אונס רחמנא פטריה (תשס"ב)

מרן הגאב"ד שליט"א

ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, כי בשדה מצאה צעקה הנערה ואין מושיע לה (כ"ב כ"ז).

"ולנערה לא תעשה דבר מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה, מנין אף מן הקרבן ת"ל חטא, מנין אף מן המכות ת"ל 'חטא מות', מלמד שמכל עונשין שבתורה פטורה" (ספרי).

א

במקור הפטור

הנה מפרשה זו דקדקו חכמים בכל מקום דלא חייבה תורה על כל המעשה אשר ייעשה באונס, וכאמרם (נדרים כ"ז ע"ב, ב"ק כ"ח ע"ב, ע"ז נ"ד ע"א) "אנוס רחמנא פטריה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר". ומצות ל"ת היא במנין הלאוין להרמב"ם (ל"ת רצ"ד) "שהזהירנו מענוש האנוס על חטא שעשה אחר שהיה אנוס על מעשהו, והוא אומרו יתעלה 'ולנערה לא תעשה דבר' ובסנהדרין אמרו אנוס רחמנא פטריה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר".

והנה כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"כ ה"ב) "כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת בית דין באונס אין בית דין ממיתין אותו. ואפילו היה מצוה שיהרג ואל יעבור, אע"פ שחלל את השם הואיל והוא אנוס אינו נהרג, שנאמר 'ולנערה לא תעשה דבר' זו אזהרה לבית דין שלא יענשו האנוס". ומאידך בהלכות יסודי התורה (פ"ה ה"ד) כתב "כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם וכו', ואף על פי כן מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין ואפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך 'ונתתי אני את פני באיש ההוא' מפי השמועה למדו ההוא – לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר 'ולנערה לא תעשה דבר" עכ"ל.

ויש לעיין בזה למה שינה הרמב"ם בטעם פטור האונס מהלכות סנהדרין להלכות יסוה"ת, וככלל צ"ע בטעם שהוצרכו חכמים למילף הלכתא דא משתי מקראות שונות.

אמנם הנראה פשוט בביאור הענין, דאי מקרא דכתיב גבי נערה המאורסה לחוד הוי ילפינן דפטרה תורה את האונס, מקום היה לומר דאין האונס פטור אלא מדין בי"ד בלבד דקרא עלה קאי באומרו "ולנערה לא תעשה דבר" אולם בדיני שמים עונשין על אונס כרצון, ומשום כך בדקו חכמים ומצאו שכבר נרמז דין זה פעמיים, מחד גבי עונשין המסורין לבי"ד מקרא דנערה המאורסה, אולם אף לגבי משפט שמים איכא למשמע ממה שאמרה תורה "ונתתי פני באיש ההוא" דאין עונש במשפט שמים אלא בעושה ברצונו.

ומעתה נתיישבו דברי הרמב"ם כמין חומר, דכאשר מדובר במשפט המסור לבי"ד (היינו הלכות סנהדרין) כתב לפטור האונס משום קרא דכתיב בנערה המאורסה שענינו פטור מעונשי בי"ד, אולם במקום דעסיק בכלל תורת משפט העונשין בבי"ד ובידי שמים (בהלכות יסוה"ת) הוצרך להביא תרי קראי, חדא לפטור מדין בי"ד ואידך לפטור מדין שמים, ודו"ק.

ב

במהות הפטור

הנה יש לעיין בכל גדר האונס מתי מוגדר אדם כאנוס במעשיו שיש לפוטרו עליהם ואימת הוי כרצון וחייב. ומן הידוע לנו מכמה סוגיות דב' גדרי אונסין הן, האחד – מה שגופו של אדם משמש ככלי לעבירה בעל כרחו וכהא דכפאוהו וכופפו קומתו בפני ע"ז עד שהשתחוה לה, או שתחבו מאכל אסור לתוך בית בליעתו, באלו חשוב הוא כאנוס אף על עצם המעשה ואין כאן איסור כלל וכלל. והשני – מה שכופין את האדם שיעשה מעשה כלשהו באיום שאם לא יעשנו יהרג, וכגון שכופין אותו לעבוד ע"ז או לחלל את השבת וכיוצא בזה, באלו חשוב המעשה כמי שנעשה על ידו אלא שאין העושה נענש מפני היותו אנוס במעשיו הגם כי אפשר שהיה בידו למסור נפשו ולא לעבור באיסור תורה (והוא שכתב הרמב"ם בהלכות יסוה"ת שם לפטור בכל מעשה אונס, ואף באותן ג' החמורות שנצטוינו ליהרג ולא לעבור עליהן אם עבר ולא נהרג פטור דמ"מ מעשה אונס הוא).

והנה בדברי הרמב"ם צ"ע טובא במה שנראה כסתירה בדבריו, מחד חזינן דכתב דאף מי שעבר ולא נהרג במקום שהיה לו ליהרג אינו נענש "מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס", ומאידך כתב גבי חולה שיש בו סכנה (שם ה"ו) "ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וג"ע ושפיכות דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו" ולכאורה מה בין זה לזה, הא תרוייהו לא עשו מעשיהם אלא כדי לפקח נפשם ומה טעם נעניש החולה יתר על מי שאנסוהו אחרים. ובספר יד המלך (שם) כתב ליישב דברי הרמב"ם ונקט דהיכא שאנסו גוי באיום הריגה שיעבוד ע"ז ודאי דאם לא ישמע לו יהרגנו ואם ישמע לדבריו יניחנו לנפשו, וכיון שכן חשוב הוא כאונס ופטור. אולם במקום חולה שיב"ס אין זה ודאות ודאי דאם לא יתרפא באיסור זה ימות או אם יתרפא בו יחיה, וכיון שכך לא הוי כמעשה אונס לפוטרו מן העונשין.

אך מלבד הקושי ביישוב זה מצד טבעו של עולם ומציאותו, דאין כל הכרח שאם יעבוד הישראל עבו"ז יניחנו הלה לנפשו, דשמא בלא"ה גמר אומר לענותו עד מוות, וכן אם ימסור איש ישראל נפש ולא יעבוד עבו"ז אין הכרח ודאי שיהרגנו הלה, דיתכן שישוב בו לבסוף ויניחנו[1] וכן כה"ג גבי רפואת החולה יש דאם לא יעשנו ודאי שימות החולה או אם יעשנו יאריך חייו ואם כן דוחק הוא לקבוע כללי הודאי והספק במסמרות. אך יתירה מזו תמוה מסברא, דמה טעם יהא דין האונס נקבע לפי רוב או הסתברות למידת פקו"נ שבו הלא אין הולכין בפקו"נ אחר הרוב, ויותר נראה לדון דין אונס לפי ענין המעשה, אם רצונו לפקח נפשו ומשו"כ דברי יד המלך לא מסתברא.

ולדידי נראה פשוט דיש לחלק בין מי שאנסוהו על עצם המעשה כגון בכפוהו נכרים ובין מי שמיוזמתו עושה מעשה להנצל ממצוקתו כגון חשיב"ס, וכעין זה אמרו (ב"ב מ"ז ע"ב) "תליוהו וזבין זביניה זביניה" ובטעמא דמילתא אמרו שם "כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני" כלומר דלעולם בכל מה שימכור אינו מוכר אלא משום דוחקו ואונסו ואפ"ה מכר גמור הוא, וכך פירש הרשב"ם "רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין ואפ"ה הוה זביניה זביני בעל כרחו אפילו לא גמר ומקני, שלא נתנה תורה חילוק במקח וממכר בין דברים הצריכין לו ומכרן לדברים שאין צריכין לו, אלא כולהו קנה לוקח וה"נ אע"ג דאניס מוכר קונה לוקח הואיל וקיבל דמים אע"ג דלא גמר ומקני". ומ"מ מסקנת הסוגיה שם "שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחרינא" היינו דאונסא דנפשיה לא הוי אונס כיון שהוא זה שהחליט למכור כדי להקל על מצוקתו אבל אונס דאחרים הכופין אותו למכור אונס גמור הוא ולא הוי קנין. ומסוגיא זו שמענו דיש להבדיל בין האנוס בידי אחרים למי שמרצונו עושה כדי להיחלץ מצרה.

ומעתה יתבארו דברי הרמב"ם, דאכן במקום שנאנס אדם לעבוד ע"ז דאם לאו יהרגוהו אין כאן מעשה איסור וזה שפסק דאינו נהרג ואינו לוקה, אך גבי חולה העובר באיסור תורה לצורך רפואתו אינו אנוס על המעשה והוי כאונס דנפשיה דלא הוי אונס, וזה שפסק הרמב"ם דחולה שיב"ס שנתרפא בע"ז "עונשין אותו עונש הראוי לו". ושוב מצאתי באור שמח (שם) שפירש כן את דברי הרמב"ם והביא ראיה לזה מדברי הירושלמי (ע"ז פ"ב), עי"ש.

וכעין זה מצינו בדברי הפוסקים (שבות יעקב ח"ב סימן קי"ז, נודע ביהודה יו"ד ח"א סימן קס"א) אודות המעשה שליסטים פגעו בקבוצת יהודים וביקשו להרגם ואשת איש מסרה עצמה לעבירה להצילם ממות ונקטו הפוסקים דאסורה על בעלה ולא הוי כאנוסה אחר שזינתה מדעתה וברצונה והרי זה כאונסא דנפשיה דל"ח אונס, ועיין מש"כ בזה בשו"ת מהרי"ק שורש קס"ח, ואכמ"ל.

ונראה בדרך זה עוד ליישב את דברי הש"ך, דהנה בכתובות (ל"ג ע"ב) תנינן "אמר רב אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא" דכל כך קשים יסורין דאף חנניה מישאל ועזריה לא הוו מסרו נפשייהו אם היו מתייסרין. ומכאן דקדקו רבותינו הראשונים (וכ"ה בתוס' שם) דיסורין חשיבי כאונס ומי שיסרוהו לעבור במצות התורה כאנוס הוא. ובזה יש לנו להבין דברי הש"ך (יו"ד סימן קנ"ז סק"ג) דסכנת אבר כסכנת הנפש הוא ואם אנסוהו עכו"ם לעבוד ע"ז ואם לאו יקוצו ידו אף זהו אונס ופטור. ותמהו עליו האחרונים (עיין שו"ת חות יאיר סימן קפ"ג) מפשטות ההלכה (או"ח סימן שכ"ח סי"ז) דאין מחללין את השבת במלאכה דאורייתא במקום סכנת אבר הרי דסכנת אבר לאו כסכנת מות היא (ולא כדברי התוס' סוכה כ"ו ע"א דמותר לחלל את השבת במקום סכנת אבר, וכך הביא במאירי (ע"ז כ"ו) משמיה דיש אומרים, מ"מ לא פסקינן כותייהו וקי"ל לאיסור). ולהמבואר אתי שפיר דגבי שבת אונס דנפשיה הוא דמדעתו ומרצונו בוחר לחלל את השבת לצורך הצלת אבר וכה"ג ל"ח כאונס אבל כאשר אנוס הוא ביד העכו"ם לעבור באיסור תורה הרי הוא אונס גמור.

ג

מחשבת רצון במצב של אונס

הנה יש לדון במקום אונס גמור שאנסוהו לאדם לעבור עבירה אלא שמחשבתו לרצון, דשמח הוא בכפיה זו לעבור באחד ממצוות התורה, אם חשוב הוא כאונס או שמא מדניח"ל בכך כרצון חשבינן ליה, וכבר עמדו בשאלה זו גדולי הדורות והעלו דכה"ג אין דינו כאונס אלא כרצון וחייב, דלא פטרינן משום אונס אלא היכא שעושה המעשה אין בדעתו ורצונו לעשותו כלל וכל עשייתו מתוך אונס, אך זה שדעתו מסכמת וניח"ל באונס שוב אינו עושה משום כפייתו וכיון שכך רצון הוא וחייב.

הנה בהפלאה עמד בשאלה זו (כתובות ג' ע"א, נ"א ע"ב) והאריך בראיות מסוגיית הגמ' דאין פטור אונס כי אם במקום מורת רוח והעדר כל רצון לעשיית המעשה, דאין האונס נקבע במציאות המעשה גרידא אלא ברצון העושה. וז"ל שם בשמעתא דאם לא אתאי מכאן ועד ל' יום "עוד נלענ"ד די"ל וכו' בודאי אף דאיכא איזה סיבה שאפילו אם ירצה לבא אינו יכול לבוא, מ"ה היינו דוקא שרצונו לבא והאונס מעכבו אז מקרי אונס, אבל אם באמת הוא אינו רוצה לבא כלל ואפילו אם לא היה אונס לא היה בא לא מקרי אונס, והבאתי ראיה לזה מהא דקאמר לקמן דף נ"א בתחילתה באונס וסופה ברצון דס"ל לאבוה דשמואל דאסורה ולא אמרינן כיון שעכ"פ אנוסה היא מאי עבדא במה דנתרצית, ותו דקי"ל כל היכא דלא אפשר וקמכוין אסור כדאיתא בפרק כל שעה ויבואר עוד בסוף מכלתין", עכ"ל.

(ובתשובות מהרי"ט ח"א סימן כ"א האריך מאד בשאלה כעין זו והביא מסוגיות הש"ס ופלפל בהם טובא, וראה מה שהביא מדברי הריב"ש ודחייתו שם, עי"ש).

וראה בשולי דבריו שהוסיף לפי"ז ליישב קושית הרמב"ם בענין הידיעה והבחירה (הלכות תשובה פ"ה ה"ה). דהנה כבר תמה הרמב"ם איך תתכן הבחירה ביד כל איש מבאי עולם אם להרע דרכו אם להטיב אחר שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם מעשי אדם ותחבולותיו וכל אשר יקרהו בכל עת מימי חייו, ולא תתכן שתהא הבחירה היפוך הידיעה, וכתב הקו"ש דלהנתבאר ביסוד דין האונס לק"מ דאף שידיעת קוב"ה תכריח שיהיה כן ולא תתכן בחירה היפוך הידיעה, מכל מקום כשעובר אדם בחטא הרי הוא עושה ברצון עצמו וגם אלמלא היתה הידיעה מכרחתו היה עושה והרי זה כאונס ורצון יחדיו דדינו כרצון וחייב.

ומה מאד אתמה על דבריו, דהלא דבר הוא שלא עלתה סברה זו בדעת רבותנו הראשונים שנתחבטו בשאלה זו טובא, אלא פשוט דהקושיא במקומה עומדת, הן הקב"ה בוחן כליות ולב וידע מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש ומכיון שתקבע הידיעה העליונה ותכריח מעשי האדם אשר יעשה גם אותן המחשבות הדעות והרצונות אף המה מהכרח הידיעה העליונה הם, שוב מה מקום לבחירת האדם והדרא קושיא לדוכתא (וכהא דמצינו דיש ואין הרצון אלא כאונס כמבואר לגבי תחילתה באונס וסופה ברצון (כתובות נ"א ע"ב) דאף שבסוף היה רצון מכל מקום "יצר אלבשה" וכיון שכך לאו רצון הוא, וכ"כ הרמב"ם (הלכות אישות פכ"ד הי"ט) "וכל שתחילת ביאתה באונס אע"פ שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו לו וכו' הרי"ז מותר שהיצר לבשה מתחילה היתה באונס" וה"ה הכא רצון שא"א לו לאדם לבחור כנגדו משום הידיעה העליונה לאו רצון המחייב הוא).

והנה בבית הלוי עה"ת פרשת בא ד"ה וירא כתב גם הוא כדברי ההפלאה והוסיף על דבריו דגם במי שמחלל שבת בשביל החולה או לפקח נפשו אם הוא עושה כן להנאתו חייב מיתה, ולענ"ד הדברים תימה, דשאני אונס מפקו"נ דכל פטור האונס אינו אלא משום שאין זה מעשה רצוני אבל אין פטור כשניח"ל וזה רצונו, אבל פקו"נ אינו משום אונס אלא משום שחייב לעבור על מצוות התורה כדי להציל את הנפש ומה לן אם רצונו בחטא או לא הא מ"מ אינו אלא ממלא חובתו, ועוד דאטו היודע שהוא נהנה מכך לא יפקח את הנפש ויניחנו למות. אלא נראה פשוט דשאני פקו"נ מאונס, וכיון שזה חובת האדם ומצווה הוא להציל את הנפש אף אם בדיעבד רוצה הוא בכך כך חובתו. וראיה לדבר מה דמצינו בירושלמי ר"ה י"א ע"א "א"ר נהוראי מעשה שירדתי להעיד על עד אחד באושא ולא היו צריכין לי אלא עילה ביקשתי להקביל פני חבירי" הרי לן דכיון דעדות קידוש החודש דוחה שבת חילל שבת להעיד אף שעיקר כונתו היתה לבקר את חבירו וק"ו הדברים לגבי פקו"נ, ודו"ק בזה.

ובקובץ הערות סימן מ"ט, וכו בקובץ שיעורים ריש כתובות כתב לדון בסוגיא זו והעלה בבירור דכל שיש כונה ורצון זולת האונס רצון גמור הוא וחייב.

ד

דין מעשה שנעשה באונס

הנה ביסוד ענין זה יש לעיין אם פטור אונס מעונש החטא בלבד הוא או אף עצם המעשה כמי שלא נעשה דמי, והאריכו בזה רבותנו האחרונים והאירו בעומק שמועתם. הנה מבואר בריש כתובות דיש דין אונס אף גבי משפטי התנאים והלכותיהן, ונתקשו בזה רבותנו האחרונים דאת"ל דדין זה שאמרו "אונס רחמנא פטריה" מדיני העונשין הוא דאין ביד בי"ד לחייב על מעשה האדם שלא נעשה אלא באונס מה זה ענין לדיני התנאים ומשפטן שאין ענינם בעונש אלא בקיום התנאי והפרתו, והאיך נשפוט קיום התנאי לפי חוקת העונשין.

וכתב הגר"א וסרמן (קוב"ש כתובות אות ה' – י"ב) דמכאן ראיה למש"כ בשו"ת חמדת שלמה (או"ח סימן ל"ח) דמעשה אשר יעשנו האדם לאונסו הרי הוא כמי שנעשה מאליו ואינו מתייחס לאדם שעשאו כלל, דכן היא מהות מעשיו של אדם, לרצונו ובחירתו יעשם וכל שאין בו כונת האדם כמי שלא עשאו הוא דמי. ועי"ש עוד שהביא ראיה ליסוד דין זה מדברי הריב"ש בתשובותיו (סימן ד') שכתב דמי שעבר עבירה באונס ואינו נענש עליה ה"ה דאינו נפסל לעדות משום מעשיו, עי"ש, אך יש לדחות דמה דכשר לעדות אינו אלא משום שאין כאן חטא ולא משום דאין כאן מעשה.

ובשו"ת חמדת שלמה הנ"ל ביאר לפי"ז סוגיא דע"ז (נ"ד ע"א) דבהמה שעבדה ישראל באונס לא נפסלה מלהקריבה ע"ג המזבח. והיינו טעמא לפי שמעשה הנעשה באונס ל"ח כמעשה כלל. וגם בזה יש לפקפק כנ"ל דלמא גבי נעבד שאני דלא אסרה תורה בהמה הנעבדת אלא בשנעבדה בחטא אולם כל שעבדה אדם ולא עבר בחטא לא נפסלה למזבח.

וכיו"ב כתב הגאון ר"י ענגיל באתוון דאורייתא סי"ג להוכיח מב"ק (ל"ט ע"א) "שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר 'כי יגח' ולא שיגיחוהו" הרי לך דאף דלא בדיני עונשין עסקינן אלא בדיני המעשה לבדם, אפ"ה אמרו דאין נגיחת השור חשובה נגיחה וע"כ משום דמעשה הנעשה באונס א"א לחשבו ולייחסו אחר העושה, אך לכאורה י"ל דשאני התם דילפינן מקרא כי יגח ולא שיגיחוהו, ועדיין צ"ע.

ה

אונס במצוות עשה

ומאחר שנתבארו דיני האונס במקום לאוין של תורה נראה כעי"ז לעיין במקום מצות עשה, אם הנאנס מלקיים מצוה הוא פטור בלבד או שמא הוי כמי שאינו בר חיובא באותה מצוה כלל. ונראה עיקר דאין האונס אלא פטור אבל לעולם הוי כבר חיובא, ונביא לזה כמה ראיות.

א: הנה גבי חגיגה תנן (חגיגה ט' ע"א) דמי שהיה חיגר ביום הראשון של חג דפטור מעולת הראייה ונתפשט תוך החג שוב אינו חייב בתשלומין כיון דלאו בר חיובא היה ביום הראשון, אולם מי שנאנס ביום הראשון ולא הקריב "חוגג את כל הרגל יום טוב האחרון של חג" ומכאן לכאורה דאונס לא חשיב כמי שאינו בר חיובא בעצם, דא"כ היה לו ליפטר אף מן התשלומין כמו החיגר.

ב: וכן נראה מדברי הרמב"ם בפיה"מ פסחים (פ"ט ה"א) שכתב בדין מי שנאנס ולא הקריב את הפסח "כשהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון ולא עשה את השני אינו חייב כרת לפי שנפטר מפסח ראשון שנאמר בו לשון כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת, וכששגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת, כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת, והוא אומרו יתעלה והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וגו' וזה ענין אמרם בכאן אלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין" נתבאר להדיא בדברי הרמב"ם דיש להבחין בין הפטור מן הפסח כהטמא ומי שהיה בדרך רחוקה שפטרן הכתוב להיכא ששגג או נאנס ולא הקריב, דהטמא ומי שהיה בדרך רחוקה הרי הוא פטור מן הפסח אלא מצווה הוא בעשה להקריב עוד פסח שני, אולם אותו ששגג או נאנס הרי הוא בכלל הכרת אלא שיש בידו לתקן בהקריבו פסח שני, אולם משעבר ולא הקריב עוד בשני הרי הוא בכרת, וש"מ דהאנוס בדבר מצוה הרי הוא מחוייב אלא שנפטר בזמן שגגתו או אונסו.

ג: וכך מצינו גם בהלכות תפילה (ריש סימן ק"ח) דכתב הט"ז דמי שהיה אונן בזמן תפלה אינו חייב להשלים תפלתו עוד, אולם שאר כל אדם שנאנס ולא התפלל יש לו להתפלל שתים. ובטעמא דמילתא כתב "ואין דמיון בזה לפטור, דאבילות התם אפשר לו להתפלל דהא יושב בטל אלא שחכמים פטרוהו וע"כ אין שייך שם תשלומין דאין זה מקרה אונס אלא פטור מה שא"כ כאן דהוא אין בו פטור אלא שיש עליו אונס שלא היה יכול להתפלל שאין לו פנאי והוא כמו חולה שאין יכול להתפלל או שיכור, כל זה מקרי אונס כיון שהוא עצמו בר חיובא הוא ועל זה ודאי תיקנו תשלומין, כנלענ"ד הפשוט" הרי לן דאין האנוס כמי שלא נתחייב כלל והגם כי אנוס הוא מלקיים מצוותו מ"מ עדיין בחיובו קאי אלא שיש סיבה הפוטרתו לעת עתה.

ד: וכך נראה גם ממה דאיתא בשו"ע או"ח סימן רצ"ז סעיף ה' "מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים אא"כ נתכוין להוציא בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך" הרי דאף מי שאין לו חוש ריח מ"מ יכול להוציא אחרים יד"ח ונחשב בר חיובא, ואף שכתב המשנ"ב שם שכל האחרונים חולקים על הלכה זו, אין זה אלא משום שלדעתם כל עיקר ברכה זו אין בה חיוב וממילא אין בה דין ערבות, אבל אילו היתה ברכה זו חיובית כמו ברכות המצוה לכו"ע היה יכול להוציא אחרים יד"ח אף שאנוס הוא מלקיים המצוה.

ה: ביבמות דף ע' ע"א כתב התוס' לחלק בין ערלות שלא בזמנה שמותר לאכול בתרומה דהיינו לפני יום השמיני למי שמתו אחיו מחמת מילה דאף שאנוס הוא ופטור מן המילה מ"מ אסור לאכול בתרומה דערל הוא.

ו: בב"ב דף י"ג ע"א כתבו התוס' לבאר למה אמרו בחצי עבד וחצי בן חורין דכופין את רבו לשחררו משום שבת ולא אמרו כן משום מצות פו"ר, דכיון דפטור הוא ממצוה זו דהלא לישא שפחה אינו יכול ולישא בת חורין אינו יכול, אין לכפות את רבו לשחררו עי"ש. ולכאורה תמוה דהלא כל ישראל ערבים זל"ז ולמה לא יחוייבו הבעלים לשחרר את העבד כדי שיוכל לקיים מצותו, ולכאורה משמע מזה דהאונס הו"ל כמי שאינו בר חיובא. אך אין מזה ראיה כלל, דכיון דמ"מ אנוס הוא ופטור, אין כופין את רבו לשחררו וז"פ.

והנה הרבה יש להאריך בזה, ומ"מ נראה עיקר דהאנוס בביטול מצוה מ"מ נחשב כבר חיובא.

 



[1] וכבר איתא בירושלמי (שביעית י"א ע"ב) "ר' אבא בר זמינא היה מחייט גבי חד ארמאי ברומי, אייתי ליה בשר דנבילה א"ל אכול, א"ל לינא אכל, א"ל אכול דלכן אנא קטילנא לך, א"ל אין בעית מקטל קטול דאנא לינא מיכל בשר דנבילה א"ל מהן מודע לך דאילו אכלת הוינא קטיל לך או יהודיי יהודיי או ארמאי ארמאי" (פירוש דר"א תופר בגדים היה לחד מן הנכרים ברומי ונתן לפניו בשר נבילה לאכול וסירב. א"ל אם לא תאכל אהרגך, א"ל אעפ"כ אינני אוכל ואם תרצה הרגני, בסוף א"ל אותו נכרי, שלא להרגך באתי אלא לנסותך, שאם אכלת עתה הרגתיך, דיש לך להיות אם יהודי יהודי בכל אשר יקרך ואם נכרי נכרי. הרי דיש ויאנסו נכרי ואעפ"כ לא יהרגנו.