אם ראוי להנות מתלמוד תורה (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

הן נצטווינו ללמוד תורה לשמה, והפליגו חז"ל במעלת העושה כן עד שאמרו (אבות פ"ו מ"א) "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה", ועוד אמרו (תענית ז' ע"א) "כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים", ועוד אמרו (סנהדרין צ"ט ע"ב "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה", וכן אמרו בילקוט שמעוני (משלי רמז תתק"מ) "דבר אחר כי רבים חללים הפילה זה העוסק בתורה שלא לשמה", ואף שאמרו עוד (נזיר כ"ג ע"ב, סוטה כ"ב ע"ב ומ"ז ע"א, סנהדרין ק"ה ע"ב, הוריות י' ע"ב וערכין ט"ז ע"ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן", מ"מ מעלה יתירה יש במי שעוסק בתורה לשמה.

ויש לעיין במי שלומד תורה ומתענג מפלפולה ונהנה בהתרת ספיקותיה, האם יש בזה פגם וחסרון במעלת תורה לשמה והוי מעין בדיעבד, או שמא כך היא דרכה של תורה, כך יאה וכך נאה ואין בזה כל חסרון במעלת תורה לשמה.

ומצינו במשנתם של שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד דיש בזה מעין בדיעבד.

א. כך כתב באגרא דכלה להגאון הבני יששכר (פר' חיי שרה):

"והנה שאלו תלמידי בעש"ט לרבם קדוש ישראל, מה יעשה האדם שיש לו תענוג מדברי תורה ולבו שש ושמח, ואם כן נהנה מהתורה. והשיב שזהו מסגולת התורה בעצמה שהיא משמחת ומשישה נפש האדם, אף על פי שאין כוונת האדם רק לעשות נחת רוח להבורא ית', אעפי"כ בטבע בא לו התענוג הנפלא בהכרח, ואם כן הוא מוכרח בדבר, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו לומר להאדם למה נהנית מכבוד התורה".

ב. וכך כתב הגר"ח מולוז'ין ברוח חיים (אבות פ"ג מ"ט) על המשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה משל מעשיו אין חכמתו מתקיימת:

"כי הנה בלימוד יש כמה פניות, לאהבת הממון והכבוד ילמדו ההמון, ובני עליה אשר כונתם אך לשמה המה מועטים, ורוב העם ילמדו למצות הבורא, ובצירוף פניה אחרת. ויש הלומד מאהבת חכמתה, כי גם המתפלספים יודו כי כל החכמות המה כמר מדלי נגד עמקות חכמת התלמוד. והנה אם לומד לשמה, על מנת לעשות, ובלימודו הוא נהנה מחכמתה, לא יחשוב לו זאת לעון, כיון שעיקר לימודו לשם מעשה, וזהו מה שאמר כל שמעשיו וכו' ודי למבין".

ומדברי שניהם למדנו דעיקר מעלת תורה לשמה אינה אלא במי שלומד לקיים מצות ה' וכל כונת לבו לשם שמים, אך מ"מ התורה משמחת את לבו של אדם, וכך דרכה וטבעה ונפלאות מעמקיה, וומשו"כ הנהנה מתלמודו אין בזה פגם ועון.

ולעומת הדברים הנ"ל ידועים דברי האגלי טל בהקדמתו שהאריך לדחות את דעתם של אלה הסבורים שכל שנהנה מתלמודו יש בזה חסרון במעלת התורה לשמה, וכתב דזה עיקר דרכה של תורה, וגם שמחת התורה והתענוג מעצם התלמוד יש בה מעלה יתירה והוכיח כן מדברי הזוה"ק, עי"ש.

ואף שהאגלי טל לא הזכיר את דעתו של מי הוא בא לדחות ומי הוא בר פלוגתא דידיה, לכאורה נראה דכוונתו להוציא ממה שדרש בו גילו ובן דורו מגדולי האדמו"רים בפולין בעל הישמח ישראל שכתב (פר' בחקתי):

"כי הלומד בתורה ומבין ומכיר בפילפול וסברת התורה ומתענג, לזה לא נקרא לימוד התורה עבודה ויגיעה ועמל, כי בזה שאדם נהנה ושמח ולא ייעף, ולא ייגע... וכמאמרם ז"ל (ע"ז י"ט) ליגרוס איניש וכו' ואע"ג דלא ידע מה קאמר, ואצל זה הלומד על אופן זה אצלו נקרא עבודה ויגיעה ועמל כי לא ירגיש התענוג מהתורה". וכך פירש מה שציוו חז"ל שתהיו עמלים בתורה לא לשם תענוג ושמחה.

הרי דנקט דעיקר מעלת תורה לשמה הוא בהיות עוסק בתורה לא משום שהוא מתענג בתלמודו אלא משום מצות ה' בלבד. ולפי המבואר לעיל יש לדבריו בית אב לא רק בדברי אבי החסידות רבינו הבעש"ט אלא אף בדברי הגר"ח מולוז'ין.

אמנם בעיקר מה שנחלקו צדיקי פולין, אי בדידי תליא הוי אמינא דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ואין סתירה בין זה לזה.

דמחד גיסא נראה ברור לענ"ד דעיקר דרכה של תורה, תלמודה דביקותה שיתענג האדם וישתעשע בתלמודו וכמבואר לקמן, אך מאידך גיסא חלילה לו לאדם ללמוד רק משום שהוא נהנה ושמח בתלמודו, אלא משום שכך צונו הקב"ה, והלא מצווה האדם ללמוד כל התורה כולה, ואף את אותן המסכתות והסוגיות שבהם אין בידו לפלפל, לחדש ולהתענג, ואין בין שנים אוחזין שבו חידשו כל המחדשים והעמיקו כל המעמיקים לפרק אלו טריפות שעיקרה הלכה המושתתת על מסורת והלכתא.

וחייב האדם ללמוד תורה לא רק בעידן חדוותא ובמוחין דגדלות אלא אף בשעת מוחין דקטנות וכאשר אין לבו רחב ומתרונן בתענוגה של תורה.

ויסוד הדבר, חייב אדם ללמוד תורה בכל שעה ובכל מקום שכן נצטווינו בתורה, אלא ודאי מעלה יתירא שיהיה האדם שש ושמח ומתענג בתלמודו, וכך ראוי ונכון לכתחלה.

וכך כתב חד מתקיפי קמאי בחידושי רבינו אברהם מן ההר על מס' נדרים (דף מ"ח ע"א):

"ואיכא מאן דמקשה והיאך נאסרים לקרות בספרים, והלא מצוה היא ומצות לאו ליהנות ניתנו, ולאו קושיא היא, דלא שייך טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שנצטווה מאת ה', כמו שפירשנו באלו מותרין, אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, ומשום הכי אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כרחו, הלכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו, הלכך כשהדירו זה את זה או הדיר זה את זה אסור לקרות בספר האוסר, שהרי על כרחו מגעת לו הנאה מממונו".

הרי לן דלא זו בלבד דכך נאה וכך יאה וכדברי האגלי טל אלא דזה עיקר מצות תלמוד תורה שישמח ויתענג בתלמודו.

וראה את לשון קדשו של החסיד רבינו יונה במס' אבות (פ"ב מי"ד):

"ודע לפני מי אתה עמל - לפני בוחן כליות ולב. וכי תלמד תורה תטרח ותשים כוונתך בה ובזה תדע להשיב את אפיקורוס וכשאתה מיגע את עצמך בתורה תשתעשע בה שמצינו שאמרה תורה (משלי ח' כ"ב) ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. וכתיב בתריה ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום. הנה לך כי הקדוש ברוך הוא היה משתעשע בה. ויש לך לעשות כן והוא שנאמר (משלי שם) משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם. ר"ל כאשר היה התורה שעשועים להקב"ה קודם יצירת עולם כך תהיה משחקת בתבל אחר שנברא העולם ושעשועים לבני אדם".

ומדבריו למדנו דכאשר אדם משתעשע בדברי תורה הולך הוא בדרכי ה' ודבק במידותיו, שהרי הקב"ה משתעשע בתורתו והקב"ה נתן לנו את התורה כדי שאנו נשתעשע בה. ועוד זאת למדנו מדבריו דלשם כך נתן לנו הקב"ה את התורה כדי שנשתעשע בה, וכך היא דרכה של תורה ודרך תלמודה, ולא בדיעבד יש כאן משום דא"א בלא"ה, אלא מצוה מן המובחר.

והגדולה שבראיות, דהלא כך תיקנו לומר בברכת התורה שבכל יום ויום, "והערב נא ה' אלקנו את דברי תורתך בפינו", הרי שמתפללים אנו לנותן התורה שיהיו ד"ת ערבים בפינו וע"כ שכך נכון ויאה וטוב ויפה.

אמנם חידוש ראיתי באבודרהם (ברכות השחר) שכתב בביאור ברכה זו:

"הערב נא ה' אלקינו על שם (מלאכי ג' ד') וערבה לי"י ועל שם (תהלים קי"ט קכ"ב) ערוב עבדך לטוב".

הרי שפירש לשון זה בשני דרכים, שפירוש הראשון אכן מלשון מתיקות ועריבות וכמ"ש וערבה לה', ולפירוש השני מלשון ערבות וכמ"ש ערוב עבדך לטוב, וכפרש"י דם דהוי לשון הצלה ובאב"ע מלשון ערבות כמו ועבדך ערב את הנער, והדברים דברי חידוש.

ושו"ר ברש"י (ברכות י"א ע"ב) ד"ה הערב נא):

"הערב נא ה' אלהינו - יערבו עלינו לעסוק בהם מאהבה".

ולמדנו מדבריו הערה מופלאה דלא בשעשוע של תורה מדובר, אלא במתיקות העבודה מאהבה, דאין לך עריבות ומתיקות מעבודת ה' באהבה ובדביקות ולהנות מזיו השכינה. ודו"ק בכ"ז.

ב

בביאור דברי הרמב"ם לגבי תורה לשמה

והנה כתב הרמב"ם (פ"ג מתלמוד תורה ה"ה):

"תחלת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו, לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

והקשה האגלי טל בהקדמתו, והלא בכ"מ בש"ס אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן". הרי שאמרו כן גם לגבי שאר מצוות התורה ולא רק לגבי מצות תלמוד תורה, ובדברי הרמב"ם מבואר שאין זה אלא ענין מיוחד בתלמוד תורה בלבד.

וכך כתב לדייק עוד מלשון הרמב"ם בהל' תשובה (פ"י ה"ה) שגם שם כתב שאמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה וכו' ולא כתב כן לגבי מצוות.

וכתב לפי דברי הר"ן (ר"ה ז' ע"ב מדה"ר) ביישוב פסקי הרמב"ם דמחד פסק דהתוקע לשיר לא יצא יד"ח דמצוות צריכות כוונה, ומאידך פסק דכפאוהו ואכל מצה יצא, וכתב הר"ן דכשם שאמרו המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, כך גם בתחום של מצצ"כ יש בהנאה למלא את החסר בכונה.

וכתב האגלי טל לפי דרכו שגם בת"ת מצות אצ"כ שכן נהנה, אבל בשאר מצוות לא שייך לומר שיעסוק בהן שלא לשמה כיון שמצוות צריכות כונה.

ולענ"ד יש לתמוה בדבריו מתרי ותלת טעמי:

א. מה ענין שלא לשמה לדין כונה במצוות, והלא אף המקיים מצוות שלא לשמה יודע שבמצווה קעסיק ומכוין לצאת יד"ח אלא שאינו מקיים את המצווה לשם שמים כדבעי למיהוי, ומה זה ענין לדין מצצ"כ.

ב. מה ענין הנאת התלמוד שכל כולו הנאה רוחנית להנאת אכילה והנאת ביאה שהנאת הגוף המה ולגביהם אמרו דהמתעסק חייב שכן נהנה.

ואף שכל דברי הר"ן בבואו לדמות מתעסק לכונת המצוה סתומים ועמומים והארכתי בהם במק"א (מנחת אשר פסחים סימן פ"א ומנחת אשר מועדים ח"א סימן נ"ה), מ"מ נראה פשוט דאין ענין שמחת התורה להנאת אכילה ושתיה.

ג. באמת פשוט שדעת הרמב"ם כמפורש בגמ' דלא רק בתורה אמרו לעולם יעסוק בה אדם אפילו שלא לשמה, אלא אף במצוות, וזו כוונתו הברורה בהל' תשובה שם, דהלא ז"ל:

"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

ולהדיא כתב דכאשר מלמדין אנו את הנשים והקטנים ועמי הארץ אין מלמדים אותם אלא לעבוד את ה' מיראה, ומאהבת השכר, הרי דבעבודת ה' מיראה קעסיק, ועוד דנשים פטורות מתלמוד תורה ופשיטא שאין מתעסקין עמהן ללמוד תורה לשמה.

ומ"מ פשוט וברור מדברי הרמב"ם בהל' תשובה שדעתו כפשטות דברי הגמ' דגם במצוות אמרו הלכה זו.

והנראה עיקר בכוונת הרמב"ם בהל' ת"ת, דאף דבתרוייהו אמרו לעולם יעסוק אדם שלא לשמה, גם בתורה וגם במצוה, מ"מ לא הרי זה כהרי זה, דבמצות הכונה שמקיים את המצוה מיראת העונש או כדי לקבל שכר ואין בזה פגם כולי האי, אבל בתורה שלא לשמה הכונה שלא על מנת לעשות, ויש בזה חסרון גדול עד שאמרו בירושלמי (ברכות פרק א' הלכה ב') "הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם".

והלכה ה' שברמב"ם נמשך אחר מה שכתב בהלכה ג':

"אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום".

הרי לן דתלמוד קודם למעשה בכל מקום משום שתלמוד מביא לידי מעשה ומטעם זה תחילת דינו של אדם אינו אלא על התלמוד ואח"כ על המעשה, וזה שכתב הרמב"ם דלפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק בתורה אף שלא על מנת לעשות, אף דיש בזה חסרון גדול ועון בידו, דמ"מ הוא בא לשמה וסופו ללמוד על מנת לעשות, וסופו ללמוד ולקיים.

(ובאמת אף הלכה ד' נגרר אחרי הלכה ג' דכיון שמעלת התלמוד במה שמביא לידי מעשה, נדחה התלמוד בשביל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, אבל כשאפשר לעשותה ע"י אחרים לעולם תלמוד תורה גדולה ושקולה כנגד כל המצוות).

ודו"ק בכ"ז כי אמת ויציב ופשוט וברור.

ג

בגדר תורה לשמה

והנה נחלקו גדולי עולם בכל גדר תורה לשמה ואף בזה מצינו ג' מחלוקות בדבר:

א. תלמידיו ותלמידי תלמידיו של רבינו הבעש"ט הביאו בשמו דתורה לשמה היינו לשם שמים, כ"כ בדגל מחנה אפרים (פר' ויצא) במאור ושמש (פר' וישלח) ובספר יושר דברי אמת.

ב. בנפש החיים (שע"ד פ"א) כתב דהכונה ללמוד תורה לשם ידיעת התורה, וכך כתב החת"ס (נדרים פ"א, ובפר' בחוקותי).

ובנפש החיים דקדק את לשונם תורה לשמה, הלא הקב"ה מוזכר תמיד בלשון זכר, וע"כ דאין הכוונה לתורה לשמו, עי"ש.

ג. בהקדמה לספר ראשית חכמה כתב דהכוונה היא ללמוד על מנת לעשות דהיינו תורה לשם קיום מצוותיה.

וכבר הוכחתי דיש בית אב לכל שלשת הדרכים בדברי רבותינו הראשונים:

א. הנפה"ח התבסס על דברי הרא"ש (נדרים ס"ב ע"א) שגרס בדברי הגמ' "עשה דברים לשם פועלן ודבר בהם לשמן", וכתב הרא"ש לפרש:

"עשה דברים לשם פעלם, לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן, כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות".

ומכאן שעיקר הכונה בתלמוד תורה להבין ולהשכיל ולעמוד על בוריין של דברים.

ב. אך רש"י גורס שם "עשה דברים לפעלם ודבר בהן לשם שמים".

ועיין עוד בלשון הרמב"ם (בהל' תשובה שם):

"וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה".

הרי שהלומד תורה לשמה היינו מאהבת אדון כל הארץ שצוה בה.

ג. ובדברי רש"י (ברכות י"ז ע"א) ותוס' (פסחים נ' ע"ב) מבואר דלשמה היינו ללמוד על מנת לעשות, עי"ש.

אמנם באמת מצינו בזה סתירות לכאורה בדעתם ושיטתם של רבותינו הראשונים והאחרונים, מחד גיסא כתב רש"י (ברכות י"ז ע"א) דתורה לשמה היינו על מנת לקיים, ומאידך כתב (תענית ז' ע"א) "לשמה - משום כאשר צוני ה' אלקי".

הגר"ח מולוז'ין כתב ברוח חיים דעיקר הכונה משום מצות הבורא גרידא, ובנפה"ח כתב דיש ללמוד תורה לשם התורה כמבואר.

בדעת הבעש"ט כתבו תלמידיו דהכונה לשם ה', אך בספר סוד יכין ובועז (סימן ב') לתלמיד הבעש"ט בשל שו"ת מאיר נתיבים כתב דהכונה ללמוד ע"מ לעשות ולקיים, וכמ"ש בראשית חכמה. וכ"כ בליקוטי אמרים מתורת המגיד ממזריטש (אות ר"מ).

הרי לן כפטיש יפוצץ סלע ודברי תורה יוצאים.

ולענ"ד אין כאן בהכרח מחלוקת, אלא יש חלוקות שונות בגדר תורה לשמה זו למעלה מזו, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.


ב

בדברי הרמב"ם שאסור להנות מדברי תורה

כבוד האברך היקר מאד הרב....

בדבר שאלתו בהיות שלמד בכולל שנים רבות, ולאחרונה עקב המצוקה הכלכלית התחיל לעבוד בשעות אחה"צ, ובשעות הבוקר עדיין לומד הוא בכולל. ראש הכולל שמח שהוא נשאר ללמוד בשעות הבוקר מכיון שהוא תורם רבות לתועלת הלומדים. על אף שהוא עובד בשעות אחה"צ עדיין פרנסתו דחוקה, ונפשו בשאלתו האם ראוי שימשיך לקבל מילגת לימודים מן הכולל כהצעת ראש הכולל, או שמא מכיון שיש לו פרנסה בדוחק אין לו להינות מכספי הכולל שמיועדים לכאורה לאלה שתורתם אומנותם.

בתשובה לשאלתו ארחיב קצת בכל עיקר השאלה האם ראוי ללומדי תורה להנות מכספי הציבור. הן ידוע מה שנחלקו בזה רבותינו הראשונים הרמב"ם והתשב"ץ ורבים מגדולי הדורות שלאחריהם. ואבאר בזה את עיקר הדברים בקיצור.

כתב הרמב"ם (בפ"ג מהלכות תלמוד תורה הלכה י'):

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם בזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם. ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וסוף אדם זה שיהא מלסטיס את הבריות".

וכעי"ז כתב שוב בפ"י מהלכות מתנות עניים הי"ח:

"לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך אדם עצמו על הציבור, וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם חכם אני וגדול אני וכהן אני פרנסוני, ובכך צוו חכמים. גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי קורות ושואבי מים לגנות ועושים הברזל והפחמים ולא שאלו מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם.".

ואת עיקר שיטתו ביאר הרמב"ם באריכות גדולה בפירושו למס' אבות פ"ד משנה ה', עי"ש בדבריו התקיפים מאד.

ולכאורה יש לתמוה דהרמב"ם סתר דבריו בפי"ג הי"ג משמיטה ויובל שם כתב:

"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים וללויים. הרי דוד אומר 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'".

הרי דהדבק בשבט לוי בכל לבו ומקדיש חייו לתורה ולעבודה יכול לסמוך על כך שהקב"ה יזכה לו "דבר המספיק לו בעולם הזה" כמו הכהנים והלויים.

וכנראה ליישב סתירה זו כתב הרדב"ז שם "ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, שהקב"ה יזכה לו להרויח בעולם דבר המספיק לו ולא שישליך עצמו על הציבור, ועיין במה שכתב בפירוש משנת ולא קרדום לחתוך בו".

ואף שלכאורה הדברים רחוקים שהרי הרמב"ם כתב שהקב"ה יזכה לו כמו שזיכה לכהנים וללויים והם הלא מקבלים מתנות כהונה ולויה ואינם נצרכים להתעסק ולעבוד כדי להרויח את פרנסתם. באמת נראה כדברי הרדב"ז דכל כונת הרמב"ם שהקב"ה יזכהו שיצלח במשלח ידו ובכל אשר יעשה יצליח, אבל אין כונת הדברים שיטיל עצמו על הציבור, ומש"כ הרמב"ם שהקב"ה יזכהו כמו שזיכה לכהנים ולויים, אין זה אלא דמיון בעלמא, דכשם שהקב"ה זיכה לכהנים ולויים מתנות כהונה ולוייה לפרנסתם כך גם יזכה לזה פרנסה בריווח ובכבוד.

ובשו"ת התשב"ץ חלק א' סימן קמ"ב – קמ"ח האריך מאד ליישב מנהג רבנן ותלמידיהון מקדמת דנא שנטלו שכרם ופרנסתם מן הקהילות ונמנעו מלהתעסק במלאכה, ויסוד דבריו דאף דבודאי מדת חסידות היא ליהנות מיגיע כפיו בלבד ולהמנע לחלוטין מלהזדקק אל הבריות וכך נהגו רבים מגדולי החכמים, התנאים והאמוראים, אך כאשר אין ביד האדם לעשות כן אין כל גנאי ליהנות מן הצדקה על מנת לישב באהלה של תורה, ועי"ש שהאריך בזה מאד.

ובאמת יש לתמוה שלא הביאו משנה מפורשת בסוף קידושין (פ"ב ע"א) "ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואין אני מלמד את בני אלא תורה". הרי להדיא שמותר לו לאדם לדבוק בתורה ולא להתעסק באומנות. ואף שר' מאיר אומר שם לעולם ילמד אדם את בנו אומנות קלה ונקיה, אין הכרח שהוא חולק על ר' נהוראי (והרי אמרו בעירובין דף י"ג דר' מאיר הלא הוא ר' נהוראי ובהכרח צריך לישב שלא יסתרו דבריהם), דבאמת יש חובה כללית על אדם ללמד בנו אומנות קלה ונקיה, דאיך ידע שבנו יהיה למדן ויתעלה בתורה ושמא לא יתמיד בתלמודו ונמצא קרח מכאן ומכאן ומלסטם את הבריות, וזו ההלכה הכללית לכולי עלמא, אך רבי נהוראי לכשעצמו בהכירו את בנו שהיה שנון ומתמיד וסמך על כך שיחנכנו לאהבת תורה ואמר "מניח אני כל אומנות שבעולם ואין אני מלמד את בני אלא תורה". אך מ"מ מוכח דהדבק בתורה בכל לבו אינו צריך לעסוק בכל אומנות אחרת, וצ"ע.

והנה הכסף משנה נאמן ביתו ויד ימינו של הרמב"ם שבכל מקום טורח עד קצה הגבול ליישב דבריו חרג מדרכו, והאריך לבאר את שיטות החולקים על הרמב"ם ולקבוע כדבריהם, עד שנדחק בסוף דבריו וכתב דאפשר דכאשר אין יכולת ביד האדם לעבוד ולפרנס את ביתו מודה גם הרמב"ם דשפיר עביד להתפרנס מן הצדקה, עי"ש.

ובאמת כבר כתב הרמב"ם בפיה"מ שם באבות דחולה וזקן שאינו יכול לעבוד ולהתפרנס מותר לו ליהנות מתורתו, ואפשר דכן הדבר בזמה"ז דכבר כתב התשב"ץ דשכחה ירדה לעולם ואם יצטרך אדם לעבוד ולעמול לפרנסת ביתו לא יוכל להתעלות בתורה ולהיות ד"ת מחודדין בפיו ובמקום דאי אפשר אפשר דגם הרמב"ם מודה דשפיר דמי, עי"ש.

ועיין עוד מה שכתב החסיד רבינו יונה בפירושו עה"ת פרשת במדבר "ומחמת היות הלבבות בזמננו זה קצרות מלהשיג שום חכמה בשלמותה וצריך כל היום וכל הלילה בעניין שנמצא שלא יוכל המתעסק בתורה לעסוק במלאכה, שאם יעסוק בה יתבטל בה לגמרי, ואפילו יקבע לעצמו שעות לא ימצא את לבו שיקבל בשעות בהם מה שיצטרך אליו מן החכמה, ולכן נהגו הקהלות מן ימי הגאונים ז"ל כיון שבטלו מתנות כהונה שהיו גורמים שיהיו הכהנים מחזיקים בתורת ה', לתת מתנה לכל מחזיק בתורה כדי שלא יצטרכו לעסוק במלאכה אחרת, כי בימי קדם היו הלבבות רחבות לקבל החכמה והיה מספיק להם מעט זמן".

אמנם נראה דאף הרמב"ם יודה דאם שנים עשו ביניהם הסכם יששכר וזבולון רשאי היששכר לקבוע כל עתותיו לתורה ולהתפרנס ע"י הזבולון שהרי שיבחו חכמים את שמעון אחי עזריה ואת יששכר וזבולון כמבואר בגמ' (סוטה כ"א ע"א), ואין זה דומה לת"ח המתפרנס מן הצדקה כיון שהזבולון מקבל חלק בתורתו של היששכר כנגד תמיכתו בו.

ובכל עיקר הלכה זו דיששכר וזבולון עיין מה שנתבאר בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סימן נ"ח) ובמנחת אשר בראשית (סימן ע"ג), ואכמ"ל.

ב

והנה הטור ביו"ד סימן רמ"ו העתיק דברי הרמב"ם כפי שהם, והבית יוסף שם הלך בדרכו שבכסף משנה וכתב בקיצור דעיקר ההלכה כדעת החולקים על הרמב"ם, וכנראה משום כך השמיט את דברי הטור והרמב"ם משלחנו הערוך.

אמנם הרמ"א שם בסעיף כ"א העתיק את דברי הטור והרמב"ם ושוב כתב דיש חולקים עליהם ופסק כותייהו וכתב דכך נהגו בכל תפוצות ישראל. אך מ"מ כתב דאף שמותר לקבל פרנסתו מן הקהל אין לת"ח לקבל דורונות מבני אדם יחידים עי"ש. והש"ך שם ס"ק כ"א כתב בשם המהרש"ל להקל אף בזה והש"ך נקט כותיה עי"ש.

ועיין בביאור הלכה סימן רל"א שהביא משו"ת דבר שמואל שנשאל כעין עיקר דברינו, האם מותר ליהנות ולהתפרנס מדברי תורה ולהקדיש כל כוחותיו ועתותיו ללמוד וללמד, או ראוי ליהנות מיגיע כפיו וללמוד בעיקר בשבת קודש, והוא האריך להכריע כדעת האחרונים הנ"ל דאין הלכה כדברי הרמב"ם אלא דמנהג העולם שלעולם מפרנסים לומדי תורה כמבואר. וכ"ה בשל"ה (מס' שבועות) ובברכי יוסף (יו"ד סימן רנ"ה).

וע"ע בערוך השלחן יו"ד סימן רמ"ו סעיף ל"ט – מ"ב שהאריך לטעון דכאשר הקהילה אין דעתה נוחה שהרב או לומדי התורה יתעסקו במסחר ובעבודה בודאי רשות בידם, עי"ש.

סוף דבר הכל נשמע, מנהג ישראל תורה וכל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול דרך ארץ. כך נאה וכך יאה ואין בזה שמץ פגם.

ונראה בשאלתו, דכיון שראש הכולל מוכן ומזומן להמשיך ולשלם לו מילגת לימודים בידעו שהוא מתפרנס מחצית היום מיגיע כפיו, ובאמת עדיין אין לו כל צרכו, וברור שאם לא יקבל תשלום מהכולל לא יקפיד בשמירת הזמנים וימצא מניעות להתעסק בהם ויתבטל מתלמודו בכולל, ראוי ונכון לכתחלה שימשיך ליהנות ממילגת הלימודים, ויגדיל תורה ויאדיר.

בהוקרה מרובה

אשר וייס

 

שמחת התורה ושמחת המצוה

רגיל אני לומר בדרך צחות "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא", אבל מי שלומד לא הלכות בלבד, אלא אף משתעשע בקצות החשן ובגרעק"א, מתענג על דבריהם של הגר"ח מבריסק ובגרש"ש מגרודנא, מובטח לו שהוא גם בן העולם הזה ולא רק בן העולם הבא.

בא וראה שמחת התורה מה היא.

"אמר רבי כשהלכתי למצות מדותי אצל ר' אליעזר בן שמוע ואמרי לה למצות מדותיו של ר' אליעזר בן שמוע מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו והיה חביב לו ביותר עד לאחת אמר לו רבי השוחט את הזבח להניח מדמו למחר מהו אמר לו כשר ערבית אמר לו כשר שחרית אמר לו כשר צהרים אמר לו כשר מנחה אמר לו כשר אלא שר' אליעזר פוסל, צהבו פניו של יוסף הבבלי אמר לו יוסף כמדומה אני שלא כיווננו שמועתינו עד עתה, אמר לו רבי הן אלא שר' יהודה פסול שנה לי וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי עכשיו ששנית לי החזרת לי אבידתי, זלגו עניו דמעות של רבי אליעזר בן שמוע, אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר קרא עליו את המקרא הזה מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי" (מנחות י"ח ע"א).

צהבו פניו של יוסף הבבלי ... וזלגו עיניו של ר' אלעזר בן שמוע דמעות ... אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליהם ביותר, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.

ובמס' שקלים (ח' ע"ב):

"חדא מטרוניתא אפוי נהירין אמרה סבא סבא חדא מהני תלת מילין אית בך או דשתוי חמרא את או דמלוי בריבית את או דמגדל חזירי את א"ל תיפח רוחא דההיא איתתא דחדא מאלין תלת מילא לית בי אלא אולפני שכיח לי דהכין כתיב [קהלת ח' ע"א] חכמת אדם תאיר פניו ר' אבהו אתי לטבריא חמוניה תלמידוי דר' יוחנן אפוי נהורין אמרון תלמידים לרבי יוחנן אשכח רבי אבהו סימא אתא לגביה א"ל מאי אורייתא חדתא שמעת א"ל תוספתא עתיקא קרא עליה חכמת אדם תאיר פניו א"ר חנין לוגא דאורייתא תמונתא עתיקא דמורייסא דציפורי".

שמחת התורה לא רק משמחת לב וכמ"ש "פקודי ה' ישרים משמחי לב", אלא גם מצהיבה פנים.

ולא יפלא אפוא שדוקא ביום נשגב זה שבו ניתנה תורה לישראל שמחים אנו שמחה מוחשית וגופנית. בא וראה מש"כ הרמב"ן (שמות כ"ד י"א):

"ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. וטעם וישתו - שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (דברים כ"ז ז'). וכתיב בשלמה (דהי"ב א' י"ב) החכמה והמדע נתון לך וגו', מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מ"א ג' ט"ו). ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שהש"ר א' ט'). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי"א כ"ט כ"א – כ"ב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו".

וראה נא דבריו הנפלאים והנשגבים של אור החיים הק' בפרשת כי תבא (דברים כ"ו י"א):

"שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".

ולא רק בשמחת התורה כך אלא אף בשמחת המצוה.

וכך מצינו (ברכות ל' ע"ב):

"אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב אמר ליה אנא תפילין מנחנא רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה (משלי י"ד) בכל עצב יהיה מותר כתיב אמר ליה אנא תפילין מנחנא".

ופרש"י "תפילין מנחנא - והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי".

אך רבינו יונה פירש בדרך אחר:

"ופי' תפילין מנחתנא ר"ל שמחת מצוה אני שמח כי חולה הייתי במעיי ולא יכולתי להניח התפילין זה כמה ימים מפני חשש הנקיות ועכשיו כשנתרפאתי אני שמח בקיום המצוה הזו מתוך חפצי בה".

וראה עוד מה שאמרו (ברכות ט' ע"ב):

"אמר ליה רבי אלעא לעולא: כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות: זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא".

הרי לן דשמחת המצוה לא היתה חבויה בלבם בלבד, אלא שמחה זו אפפה את כל הוייתם והיתה ניכרת על פניהם עד שאמרו על גדולי החכמים, רבה ורב זירא דהוי קא בדחי טובא, ורב ברונא שחייך כל היום, ומזה נלמד מה גדולה היא שמחת המצוה.

ויהי רצון שיהיה חלקנו עמהם, בזה ובבא.