אכילת קדשים (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ואכלו אתם אשר כפר בהם" (כ"ט ל"ג).

"מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין" (פסחים נ"ט ע"ב).

הנה נחלקו הראשונים במצוה זו דאכילת קדשים אם נאמרה רק לגבי אכילת הכהנים בקדשי קדשים או גם לגבי קדשים קלים הנאכלים לבעלים, ושלש מחלוקות בדבר.

א. שיטת רש"י.

דעת רש"י בפסחים (נ"ט ע"א ד"ה בשאר ימות השנה) דגם אכילת בעלים בכלל, וז"ל:

"אכילת קדשים עשה היא, בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל". וכך כתב עוד בחולין (י"ב ע"א ד"ה פסח), עי"ש.

ב. שיטת הרמב"ם.

ולעומתו הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע פ"ט) כתב דרק אכילת הכהנים בחטאת ובאשם הוי מצות עשה, אבל בקדשים קלים אין מצות עשה. אלא שמ"מ חידש הרמב"ם דגם קדשים קלים נגררין אחרי המצוה וכך גם אכילת תרומה ע"י כהנים נגררת אחרי המצוה.

ויש לעיין בכונת הרמב"ם, האם כונתו דוקא לאכילת הכהנים בקדשים קלים דהיינו חזה ושוק או שמא אף אכילת הבעלים בקדשים קלים נגררת אחרי המצוה. ואין להוכיח ממה שכתב דגם אכילת תרומה נגררת אחרי המצוה וק"ו לקדשים קלים דאפשר דאכילת תרומה עכ"פ הוי מצות הכהנים ודומה בכך למצות האכילה בקדשי קודשים ובחו"ש דקדשים קלים, משא"כ בחלק הבעלים בקק"ל.

ומסתימת לשונו לכאורה נראה טפי דגם אכילת הבעלים בק"ק נגרר אחרי המצוה, אך מדבריו בהלכות מעשה הקרבנות יש ללמוד דאין מצוה כלל אלא בחלק הכהנים.

דהנה כתב הרמב"ם (פ"י ממהע"ק ה"א):

"אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים והוא הדין לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה".

הרי דגם בהלכה זו כתב לחלק בין מצות העשה שאינה נוהגת אלא באכילת הכהנים בחטאת ואשם, וכפשטות לשון הגמ' "מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". ושוב כתב דגם אכילת הכהנים בקדשים קלים הוי מצוה, אף שאינה בכלל עיקר מצות העשה. הרי לן דרק אכילת הכהנים נגררת אחרי המצוה ולא אכילת הבעלים.

והנה בנדרים (ד' ע"ב) אמרו דחטאת יולדת קא שריא לה למיכל בקדשים, ובפירוש הרא"ש והתוס' איתא דאכילת קדשים מצוה דכתיב ואכלו אותם וכו', אבל הר"ם פירש דאכילת קדשים לאשה הכוונה לקרבן פסח. ונראה ברור שנחלקו במה שנחלקו רש"י והרמב"ם, דדעת התוס' והרא"ש כשיטת רש"י, והר"ן ס"ל כהרמב"ם, וז"פ.

ג. שיטת הרמב"ן.

כתב הרמב"ן במצוות ששכח הרב, מצ"ע א' דאכילת הבעלים בקדשים קלים מצות עשה היא ומקורה ממה דכתיב בפרשת ראה (דברים י"ד כ"ג): "ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים".

הרי לן דגם אכילת הבעלים הוי מצות עשה, אך לא מקרא דואכלו אותם כשיטת רש"י אלא מפסוק אחר והוי דומיא דמצות אכילת מעשר שני בירושלים.

ודעת הרמב"ן בזה שונה מדעת רש"י ומדעת הרמב"ם.

ומאידך כתב הרמב"ן בסוף שורש י"ב בסהמ"צ דאכילת הכהנים בחו"ש בקדשים קלים הוי בכלל מצות "ואכלו אותם אשר כופר בהם", ודלא כדעת הרמב"ם דאין בכלל מצוה זו אלא אכילת הכהנים בחטאת ואשם בלבד.

ונמצא דשלש מחלוקות בביאור מצוה זו:

א. דעת הרמב"ם דאין בכלל מצות העשה אלא אכילת כהנים בחטאת ואשם, ואכילת כהנים בקק"ל ובתרומה נגררת אחר המצוה. ומדבריו למדנו דאכילת בעלים בק"ק אינה מצ"ע כלל.

ב. דעת רש"י דגם אכילת הבעלים בק"ק הוי בכלל מצ"ע וק"ו לאכילת הכהנים בחו"ש.

ג. דעת הרמב"ן דאכילת כהנים בחו"ש דקק"ל בכלל מצות העשה דואכלו אותם, ואכילת בעלים דקק"ל הוי מצ"ע דכתיב בפר' ראה, עי"ש.

ונראה לכאורה דרש"י לשיטתו בשורש הדברים דהנה כתב רש"י בפרשתינו "ואכלו אתם אשר כפר בהם, אהרן ובניו לפי שהם בעליהם". ולכאורה תמוה למה פירש דאהרן ובניו נצטוו לאכול את איל המילואים מפני שהן בעליו ולא משום דהוי קדשי קדשים הנאכלים לכהנים.

אלא נראה דרש"י לשיטתו ויסוד הדברים לפי דרכו דכל גדר מצות אכילת קדשי יסודו דבעל הקרבן הוא זה שמצוה עליו לאכלו, ומי שהבשר מיועד לאכילתו הרי הוא כבעליו ועליו המצוה ולכן קדשי הקדשים האסורים לזר על הכהנים מצות אכילתן וכן חזה שוק דקדשים קלים, ובשר קק"ל המותרים לזר מצות אכילתן על הבעלים.

ודו"ק בכ"ז.

אך לכאורה סתרו רש"י והרמב"ם את דבריהם בביאור מצוה זו, דהנה כתב בפירוש המשנה באהלות (פי"ח מ"ד):

"אבל אכילת תרומה אינה אלא מצות עשה לפי שכל אכילת קדשים מצות עשה"

ועיין ברש"י ברכות (מ"ח ע"ב ד"ה כי הוא יברך) שכתב דמצות אכילת קדשים קלים ילפינן מדכתיב (דברים י"ב כ"ז) "ועשית עלתיך הבשר והדם על מזבח יקוק אלהיך ודם זבחיך ישפך על מזבח יקוק אלהיך והבשר תאכל".

ולכאורה סתר רש"י את דבריו.

והנראה ליישב דעת רש"י, דהנה הרמב"ם ביאר שיטתו (בסהמ"צ שם) דאין מצוה אלא באכילת כהנים ומהחטאת והאשם משום שעל ידי אכילתן נשלמת כפרת הבעלים וכן משמעות הפסוק ואכלו אותם אשר כופר בהם, והוא שאמרו חז"ל שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. וצריך ביאור אפוא בשיטת רש"י דגם אכילת הבעלים בקק"ל בכלל המצוה.

וע"כ צ"ל בדעת רש"י דאין הכונה לכפרת עוון וחטא אלא להשלמת המצוה הרובצת על בעל הקרבן למלא את מצות הקרבן, וה"ה לבעל הקרבן בקק"ל הנאכלים לבעלים.

ולפי"ז נראה דאם אוכל מי שאינו בעל הקרבן אף לשיטת רש"י אין כאן מצות "ואכלו אותם אשר כופר בהם", דאף שמותר לו לאכול מן הקרבן אין מצות הקרבן רובצת עליו, אך מ"מ חידש רש"י דמקיים מצוה ד"והבשר תאכל", דכל שעל ידו נאכל בשר קק"ל מ"מ קיים מצוה כיון שבשר זה קודש לאכילה.

והדברים מתיישבים ביותר על הלב, דהלא במס' ברכות שם פירשו את הכתוב בספר שמואל (א' ט' י"ג) "כי לא יאכל העם עד באו, כי הוא יברך הזבח, אחרי כן יאכלו הקראים". ולפי פשוטן  של דברים לא היה זה זבח של שמואל הנביא אלא שכך נהגו משום כבודו שהוא היה זה שברך על הזבח ואח"כ אכלו ממנו בעלי הקרבן.

ודו"ק בכ"ז היטב כי הדברים נכונים.


ב

במצות אכילת קדשים

פסחים ג' ע"ב, "הנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני כפול" וכו', הנה חזינן מהכא דבחלוקת לחם הפנים אין קפידא שיגיע כזית לכל אחד ואחד, ואף בכלשהו מתקיימת מצות אכילתו. וכן מבואר ביומא ל"ט ע"א דלאחר מות שמעון הצדיק נשתלחה מאירה בעומר ובלחם הפנים ובשתי הלחם וכל כהן מגיעו כפול, והקשו האחרונים דאיך מתקיימת מצות אכילת קדשים והלא כלל גדול בידינו דאין אכילה בפחות מכזית וכשם שאינו לוקה במאכ"א פחות מכזית כך אין אדם יוצא יד"ח במצוות אלא בכזית. (ועיין במקדש דוד סימן י"ד אות ו' שחשבן ויצא דגם בכל המנחות לא הגיע כזית לכל כהן, עי"ש).

ובשו"ת חת"ס או"ח סי' מ"ט וכן במנחת חינוך מצוה קל"ד נקטו לדבר פשוט דאין אדם מקיים מצות אכילת קדשים אלא בכזית ככל מצות אכילה שבתורה. ותירצו דבלחם הפנים מתקיימת מצות האכילה ע"י הכהן גדול שנוטל חלק יפה בראש ואוכל כזית, עי"ש. אך יש להעיר דבשלמא בלחם הפנים הרי כך דינו שלעולם נוטל כה"ג מחציתה כמבואר ברמב"ם פ"ד מתמידין ומוספין הלכה י"ד וכן בשתי הלחם כמבואר שם פ"ח הל' י"א אבל בעומר דלא מצינו בו דין זה אף שמותר לו ליטול מנה יפה כרצונו כמבואר ביומא י"ז ע"ב דזה דין בכל הקרבנות מ"מ מסתמא לא היה עושה כן, ושוב קשה איך מתקיימת מצות אכילת קדשים כשלא מגיע לכל אחד אלא כפול. ועוד דאף אם נתקיים מצות אכילה ע"י הכה"ג הלא לכאורה נראה דצריך שתקויים מצות אכילה בכל בשר הקרבן ד"ואכלו אותם" כתיב וקאי על כל הקרבן, וכן כתב בשאג"א סי' צ"ו דמצות האכילה היא בכל הקרבן ולא רק בכזית ודלא כדברי המנ"ח שם שהביא דבריו יעו"ש. ועיין עוד במנ"ח שם שנתקשה לפי דרכו בכמה דברים בסוגיא דיומא הנ"ל ובדברי התו"י שם והדברים יבוארו להלן.

ובשו"ת בית הלוי ח"א סי' ב' אות ז' שחידש לאידך גיסא דמקיים מצות אכילת קדשים אף בפחות מכזית משום דשאני מצות אכילת קדשים משאר מצוות אכילה שבתורה דבכולם המצוה היא לאכול ובקדשים המצוה היא שייאכל, דהרי לא הטילה תורה מצות אכילה אקרקפתא דאדם מסויים אלא כל כהני המשמר חייבים להביא לכך שהקדשים ייאכלו ובכה"ג מקיים מצוה אף בפחות מכזית כיון שמהות מצותו היא במה שהוא מביא לכך שהקדשים ייאכלו, עי"ש.*

אך בדברי התו"י שם ביומא מבואר דגם באכילת קדשים יש יותר מצוה באכילת כזית מאשר בפחות מכזית וז"ל "אומר רבי דדוקא מגיעו כפול אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה אבל כאן לא היה מצות אכילה לגמרי כיון שאין שם אלא כפול ולא היו שבעין, וא"ת היכי דמגיעו כפול היכי מתקיים מצות אכילה, י"ל דלא בעי כזית לגמרי אלא כזית עדיף וחשיבה אכילה". ודברי התו"י צ"ב במה שחילקו דיש מצוה באכילת קדשים פחות מכזית אבל אין בזה מצות אכילה לגמרי, דממ"נ אם לא בעינן באכילת קדשים כזית וכמו שכתב הביה"ל מה עדיפות יש בכזית, ועוד דאיך נחלק בין מצות האכילה בפחות מכזית שלשמו לא היו חוטפין אלא היו מושכין ידיהם למצות האכילה בכזית שבו לא היו מושכין ידיהם משום שדימו לקיים מצות אכילה, והלא חז"ל ציוונו להיות זהירין במצוה קלה כבחמורה וכיון שגם בפחות מכזית יש מצוה מה"ת מה בין זה לזה, והמנ"ח שם נתקשה בדבריהם והניחם בצ"ע עי"ש.

ובגוף דברי התו"י דיש מצוה אף בפחות מכזית הבין המנ"ח דהוי משום דין חצי שיעור, וכמו דח"ש אסור מה"ת אלא שאין לוקין עליו כמו"כ יש גדר מצוה אף בחצי שיעור אלא שאין יוצאין בו יד"ח עי"ש, וכבר דנו בזה האחרונים, וביארתי במקו"א דאמת נראה דאין מקום לחדש דיש בחצי שיעור במצוות מצוה כל שהיא, והלא ח"ש באיסור אינו סברא שנוכל לאמצה אף באכילת מצוה אלא גזה"כ כמבואר ביומא ע"ד ע"א דילפינן מ"כל חלב", ומנ"ל לחדש דגם במצוה יש דין אכילה בחצי שיעור ולא מצינו כדבר הזה בגמ' ובדברי הראשונים, ועיין בשו"ת דברי חיים ח"א סימן כ"ה שכתב ג"כ דאין מצוה כלל בח"ש אלא יש בו זכר למצוה בלבד, וע"כ נראה דאין זה כונת התו"י אלא כונתם כמבואר להלן.

ב

ונראה בזה דאף דמקיים מצות אכילת קדשים בפחות מכזית כיון דהגדרת המצוה היא שהקדשים יאכלו ע"י הכהנים שבמשמר ואין חובת האכילה מוטלת על כהן מסוים וכמ"ש הביה"ל, (וכל חיוב המוטל על ציבור אנשים מהותו בגדר אחריות שהדבר ייעשה ואין המצוה בעצם העשייה והארכתי בזה במק"א), ואף אם אוכל פחות מכזית מ"מ גם על ידו נאכלו הקדשים והוא מקיים מצוה במה שנאכל בשר הקודש על ידו ועל ידי אחיו הכהנים וזה חיוב אכילת קדשים ד"ואכלו אותם", אך מ"מ אם אוכל כזית מקיים מצוה פרטית כמו בכל אכילת מצוה, דכיון דגילתה תורה שאכילת קדשים מצוה היא הרי פשוט דאם אוכל מהם כזית קיים מצוה שהרי הקדשים קדושים לאכילתן, ואף שאין חיוב באכילת כזית אלא חיובה שהקדשים ייאכלו כנ"ל מ"מ מקיים מצות רשות אם אוכל כזית, ולא גרע מאכילת תרומה וקדשים קלים שכתב הרמב"ם שם בסהמ"צ דאף שאין הם בכלל החיוב ד"ואכלו אותם" שנאמר לכהנים מ"מ הם נגררים אחר המצוה ואם אוכל מהם מקיים מצוה.

ונראה עוד דגדר מצות אכילת קדשים בכזית יסודה בגדר עבודה כמבואר בפסחים ע"ב ע"ב דאכילת תרומה הוי מצוה משום דאיקרי עבודה כדכתיב "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" וכתב הרדב"ז בפרק ט"ו מהל' תרומות הלכה כ"ב דמזה למד הרמב"ם שם דאכילת תרומה הוי מצוה ומברכים עליה עי"ש, וא"כ נראה דה"ה באכילת קדשים מלבד חובת האכילה משום ואכלו אותם שגדרה חיוב על כל המשמר שהקדשים ייאכלו כדינם וכעין חובתם להקטיר האימורין כדינם כנ"ל, יש עוד מצוה קיומית באכילת קדשים שמקורה מהא דאיקרי עבודה או מסברא כיון דהוי קודש ולא גרע מתרומה או קדשים קלים לבעלים דיש בהם מצות אכילה קיומית מהאי טעמא, ואף אם יוצא ידי חובתו בפחות מכזית כנ"ל כיון שעכ"פ נאכל הקודש על ידו מ"מ מצוה קיומית ופרטית אין לו אלא בכזית ככל אכילה שבתורה, ודו"ק בזה.

ונראה לכאורה לפי דברי הרמב"ם בספהמ"צ שם דרק בקדשים הנאכלים לכהנים יש מצוה זו ד"ואכלו אותם" אבל בתרומה ובקדשים קלים יש רק מצוה קיומית מצד עצם קדושתם לאכילה, ולפי"ז נראה דבאוכל תרומה או קדשים קלים פחות מכזית אינו מברך שהרי אין בהם המצוה הכללית דואכלו אותם אלא מצוה של רשות משום שהם קודש ושיעור אכילה זו הוי בכזית ככל שיעור אכילה שבתורה, ודו"ק. אמנם כל זה לשיטת הרמב"ם שם אבל לשי' הרמב"ן במצוה א' מהמצוות ששכח הרמב"ם ורש"י פסחים נ"ט ע"א וחולין י"ב ע"א דיש מצוה גמורה אף באכילת קדשים קלים ואף הם נכללים במצות "ואכלו אותם" וכ"כ התוס' והרא"ש בנדרים ד' ע"ב, א"כ שוה גדר אכילתם לאכילת קדשי קדשים ע"י הכהנים וז"פ, ועוד צריך להדגיש דאף אם אין בקדשים קלים חובת אכילה במצות עשה מ"מ יש בהם מצוה גמורה שלא ישאר נותר וע"כ חייב לאכלן, אך אין בכה"ג ברכה כיון שאין באכילתן מצות עשה ולכן נראה דכל ברכתם הוא רק משום מה שהם נגררים אחר המצוה דהיינו משום המצוה שיש באכילתן אף שאין בזה חיוב. ונראה דמצוה זו אינה אלא בכזית כנ"ל, ודו"ק היטב בכ"ז).

ונראה לדון דאף בקדשי קדשים אינו מברך באוכל מהם פחות מכזית אף שמקיים בהם מצות "ואכלו אותם" לפי"ד הרא"ש בערבי פסחים סי' כ"ה דצריך לאכול כזית מרור משום שמברך על אכילת מרור ואין אכילה פחות מכזית והאחרונים הבינו בשיטתו דאף דדין אכילתה בעצם פחות מכזית מ"מ משום הברכה צריך כזית, ולפי"ד ה"ה דאין לברך על אכילת קדשים בפחות מכזית, ובגוף דברי הרא"ש עיין מש"כ לקמן בסימן מ"ח.

וזה נראה כונת התו"י, דאף דיש מצוה אף באכילת פחות מכזית דזה מצות אכילתן שייאכלו ע"י הכהנים מ"מ היו מושכין ידיהם, שקבעו בעומק דעת קדשם שאין לו לאדם לחטוף מצוה שכל גדרה בפועל יוצא ולא בעצם המעשה ומה לן אם נאכל הקרבן על ידו או על ידי כהן אחר הלא כל גדר מצוה זו הוא במה שהקדשים נאכלים, אבל אם היה מגיעו כזית לא היו מושכין ידיהם "כי דימו לקיים מצות אכילה" והיינו ככל מצות אכילה שבתורה דבכזית אין גדר המצוה בתוצאה בלבד אלא בעצם אכילת המצוה שהיא אכילת הקודש ובזה לא היו מושכין ידיהם דחייב אדם לחבב את המצוה ולרדוף אחריהם אף כשאין חיובם מוטל עליו, וזה כונת התו"י בהבחינם בין מצות אכילת קדשים בפחות מכזית שבודאי הוי מצוה ויוצא בו יד"ח החיוב ד"ואכלו אותם" (ולא משום חצי שיעור במצות כהבנת המנ"ח כנ"ל) למצות אכילתו בכזית שמלבד שנעשה דין הקרבן יש בו גם מצות אכילה בעצם אכילתן וכאכילת תרומה או אכילת מצה כל ז' ימי פסח לשיטת הגר"א דהוי מצוה אלא שאין בו חיוב ובזה לא היו מושכין ידיהם ומבטלים חיבוב מצוה.

ונראה מזה ראיה גדולה למה שכתבתי במקום אחר באורך דהחיוב הכללי לחבב את המצוות ולרדוף אחריהם הוא בעיקר במצוות הגברא דהיינו במצוות שבהם עצם המעשה הוא מהות המצוה כתפילה ותפילין (עיין לקמן סימן פ' ובמנח"א שמות סימן כ"ב שכתבתי דזה עיקר גדר מצות תפילין שיניחם בכל עת מצוא ויחבבם להרבות בהנחתם עי"ש), וציצית (כמבואר במנחות מ"א ע"א דבעידנא דריתחא נענש מי שאינו מחבבן ומקיים מצותו) וכדו' אבל במצות שכל מהותן במה שנפעל ע"י עשייתן כגון שחיטה וכיסוי הדם וכדו' אף שבודאי יש מדת חסידות גם בהשתדלות לקיימן וכמה צדיקים ואנשי מעשה היו שרדפו אחר מצוות אלו, מ"מ אין בהם גדר חיבוב מצוה כ"כ להיענש אם אינו רודף אחריהם, ודברי התו"י מוכיחים דבר זה דמטעם זה משכו ידיהם כאשר הגיע להם כפול ולא היו עושין כן אם היה מגיע להם כזית כנ"ל.

והנה החת"ס בשו"ת או"ח סי' ק"מ ביאר בדברי התו"י בקיצור כדברי הבית הלוי וכ"כ גם בחידושיו לנדרים דף י"ז דמקיים מצות אכילת קדשים גם בפחות מכזית כיון שכל מצותן רק שייאכלו ולא יותירו, וזה דלא כדבריו בסימן מ"ט. (ומה שכתב דכל מצות האכילה הוא רק כדי שלא יהא נותר תמוה דמנ"ל לחדש זאת מדעתנו והלא המצות עשה היא "ואכלו אותם" ומי יעמוד בסוד ה' לחדש טעם המצוות, ועוד דהרי כפרת הבעלים מושפעת מאכילת הכהנים דהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וא"כ אין מצות האכילה כדי שלא ישאר נותר בלבד, ועיין גם בדבריו בנדרים דף י"ז וגם שם כתב דכל מצות אכילת קדשים אינו אלא כדי שלא ישאר נותר, ולכאורה תמוה כנ"ל, ואפשר דכונתו דמ"מ גדר מצותו אינו בעצם מעשה האכילה אלא במה שהקדשים נאכלים ככל מצוה שהטילה התורה על הציבור ולא על היחיד כנ"ל). ובתוך דבריו כתב דדברי המג"א בסי' נ"ג ס"ק כ"ו צ"ע, עי"ש. וכונתו מבוארת דהמגן אברהם הוכיח שם "דאין להתקוטט עבור שום מצוה שהרי שנינו דהצנועים מושכים ידיהם", אך לדברי התו"י אין זה כלל בכל המצוות שהרי אם היה מגיע להם כפול לא היו מושכין ידיהם וא"כ אין כלל זה אמור אלא במצוות שכל מהותן הוא בפועל יוצא כנ"ל דכיון דמ"מ רצון התורה נעשה אין לו להתקוטט אבל במצוה דגברא אין ראיה מהא דהצנועים משכו ידיהם כנ"ל.

וראיתי עוד במשך חכמה פר' צו (ויקרא ו' ט') שכתב דבאמת אין מצוה כלל באכילת קדשים פחות מכזית וכשהיה מגיע להם כפול היו מצרפין אותו עם שאר קדשים ואוכלין כזית, עי"ש בדבריו. ויש לעיין אם זבח ומנחה מצטרפין דהוי כב' שמות באיסור דאין מצטרפין כיון דהוי ב' מצות עשה, ועיין מעילה י"ז ע"ב, ובגמ' שם י"ח ע"א, ושבת פ"ט ע"ב ועבו"ז ס"ח ע"ב, ולכאורה זה תלוי אם אכילת הזבח והמנחה הוי שתי מצוות כשיטת הרמב"ם במ"ע פ"ח - פ"ט, החינוך ק"ב - קל"ד הסמ"ג ק"פ ד' – ה', או כשיטת בה"ג ורס"ג דהוי מצוה אחת והארכתי בזה במנחת אשר על ספר ויקרא סימן ט' ואכמ"ל.

וחתני אהובי הרה"ג ר' בנימין ביינוש נ"י העיר בחכמה משיטת ר' יהושע בפסחים ע"ז ע"א ובזבחים ק"ד ע"א וק"ט ע"א ובמנחות ט' ע"א דס"ל דאם אין בשר אין דם, ומבואר דצריך שישאר כזית בשר או כזית אימורין. ולכאורה אם במצוות האכילה אין צריך דווקא כזית, ורק באכילת כזית יש קיום מצוה טפי, ולא מעצם מצות אכילת הזבח, לכאורה למה צריך שיעור כזית, ועיין ברש"י מנחות דף ט' ע"א ד"ה כחצי זית שכתב "זריקת דם אינה אלא להתיר וכו', וכיון דאבדו שניהם זריקה למה". ומבואר שהבין דיסוד הדין שצריכים כזית הוא כדי שיותר, ולכאורה גדר ההיתר הוא למצוותה ומבואר שאם אין כזית לא חשיב שהותר למצוות האכילה. וכך מבואר מתוס' מנחות כ"ו ע"ב ד"ה יש דמה שאין זריקת הדם אם לא נשתייר כזית חלב היינו משום דאין הקטרה פחות מכזית, עי"ש. ולכאורה צ"ע כנ"ל דאם יש מצות אכילת קדשים בפחות מכזית, למה צריך כזית בשר כדי לזרוק את הדם.

ונראה בזה דאף דכל כהן מקיים מצוה בפחות מכזית מ"מ בדין הקרבן צריך שיאכל כזית בשר, דכשאמרו אין אכילה פחות מכזית גם אכילת קדשים בכלל, אלא שבאכילת קדשים אין המצוה רובצת על כהן מסויים שיתחייב לאכול כזית, אלא על כל כהני המשמר שביניהם יאכל לכה"פ כזית בשר, ומ"מ בהכשר הקרבן וזריקת הדם בעינן כזית בשר. דדין כזית באכילה אינו דין ביציאת יד"ח דגברא בלבד אלא בכל עיקר חשיבות גדר האכילה, ודו"ק בזה.

והעיר חתני היקר ראיה לדברינו מדברי התוס' זבחים ק"ז ע"ב ד"ה ר' יוחנן וז"ל "הא דחשיב ליה ר' יוחנן הקטרה היינו לענין מקטיר לחצאין שמשלים אח"כ". הרי לן דאף אם יש הקטרה פחות מכזית צריך להשלים הקטרה לכזית, וביאור הדבר כנ"ל דאף אם יש מצוה בהקטרה פחות מכזית מ"מ מדין הקרבן צריך הקטרת כזית. ונראה דה"ה והוא הטעם גם בבשר, ודו"ק, ועי"ש בתוס' שכתבו עוד תירוץ וע"ע בתוס' מנחות נ"ח ע"ב.

ג

והנה הבית הלוי הלך בדרכו גם בח"ג סי' נ"א אות ג' וחידש בזה יסוד בדין כונה במצוות, דאף דבכל המצוות קיי"ל דמצוות צריכות כונה מ"מ באכילת קדשים יצא אף ללא כונת מצוה דבמצווה שמהותה רק בתוצאה לא בעינן כונה, והביא לזה ראיה מהמבואר בנזיר כ"ג ע"א "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" משל לשני בני אדם שאכלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה וצדיקים ילכו בהם וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם, אמר ליה ריש לקיש האי רשע קרית ליה נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד". וקשה לכאורה דכיון דמצוות צריכות כונה הרי שאם אכלו לשם אכילה גסה אינו יוצא יד"ח כלל, אלא ע"כ דאף אם אינו מקיים מצות אכילת הפסח דהוי חיוב אקרקפתא דגברא ובעי כונה מ"מ מקיים מצוה כללית של אכילת קדשים דהרי גם פסח הוא בכלל הקדשים ומלבד מצות הפסח יש באכילתו מצוה כללית של אכילת קדשים ומקיימה אף ללא כונה ואין ראוי לקרותו רשע כיון שמ"מ מקיים מצוה של אכילת קדשים עי"ש.

ולענ"ד יש לדון בראייתו מדברי הגמ' בנזיר מכמה טעמים, חדא דמלשון הגמ' "נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד" משמע דהקושי' היא דאין ראוי לקרותו רשע כיון דמ"מ הקריב את הפסח אף שלא קיים מצוה באכילתו, דלשון "פסח מיהא קא עביד" משמע דביציאת יד"ח בהקרבת הפסח עסקינן ולא במצות אכילתו, וצ"ל דס"ל לגמ' דאף דלא יצא יד"ח באכילה מ"מ אין ראוי לקרותו רשע אף שבטל מצות עשה דאכילת הפסח כיון שעכ"פ לא ביטל עשה שיש בו כרת דהקרבת הפסח, ואין לתמוה כלל על פי' זה דהרי אף לפירוש הביה"ל ביטל מצות עשה דאכילת הפסח אלא דכיון דקיים מצוה דאכילת קדשים אין ראוי לקרותו רשע (וצריך עיון מה ענין מצות אכילת קדשים למה שהוא רשע על ביטול מצות הפסח), ונראה יותר כונת הגמ' דכיון דעכ"פ יצא במצות הפסח שיש בו כרת אינו רשע אף שביטל מצות אכילת הפסח.

ונראה עוד דכיון דיצא מצות הפסח שיש בה כרת אינו רשע דעל ביטול מצות עשה דאכילת פסח אינו נעשה רשע כמבואר בחו"מ סי' ל"ד סעיף ב' דעל עבירה שאין בה מלקות אינו נעשה "רשע" להיפסל לעדות אבל בחיי"כ נראה דהוי רשע אף בחייבי עשה כגון פסח כדמשמע שם בסמ"ע ס"ק ג', וראיתי שכבר כ"כ המנ"ח במצוה ו' אות י"ב עי"ש. ועיין עוד ברמב"ם פ"א מתשובה ה"ד דרק עשה שאין בה כרת מהני בה תשובה לחוד אבל אם יש בה כרת דינו כלאו שיש בו כרת ומסתבר דה"נ לענין שם רשע ואתי שפיר דלא הוי רשע משום אכילת הפסח כיון ד"פסח מיהא עביד", ודו"ק בזה. (ועיין עוד בפר"ח או"ח סימן תרי"ב סק"ו שדן אם הוי רשע בביטול מצות עשה ועיין מש"כ בזה בהגהות אמרי ברוך על טורי אבן בראש השנה כ"ט ע"א ודו"ק. ויש לעיין מיבמות כ' ע"א שם מבואר דאף באיסור דרבנן נקרא רשע, וע"ע שבועות י"ב ע"ב "אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה").

ועיין בתוס' ב"ק ק"י ע"א ד"ה אכילה שכתבו להדיא בתירוץ אחד דלא יצא כלל יד"ח אכילת הפסח משום דהוי אכילה גסה ובאכילה גסה מבואר שם דבכל הקדשים לא יצא יד"ח וכ"כ התוס' לקמן ק"ז ע"ב, וא"כ לא קיים גם מצות אכילת קדשים ונדחה פי' הביה"ל, ולדברי התוס' ע"כ צ"ל כדברינו, ודו"ק בזה. ובאמת כתבו התוס' להדיא לקמן ק"ז ע"ב לפרש קושית הגמ' דכיון דיצא יד"ח בהקרבת הפסח ואכילה לא מעכבא רשע קרית ליה עי"ש.

ועוד יש לדון דאפשר דאף זה שאכל לשם אכילה גסה התכוון למצוה אלא שלא היתה כונתו לשם שמים בלבד אלא לשם תאות אכילה והנאת עצמו וכמ"ש רש"י בנזיר שם שאכלו לשם תאוה ברעבון וכ"כ התוס' בב"ק בתירוצם השני, ולכן הו"א דהוא בכלל ופושעים יכשלו בם, אבל לעולם יצא יד"ח דיודע הוא שיש בזה מצוה ומסתמא מתכוון לצאת יד"ח, ואין כאן חסרון בכונת המצוה אלא במעלת לשמה (המבוארת בפ"י מה' תשובה להרמב"ם ה"ה עי"ש) ואף אם אינו מכוון בפירוש לשם מצוה די בכונה קלושה לצאת יד"ח כיון דזה סיבת אכילתו (ועיין בחזו"א אהע"ז סי' קכ"ט ס"ק י"ג דאם יודע שזה מצוה די בכך ולכאורה זה תמוה דפשוט דגדר כונה בכל התורה הוא רצון ומסתמא כן גם בכונת המצוה, ונראה כונתו דכיון דיודע שזה מצוה בודאי יש לו כונה כהה לצאת יד"ח וכעין דברי החזו"א בגליונות להגר"ח על הרמב"ם בהלכות תפלה דכל שעומד בתפלה יש לו כונה כהה לצאת ידי חובה ודי בזה לכונת המצוה עי"ש, ועיין בקובץ אגרות להחזו"א ח"ב קל"ד ובמק"א הארכתי בזה ועיין לקמן סימן פ"א אות ו' ואכ"מ), ודו"ק.

ושוב ראיתי שיש בזה גירסאות שונות דבהוריות י' ע"ב גרסינן "נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מי לא אכיל" וגירסא זו מבואר לכאורה כהבנת הביה"ל, אך עיין שם בפרש"י ופירוש הרא"ש דנראה טפי לפרש אף דברי רש"י כמו שכתבתי דבאמת התכוין גם למצוה ויצא ידי מצוות אכילת הפסח עי"ש.

ונתעוררתי שוב דבדברי התוס' עצמן בתי' א' בב"ק ובפסחים ובנזיר שם מבואר דיצא אף יד"ח אכילה דאכילה גסה כהאי הוי אכילה וכל דרכנו תלויה בב' תי' התוס'. ובמש"כ דבאמת מכוין למצוה אלא דהוי של"ש כבר העיר הטו"א ר"ה כ"ט ע"א ודנתי בזה במכתב.

ועיין עוד ברא"ש בנזיר דמשמע דקושית הגמ' דכיון שהיה שבע מאי הוי ליה למעבד והוי כאונס ולמה הוי רשע וז"ל "נהי דלא עביד פסח מן המובחר מצוה מיהא קעביד, וא"ת דהא משמע בפ' הגוזל קמא דאכילה גסה ל"ש אכילה וא"כ איסור עביד שלא יצא יד"ח, י"ל דהכי קאמר נהי דלא יצא יד"ח מאכילת פסח, רשע קרית ליה מה היה יכול לעשות אם הוא כבר שבע, אין לו להמנע מלאכות ואין ראוי לקרות רשע אם אכלו". ויש לעיין בכונתו, האם כונת הדברים דיש מצוה מסויימת באכילתו, ואז יש להביא ראיה לבית הלוי דאף שאינו יוצא יד"ח באכילת הפסח מ"מ מקיים מצות אכילת קדשים. אך כל כה"ג הו"ל לפרש, ומשו"כ נראה יותר בכונתו דבאמת אין מצוה כלל באכילתו אך מ"מ אין בה עבירה ואין לקרותו רשע כיון שאנוס הוא מלקיים מצותו, ודו"ק.

ועיין עוד בדברי התוס' בב"ק ק"י ובפסחים ק"ז כתבו שני דרכים לדרך א' באמת יוצא יד"ח באכילה גסה דמיירי באכילה שיוצא בו, ולדרך ב' באמת מיירי באכילה גסה דלא הוי אכילה ומ"מ אין לקרותו רשע, ונראה לכאורה דשני דרכי התוס' מכוונים לשתי הגירסאות שיש בגמ' דבנזיר איתא פסח מיהא קעביד ומשמע דמצות אכילה אין כאן אך מ"מ פסח קעביד ולא ביטל מצות ההקרבה אך בהוריות י' ע"ב איתא "פסח מי לא קאכיל" הרי דיצא יד"ח באכילת הפסח, ומ"מ נראה דלדרך א' יצא יד"ח אכילת הפסח ולדרך ב' כונת הגמ' דלא הוי רשע על ביטול מצ"ע וע"ע תוס' יבמות מ' ע"א דלא צריך כונה באכילת קדשים.

אך אף שיש לדון בראייתו של הבית הלוי כמבואר יסוד דבריו נראה ברור דבמצוות שעיקרן בתוצאה אין מצוות צריכות כונה, ויש לזה ראיה גדולה מהמבואר בעבודה זרה כ"ז ע"א דנחלקו תנאי אם מילה בעי לשמה ואמר לי' ר' יוסי לר' יהודה וכי היכן מצינו מילה לשמה ומשום כך ס"ל דאף כותי יכול למול כיון דליכא דין לשמה במילה, ולכאורה תמוה דאף אם אין דין מסויים של לשמה במילה מ"מ אין הכותי מתכוין לשם מצות מילה אלא לשום הר גריזים וחסר במעשיו כונת המצוה, ואיך מותרת מילתו לכתחלה, ואף בדיעבד אפשר שצריך הטפת דם ברית אם אין מילתו כשרה כמבואר ביו"ד סי' רס"ד סעיף א' וע"כ דלא בעינן כונת מצוה במצות מילה כיון דיסודה שלא יהא ערל, ודו"ק בזה כי היא ראיה גדולה, והארכתי בזה במקו"א.

ד

ועוד כתב שם הבית הלוי לפי דרכו ליישב קושית האחרונים במנחות צ"ט ע"ב בשעיר של יוה"כ כשחל בערב שבת הבבליים אוכלין אותו חי בערב והלא הוי שלא כדרך אכילתן דמבואר בפסחים כ"ד ע"ב דחלב חי הוי שלא כדרך אכילה ועי"ש בהגהות רש"ש דף ק' ע"א, והמנ"ח במצוה ז' הוכיח מזה דבשר חי הוי כדרך אכילה עי"ש, והבית הלוי כתב לפי דרכו דכיון דכל המצוה הוא שהבשר יאכל מקיים המצוה אף באכילה שלא כדרכה עי"ש.

אך לענ"ד יש לדון בזה טובא דאין לדמות פחות מכזית דבאמת הוי אכילה בעצם אלא דהלכתא דפחות מכזית אין לה שיעור אכילה ובזה י"ל דרק במצוות וחטא שאכילת האדם היא המחייבתו או הפוטרתו יש הלכתא דא דלא מהני פחות מכשיעור אבל כשיסוד הדין הוא שהדבר יאכל הרי כל האוכל חלק ממנו הועיל שזה יאכל ובזה לא בעינן שיעור, (והרי חזינן דיש איסור חצי שיעור מה"ת באיסורי אכילה ומוכח מזה דיש בזה עכ"פ שם אכילה וכן ממה דהוי אכילה לענין אכילת רשות וכידוע מהפמ"ג לענין איסור שאינו זבוח, ונראה מזה פשוט דיש שם אכילה בפחות מכשיעור אלא שאין בו חיוב או יציאת יד"ח במצות וז"פ) אבל באכילה שלא כדרכה הרי אין זה בכלל אכילה כלל ואין זה הלכתא אלא סברא פשוטה בכל התורה דכל שנעשה שלא כדרכו אין לו שם המעשה כלל ככלאחר יד בשבת וכן בבא אל בית מנוגע דרך אחוריו בשבועות י"ז ע"ב וכן במבשל בחמי טבריה דלא הוי בישול אף לענין איסור מבושל בפסח בפסחים מ"א ע"א וא"כ אין זה בכלל אכילה כלל, וא"כ הוי כאילו הפסיד את הבשר באופן אחר בלא אכילה כלל דבודאי ביטל מצות עשה וכמו"כ באכלו שלא כדרך אכילה, ואין זה דומה לאכילה פחות מכזית.

ויש להוכיח כדברינו מהמבואר בב"ק ק"י ע"א דאכילה גסה לא הוי אכילה לענין אכילת קדשים ומה"ט אם אינו יכול לאכול אלא ע"י הדחק דהוי אכילה גסה הוי עבודתה ועורה לאנשי משמר עי"ש ונראה פשוט דאין לחלק בין אכילה שלא כדרך אכילה לאכילה גסה דבשניהם הוי חסרון במעשה אכילה ודינים כלליים בכל דין אכילה שבתורה, וכיון דאכילה גסה אינה אכילה בקדשים ה"ה באכילה שלא כדרך (ואף שאין להוכיח כן מנזיר כ"ג דשם מיירי מפסח ולפי הבית הלוי הוי ככל מצות אכילה שבתורה אבל בב"ק מיירי כל אכילת קדשים עי"ש) וע"כ צ"ל דבאמת בעינן באכילת קדשים שיהא כדרך אכילה כנ"ל.

אמנם אפשר שיש לחלק בין אכילה גסה שאין בו הנאת שביעה כלל כשהוא כבר שבע עד שנפשו קצה באכילה, לשלא כדרך אכילה שאין בו הנאת טעם אך יש בו הרגשת שובע כמו שביארתי במק"א, ומשו"כ אכילה גסה גרע משלכא"כ, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

 

תיכון תפילתי קטורת לפניך

הנה אמרו חז"ל (תנחומא תצוה פרשה ט"ו) שאין בכל הקרבנות חביב כמו הקטורת "תדע לך, שנעשה המשכן וכל כליו ושחט את הקרבנות והקריב וערך על המזבח וסדר השלחן ואת המנורה ואת הכל, ולא ירדה שכינה עד שהקריבו את הקטורת".

ולא נתפרש בדבריהם במה הקטורת חביבה ומה סוד ענינה.

והנה בזוה"ק (ח"ג רכ"ד ע"א) איתא:

"ולית דבטיל מותנא בעלמא כקטורת, דאיהו קשורא דדינא ברחמי עם ריח ניחוח באף".

ולמדנו מדבריו את סוד הקטורת שהיא מקשרת דין ברחמים, ולסוד זה רמז הרמב"ן בפרשתנו (ל' א') "וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטורת עוצרת המגיפה כי הקטרת במדת הדין שנאמר "ישימו קטורה באפיך" מן וחרה אפי".

וראה נא מה שכתוב בשם האריה"ק בליקוטי תורה פרשת ברכה (דברים ל"ג י'):

"ישימו קטורה באפיך ר"ת יב"ק שהוא יחוד הוי' ואלקים (יבק בגימטריא הויה ואלקים) וכו' וזה סוד הקטורת למתק כל הדינין".

וכבר ביארנו בכמה מקומות שהרחמים הגדולים והעצומים הם הנובעים ממדת הדין וכמבואר בסידור הגר"א (אשרי ובא לציון) שזה סוד "בגבורות ישע ימינו" (ימין זה רחמים כמו שאמרו לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת) ולפיכך תיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר "מכלכל חיים בחסד" בברכת הגבורות.

וזה כוח הקטורת שעל ידה נובעים הרחמים מהגבורות, ולפי"ז יובנו דברי הזוה"ק (ח"א ר"ל א'):

"ובשעת דמנחה דדינא שריא ביה בעלמא, אתכוין דוד בההוא צלותא דכתיב (תהלים קמ"א ב') תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב".

דבכח הקטורת מתמתקים כל הדינים כנ"ל.

והנה אמרו חז"ל (שבת פ"ט ע"א):

"דכשהיה משה במרום לקבל תורה "כל אחד ואחד (ממלאכי עליון) נעשה לו אוהב ומסר לו דבר וכו' ואף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם (במדבר י"ז י"ב) אי לאו דאמר ליה מנא ידע".

ויש לתמוה ומנין שמלאך המות הוא זה שגילה סוד זה למשה רבינו, ואולי השיגה ברוח נבואה, או שמא אחד המלאכים גילה את אזנו, ואולי הקב"ה בעצמו. גם רז זה מגלה לנו האר"י בליקוטי תורה בפרשתנו "וקשה מנ"ל דמלאך המות מסר לו הקטורת, דלמא הקב"ה או שאר מלאכי השרת, אך בהיות י"א סממני הקטורת חיות של מלאך המוות, אי אפשר שיתן לו כי אם מרצונו, ולכן אי לאו דאמר לו מרצונו מי הוי ידע, כי הוא יתברך אינו רוצה ליתן החיות שבתוך אחרים כי אם מרצונם".

סוד הדברים דכך גזרה חכמתו ית"ש, שאין הקב"ה מקפח חיותו של נברא שהאציל לו חיות וקיום וכיון שהקטורת שוברת לגמרי כוח חיותו של מלאך המות ,הס"מ, לא יגלה אותו הקב"ה אלא מרצונו, ומלאך המות בעצמו הוא זה שנתן למשה את הקטורת וסוד ענינה.

וביום הקדוש והנורא קץ מחילה וסליחה וכפרה לכל ישראל נכנס הכהן הגדול מאחיו לפני ולפנים עם הקטורת כדי לכפר על עמו ישראל, והנה שנינו בברכות ז' ע"ב "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי, להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י-ה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי, ישמעאל בני, ברכני, אמרתי לו, יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפני ולפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו" וכתב ר' יעקב עמדין בהגהותיו שם שמדובר בקטורת של יום כיפור, שזו פעם אחת בשנה. ור' ישמעאל היה כהן גדול, והוא היה מעשרה הרוגי מלכות. וביאר רבנו בן איש חי בבן יהוידע שבקטורת זו שהיה עושה, היה מקשר עולמות ומייחד יחודים, ובזה עלה מן העשיה אל היצירה, והוא ראוי לכך... ונמצא שהיה עומד ביצירה, להקטיר קטורת לפני ולפנים, שהם הבריאה והאצילות כי הבריאה נקראת "לפני" לגבי היצירה, והאצילות היא "לפנים" יותר, לפיכך כתב לפני ולפנים.

הרי לן מעלת הקטורת שהיא מקשרת בין דין לרחמים, בין עולם לעולם, עד שהיא נכנסת לפני ולפנים לכפר על עמו ישראל ולעורר עליהם רחמי שמים.

ב

ולאחר שחרב הבית בעונותינו שרבו, מכפרת אמירת פרשת הקטורת כאילו הקטירו קטורת ע"ג המזבח הזהב. וראה מה שכתב בספר אגרא דפרקא אות ל"ו "אם אומר פטום הקטורת בכונה אחר תהלה לדוד מתיש כח הס"מ ומסיר כל חיותו ואפילו נמסר גזר דין בידו עליו או על אחד מבני ביתו להמיתו מתבטל הגזר דין בכח פיטום הקטורת". ובכף החיים להגר"ח פלאג'י (סי' י"ז אות י"ח) כתב סגולה נפלאה לכתוב פרשת הקטורת ע"ג קלף בכתב אשורית ולומר מתוכן, ובספר בן איש חי (שנה ראשונה מקץ אות ח') הוסיף סגולה למנות את הסממנים באצבעותיו כנגד מעשה הכהן בהקטרתו, וכן ייחשב בידו כאילו הקטיר קטורת, עיי"ש.

"פתח רבי שמעון ואמר יש להתבונן בפסוק זה משום ששני מזבחות היו, מזבח העולה ומזבח קטורת הסמים, זה בחוץ וזה בפנים. מזבח זה של קטורת, שהוא פנימי למה נקרא מזבח? הלא אין זובחים עליו זבחים? ומזבח נקרא על שם זבחים - אלא , משום שהמזבח מבטל וכופת כמה צדדים רעים. ומשום שצד הרע כפות, אינו יכול לשלוט ולהיות קטגור, ועל כן נקרא מזבח [שכביכול עוקד וזובח את הסטרא אחרא]. כאשר צד הרע היה רואה את עשן הקטורת העולה, היה נכנע ובורח, ואינו יכול להתקרב כלל למשכן. ואין משתתפים בשמחה עלאית זו, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו, ומתוך שחביבה כל כך לפניו, אין המזבח עומד אלא בפנים, שהוא המזבח שהברכות מצויות בו, ועל כן היה סמוי מן העין.

"נאמר באהרן: ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה - שכפת את מלאך המות שלא יוכל לשלוט כלל ולעשות דין. סימן זה מסור בידנו, שבכל מקום שאומרים בכונה וברצון הלב את מעשה הקטרת, אין המיתה שולטת במקום ההוא ולא ינזק, ולא יוכלו שאר עמים לשלוט במקום ההוא.

"בוא וראה מה נאמר 'מזבח מקטר קטורת' כיון שכתוב מזבח למה נקרא מקטר קטורת? אלא לפי שנטלו ממקום זה כח לקשור [ולאסור את סטרא אחרא], כמו שעשה אהרן, ועוד, שהמזבח מיועד להתקשרות [עם השכינה], ליחדה בקדושה באותה קטורת. ולכך נקרא מקטר קטרת כתרגומו לאקטרא קטרת שאסור להקטיר קטרת במקום אחר, חוץ ממחתה של יום הכפורים.

"בוא וראה כל מי שהדין רודף אחריו, צריך לקטורת זו ולשוב בתשובה לפני קונו, ואז מסייעת הקטורת לסלק את הדינים ממנו אם האדם קובע להזכיר [מעשה] הקטרת פעמים ביום, בבקר ובערב שנאמר 'קטרת סמים בבקר בבקר' ונאמר 'בין הערבים יקטירנה' וזה הוא קיומו של העולם תמיד [אף כשאין בית המקדש קים] שנאמר קטרת תמיד לפני ה' לדורתיכם' וזה קיום העולם למטה וקיום העולם למעלה במקום שאין מזכירים בכל יום מעשה הקטרת הדינים שלמעלה שורים בו, ומיתות רבות מצויות בו, ועמים אחרים שולטים עליו לפי שנאמר קטרת תמיד לפני ה' תמיד היא עומדת לפני ה' יותר מכל העבודות האחרות חביב הוא מעשה הקטורת שהוא יקר וחביב לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל עבודות ומעשים שבעולם, ואף על פי שהתפלה היא המעולה שבכל המצוות מעשה הקטורת הוא יקר וחביב לפני הקדוש ברוך הוא בוא וראה מה בין תפלה למעשה הקטרת? תפלה תקנוה במקום הקרבנות שהיו ישראל מקריבים וכל הקרבנות שהקריבו ישראל אינם חשובים כקטרת ועוד מה בין זה לזה אלא שהתפלה היא תקון לתקן מה שצריך. קטורת פועלת יותר שהיא מתקנת וקושרת קשרים [ומיחדת יחודים] ומאירה בהם יותר מן הכל וכיצד היא פועלת כל זאת? שהיא מעבירה את הזהמא ומטהרת את המשכן [ועל ידי כך] מאיר ונתקן ומתקשר יחדיו ולכן יש להקדים את מעשה הקטורת לתפלה בכל יום ויום כאותו קרבן חביב שהקדוש ברוך הוא רוצה בו".

כה הם דברי הזוה"ק שבכח הקטורת מתבטלת כל חיות הס"מ והוא נעקד ונשחט ע"ג המזבח.

יה"ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס עמהם לפנים משורת הדין


* ועי"ש בבית הלוי שביאר בזה למה מנה הרמב"ם רק בקרבן פסח מצות הקרבתה ומצות אכילתה בתרתי אבל בשאר הקרבנות הוי מצות האכילה אחד מחלקי מצות הקרבתן, ובמעין החכמה תמה בזה ולא מצא מענה וביאר הבה"ל דבכל הקרבנות אין המצוה אלא שהבשר ייאכל וכעין מצות הקטרת האימורין שאינה נמנית למצוה בפני עצמה עי"ש. ונוראות נפלאתי דבאמת מנה הרמב"ם בכל הקרבנות מצות אכילתן למצוה בפנ"ע עיין בסהמ"צ עשין פ"ט דהוי מצות אכילת בשר החטאת והאשם ומצוה פ"ח שהוא מצות אכילת שיירי מנחות, הרי דאכילת הקרבנות היא מצוה בפנ"ע וכ"כ החינוך במצוה ק"ב וקל"ד עי"ש, ואולי יש בדברי הביה"ל טעות דפוס או פליטת קולמוס וצ"ל רמב"ן ולא רמב"ם דהרמב"ן באמת חולק בזה על הרמב"ם וס"ל דמצות אכילת הזבח הוי אחד מחלקי מצות הקרבתו כמ"ש החינוך שם בשמו (והחינוך הולך בזה בעקבות הרמב"ם כדרכו בקודש), ועיינתי בספר מעין החכמה וראיתי שהוא סתם בקושיתו ולא ביאר קושייתו אם הוא לשיטת הרמב"ם או הרמב"ן, אך ע"כ אין מקום להקשות בזה אלא לשיטת הרמב"ן כנ"ל. אך באמת יש לדייק אף לשיטת הרמב"ם והחינוך דבמצות ההקרבה הוי כל קרבן מצוה בפני עצמו ובמצות האכילה יש מצוה אחת לכל הזבחים הנאכלים לכהנים וכן מצוה אחת לכל המנחות וד"ז לא יתיישב בדרכו של הביה"ל. ונראה מזה דבאכילה אין שם מצות אכילת חטאת או אשם וכדו' על הבשר, אלא מצות אכילת "זבח" ו"מנחה" בלבד. אמנם ברור דאף אם נאמר דלאחר זריקת הדם, מצות האכילה וההקטרה מצוות כלליות הן לאכול את בשר הקרבנות ולהקטיר אמוריהן, מ"מ ודאי שיש שם מסויים ודינים מסויימים בבשר החטאת והשלמים וכדו', שהרי זה נאכל לבעלים וזה לכהנים, זה יום אחד וזה שני ימים, וכדו'. ועיין תוס' זבחים ב' ע"א דלכתחלה יש שינוי קודש בהקטרה, ומכל זה פשוט דיש שם פרטי של הקרבנות גם באכילה ובהקטרה.