אם הולכין אחר הרוב בבני נח (תשע"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א


הנה חידוש גדול חידשו רבותינו האחרונים דכל עצם ההנחה דאזלינן בתר רוב, בישראל נאמר ולא בבני נח, דכיון דכל מקור הלכה זו למדו חז"ל ממה דכתיב אחרי רבים להטות, ורק בישראל מצינו דין סנהדרין, אבל עכו"ם נהרג בדיין אחד (סנהדרין נ"ז ע"ב) אין דין רוב בב"נ.

כך כתב הגר"ש לאנדא בנו הגדול של הנודע ביהודה בשו"ת נובי"ת (אהע"ז סימן מ"ב).

וכיוצא בדבר כתבו האחרונים לגבי דין ביטול ברוב דרק בישראל מצינו הלכה זו ולא בב"נ. כ"כ בשו"ת חת"ס (יו"ד סימן י"ט), בפמ"ג (מש"ז סימן ס"ב סק"א) ובפתיחה להל' תערובת (פ"א חקירה ג').

והנה שנינו במשנה (מס' מכשירין פ"ב מ"ז):

"מצא בה תינוק מושלך אם רוב עכו"ם עכו"ם ואם רוב ישראל ישראל מחצה למחצה ישראל".

ובכתובות (ט"ו ע"ב) וכן ביומא (פ"ד ע"ב) אמרו:

"אם רוב עובדי כוכבים - עובד כוכבים. למאי הלכתא, אמר רב פפא להאכילו נבילות".

הרי דתינוק שנמצא במקום שרוב עכו"ם דינו כגוי לענין המצוות ומותר לו לאכול נבילות.

ונחלקו שנים מגדולי תלמידי החת"ס בסוגיא זו המהר"ם שיק מבכירי תלמידיו והמחנה חיים שהיה מצעיריהם.

בשו"ת מחנה חיים (ח"ב יו"ד סימן ו') כתב לחדש דקטן הנמצא במקום שרוב עכו"ם אסור לו לעשות מלאכה בשבת וכן אסור לאכול נבילות דאם דינו כעכו"ם הלא בב"נ לא אזלינן בתר רוב, ואם באנו לומר שגוי הוא מחוייב הוא לחשוש למיעוט שאינו גוי אלא ישראל, ולפיכך אמרו דנפ"מ להאכילו נבילות, דלגבי דידן דינו כנכרי, אבל איהו גופיה חייב לחשוש למיעוט שמא ישראל הוא.

ולדבריו לא אמרו אלא דמותר לנו להאכילו כיון שמבחינתנו גוי הוא אבל איהו גופיה צריך לחשוש שמא ישראל הוא.

והמהר"ם שיק (או"ח סימן קמ"א) השיב לעומתו דאיך מצינו ידינו ורגלנו בעשית מלאכה ע"י גוי בשבת (במקום שמותר) והלא במשך הדורות נתערבו לדאבון לב רבים מבנות ישראל בין הגויים ולמה לא חיישינן שמא ישראל הוא דהלא כל גוי צריך לחשוש למיעוט שמא ישראל הוא.

ומשו"כ כתב המהר"ם שיק דבאמת דבר מופרך הוא לומר שאסור לו לאכול נבילות שמא ישראל הוא והלא אם ישראל הוא מותר לו לסמוך על רוב שגוי הוא ומותר לו לאכול נבילות, וע"כ צ"ל דעד כאן לא אמרו שאין הולכין בגוי אחר הרוב אלא במה שאינו נוגע לו אלא בדיני בן נח, אבל לומר כן לגבי תינוק שנולד במקום שרוב עכו"ם שאסור לו לעבור על מצוות התורה משום דיש לו לחשוש למיעוט שמא ישראל הוא לא אמרינן, דאם אכן ישראל הוא שוב אזלינן ביה אחה"ר ונכרי הוא.

ועוד חידש שם המהר"ם שיק דבאמת כל עצם הדין דאזלינן בתר רוב סברא הוא ומשום אומדנא, אלא דבישראל לא אזלינן בתר אומדנא אלא בעינן עדים או ראיה ולכן בעינן קרא דאזלינן בתר רוב אבל בב"נ אזלינן בתר רוב מצד האומדנא והסברא.

והביא את דברי החת"ס (שו"ת יו"ד סוס"י ע') דאף דעכו"ם נהרגים עפ"י דיין אחד, מ"מ פשוט דאם דנים הם עפ"י בי"ד אזלינן בתר רוב דיינים. ויתירא מזו כתב החת"ס דאף דבישראל צריך רוב של שני דיינים לחוב, בדיני נפשות בב"נ סגי ברוב של דיין אחד, עי"ש. וע"כ דאין זה אלא משום דבב"נ אזלינן בתר רוב מסברא, עי"ש.

ושוב הקשה סתירה בדברי החת"ס (סימן י"ט כנ"ל) שכתב דבב"נ אין דין ביטול ברוב, וכתב לחלק בין הא דאזלינן בתר רוב דהוי סברא לדין ביטול ברוב דהוי הלכתא, עי"ש.

אמנם לדידי נראה טפי דאף דכל עיקר דין רוב ילפינן מאחרי רבים להטות, מ"מ הלכה זו נוהגת אף בב"נ, ואין לתמוה בזה כלל, דיש הלכות כלליות מיסודות התורה וההלכה שנוהגות גם בב"נ אף שמקורם טהור במצוות שנאמרו לישראל.

ולכאורה יש להוכיח דאזלינן בתר רוב אף בב"נ שהרי עכו"ם יורש את אביו דבר תורה, אף דאין כל ידיעה ודאית שאביו הוא אלא מדין רוב, וכמ"ש ודלמא לאו אבוה הוא אלא דרוב בעילות אחר הבעל, והרי ממכה אביו למדו חז"ל דאזלינן בתר רובא דליתא קמן, וע"כ דגם בב"נ אזלינן בתר רוב.

וכך יש להוכיח מהמבואר בעבו"ז (ה' ע"ב) ובזבחים (קט"ז ע"א) דנח נצטווה שלא להביא טריפה אל התיבה מדכתיב לחיות זרע, או מדכתיב אתך בדומין לך, ואת"ל דלא אזלינן בתר רוב דלמא טריפה הוי, וע"כ דגם בב"נ אזלינן בתר רובא.

ואין לדחות דרובא דליתא קמן שאני, דהלא לפירוש א' ברש"י בחולין (י"ב ע"א ד"ה פסח) למדנו גם רובא דל"ק מאחרי רבים להטות. ואף לפירוש השני דהוי הלממ"ס מסתבר דעיקר הלכה למשה מסיני לא נצטוו אלא ישראל ולא אומות העולם.

וע"כ נראה עיקר לענ"ד דודאי גם בעכו"ם אזלינן בתר רוב, ואין לדמות את היסודות הכלליים של דיני התורה למצוות והלכות מסויימות שיש מהן שלישראל ניתנו ולא לב"נ ויש שלב"נ ניתנו ולא לישראל ואין למדין זמ"ז, ולגבי הא דאזלינן בתר רוב מסתבר דכיון שגילתה תורה דאזלינן בתר רוב, נקבע הלכתא דא בכל דיני התורה בין בישראל ובין בב"נ.

ונראה עוד דאף אם נקבל את דברי הגר"ש בנו של הנוב"י דלא אזלינן בב"נ אחה"ר אין זה אלא בספק בדיני ב"נ, אבל כאשר הספק על עצם דינו ומעמדו של אדם אם ישראל הוא או ב"נ וספק זה נוגע לא רק לדיני ב"נ אלא אף לנו בתחומים רבים ועצומים ודאי אזלינן בתר רוב ולא מחלקינן לומר דלגבי הלכה זו אזלינן בתר הרוב וגוי הוא, ולגבי הלכה זו לא אזלינן בתר רוב וישראל הוא, אלא כל שפתרון הספק נוגע גם לישראל ודאי אזלינן בתר רובא לכל דין וענין.

כך נראה פשוט וברור.

ב

אם תינוק שנולד במקום שרוב עכו"ם חייב להתגייר

והנה נחלקו שני גדולי הדור הבית מאיר והגרעק"א אם מחללין שבת כדי להציל מחלל שבת בפרהסיא.

בבית מאיר (או"ח סימן ש"ל) כתב דכיון שלמדו חז"ל "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", אין לחלל שבת אלא בשביל מי שישמור שבתות הרבה ולא בהצלת מי שאינו שומר שבת. והגרעק"א (מובא שם) דחה דבריו בעיקר משום דבמסקנת הסוגיא ביומא (פ"ה ע"ב) למדו הלכה זו ממה דכתיב "וחי בהם – ולא שימות בהם", וא"כ כל שבן ישראל הוא פיקוח נפשו דוחה שבת.

ובשו"ת חת"ס (יו"ד סימן רמ"ה) הוכיח ממשנה זו במס' מכשירין ומדברי הגמ' דמחללין שבת אף על מי שאינו שומר שבת, דהרי תינוק זה מותר לו לחלל שבת כיון שדינו כעכו"ם, ואעפ"כ מחללין שבת בהצלתו.

ומ"מ מבואר מדברי החת"ס שלא כדברי המחנה חיים אלא כדברי מהר"ש דתינוק זה מותר לו לחלל שבת, וז"פ.

אמנם יש מן האחרונים שנקטו דתינוק זה שנולד במקום שרוב עכו"ם מחוייב להתגייר כשיגדל, ולמדו כן מדברי רש"י (ביומא פ"ה ע"א):

"להאכילו נבילות - עד שיגדל, ויקבל עליו גירות".

ושתי דרכים כתבו בזה האחרונים.

בשפת אמת כתב:

"משמע דמחוייב הוא לגייר עצמו, ואפשר משום דהוי ספק שמא הוא עובר על כל דת ישראל אין לילך בזה אחר הרוב כיון דבידו לגייר עצמו וצ"ע לדינא".

ונראה בכוונתו בתוספת הטעמה, דאף דאזלינן בתר רוב אף בהלכות החמורות שבתורה, מ"מ כאשר כל היהדות מוטלת על כפות המאזניים אין לילך בתר רוב, וכשם שאין הולכין בפקו"נ אחר הרוב אלא מחמירין לחשוש אף למיעוט כדי שלא תאבד נפש מישראל, כך גם כאשר דנים אנו על עצם דת ישראל יש להחמיר ולחוש למיעוט שמא ישראל הוא ועליו לנהוג כמצווה בסיני.

אך הדברים חידוש גדול.

ובמרומי שדה לנצי"ב (שם) כתב בדרך האחרונים הנ"ל דבב"נ אין הולכין אחה"ר ותינוק זה צריך לחשוש שמא ישראל הוא ומשו"כ מחוייב הוא להתגייר אלא דמ"מ עד שיתגייר מאכילין אותו נבילות.

והאחרונים הללו חיזקו פירוש זה ברש"י ממה ששאלו בגמ' למאי נפ"מ, ואמרו להאכילו נבילות, והלא נפ"מ אם ישראל הוא אם גוי תחומים רבים והלכות רבות אלא ע"כ דמ"מ חייב הוא להתגייר, אך מ"מ עד שיגדל ויתגייר מותר להאכילו נבילות.

ולדידי צ"ע בדרך זו בתרתי:

א. אף לשיטתם עדיין אין פשר להנחה שחייב להתגייר ולכאורה די בכך שיחמיר במצוות שישראל מצווים בהם מחשש שמא ישראל הוא. אבל אי"צ להתגייר ממ"נ, אם גוי הוא למה עליו להתגייר ואם ישראל הוא מה שייך בו גירות.

ובאמת נדרש הנצי"ב ליישב שאלה זו, אך אין דבריו מספיקים לבאר פשטות הדברים.

ב. אם באנו לחדש הלכה זו דחייב להתגייר כדי ליישב למה שאלו למאי נפ"מ ולמה השיבו להאכילו נבילות עדיין התמיה במקומה עומדת. דהלא נפ"מ לדברים רבים אם בן ישראל הוא או גוי עד שיתגייר, ונפ"מ נמי אם לא יתגייר אף שמחוייב הוא לעשות כן עפ"י התורה.

ואי בדידי תליא היה נראה יותר שדברי רש"י פשוטים בתכלית. ויסוד דבריו בהנחה פשוטה דמיירי שנמצא התינוק ע"י ישראל ואביו ואמו עזבוהו ולא באו לדרוש אותו, וע"כ גדל הוא בבית ישראל, ומשו"כ שאלו חכמים מה דינו. ומכיון שישראל הם שיגדילוהו ויגמלוהו פשוט שעתידין לגיירו, דכי יעלה על הדעת שישראל יאמצו תינוק זה ויחנכוהו לעבודת אלוהי נכר, אלא פשוט שיגדלוהו ויחנכוהו לתורה ולמצוה עד שיגדל ויתגייר.

ובאמת כתב כתב הרשב"א דמגיירין אותו בקטנותו על דעת בית דין, אלא דבזמן שאין ידינו תקיפה ואין בידינו לגיירו בקטנותו על דעת בי"ד אמרו שמאכילין אותו נבילות.

וזה כוונת רש"י דמאכילין אותו נבילות עד שיגדל ויקבל על עצמו להתגייר, ואין מזה כל ראיה שלפי הדין חייב הוא להתגייר.

ומובן לפי"ז למה לא נקטו שלל דינים אמורים שיש בהם נפ"מ בין ישראל לעמים, דהכוונה פשוטה דאף שילד זה גדל בבית יהודה ועתידין אנו לגיירו כשיגדל מ"מ טרם גירותו מאכילין אותו נבילות, וכך גם לגבי שאר דיני תורה. וכ"ז פשוט וברור.

אמנם אף לפי דרכנו יש מקום ליישב שיטת הבית מאיר, דאף אם אין חיוב על תינוק זה להתגייר לכשיגדל, מ"מ כיון דסתמא דמילתא עתיד הוא להתגייר ולשמור שבתות הרבה שפיר מחללין עליו את השבת.

אלא שמטעם אחר נראה דאין הלכה כדברי הבית מאיר וכמו שטען הגרעק"א לעומתו, וכמבואר לעיל.


ונח מצא חן בעיני ה'

"ונח מצא חן בעיני ה'" (ו' ח').

בא וראה כמה גדול שכרה של מציאת החן. הקב"ה ניחם שעשה את האדם, ונמלך להחריב עולם ומלואו. ולמה לא עשה כן, למה השאיר לנו שם ושארית בארץ לדורות עולם. משום שאדם אחד, נח, מצא חן בעיני ה'. ובמצאו חן בעיני ה' זכה לו, לדורו, לדורות וכל בני עולם חבים לו את חייהם שהרי בזכות החן שמצא חיים הם בבטחה.

שומה עלינו אפוא להתבונן מה סודו של החן, וכיצד ימצא האדם חן וחסד בעיני אלקים ואדם.

ובהתבונני במקראי הקודש ובדברי חכמינו ז"ל מצאתי ארבעה סגולות למציאת החן, ונפרטם:

א. תלמוד תורה. כך שנינו במסכת אבות (פ"ו מ"ז) "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה... ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך". ועוד אמרו בכתובות (ע"ז ע"ב) "מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובי של בעלי ראתן. רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה. רבי אלעזר לא עייל באהליה. רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה. ריב"ל מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר אילת אהבים ויעלת חן - אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא".

ב. יראת שמים, שהרי אמרו בסוכה (מ"ט ע"ב) "כל שיש בו חן בידוע שיש בו יראת שמים, שנאמר 'וחסד ה' על יראיו מעולם ועד עולם'".

ג. ענוה. דהלא כתיב (משלי ג' ל"ד) "לענוים יתן חן".

ד. תמימות. שהרי כך כתוב בספר תהלים (פ"ד י"ב) "חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים".

הרי לן ארבע סגולות למציאת החן- תורה, יראת שמים, ענוה ותמימות. והן הם התכונות הנאצלות שכל המתעטר בהן מוצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

ונח איש צדיק שלם היה בכולם. אם תורה, הרי כתב רש"י בפרשתנו (ז' ח') דכיון שנח הבחין בין המינים הטהורים והטמאים "מכאן שנח למד תורה".

ואם יראה, הלא אונקלוס תרגם את הכתוב "את האלקים התהלך נח, בדחלתא דה' הליך נח". הרי לן שנח גדול היה ביראת אלקים.

ואם תמימות, הלא מקרא מלא דבר הכתוב "צדיק תמים היה בדורותיו".

וכך גם במדת הענוה, דכך אמרו חז"ל (עבו"ז ו' ע"א) "תמים בדרכיו צדיק במעשיו" ופרש"י תמים בדרכיו "עניו ושפל רוח", וכ"כ עוד בזבחים (קט"ז ע"א) "עניו וסבלן".

וכך מצינו גם במשה רבינו דכאשר אמר לו הקב"ה (כי תשא, שמות ל"ב י') "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול". אמר משרע"ה (שם ל"ב ל"ב) "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת".

הרי שמשה רבינו מסר נפשו כדי לעורר רחמי שמים ולכפר על עם ה'.

וכבר כתב האריה"ק (שער הפסוקים סימן ו') דמשה רבינו הוא נח, ובאמרו מחני נא מספרך תיקן את הפגם של נח שלא התפלל על בני דורו, עי"ש.

ונראה בדרך רמז דהנה אותיות מחני הן הם אותיות מי נח, רמז לדבר דבאמירה זו של מסירת נפש לכפר עון ולנקות אף את החוטאים לפני ה' תיקן משרע"ה את מה שפגם נח במי המבול.