איסור מניין בני ישראל

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר, שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלתם, מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן" (א' א'-ג').

"מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם" (רש"י).

 

הנה שנינו בשתי סוגיות בש"ס (יומא כ"ב ע"ב, ברכות ס"ב ע"ב) דאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, אלא ששתי סוגיות אלו שונים בתוכן ובסגנון, ויש להבין מה בין זו לזו, ונראה לחקור ולעיין בהלכתא דא, שרשיה והלכותיה.

א.

תנינן ביומא (שם) "בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש וכו', ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להם הצביעו, ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין אגודל במקדש" ובטעם שהיו מפיסין על זה האופן אמרו, "תנא הוציאו אצבעותיכם למנין, ונימנינהו לדידהו, מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב (שמואל א' י"א) 'ויפקדם בבזק' וכו', אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר 'והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד', רב נחמן בר"י אמר, עובר בשני לאוין שנא' 'לא ימד ולא יספר'".

 כיו"ב אמרו (ברכות ס"ב ע"ב) גבי דוד מלך ישראל "'אם ה' הסיתך בי ירח מנחה' אמר רבי אלעזר אמר ליה הקב"ה לדוד מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפי' תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב 'כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו' וגו' מיד 'ויעמוד שטן על ישראל' (דברי הימים כ"א), וכתיב 'ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל' (שמואל ב' כ"ד).

הנה מאלו הסוגיות ידענו דאסור למנות את ישראל וחשש הנגף שיש במנינם. ברם, כד נעיין בספרי הראשונים מוני המצות לדורותיהם נמצא שלא העתיקו לאיסור זה דאין מונין את ישראל, וכבר עמד ע"ז בספר באר שבע (ריש תמיד), ובדברי רבותינו האחרונים מצינו ג' תשובות בדבר. א, בשו"ת פני מבין כתב דלאו מצוה הוא כי אם מידת חסידות ולכך לא נשנית בספרי המצות. ויש לעיין מפשטות לשון הגמרא (יומא שם) "כל המונה את ישראל עובר בלאו" הרי דלאו יש בזה ולא הנהגה ראויה בלחוד, וביותר, דהא הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין (פ"ד ה"ד) העתיק הלכה זו, "ולמה מונה המניין שהסכימו עליו האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן לפי שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר 'ויפקדם בטלאים'" הרי דאיסור יש בזה, ב. ובתשובות חוות יאיר (סי' ט') כתב דאין האיסור למנות את ישראל דבר תורה כי אם מדברי קבלה. וכ"כ בספר עין זוכר להחיד"א (מערכת המ' אות כ"ד), וכ"כ הר"י פרלא בפירושו על הרס"ג (ל"ת רס"ד-רס"ה). ואכן בסוגיית הש"ס דיומא (שם) לא הביאו לקראי דאורייתא בשורש איסור זה אלא דברי נביאים, דכתי' "והיה מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" וכן הוא אומר "ויפקדם בטלאים", והוא סמך לכאו' לשיטתו, אלא דאכתי יל"ע מדאמרו בברכות להסמיך לזה קרא דכתיב "ונתנו איש כופר נפשו וגו' ולא יהיה בהם נגף" וגו' ש"מ דאורייתא הוא, ויל"ע. ג', כתב בספר דברי אמת (עניין הלאוין ד' פ"ו ע"ב) דאין איסור זה אלא כלאו הבא מכלל העשה דמצוות נתינת מחצה"ש ומשו"כ לא מנאו הרמב"ם, דלא מנה במנין התרי"ג כי אם עשין ולאוין המפורשין בקרא, עיי"ש. חזינן מעתה דג' דרכים הם בטעם שלא נזכר איסור זה בדברי מוני המצות.

ב

והנה יל"ע טובא בשתי הסוגיות הנ"ל באיסור מנין בני ישראל, דבברכות למדו מתורת משה וביומא הביאו מחזון הנביאים בלבד, והלא דבר הוא. ונסמוך אף בזה אוריין תליתאי, מה שפירשו ג' מגאוני הדורות.

א. כתב המהרש"א בחי' אגדות (יומא שם) "והא דלא מייתי ליה איסורא ממנין דמשה בחצאי שקלים ולא מנה אותם להדיא כמפורש ד'ולא יהיה בהם נגף' וגו' דמשמע שהמנין שולט בו עין הרע להביא נגף, י"ל דאיכא לפרושי דלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על שחטאו בעגל כמ"ש 'לכפר על נפשותיכם' ולהגין בכך עליהם שלא יהיה בהם נגף, אבל במנין בזק לא שייך לכפרה אלא משום איסור מנין, וכן המנין בטלאים ליכא למימר משום כפרה באו לקרבן, דהא כולהו מדשאול הוו כדלקמן ואין אדם מתכפר בדבר שאינו שלו, ועוד דלא הוזכר בהן לכפרה' ודו"ק" עכ"ל. הרי דמקראי דמשה לא ידענו איסור להכי אייתינן לקרא ד"והיה מספר בני ישראל" וכו' דנתפרש בו איסור.

ב. ובספר עיון יעקב על העין יעקב (לבעל שבות יעקב, יומא שם) כתב לתמוה ע"ד המהרש"א דנתעלם הימנו מה שאמרו בברכות גבי דוד דנכשל בדבר הידוע לכל ישראל דאין מונין את העם, וכדילפנן מקרא דפר' כי תשא ד"לא יהיה בהם נגף" (ונראה בביאור דברי המהרש"א דלולי שידענו מקרא דהושע דאסור למנות את ישראל, היה מקום לפרש דמחצית השקל בא לכפר על חטא העגל שלא יהיה נגף על ידו, וכמפורש גם בירושלמי שקלים פ"ג ה"ב, אך מאחר שלמדנו מקרא לאסור כאמרם ביומא דעצם המנין אסור, מעתה שפיר אית לן לפרש אף לקרא דפר' כי תשא לעצם איסור המנין ודוחק)

ובעיון יעקב כתב דביומא נתחדש הלכה דאסור אף במקום מצוה, ומדכתיב בשאול גבי העם היוצאים למלחמה דבטלאים פקדם, ש"מ אף לדבר מצוה יש בו איסור. ויל"ע לכאו' דהא משנצטוו ישראל על המניין אחר מעשה העגל שוב דבר מצוה הוא זה ואעפ"כ לא מנאן אלא ע"י דבר אחר כיו"ב יש לעיין, דהא בסוגיא דיומא מדכתיב "והיה מספר בני כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" למדו לאסור המנין, והאי קרא לאו בדבר מצוה אמור וצ"ע.

ג.ובספר עין זוכר להחיד"א (שם) כתב דלא ילפינן מקרא דכתיב בסדר כי תשא "ולא יהיה בהם נגף" משום שאין לנו אלא מנין העם כולו דאזי יש לחוש לנגף משא"כ במקום שאין מונין אלא מקצת העם, לזאת ילפינן מדברי נביאים דאף מנין חלק מהם איסורא אית ביה, ומעתה שפיר ילפינן להלכה שלא יעמדו הכהנים למנין אלא יעמדו כגורן ויפיסו.

ולמדנו מדבריו דאין חשש נגף אלא במנין העם כולו, ומ"מ איסור יש אף במנין מקצתן.

ג.

והנה עוד זאת אמרתי לחקור ביסוד האיסור למנות את ישראל, דהנה במצוות הספירה שמצינו בתורה (כספירת העומר, ספירת השמיטין והיובל, ספירת ז' נקיים) נראה דאין מעשה הספירה עיקר כי אם תוצאתה, היינו שיהיו הימים או השנים מנויים וספורים בידינו ואין עצם הספירה אלא הכשר לידע מנין ומספר, ומעתה יל"ע באיסור שלא למנות את ישראל, אם עצם מעשה המנין הוא דאסרה תורה, או שמא תוצאת המניין נאסרה, ושתי נפ"מ יש בשאלה זו, א. אם יש איסור במנין שאין בו כדי לברר את מספר הנמנים, ב. אם יש חובה למנוע מנכרים למנות את בני ישראל, דאם האיסור הוא בעצם המעשה אין איסור בגוי, ואם האיסור בתוצאה גם בכה"ג אסור. ולכאורה יש לעיין בזה בפסחים (ס"ד ע"ב) באגריפס המלך שרצה למנות אוכלסי ישראל ונטל כוליא מכל קרבן פסח כדי לדעת מנינם ואכמ"ל.

ולכאורה אף כי נטיית הלב תשפוט דאין טעם האיסור אלא שלא יהיו ישראל מנויין וספורים ויבוא בהם נגף, ברם מדברי הש"ס ביומא חזינן להדיא דאף עצם המניין אף אם אין בו תכלית שיהיו האנשים מנויין וספורים אכתי איסור יש בו, דהא התם אמרו דאין מונין הכהנים העומדים כגורן לחלוק בקרבנות אלא אצבעותיהם היו מונין, ופשוט הדבר דאין כל ענין לידע כמה הם העומדים לחלוק בעבודת הקודש אחר שאין מונין עד שיכלה מנין הכהנים אלא עד שיכלה המנין שקבעו להגריל בו דמי שיכלה בו הגורל יזכה, ואעפ"כ אין מונין הכהנים עצמם משום איסורא והיו מוציאין אצבעותיהם למנין ש"מ דעצם המנין אסור.

אכן, באמת נראה דשני דינים יש באיסור המנין, א' עצם מעשה המנין שנאסרה ב' ידיעת המספר שיש בה סכנת מגפה ועין רע, ושני דינים אלה שתי סוגיות הם, דהא דאמרו בברכות גבי מעשה דדוד וסמכוהו אקרא דכתיב באורייתא "ולא יהיה בהם נגף" וכו', היינו משום דהתם באיסור המנין כדי לידע מספר בני ישראל עסקינן, ולפי שיש בו עין רעה. ולכן לא אמרו שם איסור כלל אלא סכנת הנגף בלבד. אולם בסוגיא דיומא לא מיירי אלא כשמונה ואינו חפץ לידע תוצאת המניין ואיסורו משום עצם מעשה המנין, ולכך סמכו התם קראי דלא ימד ולא יספר לומר דמעשה המנין איסור יש בו, אך במנין זה לא חיישינן לנגף ומשו"כ לא אייתינן לקרא דכי תשא. ואף דלכאורה יקשה מדאייתינן קרא ד"ויפקדם בטלאים" דכתיב בשאול והתם לתוצאת המנין היה לידע מנין היוצאים למלחמה, מ"מ כבר נתבאר מש"כ החיד"א דבמנין חלק מן העם אין מגיפה, ולהכי א"ש דאף זו ראיה היא דאיסור המנין נוהג אף שלא במקום סכנה, ודו"ק.

ובגוף הענין נתקשיתי בדברי רש"י (שמואל א' ט"ו ד') שכתב דאסור למנות את ישראל שנאמר (בראשית ל"ב י"ג) "ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר לא יספר מרוב" וצ"ע דא"כ איסור תורה הוא, ובאמת לא מצינו בחז"ל איסור מפסוק זה אלא מקרא דהושע ולכאו' צ"ל דלא למדו מפסוק זה משום דיעקב אמרו ולא הקב"ה, וצ"ע בדברי רש"י.

ד.

ולענין הלכה כתב המג"א (או"ח סי' קנ"ו סק"ב) "אסור למנות ישראל אפילו אינו מכוין למנות רק להטיל גורל אפילו לדבר מצוה, אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם" והוא מדברי הש"ס ביומא שם.

והנה בקורות ימי ישראל נתעוררו ספיקות וחקרי דין בהלכתא דא, בתשובות החת"ס (ראה לקוטי שו"ת חת"ס) כתב להגאון רבי ישראל משקלאב בעל פאת השולחן אם מותר להעתיק מהפנקס שמות הנצרכים לקבל פרס מהמתנדבים והשולחים, והמתנדבים רושמים לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך הם ונשיהם ובניהם, אם יש בזה משום איסור למנות את ישראל, ובעל פאה"ש כתב להתיר מכמה פנים, א' אין איסור המניין אלא היכא שמונין את הנוכחים בפניהם, אולם במקום שאין מונה אלא הרשימות שבידו אין בזה איסור. ב' אין האיסור למנות אלא כשמונה בפה אבל המונה ע"י הכתב שרי. וביסוד הדברים נקט דאין איסור מנין אלא כשמונה שלא לצורך, אבל המונה לצורך, כל שימנה ע"י דבר אחר (אם בטלאים אם באצבע וכיוצא) אין בו איסור.

ברם, החת"ס בתשובתו חלק על כל דבריו וכתב דאין לחלק אם מונה בעל פה או מן הכתב (וכן הורה בנו הכת"ס בתשובותיו יו"ד סי' ק"ו ממשנת אביו הגדול), ואף המונה מי שאינו נוכח אינו נמלט מאיסור המנין, ועוד דאף במקום מצוה אין נראה להתיר אף שימנה ע"י דבר אחר אלא היכא שמונין את העם ע"י מחצית השקל דבזה יסור חרון ועברה ולא יהיה נגף בישראל, ואם נבקש למנות את העם שלא ע"ז האופן יש לנו להשגיח שלא יהא אלא בגורל וכדתנינן ביומא. תורף דבריו, "אשר היוצא מדברינו, שלא לצורך אסור למנות בשום אופן ותחבולה כלל, ולצורך מצוה שלא ע"י גורל צריך שיתנו חצאי שקלים ויהיה לכפר על נפשותינו, ואמנם לצורך מצוה ועל דרך גורל מותר למנות ע"י דבר אחר וא"צ כפרה.

והחת"ס לשיטתו אסר לגבאי צדקה למנות את מספר העניים ע"י רשימותיהם ולא התיר אלא לרשום השם של העני ומה ינתן לו ולא התיר מנין אפילו בכתב שלא בנוכח, וכתב לדחוק בראית הפאה"ש משבת קמ"ח ע"ב "מונה אדם את אורחותיו בפיו" דלא מיירי דמונה לידע כמה הם אלא במתכנן מה לתת להם, וכיוצ"ב כתב לגבי שאול שפקדם בטלאים דלא מנאן לדעת מספרם אלא לתכנן מי יופקד על הכלים, מי כאן ומי שם, עי"ש.

וכל דבריו תימה ולהדיא מבואר בגמ' וברש"י בשבת שם שמונה אורחין לדעת מנינם, וכך הוא להדיא שם בספר שמואל (א' ט"ו ד') "ויפקדם בטלאים מאתיים אלף רגלי ועשרת אלפים איש יהודה" הרי שפקדם כדי לדעת מספרם.

ומן הנראה דלא החמיר החת"ס אלא משום סכנת הנגף הבאה בעטיו של גורל, ומשום דחמירא סכנתא מאיסורא חייש כולי האי וכדחזינן כמה פעמים בכתבי הפוסקים כמה החמירו באותן הדברים שיש בהם משום סכנה ולעיקר ההלכה פשוט דיש להתיר כסברת הפאת השולחן.

והנה יש לעיין באופן שמותר לספור האם סר ממילא חשש הנגף, ויש לעיין בזה לפי שיטת שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' ע"ו) דאף באופן שמותר לקצץ עץ פרי מ"מ סכנה יש בדבר וכ"ד האבני צדק סי' ע"ה, והארכתי בתשובה לבאר דעיקר ההלכה כשיטת שו"ת חיים שאל סי' כ"ג, חוות יאיר סימן קצ"ה ושו"ת חת"ס יו"ד סי' ק"ב, דבאופן המותר אין סכנה. ובני"ד נראה פשוט דבאופן המותר אין סכנה, ובני"ד נראה פשוט דבאופן המותר אין סכנה, דסכנת הנגף מפורשת בתורה וא"א שלא יתפרש שיש סכנה באופן המותר ושתיקת הפוסקים בכגון דא כהודאה דמיא.ועוד דכבר נתבאר דאין סכנה אלא במנין כל העדה וע"כ דשני דינים יש בזה ולאו הא בהא תלי' ודו"ק בזה.

ואף עתה בדורנו נתעורר ספק אודות מפקד האוכלוסין שערכו השלטונות לפני מספר שנים, ונדרשו הפוסקים להשיב אם יש לחוש בזה לאיסור מנין בני ישראל.

ומה מאוד יש להתבונן בזה, דהלא המנין שכיח מאד ונצרך בכל מערכות החיים והליכות בנ"א, (כרשימות תלמידים, אורחים, וועדי קהילות ומתפללי בתי הכנסת, וכיו"ב רבים) ופוק חזי דלית מאן דחש בכל אלו לאיסור המנין, וע"כ טעמא משום דנקטינן דאין האיסור אלא כשמונה הנוכחים לפניו או כשמונה בפה (כהפה"ש) או כשמונה את העם כולו (כהחיד"א), ובענין אחר לא קפדינן בו אחרשיש בו צורך והכרח.

ובאמת יש לעיין בסנהדרין שהיו עומדים למנין המחייבין והמזכין ובכל מושב הסנהדרין שמסתמא היו מונים את הנוכחים לדעת אם יש כ"ג או ע"א.

וכבר כתבו הפוסקים לדון כיצד מונין עשרה מישראל לתפילה ולדברים שבקדושה הן לכאו' מנין גמור הוא זה. ובפר"ח (סי' נ"ה) עמד בזה וכתב דאף דדבר מצוה הוא מ"מ יש לאוסרו. ובשו"ת כף החיים (להגר"ח פלאג'י, סי' י"ג) כתב להתיר למנות בלב או בהבטת העין אולם לא ימנו בפה, ואף יזהרו שלא להראות באצבע בעת שהן מונין במחשבה. וראה עוד כף החיים (להגרי"ח סופר סי' נ"ה) דכתב אף הוא להתיר המנין במחשבה ובראיה כל שאין מוציא המנין בפה, (וכן נראה מדברי הפר"ח שם דאין אסור אלא המנין בפה כדרך המונין).

וכבר נשתרש המנהג בכל תפוצות ישראל למנות מניין עשרה ע"י י' תיבות הפסוק "הושיעה את עמך" וגו', (וכ"ה בקצש"ע סי' ט"ו, ולא ידעתי מקור קדום למנות ע"י פסוק זה), וכבר נמצא מקור למנהג זה ממדרשו של רש"י (ספר האורה) אלא שכתב פסוק אחר למנות בו דכתיב "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך" וגו' (ושמא הוקבע למנות בקרא זה אחר שבלא"ה מצוה לאומרו בשחר עם כניסתו לביהכנ"ס כדאיתא במשנ"ב סי' מ"ו א').

ובטעם שנהגו להתיר למנות ע"י פסוקים אפשר דענין סגולי יש בזה דלא יבוא עוד רעה וחשש נגף ח"ו, וביותר נראה דהיכא דמונין ע"י קראי אין כאן מנין כלל שאין האדם יודע מספר כל תיבה ותיבה אלא מנין עשרה בתשלום הפסוק, ודו"ק.

ה.

והלום ראיתי בעינים למשפט (במס' ברכות שם) שכתב להתיר למנות את ישראל, מדאמרו ביומא ליישב סתירת קרא רישא וסיפא (שם) דכתיב "והיה מספר בני ישראל" ש"מ אית להו מניין, ובסיפא דקרא כתיב "לא ימד ולא יספר" ש"מ לית להו מניין, אלא כאן בשעושין רצונו של מקום לית להו מניין, כאן בשאין עושין רצונו של מקום אית להו מניין ופירש רבינו חננאל שם "כל המונה ישראל עובר בב' לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר והנ"מ בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ואם לאו נספרים שנאמר והיה מספר בני ישראל מכלל שיש מספר בהם" עכ"ל, והנה עתה בגלותינו כשנתרחקנו מעל אדמתינו ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים לא זכינו שישוב קוב"ה ויחפוץ וירצנו בשובו לציון ע"כ משום שאין אנו עושין רצונו ית', וכיון שכך הוא אומר "והיה מספר בני ישראל" והרי אנו נספרין כדברי הר"ח ושוב אין בזה איסור.

ונראה לדחות דבריו מב' פנים, הן חלילה לן לעסוק בנסתרות ולדון את ישראל אחר שאין אתנו יודע עד מה להשמיענו בשל מה תתמהמה גאולתינו ופדות נפשינו, ואף שאמרו "בזמן שאין עושין רצונו של מקום" מ"מ חזינן דכמה וכמה פעמים חילקו חכמים אם עושין ישראל רצונו של מקום אם לאו (ברכות ע"ב) דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום נתקיים בהם "ואספת דגנך" וכשאין עושין רצונו ח"ו הרי הוא אומר בהם "ולקחתי דגני בעתו". וכן אמרו (ב"ב צ"ט ע"א) דבזמן שעשו ישראל רצונו של מקום היו הכרובים מעורין זב"ז ופניהם איש אל אחיו, וכשאין עושין הופכין פניהם זה כנגד זה), ואין הכרח דענין אחד יש ב"עשית רצונו של מקום" ואפשר דמעלות רבות בעשיית רצונו ית' זו למעלה מזו, ואף שהבית בחורבנו יתכן גם יתכן דאכתי רצונו של מקום עבדינן. זאת ועוד, דהא להדיא העתיק המג"א הלכתא דא אף בזמן שאנו בגלותינו והבית בחורבנו,

ש"מ דאף בזמה"ז איסור מוחלט הוא, ולהדיא כתב הגר"א (אדרת אליהו פר' כי תשא) "כי תשא הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם" וכו'. ואף בדברי הר"ח נראה פשוט דאין היתר למנות את ישראל אלא "דיהיו הם נספרין" והוא בנתיבי העבודה והפנימיות דיהיו ישראל נמנין ולא יהו כחול הים והוא חזון גלות ישראל בין העמים שיסורו ממעלתם הראשונה ולאו דינא והלכתא יש כאן להורות הלכה לענין הספירה בידי אדם, וכרך הרב הלכתא ואגדתא ותל תניא בדלא תניא.

וראה עוד באורך בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' ג') שהאריך מאוד בהלכה זו בכל פרטיה והמעיין שם ימצא משנה והלכה ברורה

 

* * *