אין מערבין שמחה בשמחה (תשס"ב)

מרן הגאב"ד שליט"א

ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה, מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות (כ"ט כ"ו - כ"ז).

"אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו, וכו'. ר' אילא ר' לעזר בשם ר' חנניה על שם שאין מערבין שמחה בשמחה, ר' יעקב בר אחא שמע לה מן הדא 'מלא שבוע זאת'" (ירושלמי מו"ק דף ו' ע"א).

א

הנה מבואר בש"ס (מו"ק ח' ע"ב) דאין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ואין מייבמין מפני ששמחה היא לו, "וכי שמחה היא לו מאי הוי, אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא ואמרי לה אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה וכו'. מנלן דכתיב (מלכים א' פ"ח) 'ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עימו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה איבעי ליה למנטר עד החג ומיעבד שבעה להכא ולהכא, ודילמא מינטר לא נטרינן וכו' אלא מדמיתר קרא מכדי כתיב 'ארבעה עשר יום' שבעת ימים ושבעה ימים למה לי, שמע מיניה הני לחוד והני לחוד".

ובשורש האי דינא דאין מערבין שמחה בשמחה כתב הרמב"ן כאן "ואני לא ידעתי, כי שבעת ימי המשתה תקנת משה רבינו לישראל (ירושלמי ריש כתובות) ואולי נאמר שנהגו בהם מתחילה נכבדי האומות כענין באבלות, דכתיב 'ויעש לאביו אבל שבעת ימים' ומה שלמדו כאן בירושלמי ובבראשית רבה שאין מערבין שמחה בשמחה, סמך בעלמא ממנהגי קדמונים קודם התורה, אבל בגמרא שלנו לא למדוה מכאן, ודרשוה מ'ויעש שלמה את החג'", עכ"ל. נתבאר בדבריו אלו דזה הדין לא מן התורה הוא. וצ"ע במה שכתבו התוס' (מו"ק שם): "לפי שאין מערבין שמחה בשמחה גזירת הכתוב היא כדדריש לקמן מקרא דשלמה, ובירושלמי דריש מדכתיב מלא שבוע זאת".  ובכתובות (מ"ז ע"א) כתבו "אע"ג דאמר במו"ק ושמחת בחגך ולא באשתך דאין נושאין נשים בחולו של מועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה ודרשה גמורה היא כדאמר בחגיגה (ח' ע"ב) דהוי מדאורייתא". נמצא איפוא דיסוד זה הדין דאין מערבין שמחה בשמחה תליא בפלוגתת הראשונים אם דין תורה הוא אם תקנה  מדבריהם.

אך צ"ע בכוונת התוס' במו"ק שם דמשמע מהמשך דבריהם דלאו דין דאורייתא הוא אלא דאסמכוהו רבנן אקרא, וכמו שכתבו "וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה", והנה אי נימא דדינא דאין מערבין וכו' גזירת הכתוב הוא למה טרחו לתור למצוא קצת סברא וטעמא דקרא, ועוד דהא זה הטעם שכתבו דהוי כעושה מצות חבילות חבילות אינו אלא דרבנן כמו שכתבו בסוטה (ח' ע"א) עיי"ש. ואפשר דהא דכתבו דדינא דאין מערבין שמחה בשמחה גזה"כ הוא כונתם דלאו מידת חסידות והידור גרידא יש כאן כי אם הלכה גמורה דאסמכוה אקרא, וצ"ע בזה.

[עוד מבואר בזה דהתוס' סתרו משנתם בטעם שאמרו חכמים דאין עושין מצות חבילות חבילות, הן במו"ק כתבו בטעמא "דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה" אולם בסוגיא דסוטה סמכו אדברי רש"י שפירש כדי שלא יהיו המצות נראות עליו כמשאוי, וצ"ע].

ובפלוגתת הבבלי והירושלמי מהיכא ילפינן דאין מערבין שב"ש, אפשר דנ"מ איכא אי ילפינן מקרא דחנוכת המקדש דשלמה אם מקרא ד'מלא שבוע זאת' דכתיב ביעקב. דהנה כתב השו"ע (סי' תרצ"ו ס"ח) דמותר לישא אשה בפורים ואינו אסור אלא במועד. אולם כבר כתבו פוסקי בתראי (אליהו רבה, וחמד משה שם) דאף בפורים אין לישא אשה לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. ובתשובות "כתב סופר" (או"ח סי' קל"ח) האריך טובא בסוגיא זו וכתב דפלוגתת רבוותא אם שרי לישא אשה בפורים שרשה בפלוגתת הש"ס דידן ותלמוד המערב מהיכא ילפינן האי דינא דאין מערבין שמחה בשמחה, דלשי' הבבלי דיליף לה מחנוכת המקדש דשלמה נמצא דלא איירינן אלא בשמחה דאורייתא כשמחת החג וחנוכת המקדש, אולם אליבא דתנא ירושלמאה דאסמכה אקרא דכתיב 'מלא שבוע זאת' דאיירי בשבעת ימי המשתה נמצא דינהג זה הדין אף בימי השמחה מדבריהם דומיא דשבעת ימי המשתה דאינן אלא דין חכמים[1], וש"מ דאף אותן בכלל ואין מערבין שמחה על שמחתן. נמצא איפוא דנ"מ רבה היא מהיכא ילפינן דאין מערבין שמחה  בשמחה, ודו"ק בזה.

ב

כתב הרמב"ם (הל' אישות פ"י הי"ד) "ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שביארנו, לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר 'מלא שבוע זאת ואתנה לך גם את זאת*[2]. והנה בהל' יו"ט (פ"ז הט"ז) כתב: אין נושאין נשים ולא מייבמין במועד כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין וכו', ומארסין נשים במועד ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג". והוא מסוגיית הש"ס (מו"ק שם) כדתנינן "אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו" והרבה אוקימתות וטעמים אמרו שם "אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי אלעזר אמר ר' חנינא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, רבה בר רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו, א"ל אביי לר"י הא דרבה בר רב הונא דרב הוא, דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב מנין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך ולא באשתך. עולא אמר מפני הטורח, רבי יצחק נפחא אמר מפני ביטול פריה ורביה". ונקט הרמב"ם כטעמא דרב הונא מפני שמניח שמחת הרגל דכן ס"ל נמי לרב. ולכאו' יפלא, דגבי נישואין כתב כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין, אולם בדין סעודת אירוסין כתב שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג, הרי שזכר ב' טעמים כחדא, ועי' בלחם משנה שעמד בזה וכתב ליישב דמאי דקאמר שלא יערב שמחה אחרת רוצה לומר שלא יניח שמחת הרגל ויעסוק בשמחה אחרת והינו הך ואין הלשון מדוקדק] נמצא דדברי הרמב"ם סתרי אהדדי, דהכא כתב בטעמא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה[3] ובהל' יו"ט כתב בטעמא שלא יניח שמחת הרגל ויעסוק בשמחה אחרת, ותמיהה רבתי היא.

וביישוב דברי הרמב"ם אמרתי בס"ד לדקדק ולשום אל לב לישנא דהרי"ף בשמועת הש"ס דמו"ק שם, דגריס וז"ל אין נושאין נשים במועד "מפני ששמחה היא לו, וכי שמחה היא לו מאי הוי, אמר רב יהודה אמר שמואל לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, ואמר רב דניאל בר קטינא אמר רב מנין שאין נושאין נשים במועד שנאמר 'ושמחת בחגך' בחגך ולא באשתך. עולא אמר היינו טעמא דאין נושאין נשים במועד מפני הטורח, רבי יצחק נפחא אמר מפני ביטול פריה ורביה", עכ"ל. והנה זאת ברירא בידן, דהיכא דפליגי אמוראי גריס הש"ס 'שמואל אמר, רב אמר' וכיו"ב, וכגירסת תלמודא דידן, אולם לגירסת הרי"ף, גרסינן "שמואל אמר לפי שאין מערבין שמחה בשמחה ואמר רב דניאל וכו' ומשמע דהמשך הדברים הוא ומוסיף על הראשונות ולא פליגי ולבתר הכי פליגי עולא ור"י נפחא וגרסינן נמי עולא אמר ר"י אמר וכו' וא"כ הא דאמר רב דניאל משמיה דרב לאוסופי אר"י אמר שמואל קאתי, דמה טעם אין מערבין שמחה בשמחה לפי שנאמר ושמחת בחגך ודרשינן ולא באשתך.

אם כנים אנחנו נראה לומר דהרמב"ם שם בשיטתא דהרי"ף אזיל וא"כ לא סתרו דברי הרמב"ם בהל' יו"ט שם כתב "שלא תשתכח שמחת היו"ט בשמחת הנישואין" ועוד כתב משום זה הטעם "שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג" לדבריו בהל' אישות דאין נושאין נשים במועד לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, דכולהו טעם אחד הן, אלא דבהל' יו"ט כתב אותו טעם השייך לדין היו"ט "שלא תשתכח תורת יו"ט" ובהל' אישות כתב כענין דאיירי התם דאין מערבין שמחה בשמחה אע"ג דתרוויהו  טעם אחד ודין אחד.

ומעתה נראה עוד דהכי נמי ס"ל להתוס' ביסוד דין זה דאין מערבין שב"ש, דהנה בפירושם למסכת כתובות (דף מ"ז ע"א) כתבו בזה"ל "אע"ג דאמר במו"ק 'ושמחת בחגך ולא באשתך' דאין נושאין נשים בחולו של מועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה ודרשה גמורה היא כדאמר בחגיגה דהוי מדאורייתא", והנה מדכתבו דדרשה גמורה היא ע"כ לאו לדרשה דחנוכת המקדש אמור ואף לא לדרשה ד'מלא שבוע זאת' דאסמכתא נינהו אלא דרשה גמורה היא דכתיב 'ושמחת בחגך' ודרשינן ולא באשתך ומשום דאין מערבין שמחה בשמחה. נמצא מקרא ד'ושמחת בחגך', ילפינן דאין מערבין שב"ש, ודו"ק בזה.

ג

ברם, אכתי יקשה מה צריך למה שדרשו "ושמחת בחגך ולא באשתך" לאותה שאמרו דאין מערבין שמחה בשמחה, הא בסוגיא דמו"ק אקשינן מנלן דאין מערבין שב"ש ואייתינן לקרא דכתיב בחנוכת המקדש דשלמה ומה נתחדש טפי בהך דרשה ד'ושמחת'. ושמא יש לפרש ולבאר הדברים לפי מה שחידש מרנא הגרש"ז אוירבך זלה"ה ביסוד שמחת המועד[4], דהנה פסק השו"ע דנושאין נשים בפורים, ולכאו' יפלא מה בין שמחת הפורים לשמחת המועד דקי"ל דאין נושאין נשים במועד ואין מערבין שמחה בשמחה אלא היינו טעמא, דשמחת הפורים אין חיובה שישמח האדם משום עצם קדושת היום, כי אם בעשותן ימי משתה ושמחה, ומעתה כל דבר שישמח בו האדם ממצות היום הוא ומשום כך שרי לישא אשה בפורים אחר ששמחה היא לו, אולם גבי שמחת המועד קרא כתיב 'ושמחת בחגך' היינו שישמח האדם בשמחת החג דוקא ומשישמח באשתו ביטל לשמחת המועד. וראיה פשוטה נראה, דהא גבי שמחת הפורים כתיב "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" ופשיטא דהמבושם ביינו עד דלא ידע אין שמחתו מעצם קדושת היום לפי ששתוי הוא מיינו שעליו ואעפ"כ קיים את מצות השמחה לתקנת חכמים משא"כ בשמחת המועד, ודו"ק.

שוב חזיתי שהדברים מפורשים בדברי הרמ"א בדרכי משה (סי' תרצ"ו שם) ודבריו קילורין לעינים.

ונראה להוסיף בזה, דהא דאין נושאין נשים במועד לאו משום דאיסור בעצם הוא, אלא דנצטוונו במועד לשמוח כל שעה בשמחת המועד, והשמח באשתו אין שמחתו מחמת המועד אלא מחמת דבר אחר וממילא הוא אסור משום דאין מערבין שמחה בשמחה. נמצא איפוא דאלמלא שאמרו חכמים דאין מערבין שמחה בשמחה הו"א דשרי אף לשמוח באשתו אולם משאמרו דאין מערבין שמחה בשמחה ע"כ דבעינן שישמח האדם בשמחה שנתחייב בה היא שמחת המועד, ומשישמח באשתו נמצא שמח בדבר אחר וביטל מצות התורה. ודו"ק בזה כי נכון הוא.

ד

ומעתה נשכיל בטעם שלא זכר הרמב"ם בהל' אישות אותה שדרשו בתלמודא דידן מקרא דשלמה ואפיק לה מקרא דתנא ירושלמאה דכתיב 'מלא שבוע זאת', דהנה להאי קרא דדרשו בבבלי הו"א דהא דאין מערבין שמחה בשמחה היינו דווקא במקום שעניני השמחה חלוקים ומובדלים במהותם, כשמחת החג ושמחת חנוכת המקדש, שמחת חתן וכלה ושמחת היו"ט, ואכתי לא ידענו דאין מערבין שמחה בשמחה אף באותן שענינם אחד כהנושא ב' נשים כאחת. ולפי שכתב שם בהלכתא דא דאין עושין שבעת ימי המשתה לב' נשים כאחת לא זכר אלא קרא ד'מלא שבוע זאת' דמיניה שמעינן שפיר דאף הנושא ב' נשים כאחת ישמח עם כל א' שבעת ימים בפ"ע, והדברים מתיישבים כמין חומר.

ה

ומענין לענין אמרתי להביא מה שנחלקו האחרונים בטעם שאין מקדשין הלבנה בשבת ויו"ט, הנה בשו"ת "שבות יעקב" (ח"ג סי' ל"א) הביא מה שכתב הגאון רבי דוד אופנהיימר בטעמא דמילתא, ובתוך דבריו העתיק דברי הרמ"ע מפאנו בתשובותיו (סי' ע"ח) דאין מקדשין הלבנה בחג לפי שראוי לאומרה בשמחה וקי"ל דאין מערבין שמחה בשמחה, עי"ש. [כבר מצינו שנשאל הרשב"א בזה (ח"ד סי' מ"ח) וכתב השואל בשם הר"מ מקוצי (בעל הסמ"ג) דאין מקדשין הלבנה בשבת ויו"ט כיון דלבנה למעלה מעשרה היא וחיישינן דילמא איכא דין תחומין למעלה מעשרה ולא נוכל לקבל פני הלבנה, והשיב הרשב"א דאין בדברים טעם, דאין ברכת הלבנה להקביל פניה כביכול, אלא לפאר ליוצרה ולרומם מלכותו, "וכבר בדקנו בספרו של הרב (הוא ספר הסמ"ג) ולא מצאנו שם" ובטעמא דמילתא כתב דענינה עפ"י הסוד לבקיאין ויודעי ח"ן].

וכתב הגר"ד בתשובתו הנ"ל לדחות דברי הרמ"ע מהא דחזינן מדברי הרמב"ם דנקט בעיקר טעמא דאין נושאין נשים במועד (הל' יו"ט שם) כדי שלא תשתכח שמחת היו"ט ולא זכר הטעם דאין מערבין שמחה בשמחה ש"מ לאו עיקר טעמא הוא.[5]

והנה לבד מה דאיכא לפקפק טובא בראייתו מכמה פנים וכמבואר לעיל דבאמת ס"ל לרמב"ם גם זה הטעם דאין מערבין שב"ש, נראה עוד פשוט דכל ששמחת תורה ומצוה היא לא שייך לומר בו דאין מערבין שמחה בשמחה, הגע עצמך, כלום המקיים מצות ד' מינים ומצות אכילת מצה ביו"ט בשמחה כראוי וכן הלומד תורה המשמחת לב בחג ומועד חשיב כמערב שמחה בשמחה וביטל שמחת יו"ט, הא ע"כ זה אינו. ומכאן אומר אני פשוט דלא אמרו דאין מערבין שמחה בשמחה אלא בשמחת הגוף אף דאית בה מצוה, כשמחת אירוסין ונישואין, אולם שמחה שאין בה שמחת הגוף כלל כשמחת תורה ומצוה אין בזה משום עירוב שמחה כלל. ומה"ט פשוט דלא חשו חכמים וקבעו לשמוח בשמחת התורה ביו"ט דשמיני עצרת אף דחג היא והלא אין מערבין שב"ש, וכמדומני שכבר נתקשה בזה בקרן אורה במו"ק שם, ולענ"ד לק"מ והנלענ"ד כתבתי.

 


[1]  כדאיתא ברמב"ם ריש הל' אבל "משה תיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה", וכ"ה ברא"ש פ"ק דכתובות (סי' ה'), וכן איתא להדיא בירושלמי פ"ק דכתובות, והכי נמי ס"ל לרמב"ן כמו שהזכרנו, עיי"ש.

[2] ויל"ע מה טעם לא זכר הרמב"ם לדרשת הש"ס דידן מחנוכת המקדש שעשה שלמה ונקט עיקר כדרשת הירושלמי, וצ"ע.

[3]  וכן כתב שם הי"ג וז"ל "יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכולן כאחת, אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראויה לה, אם בתולה ז' אם בעולה ג' ואין מערבין שמחה בשמחה", עכ"ל. [ולכאו' יקשה מעתה מה טעם א"ל לבן ליעקב מלא שבוע זאת, הא יכול היה ליתן לו שתי בנותיו כאחת וישמח לאחר מכן עם כל אחת שבעה ימים כראוי לה, וצ"ע]. ועי' מש"כ הרב המגיד על אתר וז"ל" יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד וכו', דבר ברור הוא ויש לו סמך בפ"ק דמו"ק (דף ח')", וכבר תמה עליו המקנה בחיבורו עמ"ס קידושין (קונ' אחרון הל' קידושין סי' ס"ב) מה ראיה מצא בסוגיא דמו"ק, הא התם חזינן איפכא דיש איסור בעצם הנישואין ולאו דווקא משום הסעודה, ועיי"ש שכתב לבאר דברי הרמב"ם בדרך אחר ורחוק הוא, ואכמ"ל.

[4]  מתוך דבריו בשמחת נישואיו שנערכה בפורים המשולש בירושלים עיה"ק (הובאו בקובץ תורני "מבקשי תורה" עניני שידוכים ונישואין).

[5]  וכתב עלה "בשבות יעקב" שם דאף דמכל הנ"ל עולה דאין טעם לאסור לקדש הלבנה בשבתות ויו"ט מ"מ הכי נהוג עלמא דאין מקדשין הלבנה בשבת ויו"ט וגדול המנהג, אולם פשוט דהיכא דיומא דמשלם זימנא הוא יש להתיר, עיי"ש.