אין מעבירין על המצוות (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ושמרתם את המצות" (י"ב י"ז).

"רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את המצות, אלא את המצוות כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצוות אלא אם באה לידך עשה אותה מיד" (רש"י שם ומקורו במכילתא).

א

הנה כתב רש"י במגילה ו' ע"ב דדרשה זו דמצוה הבא לידך אל תחמיצנה, היא המקור למה שאמרו בש"ס אין מעבירין על המצוות, וכ"כ ביומא ל"ג ע"א עי"ש.

אמנם לולי דברי רש"י היה מקום לפרש את דברי המכילתא דכוונתם למה שאמרו(פסחים ד' ע"א) ויומא כ"ח ע"ב) זריזין מקדימין למצוות, וכך נראה יותר מפשטות לשונם "אם באה לידך עשה אותה מיד", הרי דאין הקפדא אלא לקיים אותה מיד ולא להחמיצה ולאחרה, אך בהא דאין מעבירין על המצוות אין כאן קפידא אלא בעובר על המצוה ומדלג עליה, ולא במי שמאחר לקיימה.

ואפשר שרש"י נוטה לפרש את דברי המכילתא כמקור להא דאין מעבירין על המצוות משום דהא דזריזין מקדימין למצוות למדו בגמ' ממקור אחר מדכתיב "וישכם אברהם בבוקר", ודו"ק בזה.

ועוד יש לעיין במה דמבואר במס' מועד קטן (ט' ע"א):

"רמו קראי אהדדי, כתיב פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו, וכתיב ארח חיים פן תפלס. לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים".

ופרש"י שם:

"פלס מעגל רגלך, כלומר שקול מצות ועיין בהן, איזו מצוה גדולה, ועשה הגדולה: וכתיב ארח חיים פן תפלס, דמשמע כל מצוה שתבא לידך עשה אותה, בין גדולה בין קטנה, ואל תניח קטנה מפני הגדולה".

ולכאטרה היינו מה שאמרו אין מעבירין עה"מ, ועוד רבותא קמ"ל דיש לאדם לעשות את המצוה הבא לידו אף אם מצוה קלה היא ולא לדחותה משום מצוה חמורה שעדיין לא בא לידו. ובחידושי הר"ן שם כתב להדיא דהיינו משום דאין מעבירין על המצוות. ולולי דברי רש"י הוי אימנא דכל עיקר הלכה זו אכן למדו ממה דכתיב בספר משלי כמבואר.

 

ב

ונחלקו גדולי הדורות אם הלכה זו מה"ת היא, דעת הנשמת אדם כלל י"ג ב' דהוי מה"ת, ודרשה גמור היא,  וכך הוכיח מדברי התוס' (מגילה ו' ע"ב) שהקשו למ"ל קרא ששיירי הדם נשפכים על יסוד מערבי תיפ"ל דאין מעבירין עה"מ, הרי דהוי מה"ת. וי"א דאינו אלא מדרבנן דקרא אסמכתא בעלמא, כך כתב הרדב"ז בח"א סי' תקכ"ט, וכך הוכיח באריכות בספר ארעא דרבנן למהר"י אלגאזי בתחילת ספרו (ערך א' אות א'). ועיין עוד ביומא שם במאירי שכתב דדרשה זו ד"ושמרתם את המצות" הוי "רמז לדבר להא דאין מעבירין על המצוות". וידוע מש"כ הרמב"ם במו"נ ח"ג פרק י"ג דבכל מקום שאמרו "אל תקרי" אין זה אלא על דרך "מליצת השיר" וסימנא בעלמא כדי שלא תשתכחנה ההלכות עי"ש.

אמנם אפשר דאכן הדרשה אינה אלא רמז ואסמכתא, וכך מסתבר דהלא ושמרתם את המצות כתיב ולא ושמרתם את המצוות, ושמירת מצות מצוה מה"ת היא, אך מ"מ אפשר דגוף ההלכה מה"ת היא וחידשוה חז"ל מסברא.

ובמנחת אשר לבראשית (סי' כ"ב) ביארתי דשאני דין זה דאין מעבירין עה"מ ממה שאמרו זריזין מקדימין למצוות, דזריזין מקדימין אמרו חז"ל בלשון חיובית והלכה זו משום חיבוב מצוה היא, דאף שאינו עובר על המצוה מ"מ גם בתוך מסגרת זמן קיומה יש להזדרז ולהקדים, וכמו שאמרו (פסחים ד' ע"א יומא כ"ח ע"א) כל יום השמיני כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצוות, אבל "אין מעבירין על המצוות" אמרו בניסוח שלילי, דכאשר עובר על המצוה בלי לקיימה לא רק שלא חיבב את המצוה אלא אף ביזה אותה והחמיץ אותה. ומשו"כ נראה דהא דאין מעבירין על המצוות חמור טפי ממה שאמרו זריזין מקדימין, ואף דהידור מצוה דוחה זריזין מקדימין, לא כן בהא דאין מעבירין וכמבואר לקמן, ויסוד הדבר דהלכה זו נאמרה רק כשהוא עובר על המצוה ואינו מקיימה.

וכבר כתבתי במנח"א לבראשית שם דהלכה זו דאין מעבירין על המצוות מצינו בג' אופנים, א' בשתי מצוות שאין לעבור על הראשונה שפגע בה כדי לקיים חבירתה. ב' בשני מקומות הראויים למצוה, שצריך לקיימה במקום הראשון שפגע בו. ג' בשני זמנים הראויים למצוה שצריך לקיימה בזמן הראשון הראוי לה, ונבאר.

 

ג

בשתי מצוות

הנה מבואר (יומא ל"ג ע"ב) דדישון המזבח הפנימי קודם להטבת שתי נרות משום דכהן פוגע במזבח תחלה ואח"כ במנורה ואין מעבירין על המצוות, הרי לן דבשתי מצוות שונות אין מעבירין עה"מ.

ועוד שנינו (שם) "עבורי דרעא אטוטפתא אסור" ופרש"י דאסור להניח תפילין של ראש לפני תפילין של יד משום דאין מעבירין על המצוות ותחילה פוגע הוא ביד, הרי לן שוב דבשתי מצוות אמרינן אין מעבירין על המצוות, דתש"ר ותש"י שתי מצוות הן כמבואר ברמב"ם סהמ"צ מ"ע י"א – י"ב.

אמנם התוס' שם דחו פרש"י דמטעם אחר מניחים תש"י לפני תש"ר דדרשו חז"ל "כל זמן שבין עיניך יהיו שנים" ופירשו כונת הגמ' דבחליצת התפילין יש להניח בתוך התיק קודם הש"ר ואח"כ הש"י כדי שלמחרת יפגע תחלה בש"י ולא יעבור על המצוות, ועוד פירשו דלענין משמוש אמרו שצריך להקדים ש"י משום דאין מעבירין עה"מ עי"ש.

ובשו"ע או"ח (סימן כ"ה סעיף א') איתא דאף דציצית קודמים לתפילין אם אדם לקח קודם את התפילין בידו מניח תפילין קודם ואח"כ מתעטף בציצית משום דאין מעבירין על המצוות עי"ש.

והנה נחלקו האחרונים במצות קלה שפגע בה תחלה אם ראוי לעבור עליה כדי להקדים מצוה גדולה, הרדב"ז בשו"ת (ח"ד סי' י"ג) דן במי שחבוש בבית האסורים ויש בידו לבחור יום חופש, באיזה יום יבחר, האם ימתין עד שבת זכור או ר"ה כדי לקיים מצוה דאורייתא או שמא יצא את כתלי בית האסורים בהזדמנות הראשונה כדי לקיים מצוה דרבנן, ופסק הרדב"ז דאין מעבירין על המצוות וראוי שיצא בשבת הראשונה כדי להתפלל בציבור ולשמוע קריה"ת. והחכם צבי (ח"א סימן ק"ו) דחה דבריו דע"כ לא אמרו אין מעבירין אלא בשתי מצוות דכי הדדי נינהו אבל יש לעבור על מצוה קלה כדי לקיים מצוה חמורה וגדולה הימנה עי"ש.

החיי אדם בכלל ס"ח סעיף א' ובנשמת אדם שם דחה דבריהם מטעם אחר, ונקט דכאשר יכול לקיים רק מצוה אחת וצריך לבחור איזה יקיים ואיזה יבטל, לא שייך כלל הא דאין מעבירין דהלכה זו נאמרה רק כשבסוף יקיים את שתי המצוות וכל השאלה היא בנוגע לקדימה עי"ש.

וכבר העיר הטורי אבן במגילה שם דמפרש"י שם ביומא מוכח דאין לעבור על מצוה קלה כדי לקיים חמורה שהרי תפילין של ראש קדושתן גדולה מתפילין של יד כמבואר במנחות ל"ד ע"א ואעפ"י כן מקדימין את הש"י משום דאין מעבירין, אך לדעת התוס' שחלקו על רש"י ופירשו סוגיא זו בד"א כנ"ל אין ראיה, עי"ש.

אך באמת נראה דאין מזה ראיה דלא בעוצם קדושת החפצא תליא מילתא אלא בעצם המצוה ותש"ר ותש"י שתיהן מצוות עשה דתפילין וכחדא הן. וסברא זו פשוטה בעיני, אך היא מוכחת מדברי הב"י (או"ח סי' כ"ה) דציצית קודמת לתפילין משום דהוי מקודש שהרי ציצית שקולה כנגד תרי"ג מצוות שבתורה, עי"ש. והרי פשוט דתפילין הוי תשמישי קדושה וקדושתן חמורה מציצית שאינם אלא תשמישי מצוה, ומ"מ חזינן דבדיני קדימה במצוות אינם תלויים בקדושת החפצא אלא בחומרת המצוה, וז"פ.

ועיין עוד במגן אברהם סי' רע"א סוף סק"א דכיון דקידוש היום בשבת דאורייתא וביו"ט אינו אלא מדרבנן שבת קודם ליו"ט, ובלבושי שרד ביאר כונתו דאם חל יו"ט בערב שבת ואין לו די יין אלא לכוס אחד שבת קודם ליו"ט, אף דלכאורה יש לטעון דאין מעבירין על המצוות, ויש להוכיח מדברי המג"א חדא מתרתי, או דס"ל דבמצוה חשובה יש לעבור על מצוה קלה שכבר הגיע לידו (ואף דגם בשבת קידוש על הכוס אינו אלא מדרבנן מ"מ עיקרו מה"ת וחשוב טפי), או דס"ל כדעת הח"א דכשאין בידו לקיים אלא מצוה אחת לא שייך כלל דין אין מעבירין על המצוות, כנ"ל.

ובספר ארעא דרבנן אות א' כתב להוכיח דגם במצוה דרבנן אין מעבירין כדי לקיים מצוה דאורייתא מדברי רש"י בפסחים ק"ג ע"א דברכת המזון קודמת להבדלה משום שנתחייב בה תחלה ואין מעבירין על המצוות, הרי דאל"ה היה הבדלה קודם אף דהבדלה מדרבנן וברכהמ"ז מה"ת, אך אין זה ראיה גמורה דאפשר דחדא מתרי טעמא נקט וז"פ.

ועוד נחלקו הפוסקים בתדיר כנגד אין מעבירין, האם יש להקדים את התדיר אף אם כבר התחיל בשאינו תדיר. דהרמ"א בסי' תרפ"ד ס"ג כתב דאם בטעות התחילו בר"ח טבת בקריאה דחנוכה יש להפסיק ולקרוא את הקריאה דר"ח משום דתדיר קודם כפי שביאר שם המגן אברהם בסק"ה, אך הט"ז בס"ק ד' חלק עליו ופסק דאין מעבירין על המצוות ויש תחילה לגמור את הקריאה דחנוכה עי"ש, הרי דנחלקו אם תדיר עדיף או הא דאין מעבירין. אמנם בבהגר"א שם כתב לבאר את דעת הרמ"א משום דאמרו במגילה כ"ט ע"ב "אין משגיחין בחנוכה" הרי דעיקר הקריאה של ר"ח היא ולא משום תדיר, וכ"כ בישועות יעקב שם. ומ"מ מוכח לפי"ז דמצוה גדולה וחשובה יותר דוחה הא דאין מעבירין, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי מאוד. (ובביאור הלכה שם הכריע דאם כבר התחילו לקרוא של חנוכה אין מפסיקין אבל אם רק הוציא ס"ת זה קודם מקדימין של ר"ח עי"ש).

ויש לעיין עוד בהלכה זו, מה הדין בעבר על המצוה שלא כהלכה, כיצד ינהג יניח מידו את המצוה השניה ויחזור לראשונה כפי שהיה צריך לנהוג מתחילה, או שמא מאחר שכבר עבר על המצוה הוי מעוות לא יוכל לתקון ואם יניח את השניה הוי שוב עובר על המצוה, וכי מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום.

ובשאלה זו נחלקו המשנה ברורה והחזון איש, דבסי' כ"ה סק"ה כתב המשנה ברורה דאם עבר על הטלית ולקח את התפילין יניחם דאם יחזור ויקח את הטלית הוי שוב עובר על המצוה ובשעה"צ שם סק"ה כתב דפשוט הוא. אבל החזון איש בזבחים (סי' ט"ו אות א') כתב מסברא שעליו לחזור למצוה הראשונה ובכך מתקן הוא את אשר עיוות, דו"ק בזה.

ד

בב' מקומות וזמנים

ועוד מצינו כלל זה במצוה אחת שאפשר לקיימה בשתי מקומות, עיין מנחות (ס"ד ע"ב) דאף שכל ארץ ישראל כשרה לעומר מביאין את העומר ממקום הקרוב לירושלים משום דאין מעבירין על המצוות.

ובזבחים (נ"א ע"א) איתא דשיירי הדם דחטאות הפנימיות נשפכים ליסוד המערבי של מזבח החיצון דכאשר יוצא כה"ג את ההיכל פוגע תחילה ביסוד המערבי ואין מעבירין על המצוות.

אך לגירסת רש"י (שם) אין זה משום דאין מעבירין על המצוות אלא מגזה"כ, ועי"ש בתוס' ב' פירושים, ובשפת אמת כתב שם בשיטת התוס' דלא שייך בזה א"מ עה"מ משום דאין כאן שתי אפשרויות ומקומות לקיום המצוה אלא קביעת המקום הראוי לשפיכת השיריים, אמנם מצינו כעי"ז במגילה ו' ע"ב שנחלקו בשנה מעוברת לגבי קריאת המגילה דלחד קוראים באדר א' משום דאין מעבירין על המצוות, עי"ש ואכמ"ל.

ובמגילה ו' ע"ב כתבו התוס' דאין זה משום דאין מעבירין עה"מ אלא מגזה"כ והקשו למה לא אמרו משום דא"מ עה"מ והביאו י"א דרק בשתי מצוות אמרו כן ולא במצוה אחת ודחו מסוגיית הגמ' שם דגם במגילה בשנה מעוברת אמרו א"מ עה"מ ותי' בד"א עי"ש. (ולכאורה עדיפא היה להקשות מהא דמנחות ס"ד בהבאת העומר דהוי מצוה אחת בב' מקומות, ולא מהא דמגילה דהוי ב' זמנים, וצ"ע). אך בטורי אבן שם נקט עיקר דבאמת לא שייך א"מ עה"מ אלא בשתי מצוות ולא במצוה אחת ואיחור זמנה דהלא בכל הני דמגילה כ' ע"א ליכא אלא זריזין מקדימין וכן במילה ביום השמיני ולא אמרו בהם א"מ עה"מ וע"כ דבאיחור זמן המצוה לא שייך אין מעבירין ומה דנקטו  שם בגמ' א"מ עה"מ אינו אלא שיגרא דלישנא  ואין כונתם אלא לכעין דין זריזין מקדימין עי"ש.

וקצת משמע מדבריו דבב' מקומות ניח"ל טפי שאמרו אין מעבירין ולא קשיא ליה אלא בב' זמנים, אך כבר ביארתי לעיל דשאני הא דאין מעבירין עה"מ מזריזין מקדימין, דזריזין מקדימין אמרו  בתוך תחום זמן המצוה ואין מעבירין אמרו בשני זמנים שונים ומוגדרים והוא עובר לגמרי על זמן הראוי בראשונה, ולא ראיתי כלל סיבה לחלק בין ב' מקומות לב' זמנים, וסברא זו כ"כ ברורה ופשוטה עד שיש לתמוה על ענק שבענקים הטו"א שלא שת לבו לסברא פשוטה ודו"ק בכ"ז כי ברור הוא לענ"ד.

והנה במגילה שם נחלקו בשנה מעוברת אם עושים ימי הפורים באדר הראשון משום דאין מעבירין על המצוות, או שמא באדר ב' משום דאסמוכי גאולה לגאולה. ומ"מ זה מקור להנחה דגם בב' זמנים אמרו אין מעבירין עה"מ, וכמבואר.

ה

והנה ידועים דברי התרומת הדשן (סי' ל"ה), והביאו הרמ"א (באו"ח סי' תכ"ו) דאף שהגיע זמן קידוש לבנה באמצע השבוע ראוי להמתין עד מוצאי שבת כדי לקיים מצוה מן המובחר, דמצוה מן המובחר עדיף מהא דזריזין מקדימין והאחרונים האריכו לדון בהלכה זו, וגם אנו ביארנו את הנלענ"ד בזה, עיין מנחת אשר לבראשית סימן כ"ב – כ"ג מה שנתבאר בזה.

ובאבני נזר או"ח סי' תק"ו הקשה דמ"מ אין מעבירין על המצוות ואיך יעבור על הלילות הראויים לקידוש לבנה כדי לקיימה מן המובחר. (וכבר דנתי לעיל אות ג' במצוה חמורה האם מעבירין למענה על מצוה קלה עי"ש).

ולענ"ד לא שייך בזה הא דאין מעבירין דבאמת אין כאן זמנים חלוקים כהא דאדר א' ואדר ב' לגבי מקרא מגילה, ואף שאין מברכין על הלבנה בחידושה אלא בלילה אין זה משום דין תורה במצוה זו שנוהגת בלילה ולא ביום אלא משום דבמציאות הטבעית אין הלבנה נראית ביום ורק הרואה לבנה בחידושה מברך, וכיון שכן אין כל לילה נחשב כזמן מוגדר ואין בזה אלא זריזין מקדימין.

וכיוצא בזה נראה לדחות גם את מש"כ באבני נזר או"ח סי' תנ"ט לחדש דכשיש שבת בין יוה"כ לחג הסוכות חייבים לבנות את הסוכה לפני השבת משום דאין מעבירין על המצוות כיון שבשבת אי אפשר לבנות ולדידי נראה יותר דאין כאן שני זמנים חלוקים ומוגדרים לגבי עצם המצוה, אלא שבשבת אי אפשר לבנות משום מלאכת הבונה ולא שייך בזה אין מעבירין על המצוות, ועיין עוד מה שדנתי בזה בדברי האבני נזר במנחת אשר לבראשית שם.

ו

הנה הראנו לדעת דגם בב' מקומות אמרו אין מעבירין על המצוות, וכתב המשנה ברורה (בסי' כ"ה סק"ה) דאם התפילין מונחים בחדר הסמוך והטלית בחצר רחוק הימנו צריך קודם להניח תפילין ואח"כ ציצית משום דאין מעבירין על המצוות, עי"ש.

ונתקשיתי לפי"ז במה שכתב המגן אברהם (בסי' צ' ס"ק כ"ב) דאם יש שתי בתי כנסיות בעיר מצוה ללכת לרחוקה משום שכר פסיעות (ומקורו מדברי הגמ' בסוטה כ"ב ע"א), ולכאורה הוי מעביר על המצוות. ושמא י"ל כיון דמקבל שכר פסיעות הו"ל כמצוה מן המובחר ודוחה הא דאין מעבירין (ואפשר דמכאן הוכיח המג"א שיטתו גם בסי' רע"א דעובר על מצות קידוש על הכוס ביו"ט כדי לקיימה בשבת אח"כ).

אך יותר נראה דאין כאן הידור בעצם מצות התפילה אלא מילתא אחריתא היא שמקבל שכר פסיעות, ואפשר דעדיף ממצוה מן המובחר לדחות הא דאין מעבירין בפרט אם הוי דרבנן בלבד, וצ"ע בזה.

ולולי דמסתפינא הוי אמינא דרק אם ביהכ"נ הקרוב הוא מצד זה והרחוק הוא מצד אחר ונמצא שאינו עובר עליו אמרו דמצוה ללכת לרחוק ולא אם צריך לעבור על הקרוב, אבל פוק חזי מאי עמא דבר שאין מקפידין בזה כלל, ואפשר דמשום ברוב עם הדרת מלך וכדו' דוחין הא דאין מעבירין.

שוב ראיתי בשו"ת משאת בנימין (סי' ד') ובשו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' ל"ט) שכתבו דרק אם יש מצוה מה"מ בביהכ"נ הרחוק כגון שהוא בית מדרש וכדו' אמרו שיש בזה שכר פסיעות ואל משום עצם ריחוק המקום עי"ש. ועדיין צ"ע בכ"ז.

ונראה לכאורה לדרכנו דכאשר מדובר במילה שלא בזמנה, הדוחה את המילה מיום ליום עובר על אין מעבירין על המצוות ולא רק בזריזין מקדימין, דכיון דמצד עיקר מצות המילה אין מלין בלילה הרי כל יום ויום הוי זמן בפני עצמה. ואף שביארתי במנחת אשר לבראשית (סי' ט"ז אות ב' וסי' י"ט) דהמתעכב מלמול את בנו לאחר שעבר יום השמיני אינו מבטל מצות עשה בכל יום ויום ושלא כדברי הדבר אברהם, מ"מ חמור טפי מהא דזריזין מקדימן והוי בכלל אין מעבירין.

ועוד יש להעיר בהל' מזוזה במי שבא לקבוע מזוזות בפתחי ביתו, דלכאורה עליו לקבוע המזוזות קרוב קרוב תחילה ואסור לעבור על פתח אחד לקבוע מזוזה תחילה בפתח רחוק ממנו, שהרי אין מעבירין על המצוות.

ואף שבמצוה אחת קעסיק שהיא מצוות ציצית מ"מ לא גרע מהזאת הדם וקצירת העומר שמהם למדנו דגם במקומות אמרו אין מעבירין על המצוות ולא מסתבר לחלק בין הני שבהם יכול לקיים את אותה המצוה במקומות שונים למזוזה שבה מדובר במזוזות שונות דמ"מ מעביר על פתח זה לקיים המצוה בפתח אחר. ועדיין צ"ע.

 

הנסים הנסתרים

"מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם" (רמב"ן סוף פר' בא).

הרמב"ן פתח לנו צוהר גדול להבנת סוד הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה לישראל במצרים, הנסים לא נעשו לישראל על מנת שישמשו למקומם ושעתם בלבד אלא להאיר לנו את הדרך בחשכת הגלות ולהחדיר בלבנו הכרה ברורה שגם בזמנים, במעשים, ובענינים הנראים לעינינו כ"טבעיים", מעשים אשר אין יד ה' גלויה בהם לעין כל, עלינו לראות ולהרגיש את השגחת הקב"ה עלינו, הנסים נעשו לישראל כדי שעל ידם נוכל להודות לאבינו שבשמים ולהלל את שמו הגדול על כל נשימה ונשימה כפי שציוונו חז"ל (בראשית רבה י"ד ט') "על כל נשימה ונשימה צריך אדם לקלס לבורא".

וכי מה הוא מושג ה"נס" ומה פשרו, בלשון בני אדם קשורים הנס והפלא זה בזה כאילו כרוכים ירדו מן השמים, וכך אנו אומרים בתפילה "על הנסים ועל הנפלאות", אך בלישנא דקרא פירוש הנס הוא דגל "כנשא נס הרים תראו וכשמוע קול שופר תשמעו" (ישעיהו י"ח ג') וכן מצינו "אל חומות בבל שאו נס" (ירמיהו נ"א י"ב) וגם בתפלה אנו אומרים "ושא נס לקבץ גלויותינו", הרי לנו שני פירושים בענין ה"נס", אך נראה דאין כאן שני פירושים שונים אלא שנים שהם אחד המה, דזה תכלית כל ההנהגה הנסית והעל טבעית לשמש כדגל על ההנהגה הטבעית, ומה דרכו של דגל לסמל ולהפגין בעלות ושלטון וריבונות על מדינה, עיר, או מבצר עליו הוא מתנוסס, כך על הנס לשמש דגל ולהפגין את שלטון הקב"ה על תבל ומלואה וכל מעשה בראשית, "עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם".

ונראה לפי זה ליישב מה שתמהו האחרונים על דברי הרמ"א באו"ח סימן תרפ"ב סעיף א' דאם שכח לומר יעלה ויבא בברכת המזון יאמר "הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו" והקשו מהמבואר בברכות נ"ד ע"א "היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא" ואמרו שם ס' ע"א דאין מזכירין מעשה נסים, שהרי שאין להתפלל על הנס (ועיין בישועת יעקב שם ס"ק ב').

ולפי הנ"ל נראה דבודאי מותר להתפלל על נס שימלא את יעודו המושלם להיות ל"דגל" ולשמש אות ולמופת על שלטון הקב"ה בעולמו, וכאותם נסים שנעשו לאבותינו שעל ידם נתקדש שם שמים, דהלא ודאי שמצוה גדולה היא להתפלל שיתקדש שמו יתברך בעולמו, וזה תכלית כל הוייתנו ומאוויינו לייחד ולקדש שם שמים בעולם, אבל נס שלא יוכל להביא לייחוד שמו יתברך בעולמו הוא נס שוא וממילא התפלה עליו היא תפלת שוא, ומי שמתפלל שתלד אשתו זכר הרי זה תפלת שוא, דאף בעל הנס לעולם לא יכיר בנסו שהרי לעולם לא ידע אם זכר היה מתחלה או שנקבה היתה ובנס נהפכה לזכר וכיון שנס זה לעולם לא יוכל לשמש כדגל ולמופת לקידוש שם שמים אין להתפלל עליו.

ובמסכת שבת נ"ג ע"ב אמרו "מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו, אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, א"ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית" ובתוס' ישנים שם תמהו ממה דמבואר במדרש דנס זה נעשה במרדכי והניק את אסתר, ונראה בדרכנו שאינו דומה הנס שנעשה למרדכי ואסתר שהיה אחד מן הנסים שהביא בסוף הדברים לקידוש שם שמים גדול ונשגב, ובנס כזה הממלא תכלית נשגבה בודאי לא אמרו כמה גרוע אדם זה (ועוד שסדרי בראשית לא נשתנו לו דהיינו לאדם אלא למען קדש שם שמים בעולם וז"פ) דזה הלא תכלית כל הנסים הגדולים והמפורסמים שנעשו לישראל לייחד את שמו הגדול בעולם ולשמש כדגל להשגחת השם.

וכהדין מתלא מתלין בירושלים, מעשה בילד ששאל את אביו בליל הסדר לאחר ששמע אותו מפליג בנס קריעת ים סוף, השיבנו אבינו, הלא הקב"ה ברא את הים, וא"כ מה חידוש יש במה שהוא יכול לבקעו, ענה האב, אמשיל לך משל למה הדבר דומה, פסל אחד היה, אומן גדול במקצועו שאין כמותו בכל הארץ, יום אחד פסל האומן סוס מאבן שיש והניח אותו ברחובה של עיר על מנת שיראוהו הבריות ויאמרו כמה נאה אומנותו של זה, והנה דור הולך ודור בא ואין איש שם אל לבו להביט אל סוס האבן שבצד הדרך ולהפליא את יפיו, האומן נשבר בלבבו והושפל ברוחו ובא לביתו אבל וחפוי ראש על שאין הבריות נהנים מאומנתו ומשבחים יופיה, נחמוהו בני ביתו ואמרו לו, כל כך נפלאים מעשיך עד שידמו בני האדם שסוס חי עומד בצדי הדרכים, וכי יעמדו משטף הליכתם ועיסוקם כדי להביט בסוסים ובחמורים, וכי מה אעשה שאל הפסל, וכי אעשה פסל שאינו דומה לסוס אמיתי ואקלקל את מעשי ואקפח את פרנסתי, לא, יעצו לו מקורביו אלא קח את הסוס אשר עשית וחלקהו לחצאין וכל העובר ישתומם על החזיון הפלאי שלא נראה כמוהו מעולם, סוס מחולק לחצאין עומד על רגליו, וכאשר יתבוננו בני האדם בתופעת הפלא יווכחו לדעת שלא סוס פשוט הוא העומד בפניהם אלא יצירת הוד והדר מלאכת מחשבת של רב אומן וגדול כשרון.

כך השיב האב לבנו הנבון, זו היא פשרה של קריעת ים סוף, לו זכינו ללב טהור, לנפש חפצה, ולשכל הצמא ומשתוקק לדעת ולקירבת אלקים, לא היה הקב"ה צריך לבקוע את התהומות כדי להשריש בלבנו אמונתו ואהבתו, והיינו רואים בים עצמה כמו בכל הבריאה את מעשי ידיו של יוצר בראשית ופינו היה מלא כים להודות ולהלל לשמו הגדול כמו שאמר הנביא ישעיהו "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש בל נעדר" (ישעיהו מ' כ"ו) וכמו שאמר המלך דוד "כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה מה אנוש כי תזכרנו" וכו' (תהלים ח') וכך כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ב ה"ב "היאך הוא הדרך לאהבתו וליראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול" וכו', אך דא עקא, תרדמת ההרגל מעמעמת את הרגשותינו ומקשיחה את לבבנו עד שאנו בני האדם עוברים ושבים ואין איש שם אל לבו להתבונן במעשי ה' ונפלאותיו האופפים אותנו מכל עבר וחופפים עלינו מכל צד, עד שבא הקב"ה ברוב חסדיו וקרע לנו את הים על מנת שנתבונן לא רק בקריעת הים אלא אף בים עצמו ובכל הבריאה כולה ונראה בהם את ידו הגדולה והשגחתו וחסדו הגדול עלינו בכל דבר ודבר ובכל שעה ושעה ונודה ונהלל לשמו יתברך על כל נשימה ונשימה.

ואמרתי מאז בדרך דרוש לפרש את הכתוב על ימות המשיח "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה י"א ט') דקריעת ים סוף תכליתה לחזק את אמונת בני ישראל לדורות עולם לראות את יד ה' בתוך חוקי הטבע וסדרי בראשית אך לע"ל כאשר הנהגת ה' תהיה גלויה תמלא הארץ דעה את ה' אף כאשר "מים לים מכסים" ושוב לא יהיה צורך בייבוש התהומות להשריש את אמונתו בלבנו.

ולא רק בנפלאות הטבע ויופי תופעותיו יש לראות את יד ה' והשגחתו אלא אף בכל ענין ומאורע שבחיי הפרט, ולא כאנשים הפונים אל אביהם שבשמים רק בעתות צרה או כאשר הם עומדים בפני הכרעות הרות גורל, אלא כפי שהורונו חז"ל להודות לשמו על כל נשימה ונשימה, וכבר התאונן על זה רבינו יונה בפירושו למשלי פרק ג' פסוק ו' "בכל דרכיך דעהו וכו', בכל פועל אשר תבקש לעשות זכור את השי"ת וקוה אליו להצליחך בו ותלה בו בטחונך ותשב אליו לבך כי אין הפועל בידך, והוסיף המקרא הזה על מה שאמר תחלה 'בטח אל ה' בכל לבך' כי יש מי שבוטח בהשי"ת בכלל ומאמין שהכל בידי שמים ובוטח בו ולא יבטח באדם ולא בכחו ושכלו, ואך לא ישוב ענין הבטחון אל לבו בפרטים, ר"ל בכל מעשה אשר יעשה על כן אמר בכל דרכיך דעהו פירוש בכל פרטי מעשיך, בכל דרך ופעולה זכרהו" וכו', ועוד הוסיף שם רבינו יונה בסיום דבריו "ודע כי יש אנשים שעיניהם אל ה' במעשה גדול אם יבקשו לפרוש בים לסחורה או לצאת בשיירה ובמעשה קטן לא יזכרו את השם וכו', על כן אמר בכל דרכיך דעהו בדבר גדול או קטן כי אחר שכל הפעולות תלויות ביד ה' וכל ההצלחות בחסדו חייב אדם לזכרו בכל מעשיו" עי"ש בדבריו הנפלאים שהם דרך חיים ותוכחת מוסר בהנהגת האמונה והבטחון.

והצה"ק הר"ר נחמן מברסלב זצ"ל היה מדריך ומרגיל את החוסים בצילו להתפלל אל ה' אף בשפתם השגורה בפיהם כפנות התינוק אל אמו, כי הבטחון על ה' והתפלה אליו בכל דבר ודבר הוא יסוד ומבחן האמונה.

תא חזי מה שכתב רבינו יונה בפירושו למס' ברכות דף ד' ע"ב לבאר את מה שאמרו שם חז"ל כל הסומך גאולה לתפלה מובטח לו שהוא בן העולם הבא ותמהו בדבריהם למה יובטח שכר גדול ומופלג על פרט קטן מדיני התפלה, וביאר "ועוד אמר מורי נ"י טעם אחר, מפני שכשמזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפלה כיון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום וכן נראה בשמות רבה פרשת בא אל פרעה שאומר שם שכשראו ישראל הנסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם בטחו בו ועל זה נאמר 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וכו' ויאמינו בה', וכיון שהוא מזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם ומתפלל מיד נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד, והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העולם הבא", הרי שעיקר האמונה היא הבטחון על ה' והתפלה אליו למילוי צרכי האדם בכל ענין וענין. וכמה גדול החיוב להתחזק בבטחון על ה' בכל דבר ודבר שהרי נאמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם" (ירמיהו י"ז ה') והבוטח בה' נתברך כמ"ש (שם ז') "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" וכאשר יתאמץ האדם במדה זו מסייעין לו מן השמים דכבר כתב הרמב"ם באגרת תימן שהקב"ה קבע אמונתו בטבע הנפש היהודי כמ"ש "וגם בך יאמינו לעולם".

והתבוננות בענינים אלו דהיינו בנסים שעשה הקב"ה לישראל משפיעה על האדם אהבה ויראה ומחזקת בו את האמונה והבטחון עד שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים באהבה וכמבואר עוד בדברי רבינו שם בברכות דתכלית יצי"מ היתה קבלת עול מלכותו ית"ש עלינו להיותנו לו לעבדים כמו שנאמר "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" וכשהוא סומך גאולה לתפלה הוא מוכיח שמכח זכירת יצי"מ הוא מקבל על עצמו עול העבדות וכמ"ש חז"ל "איזו היא עבודה שבלב זו תפלה (תענית ב' ע"א) ולפיכך הוא זוכה לחיי העולם הבא, וזה תכלית הזכירה וההתבוננות במעשי הנסים ובזכר יציאת מצרים.

ונראה בזה ביאור שיטת הרמב"ם בענין זכירת יצי"מ בכל יום ולילה דהנה פסק הרמב"ם בהל' קריאת שמע פרק א' ה"ג כבן זומא בברכות י"ב ע"ב דמצוה להזכיר יצי"מ בכל יום ולילה, אך לא הביא מצוה זו בספר המצוות ובמנין המצוות ונתקשו האחרונים בטעם הדברים (ועיין בצל"ח בברכות שם ובאור שמח בהל' קר"ש שם) ונראה דס"ל להרמב"ם דמצות זכירת יצי"מ אינה מצוה בפני עצמה אלא חלק ממצות קריאת שמע, ולכאורה צריך ביאור מה ענין זכירת יצי"מ לקריאת שמע שעיקרה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות כמבואר במשנה ברכות י"ג ע"א, ולהנ"ל נראה דגם זכירת יצי"מ היא מבוא לקבלת עול מלכות שמים כאשר על ידו מתעורר האדם לעבדות שהיא תכלית יצי"מ והוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים כעבד המקבל על עצמו את עול רבו.