, ובפתע פתאום יראה ויווכח שכל חייו טעות, שכל דרכיו בוקה ומבולקה, מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, אוי לנו מיום התוכחה.

 ומשום כך שומה עלינו בכל ימינו ובכל דרכינו לבדוק ולפשפש בכל מעשינו ובכל דרכינו בענוה ובשפלות רוח, לבדוק בחורים ובסדקים של בדקי הנפש, הטובה היא הדרך אם רעה, היש בה עץ אם אין, אל תאמין בעצמך עד יום מותך, כולי האי ואולי?

ג

 ונראה עוד להתבונן בזה, דשני דרכי תוכחה יש, דהנה בילקוט שמעוני מצינו מאמר זה בשינוי לשון (רמז קנ"ב):

 "אמר ר' שמעון בן אלעזר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטנן של שבטים היה ולא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו, וכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מעשיו על אחת כמה וכמה"

 ר"ש בן אלעזר אמר שהקב"ה יוכיח כל אחד לפי מעשיו, אבל אבא כהן ברדלא אמר דעתיד הקב"ה להוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, יש שמוכיחים את האדם על מעשיו, לטב ולמוטב, על עשייתו ועל המנעותו מעשייה, על עשה ועל לא תעשה, ויש שמוכיחים אותו על מה שהוא, לא על מעשיו בלבד עתיד הוא ליתן את הדין, אלא על עצם מצבו ומעמדו, על עצם הוויתו ורוחו, על פנימיותו ותוך תוכיותו.

 כשהתוודע יוסף אל אחיו ואמר "אני יוסף העוד אבי חי" ושוב אמר להם "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (מ"ה ג'-ד') היה בזה תוכחה כפולה, "על מעשיו", על מעשה המכירה, ועל כל המעשים של אותו יום מר ונמהר, על השלכתו לבור, על מכירתו למצרים, על טבילת כותנתו בדם, ועל השקר הנורא שאמרו לאביהם יעקב, כל אלה בחינת "לפי מעשיו", אך היתה בדבריו גם תוכחה "לפי מה שהוא", כשהוסיף ואמר "העוד אבי חי", "אבי"! ולא "אבינו"! "העוד אבי חי", שאל יוסף, ובאחת הטעין עליהם מטען נורא של בושה וכלימה, כ"ב שנה מתהלכים הם לצדו ובצלו של אביהם הגדול השרוי באבלו הכבד מנשוא וימאן להתנחם, ובכל השנים האלה לא עלה על דעתם להקל מאבלו ולתור אחר אחיהם הקטן, ואולי בידם יהיה להשיבו אל אביו ולהקל מצערו ויגונו הכבד. "אני יוסף" אחיכם אשר מכרתם אותי למצרים תוכחה על מעשיהם, "העוד אבי חי" - תוכחה על מה שהם!

 וכך לעתיד לבא, כאשר הקב"ה יתגלה ויגלה הדר כבוד מלכותו לבניו התועים, יהי' בכך לא תוכחה "על מעשיו" בלבד, אלא אף תוכחתו של אבא כהן ברדלא "לפי מה שהוא".

 אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה.

 הרחמן הוא יזכנו בחסדיו הגדולים למען כבוד שמו, לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, למען שמו באהבה.

ד

 ועוד רגע אדברה, על מהות התוכחה לעתיד לבא, הנה כתב רש"י "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו מפני הבושה'", בשפתנו המדוברת בהלה ובושה שתים הם ולא אחת, בושה לחוד ובהלה לחוד, אך אין זה אלא משום שלא התנסינו בעומק הבושה הנוראה של אחי יוסף, אותם אחים שזרקוהו לתוך בור נחשים ועקרבים, הפשיטו את כותנתו והטבילוה בדם, מכרוהו לישמעאלים, ובמשך כ"ב שנים לא טרחו לברר את המוצאות אותו, ובפתע פתאום עומד הוא לפניהם במלא הודו והדרו הדר מלכות ומכריז "אני יוסף"! בושה זו בהלה היא, כי נבהלו מפניו מפני הבושה, וכך בושתו של השב בתשובה בעומדו לפני אביו שבשמים, לא בושה בעלמא, היא אלא בושה עמוקה היא מאין כמותה, וכדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ראשון סעיף כ"א):

 "המדריגה העליונה בזה שיכלם האדם על עונותיו מלפני ה', וענין ההכלמה ההרגשה בבושה והשתנות זיו פניו, כענין שנאמר 'כסתה כלימה פני', ובכל מקום תראה הכלימה נזכרת אחר הבושה, כי היא יתירה מן הבושה".

 וכבר אמרו חכמים (גיטין נ"ז ע"א) אמר ר' אלעזר בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו". והדברים מבהילים עד למאוד, ולא בכדי אמרו חכמים (סוטה י' ע"ב) נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים", ובתוס' שם נקטו דדינו יהרג ואל יעבור כדין רציחה ממש (ועיין לעיל בפרשת וישב סי' נ"ג).

 ובושה זו שביד אדם, כאין ואפס היא לעומת בושת הפנים שלעתיד לבא, כאשר יבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מעשיו ולפי מה שהוא.

 אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה!

 



[1] וכבר נחלקו האחרונים אם מברכים על מצוה זו, עיין בשל"ה הק' שער האותיות שער א' שכתב, דמי שבא לידו קידוש השם, קודם שיהרגוהו יברך בשמחה בא"י אמ"ה אקב"ו לקדש שמו ברבים והו"ד בפתחי תשובה יו"ד סי' קנ"ז ס"ק ו'. ובהמשך דבריו הביא כן מתשובת המקובל הרב רבינו מנחם ריקנטי סי' ע', אמנם המהר"ם שיק בביאורו לסה"מ מצוה רצ"ז חולק ע"ז וס"ל דלא ניחא ליה להקב"ה בהכי ולכן לא יברך, וע"ע בדרכי תשובה סי' קנ"ז ס"ק כ"ב.

תגיות: