אישה במילת הבן (תשע"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א


אשה במילת הבן

 

"ויהי בדרך במלון ויפגשהו יקוק ויבקש המיתו. ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולת" (ד' כ"ד – כ"ו).

"עובד כוכבים לא ימול ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עובד כוכבים מל את ישראל בזמן שאחרים עומדים על גבו אבל בינו לבין עצמו לא... איתמר מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה, דרו בר פפא משמיה דרב אמר 'ואתה את בריתי תשמור' ורבי יוחנן אמר 'המול ימול' מאי בינייהו ערבי מהול וגבנוני מהול איכא בינייהו, מאן דאמר 'המול ימול' איכא, ומ"ד 'את בריתי תשמור' ליכא, והתנן קונם שאני נהנה מן הערלים מותר בערלי ישראל וכו', אלא איכא בינייהו אשה, למ"ד 'ואתה את בריתי תשמור' ליכא דאשה לאו בת מילה היא, ולמ"ד 'המול ימול' איכא, דאשה כמאן דמהילא דמיא. ומי איכא למ"ד אשה לא והכתיב 'ותקח צפורה צור', קרי ביה 'ותקח' והכתיב 'ותכרות' קרי ביה 'ותכרת' דאמרה לאיניש אחרינא ועבד, ואיבעית אימא אתיא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה" (עבודה זרה כ"ו ע"ב - כ"ז ע"א) .

 והנה למדנו מסוגיא זו שלש הלכות ונדון בכל אחד מהם בקצור.

א. אשה כמאן דמהילא דמיא. ב. מינוי שליח למילה. ג. תחילת מילה בפסול וגמרה בהכשר.

 

א

כמאן דמהילא דמיא

כתב הגאון ר' יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא (כלל י"א) לחדש דכל המצוות שאינן חיוביות ולא צוותה בהם תורה אלא על דרך השלילה, דהיינו, שאם לא ינהג כמצות התורה אזי יעבור על הבלתי נרצה, באלו כל הפטור מהן חשוב כמי שקיימן. וכהא דציוותה תורה על ישיבת סוכה כל שבעה, שאין התורה מבקשת את עצם הישיבה בסוכה, דאם חפץ המצוה היא הישיבה בסוכה, מוטלת היתה חובה זו על כל אחד ואחד לישב בסוכה, ואחר שהאכילה רשות היא ואין המצוה אלא דאם יאכל לא יאכל אלא בסוכה, אין מצות סוכה חובה, וכל הפטור ממנה כאילו קיימה. וה"ה במצות ד' כנפות דציצית, דאין המצוה מחייבת לקנות בגד וללבשו ולקיים מצות ציצית, אלא כוונת המצוה ע"ד השלילה שלא יהיה הבגד בלא ציצית, וא"כ נשים שלא נאסרו בלבישת בגד ד' כנפות בלא ציצית, אם יטילו ציצית בבגדיהן לא יברכו עליה אחר שאין במעשיהן כלום, דאף כשאין ציצית בבגדיהן הרי זה כאילו יש להן עי"ש.

וסמך דבריו אהא דסוגיין, דאע"ג דרק מי שהוא מהול כשר למול וכדילפינן מקרא דהמול ימול, מ"מ אשה כשירה למול דאשה כמאן דמהילא דמיא, ומבואר מזה דכיון דאין עיקר מצות המילה אלא בהסרת הערלה ואין לאשה חסרון ערלה נחשבת היא כמהולה. וכן לגבי ציצית אם אין לבגד האשה ציצית שפיר נחשב כאילו יש בו ציצית. ועי"ש עוד שהוכיח מדברי התוס' (קידושין ל"ו ע"א ד"ה הקבלות) שהקשו דלמה בעינן קרא לפסול  אשה מעבודת הקרבנות לפי שאינן בקבלות והזאות, "וא"ת תיפוק ליה דכל הני אינם כשרות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים דאפילו כהנים בזמן שאין בגדיהן עליהם אין כהונתם עליהם, וי"ל דלפי שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוי מחוסרי בגדים". הרי שבכל אלו המצוות שענינם ע"ד השלילה שלא יכשל באי עשייתן, כל הפטור מהן כאילו קיימן דמי והיינו טעמא דאשה כשירה למילה אף דדרשינן מקרא ד'המול ימול' דלא ימול אלא הנמול.

והנה אף דהגאון הנ"ל הדר ביה מדבריו גבי סוכה, מ"מ לדרכו מצינו שפיר ליישב מנהג כמה קהילות (כ"ה מנהג לבוב הובא בישעות יעקב סי' תר"מ, וכן היה מנהג החתם סופר, עי' בספר חתן סופר בשער הכלאים והגידולין העיד בשם אמו בת החתם סופר) שנהגו דנשים מברכות אמצות לולב ואינן מברכות אישיבת סוכה, דאי נימא דעיקר מצות סוכה ע"ד השלילה היא שלא יאכל חוץ לסוכה, א"כ אחר שמצות עשה שהז"ג היא פטורות מלישב בסוכה והרי"ז כאילו ישבו בה, נמצא דאף בעודן ברה"ר חשיב כאילו ישבו בסוכה ומעתה לא יברכו עוד על ישיבתה, ודו"ק. והארכתי בזה במנחת אשר מועדים (ח"א סימן מ').

אמנם מלבד מה שכל דבריו רחוקים בסברא וביושר הפשט, לא כך פירשו רבותינו הראשונים (הרי"ף סוף פרק ר"א דמילה, שאילתות דרב אחאי גאון שאילתא י') הא דאשה כמאן דמהילא דמיא, וכתבו בטעמא דמילתא לפי מה דתנינן (ע"ז שם) דמי שמתו אחיו מחמת מילה חשוב כמהול אחר שכל ישראל נקראו מהולים, ואשה נמי לא גריעא מאותו שנפטר מלמול ואעפ"כ מהול חשיב ולהכי אשה כמאן דמהילא דמיא. ושוב חזיתי דכן כתב הגאון הנ"ל בעל אתוון דאורייתא בספרו גליוני הש"ס (שם) דנהי דכתב בספר הכללים לפרש ע"ד הפלפול בטעם דאשה כמאן דמהילא דמיא, מ"מ אחר ראותו דברי הראשונים בעיקר הסוגיא שוב א"צ לכל הנ"ל.

ב

שליחות במילה

והנה הקשו בגמ' (שם) אמאן דאמר אשה פסולה מלמול מדכתיב גבי צפורה "ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה" ש"מ אשה כשירה למילה, ותירצו דאמרה לאיניש אחרינא ועבד. והקשו התוס' דאי נימא דמילת אשה פסולה א"כ למה דרשינן (קידושין כ"ט ע"א) קרא מ"אותו ולא אותה" לפטור אשה ממילת בנה הא בלא"ה פסולה היא מלמולו, ותירצו התוס' דאלמלא קרא ד'כאשר צוה אותו' הו"א דאף שפטורה היא מלמול מ"מ יש לה להשתדל ולבקש אחרים למוהלו, קמ"ל קרא דאשה פטורה מן המילה ומחובת ההשתדלות בה.

וכבר פליגי רבוותא אם יכול האב לעשות אחר שלוחו למול את בנו, שיטת הש"ך והקצוה"ח (חו"מ סי' שפ"ב) דאין ביד האב לעשות שליח במילת בנו, ויסודם מדברי הרא"ש בפרק כיסוי הדם (סי' ח') שכתב וז"ל "וכשהאב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבים למולו ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר אם קדמו". וכתב הש"ך (שם ס"ק ד'):

"ומדברי הרא"ש מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למולו וחייב הוא בעצמו למולו דומיא דכיסוי מי ששפך יכסה, וכן משמע מדברי הרמב"ם וכו'. וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחר למול את בנו אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלים מצות עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה".

ומאידך נקטו רבים (תבואות שור יו"ד סי' כ"ח ס"ק י"ד, פליתי שם סק"ג ועוד) דשפיר מהניא שליחות במילת האב את בנו וכהא דקי"ל בכל מקום דשלוחו של אדם כמותו, ואי"ז סתירה כלל לדברי הרא"ש, דנהי דקיי"ל דהמילה מצוה היא על האב וכן בכיסוי הדם מי ששפך יכסה, אעפ"כ יכול לעשות שליח דשלוחו של אדם כמותו. וכבר פליגי בזה בהל' מילה (יו"ד סי' רס"ד) , דהביא שם הרמ"א בדרכי משה מש"כ האור זרוע בהל' מילה (סי' ק"ז) דאם האב יכול למול אסור ליתן למול למוהל אחר, ותמה עליו דמה בין מצוה זו לשאר מצות דיכול לעשות שליח במקומו, עי"ש. וכבר הבאנו במנחת אשר לבראשית (פרשת לך לך סי' ט"ו) את דברי התורי"ד (קידושין כ"ט ע"א) דנקט דבמילת הבן לא זו בלבד דמהניא ביה שליחות אלא אף לא בעינן בה לתורת השליחות ויכול למול אף ע"י קטן וכיו"ב אף שאינם בני שליחות.

ובזה נחית לתרץ מה שתמהו רבותינו הראשונים (קדושין כ"ט ע"א, מגילה כ' ע"ב) למ"ל קרא למיפטר אשה ממילת הבן תיפוק ליה דהויא מצות עשה שהזמן גרמא, וכתב התורי"ד דמצות המילה המוטלת על האב אינה בעצם מעשה המילה, אלא להשתדל שיהא בנו מהול, והשתדלות זו ראויה בין ביום ובין בלילה ולא הויא כמ"ע שהז"ג, ולהכי בעינן קרא למיפטר אשה ממצות המילה וההשתדלות בה.

והנה מדברי התוס' הנ"ל נראה להדיא דהלכו בדרך התורי"ד דלא בעינן במילה דין שליחות, דאי לא תימא הכי איך כתבו דהו"א שתתחייב האשה לטרוח ולצוות לאחרים על מילת בנה, הא לא מצינו בשום מקום שיהא אדם חייב במצוה אם אין בידו לקיימה אלא ע"י אחרים, ודבר רחוק הוא שיהא אדם מצווה ומחוייב בדבר שאין לאל ידו לקיימו, ואין להשיב מהא דמצינו במצות משלוח מנות שהביא המשנ"ב (סי' תרצ"ה ס"ק י"ח) משמיה דהבנין ציון שנסתפק לומר דמי שנתן מנותיו בעצמו לא יצא ידי"ח המצוה. ג' תשובות בדבר. חדא, דאין לדמות מצוה דרבנן דתקנה היא למצוה דאורייתא, ועוד, דלא חידש הב"צ אלא דמדיוקא דקרא דכתיב "ומשלוח מנות איש לרעהו" ש"מ דעיקר המצוה לשלוח ע"י אחר, משא"כ הכא לא מצינו שציוותה תורה על האב לצוות אחרים במילת בנו. ועוד דבאמת נראה פשוט לע"ד דיכול אדם ליתן מנותיו לאחר בלא שליח אף לכתחילה, ויל"ע טובא בדברי ה"בנין ציון", דאף דהכא לא נימא דמצוה בו יותר מבשלוחו, אחר דקרא כתיב 'ומשלוח' מ"מ אין נראה שיהא המשלח גרוע משלוחו, והארכתי בזה במק"א (עיין מנחת אשר מועדים ח"ב סימן כ"ז). וא"כ מה סברא יש שתתחייב האשה לטרוח ולצוות אחרים על המילה.

זאת ועוד, דאי נימא דפטורה אשה מן המילה היאך תעשה היא אחרים שלוחים לה, הא קי"ל "כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי" ואין פשר לדברי התוס'. וע"כ נראה דהתוס' הכא והתורי"ד בחד שיטתא אזלי דלא בעינן במילה לדיני השליחות, ואין מצות האב אלא לטרוח ולצוות שיהא בנו מהול, ולהכי כיון דמצוה זו אין הזמן גרמא הו"א דאף האשה נתחייבה בה קמ"ל קרא דאין האשה מצווה במילת בנה כלל. נמצא דהתוס' בע"ז שלא כשיטתם בקידושין כ"ט ובמגילה כ' שנקטו דעצם מעשה המילה מוטל על האב ודו"ק.

ואף דיש שחידשו (הגר"א וסרמן בקובץ הערות סימן ע"ו, שערי יושר ש"ז פ"ז והארכנו בדבריהם במק"א) דהא דאמרו כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי היינו בשליחות שיש בה מסירת כח כבקנינים וחלות אולם בשליחות שבמצוות לא אמרו כן, וכן נראה עיקר כדבריהם והראנו פנים לדרך זו, נראה לכאורה דמצות המילה לא דמיא בענין זה לעניני המצוות אלא לעניני החלות והקנין, וראיה פשוטה היא, דהא מקור האי כללא דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד בשמעתתא דכהני אם שלוחי דידן נינהו אם שלוחי דרחמנא (יומא י"ט ע"א, קידושין כ"ג ע"ב, נדרים ל"ה ע"ב), אף דלא הוי חלות ממש כקנינים מ"מ כיון דאית בה הכשר ופסול עבודה, שייך בה כלל זה, ש"מ דמצוה דאית בה הכשר כמילה, דאין שלימות מצותה במעשה המילה אלא בהיות המילה כשירה, שפיר אמרינן בה דכל דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי, ודו"ק בזה.

וכן מצינו להגרעק"א (בחידושיו לע"ז שם) שכתב על זה הדרך, דמצות האב במילת בנו להשתדל שיהא בנו נימול, וכיוון בזה לדברי התורי"ד ותוס' דידן כדפירשנו. אמנם יש לעיין בדבריו במה שתמה אהו"א דגמ' שם שיהא העכו"ם כשר למילה, דהאיך אפשר שיהא העכו"ם כשר למילה, הא אין העכו"ם ראוי להיות שלוחו של אב כיון שאינו בתורת שליחות והאיך יקיים האב מצותו. ובאמת נראה דלא אמרו שיהא העכו"ם כשר אלא בדאין אב וקאי מצוה זו אבי"ד וכל ישראל, אבל במקום אב אין מלין אלא מי שהוא בתורת שליחות, וז"פ.

ומה שתמה עוד שם דקי"ל מצוות צריכות כונה ואיך נכשיר מילת העכו"ם דאדעתא דנפשיה עביד, אף בזו יש להשיב, דלא אמרו מצוות צריכות כונה אלא באותן המצוות שעצם עשייתן עבודת אלקים היא, אולם באותם מצוות שעיקרן בתוצאה לא אמרו שיהיו צריכות כוונה, וכן נראה מוכח דלא מצינו בש"ס מצות צריכות כונה כי אם באכילת מצה ("כפאוהו ואכל מצה" - ר"ה כ"ח ע"א), בתקיעת שופר ("התוקע לשיר" - שם), ובאכילת מרור ("אמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה" - פסחים קי"ד ע"ב), בברכות ובתפילות ("היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא" - ברכות י"ד ע"א, "פתח בדחמרא וסיים בדשכרא" שם י"ג ע"א), וכל אלו מצוות שבגברא הן ובהם אמרו דבעינן שיכוין בעשייתן, אולם מצות מילה שעיקרה בתוצאה שיהא נימול וחתום באות הברית לא בעינן בה כוונה.

אולם הרעק"א הסיק מכאן דאין האב מצווה על מעשה מילת בנו אלא שיהא בנו מהול, ומשום כך לא פסלו עכו"ם למילה מצד חסרון הכונה.

ועוד הוסיף הגרעק"א בתוך הדברים דבר מחודש, וז"ל:

"דבמעשה המילה עצמה דאינו נכנס בנדון מצוות צריכות כוונה אינו מזיק הכוונה בהיפוך, דהכוונה תולה רק באב שיכוין שיהא בנו מהול כרות עור המחפה הגיד, וכל שנעשה כן יהיה על איזה אופן שיהיה מהני, ואין חשש בזה שהכותי עושה לשם דמות יונה, שאין הוא בעל המצוה ולא שליח דאין שליחות לנכרי" עכ"ד.

והוא פלאי, דאי נימא דאין מצות האב במעשה מילת בנו אלא להשתדל ולטרוח שיהא נימול, שוב לא בעינן כוונה במעשה המילה כלל וכמבואר, ומשו"כ אף הקטן והנכרי כשרים, וסברא רחוקה היא לומר דאין האב חייב במילה ואעפ"כ מצוותו שיכוין בעת מילת בנו שתהא לשם מצוה.

וראה מה שהעיר הגאון ר"י ענגיל בספרו גליוני הש"ס (ע"ז שם) אתירוץ הגמ' למ"ד אשה פסולה למול וקרא דכתיב 'ותקח צפורה צור ותכרות' לא תימא ותיקח אלא 'ותקח' (בפתח) ופריך עוד והכתיב 'ותכרת' ומשני קרי ביה 'ותכרת' דלא איירי דמלה איהי אלא דאמרה לאיניש אחריני ועבד (ועי"ש בהגהות היעב"ץ), והנה אי נימא דאיכא דין שליחות במילת הבן מה הקשו מלישנא דקרא, הא כיון דשלוחו של אדם כמותו כדילפינן בקידושין דשפיר קרינן ביה 'ושחטו' להכי קרינן ביה וַתִקַח ותכרות וכמאן דמלה איהי וכדמצינו בשבת (קכ"ז ע"א) דתני ברייתא "ועימר רבי" ומפרש דציוה לאחר וזה עימר (ועי"ש שפקפק שמא אין דנין לשון המקרא מלשון חכמים), וכן בסנהדרין (צ"ד ע"א) דרשינן "ויחד יתרו" שהעביר חרב חדה על בשרו, אף דוודאי מל אותו אחר לפי שגר פסול מלמול את עצמו דטבילה אחר מילה היא ועד שיטבול עכו"ם הוא ופסול למול, וע"כ כיון דבשליחותו נעשית המילה נחשב כאילו העביר הוא חרב חדה ומל עצמו, וא"כ ה"ה הכא דציוותה צפורה לאחר ושפיר קרינן בה כאילו מלה איהי.

ונראה פשוט דאי נימא דבמילת הבן לא בעינן דין שליחות אתי שפיר, דהשתא אין שלוחו כמותו ולא קרינן בה 'ותקח ותכרות', ואם יש את נפשך לפרש שלא כדבריהם ותימא דמילת הבן דין שליחות יש בה, מ"מ הכא במעשה דצפורה עסקינן וכבר מעטיה קרא דכתיב 'אותו ולא אותה', ולפי שאינה מצווה במצוה זו שוב אין שליחות זו מדיני השליחות ואין השליח נעשה כמותה אחר שאינה מצווה במצוה זו, ולהכי פריך הש"ס שפיר מלישנא דקרא דכתיב 'ותקח ותכרות' ש"מ אשה כשירה למילה, ודו"ק. אמנם כבר כתב הריטב"א שם בביאור האי לישנא ד'ותקח ותכרות' אף דציוותה צפורה אחר על המילה מ"מ חשיב שעשתה היא כיון שבהשתדלותה נעשה עי"ש.

ג

בהתחיל פסול וגמר כשר

ועוד בדרך אחר תירצו בגמרא מעשה דצפורה, "אתיא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה".

והנה נחלקו אמוראי בגמ' (חולין כ"ט ע"ב) גבי שחיטה אם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או אינה לשחיטה אלא לבסוף, ונ"מ היכא דשחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים, דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף חייב, ולמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף אינו חייב, וכן אם שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרו בפנים, דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף חייב ולמ"ד אינה אלא לבסוף לא מיחייב. ולהלכה קיי"ל (יו"ד סי' ב' ס"ג) דאם התחיל פסול לשחוט אף אם גמר כשר השחיטה פסולה.

והנה גבי מילה פשוט שאין המילה אלא לבסוף מתירוץ הגמ' דצפורה אתחלא ומשה אגמרה, וכיון שגמר המילה נעשה ע"י משה חשיבה מילה זו כמי שנעשית בהכשר וש"מ אינה למילה אלא לבסוף ושאני מילה משחיטה, [ובאמת אפשר דבהא גופא נחלקו שני תירוצי הגמ' שם אם ציוותה צפורה לאחר או דאתחלה איהי ומשה סיים].

וצריך ביאור מה בין מעשה השחיטה דספק בידן אם מתחילה ועד סוף או אינו אלא לבסוף, למעשה המילה דאינה אלא לבסוף. ונראה לומר בזה דהנה השחיטה אינה אלא מכשיר[א] ויש להסתפק אם חלות הכשר דשחיטה בגמר שחיטה הוא אם מתחילה ועד סוף אחר שאין בה סברא וטעם שיצא הבשר מחזקת נבילה ואבר מן החי.וכהא דאמרו במדרש (בראשית רבה מ"ד, א') "וכי מה אכפת ליה להקב"ה בין השוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף אלא לא ניתנו המצות אלא כדי לצרף בהן את הבריות" ש"מ הלכתא בלא טעמא היא). אולם מצות המילה אינה אלא מצוה ולא מכשיר ועיקרה בתוצאה שיהא מהול וכמבואר בשו"ת בית הלוי (ח"א סי' ו' ג') דעיקר מצות המילה באות ברית כדכתיב "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" [אכן זאת פשיטא דאין ענין מצות המילה בתוצאה בלבד כמצות מעקה וטבילת כלים דלא בעינן בהם לדיני השליחות כשעושה ע"י גוי (עי' מחנה אפרים הל' שלוחין סי"א ומנחת אשר לפר' לך לך סי' ט"ו), דבעצם מעשה המילה יש בה חפץ וענין כדחזינן שדינים רבים נאמרו בו, שייעשה ביום ולא בלילה, במולים ולא בערלים וכדו', מ"מ עיקר מצוה זו בתוצאה].

ונראה לפרש מה שאמרו (נדרים ל"א ע"ב) "רבי אליעזר בן עזריה אומר מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר כי כל הגוים ערלים', רבי ישמעאל אומר גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות". דנראה דאלו המאמרים על מהות מצות המילה הם, מחד מאוסה הערלה ולכך ציוותה תורה על הסרתה, ומאידך גדולה היא המילה והוא שאמרה תורה לחתום בשרינו באות ברית קדש. ובזה נראה להמתיק פלוגתת רב ור"י בטעם שפסול הגוי מלמול אם לסיבת היותו ערל אם לסיבת שאינו בן ברית. וכיון שעיקר מצות המילה בתוצאתה לשתי פניה, דהיינו הסרת הערלה וחתימת אות ברית קודש, מסתברא דאינה למילה אלא לבסוף, והיינו טעמא דכשר היכא דתחילת המילה נעשית בפסול כנשים וכיו"ב ובלבד שסופה בהכשר.

ד

והנה אף דנתבאר דאינה למילה אלא לבסוף, מ"מ ברור ופשוט דכל מעשה החיתוך והפריעה מתחילתן ועד סופן מעשי מצוה הם, ונ"מ לענין עשה דוחה לא תעשה, דהנה בשבת (קל"ב-קל"ג) תרי הלכתא אמרו, המילה דוחה את השבת ואת הצרעת, ודנו שם בגמ' אם משום דעשה דוחה לא תעשה אם משום הלכתא, ומסקינן דהלכתא היא, דהא שבת ל"ת ועשה היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכן צרעת ל"ת ועשה היא, וע"כ דגזה"כ הוא דתדחה מילה שבת וצרעת.

והנה למאי דהו"א דמשום עשה דוחה ל"ת הוא, יש לעיין, דאי אין המילה אלא לבסוף נמצא דעבר בל"ת קודם שקיים העשה, דבעצם חיתוך הערלה כבר חילל את השבת ועבר בלאו ד'השמר בנגע הצרעת', ולהדיא אמרו (שם קל"ג ע"ב) דאם התחיל המילה בשבת וסיימה בחול חייב כרת, ש"מ תחילת מילה יש בה איסור מלאכה. והכשר מצוה אף דאין בידו לקיים המצוה אלא בהכי אין בה כדי לדחות ל"ת, דרק במעשה המצוה גופה אמרינן עדל"ת ולא בהכשר, דכבר תמהו התוס' (חגיגה ב', ב"ב י"ג, גיטין מ"א) גבי חציו עבד וחציו בן חורין דאמרו בו "לישא אשה אינו יכול" יבוא עשה דפו"ר וידחה ל"ת , ועיי"ש שתירצו משום דאין מצות פו"ר אלא בגמר ביאה ואיסור ביאה מתחילת ביאה הוא נמצא דהאי עשה לאו בעידנא היא ולא יידחה הל"ת, הרי לן דאף הכשר שאי אפשר בלעדיו כגון תחילת ביאה, מ"מ לא אמרינן ביה עדל"ת , וע"כ אית לן למימר דאף דלא נגמרה המצוה אלא לבסוף מ"מ עצם מעשה המילה - מתחילתו ועד סופו - מעשה מצוה היא, ובשל כך יש לו לדחות שבת וצרעת, וכן נתבאר להדיא בנימוק"י ב"מ ל'.

ולכאורה יש לעיין מה בין מילה דמתחילתה ועד סופה מעשה מצוה היא, למצות פריה ורביה שאין מצותה אלא לבסוף, כמבואר בתוס' דמהאי טעמא אין עשה דפו"ר דוחה ל"ת.

והנראה בזה דשאני מצות מילה שבה יש גדר וענין אף במעשה המילה ממצות פו"ר שכל ענינה בתוצאה, וכדחזינן להדיא שציוותה תורה ופקדה על פרטי מעשה המילה ואופני עשייתה והכשרה, בכשרים לה ולא בפסולים, ביום ולא בלילה, לומר לך שאף מעשה המילה מצוה יש בו, אולם בפו"ר כל ענינה בתוצאה בלבד היא דעיקרה לקיים עולם דלא תהו בראה לשבת יצרה וכמ"ש במשנה (גיטין שם) "והלא לא נברא העולם אלא בשביל פו"ר שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה", וכיון שכן הכשר מצוה בלבד היא, משא"כ מצות המילה שענינה אף במעשה, אף שעיקרה בתוצאה.

נמצא דג' חלוקות בדבר, גבי מצות פו"ר תחילת ביאה הכשר מצוה היא וגמר ביאה מעשה המצוה, לגבי מצות המילה מתחילת מעשה החיתוך ועד השלמת הפריעה מעשה מצוה הוא וכל חלק מחלקי המילה יש בה כדי לדחות הל"ת [וכהאוכל כזית מצה, דמתחילת אכילת הכזית עד סופו מעשה אכילת מצה היא אף שלא תושלם המצוה עד שישלים אכילת כזית, ופשוט], אף שאין הכשר המילה אלא לבסוף. ולגבי מצות השחיטה פלוגתא דאמוראי הוא (חולין שם) אם כל חלק וחלק מן השחיטה יש בו הכשר, והשוחט חלק משחיטת הקדשים בחוץ חייב, או אין ההכשר אלא לבסוף ואף השוחט תחילת שחיטה בחוץ פטור כל שהכשרה בפנים.

ושו"ר בספר עבודת עבודה להגרש"ק זצ"ל עמ"ס עבו"ז שם שהקשה מה בין שחיטה למילה, ותירץ דשאני מילה דאף הטפת דם ברית סגי ביה עי"ש. אך כבר ביארתי במקו"א דהטפת ד"ב לעולם איננה במקום מילה גמורה, אלא דכשאי אפשר למול צריך עכ"פ להטיף דם ברית משום דכתיב (זכריה ט' י"א) "וגם את בדם בריתך", (ועיין רש"י שבת קל"ד ע"א ד"ה לכרכי הים) ולפי"ז אין מקום לסברתו כלל.


 

"אהיה שלחני אליכם"

"ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ויאמר אלקים אל משה אהי' אשר אהי' ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" (ג' י"ג).

הנה נתבאר בדברי חז"ל דשמות רבים לו לקודשא בריך הוא, ובהם נרמזו מדותיו בהם ינהל עולמו, מהם יעידו על מדת הדין ומהם על מדת הרחמים, מהם יעידו על עוז וגבורה ומהם על חסד וחנינה, אולם סוד זה השם שלא מצאנוהו אלא כאן, לא נתפרש לן.

הראשונים, הם שפתחו לנו שערי שמים, שערי אורה, בהבנת סוד זה. ראשית דבר נחלקו אם שם זה מן השמות שאינם נמחקים הוא. בדברי הרמב"ם בפ"ו מיסודי התורה הלכה ב' יש שתי גירסאות כמובא בכס"מ שנחלקו אם שם זה בכלל השמות הוא, ובש"ס דידן בשבועות (ל"ה ע"א) איתא דשם אהי' אשר אהי' מן השמות שאינן נמחקין הוא וכ"כ הכס"מ שם, ולכאורה משמע מגירסא זו דלא רק אהי' שם הוא אלא שלשת התיבות אהי' אשר אהי' מצטרפים לשם אחד, וכך משמע מתרגום אונקלוס שתרגם "אהי' אשר אהי'" ומדלא תרגם תיבת אשר משמע דגם תיבה זו מעצם שם ה' היא. (ועיין רמב"ן על אתר שכתב "אהא עם מאן דאהא") ויש לעיין בשורש הענין.

והנה רש"י פירש כונת הדברים "אהא עמהם בצרה זו כמו שאהי' עמהם בגלויות אחרות", והביא שמשה רע"ה שאל את הקב"ה למה נזכיר להם צרות אחרות והלא די לצרה בשעתה ואמר לו שוב הקב"ה "אהי' שלחני אליכם". וי"ל לפי"ז דאכן הסכים כביכול לדברי משה ושם אהי' אשר אהי' אכן לא נמסר לישראל, ולפי"ז נראה דרק אהי' שם הוא ולא אהי' אשר אהי'. אך באמת י"ל דלפי פירוש זה אין זה שם כלל אלא תיבה שיש לה משמעות פשוטה וברורה שהקב"ה יהי' עמנו.

ועיין עוד ברמב"ן שכתב לפי פירוש אחד דהקב"ה אכן דחה את בקשתו של משה לגלות לו שם משמותיו ותחת זאת אמר לו "והקב"ה השיבו למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת כי אהיה עמהם בכל צרתם יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלקים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש אלקים שופטים בארץ. וזה פירוש נכון באגדה זו" ולפי"ז נראה דאין זה שם כלל.

ועוד כותב שם הרמב"ן לפרש "ומהו אהי' אשר אהי', כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך. אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי". וגם לפי דרך זו יש לעיין אם שם זה משמות הקודש הוא או שמא אין כאן אלא לימוד מוסרי שהקב"ה נוהג עמנו מדה כנגד מדה.

ושוב כתב הרמב"ן "והגאון רב סעדיה כתב כי ביאורו אשר לא עבר ולא יעבור כי הוא ראשון והוא אחרון. קרובים דבריו לדברי רבי יצחק. והרב אמר במורה הנבוכים הנמצא אשר הוא נמצא, כלומר ראוי המציאות יבאר להם כי יש נמצא ראוי להמצא שלא היה נעדר ולא יהיה נעדר". ולפי דרך זו נראה דאהי' אשר אהי' הוא השם הקדוש שמשמעותו אני ראשון ואני אחרון. הרי לן ג' דרכי הבנה במהות השם הזה, אהי' אשר אהי', ומהם מוצא ומבוא להלכתא גבורתא.

ב

ועוד מצינו בזה פירוש מחודש ומופלא בדברי הרשב"ם בפסוק זה, והצפין פירושו בצפנת פענח.

"זה שמי לעולם אהיה האמור בפסוק ראשון, וזה זכרי האמור בפסוק שני שהוא לשון מלכות ובענין הזה מזכירין את המלכים ולא בשמם, ומה שכתב בי"ה אפרש בא"ת ב"ש: צפת דפנ"ת זהי"ף תצמ"ץ פתט"ף דפגמ"י תפא"ף מעמ"ץ פמ"ף שידפ"י לי"ף ל"ם י"ץ צפ"ץ כתק"י זהו עיקר עומק פשוטו של מקראות הללו ואין מגלים אותם אלא צנועים".

וכשנשכיל בפירושו נחכים להבין פשר דבר: "הוא קורא עצמו אהי' ואנו קורין אותו יהיה וא"ו במקום יו"ד כמו "כי מה הוא לאדם". וכוונתו בזאת כי שם אהי' שם הוי' הוא, וניחא לפי זה מה שלא מצאנו שם זה בשום מקום מלבד בפרשה זו כי רק כאן נתבקש הקב"ה להגות את שמו ולגלותו לבשר ודם ולכן אמר אהי' אשר אהי'. אבל בכל מקום אחר כאשר אנו מזכירים שם זה מזכירים אותו בשם הוי'. [נתבאר בזה דשם הוי' ביו"ד ה"א וא"ו ה"א, בעומק אמיתתו אינו אלא ביו"ד ה"א ויו"ד ה"א, ומסודות התורה הוא]. העירנו הרשב"ם כי השם אהי' שם הוי"ה הוא שהוא שם הרחמים, לומר לך כי מפתח הגאולה כל כולו בשם של רחמים. הוא שאמר קוב"ה למשה העבד הנאמן "כה תאמר לבני ישראל אהי' שלחני אליכם, לבשר לישראל ולהודיעם בחשכת גלותם, כי לא לנצח יכרעו תחת סבלות מצרים, לא תארך הישועה ופתאום יבוא לגואלם, אהיה שלחני אליכם!

עמכם אנכי בצרה בסבל בנין ערי מסכנות, בקושי השעבוד ויגון התלאות, לא תכבד מנת הסבל עד אין תכלית, כי קרובה ישועתכם לבוא ויושלם צירופכם בכור הברזל, פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, שמעו נא המוני! אהי' שלחני אליכם לגואלכם בחסד וברחמים, הנה כי כן "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו".

היא שעמדה ועומדת לישראל בחשכת גלותם, גולה אחר גולה גלתה יהודה ועדיין היא בצרתה, ישראל היתה ועודנה למשל ולשנינה, ובכל זאת ניצב היהודי איתן באמונתו, יען נושא הוא עין ומצפה באמונה לגאולה העתידה, מעתיר הוא תפלה ערב בוקר וצהרים שתחזינה עיניו בשוב שכינה לציון ברחמים, יודע הוא היהודי כי אין גלותו בשל מה בכך, גזירת עליון היא כאמרם "צדיקים אין להם מנוחה בעולם הזה", תכלית לה לגלותינו הארוכה, וקודשא בריך הוא עמנו היה בגלותנו האחרת עמנו הוא אף בזאת, אהי' אשר אהי' - הוא גאלנו ויגאלנו, איש יהודי חש וקובע בשל כך אורחותיו בבירור, כי העולם הזה פרוזדור הוא אל הטרקלין, ואליו הוא נושא את נפשו.

ג

"אהיה עמכם בגלות זו ואהיה עמכם בגלות אחרת" (רש"י), בשורת הגאולה תרומם את ישראל ותמקד את מבטם מן ההוה אל העתיד, לידע ולהאמין כי ישועתם גם אם תתמהמה, בא תבא, או אז יוגשם חזון הנביא ומאמר נחמה "אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח", "אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה" בעין צופיה רואים אנו את אור הגאולה מתוך חשכת הגלות.

בירידתם למצרים וצאתם למסע גלותם קורא יעקב לבניו ואומר להם "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים", מבקש הוא האב לגלות לבניו את קץ גלותם, לעודדם ולחזקם כי קרובה ישועתם לבא, אלא שנסתלקה שכינה הימנו, וחשכו עיניהם ולבם של ישראל.

ופירש הגה"ק ר"ש מאוסטרופלא זלה"ה כי ידע גם ידע יעקב אבינו סוד גלות בניו, לתקן ולהעביר את חטאם אשר חטאו במכרם את יוסף (כנתפרש בדברי הזוה"ק ובכתבי האריז"ל, ועיין בפירוש האור החיים הקדוש פרשת ויחי), ובשל כך חישב יעקב כי תשעה אחים הם אשר היו במכירתו של יוסף, ובדרך מן הדרכים פגמו בשם אהי' יתברך העולה כמנין כ"א, וכשתכפיל ט' בכ"א יעלה מנין קפ"ט ובשל כך סבר שבחלוף מנין ק"ץ תבוא גאולתם, וזה אשר ביקש להודיעם כי בוא יבוא ק"ץ גלותם, וזה שאמרו ביקש יעקב לגלות את הק"ץ.

ביקש יעקב, ונסתלקה הימנו 'שכינה', זאת לא ידע יעקב ולא הוגד לו, כי צירפו האחים שכינה עמהם להטיל חרם שלא יוודע דבר מכירתם, ולפי שעשרה הם, יש לנו לכפול מנינם עשרה בכ"א העולה מנין ר"י, ולזאת נשתעבדו עוד ישראל ולא בא קיצם עדי נשלם מנין רד"ו שנים.

ואף משה כשנצטווה במעמד הסנה לילך ולגאול את העם, עמד כמשתומם אחר שלפי חשבונו עוד רחוק הוא הקץ, כנרמז בקרא "וירא ה' כי סר לראות" והנה תיבת "סר" עולה כמנין שישים ומאתיים, סבר משה דאף כשצירפו שבטי העדות שכינה עמהם לבל יוודע דבר המכירה מ"מ לא פגמו בשם אהי"ה אלא בשם הוי' העולה כמנין כ"ו, וכשיוכפל מנין כ"ו בעשרה יעלה מנין ס"ר, ובשל כך תמה משה הכיצד יבוא לגואלם ועדיין זמנם לא בא? וזהו שרמז הכתוב "וירא ה' כי סר לראות", ראה קוב"ה כי ס"ר מנינו של משה, והשיבו כי טעה בחשבונו: "כה תאמר לבני ישראל אהי' שלחני אליכם", לא, אין סיבת גלות מצרים בתיקון שם הוי' כי אם בשם אהי' העולה כמנין ר"י, לך נא משה ואמור אל העם, כי קרבה ישועתכם ושנת גאולתכם באה... והדברים נפלאים!

"אהי' אשר אהי' שלחני אליכם" הביטו וראו כי אהי' שלחני, עמכם אני בצרתכם, עמכם אני עתה לגאלכם, עמכם אני בגלות זו, עמכם אני אף באחרת...

ד

וראה נא גם ראה, מה שיש לדקדק עוד בסוד גלות וגאולה:

פסוק אחד אומר (ג', ט"ו): "ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור", ואידך קרא אומר (ג' ט"ז): "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלקי אבותיכם נראה אלי אלקי אברהם יצחק ויעקב לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים".

ולכאורה מה טעם מתחילה ייחד קוב"ה שמו על כל אחד מן האבות, ולבסוף לא הזכיר שמו אלא על שלשת האבות כאחד?!

וכבר אמרתי פעמים רבות לפי מה שמצינו בש"ס (ב"מ פ"ה ע"ב):

"אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה (נתעכב) ולא אתא, אמר ליה מאי טעמא נגה ליה למר? אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה וכן ליצחק וכן ליעקב. (הדר רבא והקשה לאליהו) ולוקמינהו בהדי הדדי! (אליהו משיבו) סבר תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח...".

כשיעמדו שלשת האבות בתפילה אין מעכב כנגדם, מייתי ליה למשיח...

זהו שרמז הכתוב באלו הפסוקים לב' הגאולות: קרא דכתיב אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ענינו לגאולה העתידה כדכתיב "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור" ולפי שבגאולה העתידה עסקינן לא נתייחד שמו ית' על שלשת האבות כאחד, ועדיין אלקי אברהם בלחוד, ואלקי יצחק לחוד.

אולם זה הפסוק דכתיב: "אלקי אברהם יצחק ויעקב" בגאולת מצרים אמור, "פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים".

גילה הקב"ה למשה במראה הסנה, כי אף שלא עמדו שלשת האבות יחדיו בתפלה להחיש גאולה העתידה לבניהם, ברם, על גלות זו כבר עמדו וביקשו בתפלתם ואין מעכב כנגדם, בשל כך לך נא, אמור לבני ישראל כי פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים.

בעסקינו בתורה בגלות ובגאולה נישא תפילה פני שוכן מעונה, למען אשר יצוה צור חסדו, ויעמיד אליהו האבות יחדיו בתפילה, ומהרה יקויים בנו הכתוב "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלקי אבותיכם נראה אלי אלקי אברהם יצחק ויעקב לאמור פקד פקדתי אתכם", וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות ותשוב למקומה עבודת מנורה ומזבחות בב"א.

 


[א]  וכבר פליגי רבוותא אם נמנית בתרי"ג המצות, לדעת הרמב"ם במנין המצות מצות עשה... הוי ככל התרי"ג אך לדעת הראב"ד שם לא הוי מצוה וכ"כ התוס' משמיה דהריצב"א (שבועות כ"ד ע"א ד"ה האוכל) דאין השחיטה מצוה אלא 'מתיר'.