אם יש מעלה להדליק נר חנוכה יותר מכדי חצי שעה (נר חנוכה דומיא דמנורת המאור) (תשע"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א

אם יש מעלה להדליק נר חנוכה יותר מכדי חצי שעה

(נר חנוכה דומיא דמנורת המאור)

הנה כתב הטור בסימן תרע"ב דלאחר שיעור חצי שעה יכול לכבות את נרות חנוכה או להנות מאורן, ומוכח מדבריו דלאחר שכלתה רגל מן השוק שוב אין מצוה בנ"ח. וכ"ה בשו"ע (שם סעיף ב').

והקשו רבים מן המבואר בשאילתות (פר' וישלח שאילתא כ"ו) והביאו הרא"ש (פ"ב סי' ט') דשמן שנתותר מן הנר עושה מדורה ושורפו, הרי שחל עליו קדושה ואין נהנין ממנו. וכ"ה בפסיקתא (פיסקא ג').

ותירץ הבית יוסף (בסימן תרע"ז ס"ד) דשם מיירי שנתותר מן השיעור, ולשיטתו כתב בשו"ע (שם) "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו".

אך הב"י הביא את דברי מהר"י אבוהב דאם נתן שמן לתוך הנר ולא התכוין ליתן אלא כשיעור מה שנותר לא הוקצה למצותו, אבל הנותן שמן סתם ולא התכוין לצמצם שיעור כל השמן הוקצה למצותו ועושה לו מדורה ושורפו.

והט"ז (שם סק"ב) דחה דבריו מהמבואר (סנהדרין מ"ח ע"א) לגבי מותר המת "דחזי ליה תפיס, דלא חזי ליה לא תפיס". הרי שאין המת תופס אלא הראוי לו, וה"ה לנר חנוכה דאינו תופס יותר מן הראוי לו. ונקט עיקר כשיטת הב"י דמותר השמן מותר בהנאה אא"כ כבה הנר לפני סוף הזמן.

וזה גם דעת המגן אברהם (ס"ק ג') אלא שחידש דאם מדליק נרות שעוה יש הידור בנרות גדולים וארוכים כמו שיש הידור בלולב ארוך, אבל המדליק בשמן אין שום הידור וחומרא במדליק יותר מהשיעור שקבעו חכמים עד שתכלה רגל מן השוק.

אמנם חידוש גדול כתב היעב"ץ בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' ד' ד"ה כיון) דמצוה מן המובחר שידלק הנר עד הבקר, וכמו שהיה במנורה שבמקדש שדלק מערב עד בקר. והדברים מחודשים ולא מצינו בהם מקור בדברי הראשונים.

ובחידושי מהר"ם שיק על סהמ"צ (מצוה צ"ח) כתב לפרש את שיטת מהר"י אבוהב וכתב דאם מדליק בנרות גדולים יש הידור למלא את הנר, וממילא גם מותר השמן הוקצה למצותו. ויסוד דבריו השתית על דברי התוס' בביצה (כ"ב ע"א) בביאור מה שאמרו הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק מן הנר חייב משום מכבה, וכתבו התוס' דחיוב מכבה לא משום שיקדים להיכבות אלא משום שע"י שמספק מן השמן מתעמעם הנר ונחלש, ולפי"ז כתב מהר"ם שיק דיש הידור מצוה למלא את הנר כדי לקרב את השמן לנר ובכך מגביר את השלהבת ומגדילה.

אך גם דברים אלה חידוש הם, ומה ענין מבעירו ומכבה לנר חנוכה, דכיון דהשמן שבנר כלה והולך והאש הולך וקטן ודאי חייב משום מכבה, אבל אין לדמות בזה מילתא למילתא, ואין בזה הידור כלל ולא מצינו שאש גדולה מצוה טפי מאש קטנה לגבי נר חנוכה. ומלבד זאת רחוק לפרש כך את דברי מהר"י אבוהב, ועיקר חסר מן הספר.

ולדידי נראה לי פשוט בדעת מהר"י אבוהב כסברת מרנן ורבנן הגאונים רבי דוד דייטש באהל דוד מס' שבת ורבי מאיר א"ש בזכרון יהודה (מנהגי מהר"ם א"ש), דכיון דנהגו להדליק בתוך הבית וכל הפרסומי ניסא אינו אלא לבני הבית ודאי מסתבר דכל זמן שבני הבית ערים יש מצוה בפרסומי ניסא לפניהם.

ובאמת נראה עוד דאף אם מדליק בחוץ יש הידור בהדלקה עד שתכלה רגל מן השוק לפי מציאות החיים בכל מקום ובכל זמן, וכיון שבזמנינו נשתנו לחלוטין סדרי החיים לעומת מה שהיה בימי קדם, ובעוד שבימי בראשית התכנסו בני האדם לבתיהם ברדת החשיכה וכמחצית השעה אחרי רדת הלילה כבר כלתה רגל מן השוק כמבואר ברי"ף, רמב"ם, טור ושו"ע, בזמנינו הרחובות שוקקים חיים עד מאוחר בלילה, מסתבר דכל עוד רבים מסתובבים ברחובות עיר עדיין לא כלתה רגל מן השוק.

ובאמת יש מקום לטעון דחיוב גמור יש להדליק נ"ח שתדלק עד מאוחר בלילה כל עוד לא כלתה רגל מן השוק במציאות החיים, וכך נראה לפי דברי הריטב"א שכתב בשבת (כ"א ע"ב):

"עד דכליא רגלא דתרמודאי. פי' מוכרי עצים הנקראים תרמודאי והיו מתאחרים שם ברחוב העיר, ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות".

הרי לן דאין זמן וגדר קבוע בשיעור עד שתכלה רגל מן השוק אלא הלכה זו תלוי במנהג המקום והזמן.

ולפי"ז היה מקום לטעון דחיוב גמור יש שיהיו הנרות דולקים כל עוד רבים מתהלכים ברחובות עיר, כיון שכל עיקר דין עד שתכלה רגל מן השוק תלוי לפי המקום והזמן.

אך באמת חומרא יתירה היא זו, ולדידי הקטן נראה דחלילה לומר שהנוהג כמפורש בשו"ע מבטל מצותו, ונראה טפי די"ל שאין לנו אלא מה שתקנו בזמניהם, ואפשר שאילו בזמניהם היו מתהלכים ברחובות עיר שעות רבות לתוך הלילה היו מסתפקים בפרסומי ניסא מסויים ולא היו מחייבים להוציא הוצאה מרובה שיהיו הנרות דולקים עד אמצע הלילה.

סו"ד לענ"ד יש אכן הידור מצוה כאשר הנרות דולקים הרבה זמן בין לאלה שמדליקים בפנים ובין לאלה המדליקים בחוץ, אבל אין זה חובה.

ב

והנה הגאון המופלא הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס (שבת כ"א ע"ב ד"ה וא"נ) העיר דלכאורה יש חיוב לכבות את הנר לאחר שעבר הזמן דהוקצה למצותו ואסור להנות ממנו. (ובכל דבריו נראה דמיירי במי שמדליק בפנים כמנהגם וע"כ נהנה מן הנר שבביתו). ואף שיש לו נר אחר הלא זה וזה גורם אסור, ואף למ"ד זה וזה גורם מותר כבר כתבו הראשונים דאין זה אלא לגבי התוצאה שלא נאסר, אבל כו"ע מודי דאסור לכתחלה להנות מאיסו"ה בזוז"ג.

והוסיף הגאון לפלפל דאין לומר דע"כ הותרה הנאה זו דהלא גם בשעה שמצוה בנ"ח ע"כ נהנה הוא, וע"כ שלא אסרו אלא להשתמש לאורה, אין הדבר כן דכל עוד מצווה הוא הלא א"א ולא קא מכוין שמותר, משא"כ לאחר הזמן שבידו לכבות.

ושוב כתב לדמות נידון זה למה שחוזר על ציצין שאינן מעכבין כל זמן שלא פירש, הרי דאף דכבר יצא יד"ח מילה כ"ז שלא פירש הוי בכלל מצות מילה, וכבר כתב היראים (מצוה קי"ז) כעי"ז לגבי תקיעת שופר ואף אם מאריך בתקיעה יותר מן המחוייב אין בזה איסור השמעת קול ביו"ט דמ"מ הוי בכלל תקיעת שופר.

ויש לפקפק טובא בכל דבריו, ואעיר לפי סדר דבריו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

א. בעיקר הערתו לאסור משום דאיתקצאי למצותו, הלא זה עיקר הנידון בדברי הטושו"ע ונושאי כליהם, וסתימת הראשונים והפוסקים דכיון דאין כלל מצוה לאחר זמן, באמת לא איתקצאי כלל.

ואין זה דומה לציצין שאין מעכבין דמ"מ מצוה לכתחילה להסירן דהוי בכלל ערלה, ואף לאחר שפירש צריך להסירן משום הידור מצוה משא"כ בנ"ח לאחר הזמן שלדעת הטושו"ע אין בו מצוה כלל.

ואף שבתקיעת שופר אין כלל מצוה להאריך, צ"ל דמ"מ כיון שמעשה אחד הוא הכל הוי בכלל מצות התקיעה, משא"כ בנ"ח דלא במעשה עסקינן, אלא בזמן הדלקת הנר, מסתבר דלאחר שעבר הזמן מילתא אחריתי הוי ואין בו מצוה כלל.

וכבר דנתי בכמ"ק במה שמצינו במקומות רבים דהמרבה במצוה יותר מן השיעור והצורך מ"מ בכלל המצוה היא והארכתי בזה לגבי אכילת מצה יותר מכזית, תק"ש, קר"ש ועוד, עיין מנחת אשר (פסחים סימן ע"ט), אך אין כ"ז ענין להדלקת הנר לאחר שכלתה רגל מן השוק.

ובמה שפלפל בדין זה וזה גורם, לכאורה אין הנידון דומה לראיה דכל הדוגמאות שמצינו בהלכה זו לא מיירי אלא בשני כוחות וגורמים המשתתפים כדי להוליד תוצאה, כמו שדנו לגבי גידולים שהם תוצאה של צל האשירה האסור וקרקע עולם שמותר (עבו"ז מ"ח ע"ב במשנה), ולגבי פת האופה בתנור המותר ומוסק ע"י קליפי ערלה אסורים (פסחים כ"ו ע"ב), וכן בולדות של בהמות האסורות לגבי מזבח שהזכר מותר והנקבה אסורה ונחלקו לגבי הולדות (משנה תמורה ל' ע"ב), וכמו"כ בשאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה וחמצוה, שנחלקו לגבי העיסה.

הצד השוה שבכל אלה דמיירי בשתי גורמים, האחד אסור והשני מותר, שהשתלבו להוליד תוצאה, אך אין זה ענין לני"ד שיש אור שמקצתו אסור ומקצתו מותר.

ולכאורה היה נראה דני"ד תלוי במה שנחלקו הב"י והרמ"א (סי' רס"ג סעיף ח') בנר שבת אם אפשר לברך על תוספת אורה, ושורש המחלוקת אם יש הנאה חשובה בתוספת אורה במקום שבלא"ה מואר היטב.

ועוד יש לדון בעיקר הערתו דלכאורה שאני דין מוקצה מחמת מצוה מדין איסורי הנאה ובעוד האיסור להנות מאיסורי הנאה אסור להשתמש במאי דאיתקצאי למצותו, ולא מצינו אלא דנר חנוכה אסור להשתמש לאורה, אבל המדליק נ"ח על שולחנו בעוד נרות דולקים בבית לצרכיו והנאתו, אין כאן אסור כלל, ולא בעינן לדינא דאי אפשר ולא קא מכוין להתיר לו לשהות בבית שדולק בו נ"ח, כך נראה פשוט לכאורה.

אמנם בר מן דין, ומלבד כל הנ"ל, באמת נראה דאף דאכן מותר לכבות את הנר לאחר שדלק כשיעור וכן מותר להשתמש לאורה וכפי שפסקו הטור, השו"ע, הט"ז והמג"א מ"מ יש הידור מצוה וסלסול להוסיף שמן לנר על מנת להרבות בפרסומי ניסא בין לבני ביתו ובין לבני רה"ר כמבואר, ומ"מ פשוט שאין בזה כל סרך איסור אלא סרך מצוה בלבד.

ודו"ק בכ"ז.

ג

נר חנוכה דומיא דנרות שבמקדש

הן תיקנו חכמים להדליק נרות חנוכה זכר לנס פך השמן במנורת המאור שבמקדש, ויש לעיין האם תיקנו חכמים בנר חנוכה דבעינן ביה דומיא לנרות שבמקדש או שמא אין דומה לנרות המקדש ואינם אלא זכר לנס פך השמן.

ומצינו עשרה מקורות והלכות בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים הנגזרות מן הדמיון לנרות שבמקדש.

א. הדלקה עושה מצוה.

הנה איבעיא לן בגמ' (שבת כ"ב ע"ב) בנ"ח אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה, ומסקנת הגמ' (שם כ"ג) דהדלקה עושה מצוה. ובטעם דהדלקה עושה מצוה כתב רש"י (כ"ב ע"ב ד"ה אי הדלקה):

"אי הדלקה עושה מצוה - אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין כדאשכחן במנורה".

ב. אסור להשתמש לאורה.

הנה מבואר בשבת (כ"א ע"ב) שאסור להשתמש לאורה של נר חנוכה. ובטעם הלכה זו מצינו שתי דרכים בראשונים. רש"י (שם) כתב שיהא ניכר שהדליקו נר זה לשם מצות נר חנוכה ולא לצורך תשמישו.

אולם בר"ן (שם) כתב דכיון שתיקנו נרות חנוכה זכר לנס שנעשה במנורת המאור עשהו כנר שבמנורה שאסור להשתמש לאורה, עי"ש.

ג - ד. מקום הדלקת נ"ח בבית הכנסת.

הנה מבואר בשו"ע (סימן תרע"א סעיף ז') דמדליקין בבית הכנסת בדרום.

וז"ל:

"ובבה"כ מניחו בכותל דרום (או בדרום המנורה, ומסדרן ממזרח למערב)". ובטעם הלכה זו כתב המשנ"ב (ס"ק מ') דומיא דמנורה בדרום.

ומקור הדברים בכלבו (סימן מ"ד):

"דומיא דמקדש שהיה מנורה בימין בדרום".

וגם במה שמסדר את הנרות ממזרח למערב כתב המשנ"ב (ס"ק מ"ב):

"זהו ג"כ כעין מנורה דהנרות היו מסודרין במקדש בין מזרח למערב כן יסדר ג"כ נרות חנוכה".

ה. הלדקה בביהכ"נ בבוקר.

והנה בהא דאיתא בשו"ע (שם) דנהגו להדליק בבית הכנסת בין מנחה למעריב נהגו רבים להדליק בביהכ"נ בין בבוקר לפני תפילת שחרית בלי ברכה. ובספר כלבו (שם) כתב שכן נהגו בכל המקומות.

וביאור מנהג זה כתב כמה אחרונים עפ"י שיטת הרמב"ם שאת מנורת המאור הדליקו גם בבוקר ולא כשיטת הרשב"א דהדליקו רק בערב (עיין מנחת אשר במדבר סימן ט"ו).

כן כתבו בשו"ת לבושי מרדכי (תניינא סוס"י ס"ו), בבנין שלמה (חנוכה סי' נ"ג) ובשבילי דוד (תרע"א אות ב').

ו. תפלת מנחה לפני הדלקת נ"ח בערב שבת.

הן איתא בשו"ע (סימן תרע"ט) שמדליקין נר חנוכה לפני נר שבת. ובשערי תשובה (שם) הביא מהברכי יוסף שכתב בשם מהר"ש אבוהב שמתפלל מנחה לפני הדלקת נ"ח, דתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערביים, ותמיד קרב לפני הדלקת המנורה במקדש, עי"ש.

ז. גובה נרות חנוכה.

חידוש עצום כתב בסדר היום (סדר חנוכה והקריאות) לגבי גובה נרות החנוכה. וז"ל:

"ומצותה מי' טפחים עד י"ח טפחים שכן גובהה של מנורה י"ח טפחים". ובאליה רבה (סימן תרע"א אות י"א) תמה עליו שזה נגד הש"ס בשבת (כ"א ע"ב) "נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה", וכך נפסק בשו"ע (סימן תרע"א ס"ו).

וכדברי הסדר היום כתב גם במקור חיים לבעל חות יאיר.

ח. נר חנוכה מערב עד בוקר.

חידוש גדול כתב בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סימן ד') דמצוה מן המובחר יהיה נ"ח דולק מערב עד בוקר דומיא דמנורת המאור. ולא מצינו הידור זה בדברי רבותינו הראשונים, ולא חזינן לרבנן קשישאי שנהגו כן.

ט. החלפת הפתילות בכל לילה.

הנה כתב השו"ע (סימן תרע"ג ס"ד) "אין חוששין לפתילות להחליפם, עד שתכלה". ובמשנ"ב (ס"ק ל"א) "שאין בהם בזיון מצוה דאדרבה הם נוחין להדליק יותר כשהם מודלקין כבר".

אולם בארחות חיים (הל' חנוכה אות ה') כתב דנהגו לחדש הפתילות בכל לילה "זכר למקדש שהיו מחדשין אותן בכל לילה אל מנורת המאור". וכ"כ הכלבו (סימן מ"ד). וכמו"כ כתב המאירי (שבת כ"א ע"א) "ואף חידוש הפתילות בכל לילה אינו מן הדין אלא דרך הדור ומדמיון נרות של מקדש".

י. שמן זית.

והנה מעיקר הדין אפשר להדליק נר חנוכה בשעווה ובעוד חומרי בערה מוצקים אלא שמצוה בשמן זית משום דצליל נהוריה. אך כתב הדרכי משה (סימן תרע"ג ס"ק א') דמצוה בשמן זית משום שבו היה הנס.

ובתשובה ביארתי דאין כונתו לומר דמצוה בשמן זית משום דומיא דמנורה אלא דמצוה בשמן דומיא דמנורה ולא בשעוה ושאר חומרים מוצקים, אך מה שמצוה בשמן זית יותר משאר שמנים אינו אלא משום איכות המאור, וכ"ה במאירי (כ"א ע"א):

"ממה שכתבנו למדת שנרות של שעוה מותרות לנר חנוכה ומ"מ נויי מצוה הוא לעשות בשמן אחר שהנס היה בשמן".

ומ"מ חזינן דמצוה בשמן דומיא דמנורה.

אך מ"מ אין זה משום דומיא דמנורה אלא משום שבו היה הנס.


וחשך זה גלות יון

"וחשך על פני תהום – זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן שהיתה אומרת כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" (בראשית רבה ב' ד').

"כתבו לכם על קרן השור", השור בה' הידיעה, משמע שעל שור ידוע ומפורסם דברו היונים. ומאליה עולה השאלה, על איזה שור מדובר?

כדי לבאר ענין זה, עלינו להבין את שורש המלחמה של יון בישראל. ניכר לעין כל ששונה היא מלחמת יון כנגד ישראל, ממלחמת המלכויות האחרות. מלכות בבל ומלכות רומי יצאו כנגד מציאותם של ישראל כעם, החריבו את בית המקדש, והגלו אותם מארצם. לא כן היונים, הם השאירו את ישראל על אדמתם, ואף הרשו להם לעשות כחפצם בכל תחומי החיים שאינם קשורים בדת ישראל.

ושורש הדבר הוא שבני יון לא כנגד עם ישראל נלחמו, כי אם כנגד ייחודו של עם ישראל, כנגד מה שישראל אומרים "אתה בחרתנו מכל העמים".

במסכת מידות (פ"ב מ"ג) מובא ששלש עשרה פרצות פרצו היונים בהיכל, ולא בחומה ובדלת כי אם בסורג. הגר"א וכן התוספות יו"ט פירשו שדווקא בסורג פרצו משום שהסורג הוא המבטא את היות ישראל עם נבחר. הסורג היה הגבול שאותו אסור היה לגוי לעבור ולהתקרב יותר אל הקודש פנימה. באזהרת מוות הוזהרו הגויים שלא לעבור את הסורג. נמצא אם כן שפריצת הסורג באה לבטא את המלחמה בהיות ישראל עם סגולה, העם שאותו בחר ה'. ושלש עשרה פרצות בדווקא פרצו – כנגד י"ג עיקרים המייחדים את אמונת ישראל. את טענת ישראל "אתה בחרתנו" – את הבדלת ישראל מן העמים, ניסו היונים לפרוץ ולבטל.

ובזה נבין מהו השור המסויים שעליו אמרו היונים "כתבו על קרן השור", ומהי מהות כתיבה זו. מפורש במדרש (ויקרא רבה כ"ז ח'):

"ברעתם ישמחו מלך (הושע ז' ג') - וכי מה ראה לעשות שור ראש לכל הקרבנות, - אמר ר' לוי משל למטרונה שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי מלכות ובדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש. מה עשה המלך, עשה סעודה והושיב אותו האיש בראש של מסובין. כל כך למה, להודיע שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש. כך אומות העולם מונין להם לישראל ואומרים להם עשיתם את העגל, ובדק הקב"ה בדברים ולא מצא בהם ממש לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות, הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז".

ויש לשאול כיצד אומר המדרש שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש, וכי לא חטאו ישראל בעגל, וכי לא על חטא העגל נאמר "וביום פקדי ופקדתי" ואמרו אין לך כל פורענות ופורענות שאין בה ממעשה העגל (סנהדרין ק"ב ע"א)?

אלא שאומות העולם מונין את ישראל ואומרים להם – אין עבודתכם את האלוקים שונה, חלילה, מעבודה זרה שלנו. פעם עובדים אתם את האלוקים ופעם עובדים לעגל. כמונו אתם, מתוך צורך נפשי לפולחן אתם עובדים את אלוקיכם, ולא מתוך בחירה שבחר הוא בכם ובקרבנותיכם. "בדק המלך בדברים ומצא שאין בהם ממש", עבודת הקרבנות שעובדים ישראל לה' נקייה היא וטהורה, ואין היא מעורבת חלילה עם יצר עבודת העגל. נטל את העגל ועשהו "ראש לכל הקרבנות", להודיע לכל באי עולם שאף על פי שעשו ישראל את העגל נקיים הם בעבודתם את ה' מיצרא דעבודה זרה. נמצא אם כן שדוקא הקרבת השור, ראש לכל הקרבנות, מבטאת את עבודת ישראל לה' כעם נבחר. ה' בחר אותנו לחלקו ונחלתו ובחר בנו לעבודתו.

שור זה שעשהו הקב"ה ראש לכל הקרבנות - שהוא זה שהראה שאין ממש במה שמונין האומות את ישראל על מעשה העגל - דווקא על קרנו ציוונו היונים לכתוב שאין לנו חלק באלוקי ישראל. אמרו היונים - אם חפצים אתם להקריב קרבנות, אם לפולחן צריכים אתם, אדרבא הקריבו. אך על קרבנכם כתבו "אין לנו חלק באלוקי ישראל" הודו בזה שאין אתם מיוחדים ומובדלים מן העמים ואין עבודתכם לאלוקים שונה, מעבודת שאר העמים איש איש לאלוהיו, חלילה.

ציווי היונים כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל – הוא הוא אונאת האומות "עשיתם את העגל". אין אתם שונים מאיתנו כלל וכלל. אין אתם עם סגולה ועבודתכם את ה' לא מתוך בחירתו בכם היא נובעת, כי אם מתוך הצורך שלכם להקריב קרבנות, ויהיה מושא ההקרבה אשר יהיה - "עשיתם את העגל". לא באו היונים לבטל את ההקרבה, כי אם גרוע מכך, חפצם היה להפקיע את עבודת האלוקים מתחום הקודש הנשגב ולהפכה לכיעור אלילי - לא הקרבה שה' בחר בה שיש בה דבקות וקרבת אלקים, כי אם צורך נפשי של עם להקריב. אמרו היונים, אין אתם העם הנבחר ולא עם הקודש אתם, לא משום שישנו עם אחר נבחר, כי אם משום שלא קיים כלל מושג של בחירה ושל קדושה.

שורש מלחמת יון בישראל הוא אם כן, המלחמה בייחודם בבחירתם ובקדושתם של ישראל.

גזרו היונים על החודש על השבת ועל המילה. מצוות קידוש החודש היא מה שבחר ה' בישראל לקבוע את זמני המועדים ולקדשם, "אתם אפילו שוגגים אפילו מוטעים אפילו מזידים אין לי מועדות אלא אלו" (ראש השנה כ"א ע"א). ולא רק את המועדים נמסר ביד ישראל לקבוע ולקדש אלא ע"י קידוש החודש קובעים חכמים את מערכות הטבע, וכמבואר בירושלמי (נדרים כ"ג ע"ב, סנהדרין ו' ע"א) "א"ר אבון 'אקרא לאלקים עליון לא-ל גומר עלי' בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין בי"ד לעברו הבתולין חוזרים וכו'" (ועיין ש"ך יו"ד קפ"ט ס"ק י"ג). מצות השבת היא יסוד ההבדלה בין הקודש לבין החול ובין ישראל לעמים ועל כן נכרי ששבת חייב מיתה. ומצות המילה אות ברית קודש היא בין הקב"ה לבניו חביביו, ברית דמים היא המבטאת את בחירת ישראל.

זו היא הסיבה שמשנכנסו היונים להיכל, לא שפכו את השמנים, כי אם טמאום. לא את עצם עבודת המקדש והדלקת המנורה באו לבטל, כי אם את קדושתה וטהרתה. אדרבא, אמרו היונים, הדליקו את המנורה, אך דעו לכם – אין אתם קדושים ומובדלים, בשמן טמא הדליקו את המנורה.

האחרונים מקשים מה צורך היה בנס פך השמן, הלא טומאה הותרה בציבור, אכן למה שביארנו הדברים מובנים היטב, כוונת היונים היתה לטמא את טהרת המקדש. לא לבטל את העבודה באו כי אם לטמאה. ועל כן אף על פי שמדין עבודת המקדש טומאה הותרה בציבור, אך מדין שעת השמד אסור היה להאיר את המנורה בשמן טמא. הלא זה מה שחפצו בו היונים – הדליקו בשמן טמא, עיזבו את אמונת הבחירה שבחר בכם האלוקים. ובשעת שמד זו מחוייבים היו שלא להדליק בשמן הטמא.

כנגד מלחמה זו של בני יון עמדו דווקא הכהנים מבני לוי שעליהם כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל סוף פרק י"ג):

"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך".

החשמונאים בני שבטו של לוי, מיועדים הם מעצם טבעם ללחום את מלחמת ההבדלה והקדושה. אם כנגד גופו של עם ישראל היו נלחמים היונים – היו שאר השבטים קמים כנגדם. אך משכנגד הבדלת ישראל מן העמים, כנגד קדושתם, כנגד המחיצה שבין עם הקודש ושאר העמים באו להלחם – עמדו הלויים נושאי דגל הקדושה וההבדלה ולחמו הם כנגד היונים.

בנבואת זכריה על מלחמת החשמונאים ביונים נאמר (זכריה ט' ט"ו – ט"ז):

"ה' צבאות יגן עליהם ואכלו וכבשו אבני קלע ושתו המו כמו יין ומלאו כמזרק כזויות מזבח. והושיעם ה' אלהיהם ביום ההוא כצאן עמו כי אבני נזר מתנוססות על אדמתו".

בני יון "אבני קלע" הם ובני לוי "אבני נזר" הם. בני יון הכופרים במושג הקדושה, גיבוריהם אבני קלע הם הנזרקות ברחובה של עיר. בני לוי "אבני נזר" הם, אבני קודש של חושן המשפט. מלחמת יון בישראל היא מלחמת אבני נזר באבני קלע.

ובזה תבואר תקנה נוספת של החשמונאים שהובאה בגמ' (ראש השנה י"ח ע"ב):

"מותיב רב אחא בר הונא בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהיו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון".

מהותן של גזירות יון היתה לטמא ולחלן את הקודש, וכשגברו ישראל עליהם הזכירו שם שמים אף בשטרי הדיוטות. כנגד הגזירה לחלן את הקודש, תקנו החשמונאים לקדש את החול.

וכתב הרמב"ן בספר במדבר (ח' ב'):

"וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך סי' ה') וכן במדרש רבה (ט"ו ו') אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו... והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו".

נר חנוכה המשך הוא להדלקת המנורה במקדש.

וכך אמרו במדרש (ילקוט שמעוני מלכים א' פרק ז' רמז קפ"ה):

"ויעש את מנורת הזהב עשר כנגד עשרת הדברות, וכל מנורה היו בה שבעה נרות הרי שבעים כנגד שבעים אומות - שכל זמן שהנרות דולקות היו מתכבשים ומיום שכבו הנרות נתגברו. ותורה נמשלה בנר שנאמר כי נר מצוה ותורה אור".

כל עוד הנרות דולקים אומות העולם מתכבשים, וכשאין הם דולקים כוחה של תורה הוא לכבוש כוחם של אומות העולם, שתורה נמשלה בנר. בנר חנוכה ובתורה - עד עולם מובדלים אנו, קדושים אנו, נבחרים אנו.