בגדרי ודיני פיקוח נפש (תשע"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א


 

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם" (ל"א ט"ז).

"רבי שמעון בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פ"ה ע"ב).

 

א

חילול שבת תוך כדי לימוד להצלה

כבוד ידיד נפשי מרביץ תורה

מורה הוראה ומנהיג נאמן לעדתו

הרב הגאון ר' יחזקאל אוירבך שליט"א

רב קהילת אור שמח יוהנסבורג דרום אפריקה

הנני במענה קצר על שאלתו החמורה.

זה שנים שארגון הצלה פועל בעירכם בהצטיינות וזכו להציל נפשות רבות מרדת שאול. אך לאחרונה החליטו השלטונות להחמיר בלימודי ההכשרה ומעתה לא יוכל איש לעסוק בהצלה אא"כ עשה שירות בבית החולים בתחומים שונים. פעילות זו כרוכה בחילול שבת, מכיון שיצטרכו לעבוד גם בשבת בבתי חולים שאין בהם חולי ישראל. על אף ההשתדלות לא הצליחו להעביר את רוע הגזירה.

שאל מעכ"ת אם יש היתר לעבור הכשרה זו, שהרי בלעדיה לא יוכל ארגון זה להתקיים, ובדרך הטבע תמנע הצלת נפשות.

הנה שאלה זו מן החמורות שבתורה, שהרי מצד אחד בפקו"נ עסקינן שדוחה כל האיסורים שבתורה, ומצד שני בחילול שבת שעונשה כרת ומיתת בי"ד.

ונחזה אנן.

הנה לכאורה כבר נדרש הנודע ביהודה לשאלה זו וסגר עלינו את השער. דהנה דן (תניינא יו"ד סי' ר"י) האם מותר לנתח גופו של מת ישראל כדי לברר סיבת מותו ודעת הרופאים שרק בדרך זו יוכלו לעמוד על המחקר וללמוד להציל נפשות. וכתב דאין פקו"נ דוחה איסורי תורה אלא בחולה לפנינו ולא משום הצלה עתידית.

וכיוצא בדבריו כתב בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' של"ו).

ומסקנתם שאין לבזות את המת כדי ללמוד רפואה אף אם אפשר שיש בזה הצלה בעתיד.

והנה שני נביאים אלה הנוב"י והחת"ס דבר אחד אמרו, אך שתי שאלות עלו על שולחנם. הנוב"י דן בחולה ישראל שמת ע"י מחלה באחד מאבריו הפנימיים והרופאים רצו לנתח את האבר לאחר מותו כדי ללמוד איך לטפל במחלה זו בעתיד. החת"ס לעומתו דן במי שנדב גופו למחקר רפואי לאחר מותו כדי שהרופאים ילמדו ע"י  נתוח גופו את חכמת הרפואה. ושניהם פסקו דכיון שאין חולה בפנינו, הצלה עתידת אין בה דין פקו"נ

וה"ה בני"ד כיון שמדובר בחילול שבת בשביל הצלה עתידית לחולה שאינו בפנינו.

אך באמת עדיין יש לעיין בזה, עפ"י מה שהשריש לנו החזון איש בענין זה (יו"ד סי' ר"ח אות ז') וז"ל:

"בפ"ת סי' שס"ג בשם הנו"ב והח"ס דאם יש חולה קמן מותר לנוולו משום פ"נ אבל אין חולה קמן אסור, ואין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן, אלא אם מצוי הדבר דבזמן שמתריעין עלה [אף שאין בשעה חולה קמן] משום חולי מהלכת הו"ל כאויבים שצרו בעיר הסמוך לכפר וכדאמר בעירובין מ"ה א' ובתענית כ"א ב', ומיהו בשעת שלו' לא חשבינן ליה פ"נ אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלו' דא"כ בטלת כל המצות, אלא לא מקרי ספק פ"נ בדברים עתידים שבהוה אין להם כל זכר, ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידיות, ופעמים שמה שחשבונם להצלה מתהפך לרועץ, והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות".

הרי לן שאין הדבר תלוי אם החולה בפנינו אם לא, אלא אם הדבר מצוי שיהיה בזה הצלת נפשות, ואין להתיר בשביל עתידות רחוקות "ופעמים שמה שחושבים להצלה מתהפך לרועץ".

ולדבריו נראה דיש מקום גדול להקל בני"ד דלא בעתידות רחוקות שאינם מצויים עסקינן, אלא במציאות ודאית ובדוקה.

ובאמת נראה שאין כאן מחלוקת כלל, ודברי החזו"א לא פלגאה נינהו אלא באו לבאר את דברי הנוב"י וסייעתיה, וכעיקר הבנתו מפורש בגוף דברי הנוב"י שכתב:

"אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה".

ועוד כתב שם:

"ואם אנו ח"ו מקילים בדבר זה א"כ ינתחו כל המתים כדי ללמוד סידור אברים הפנימים ומהותן כדי שידעו לעשות רפואות להחיים. ולכן האריכות בזה הוא ללא צורך ואין בזה שום צד להתיר. ולדעתי שגגה יצאה מלפני כבוד מעלתו שמיהר להשיב להקל".

וכך גם בדברי החת"ס שכתב שם:

"אמנם נידון שלפנינו מי שרוצה למכור עצמו בחיותו לרופאים שינתחוהו אחר מותו ללמוד ממנו הלכות הרופאים הנה זה איננו נכנס בגדר פקוח נפש כלל וכלל אם כן כל לימודי הרופאים ידחה שבת".

הרי לן מפורש בדבריהם שלא החמירו בזה אלא משום שספק גדול וחששא קלה אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה, ועוד דאם נדון בזה לקולא בהכרח שנתיר לעשות מלאכות בהכנת כל התרופות שבעולם שמא יזדמן חולה שיהיה צריך לזה.

והרי זה דומה לדברי החזו"א דאין האיסור משום שאין החולה בפנינו אלא משום שמדובר בעתידות רחוקות שספק אם יש בהם פקו"נ.

ונידון דידן שונה לחלוטין מנידון שלהם מתרי ותלת טעמי:

א. במחקר הרפואי  אין כלל ודאות בתוצאה וכדברי החזו"א דלפעמים מה שהם חושבים שיהיה לתועלת נהפך לרועץ, משא"כ בני"ד שלא מדובר במחקר שתוצאותיו מוטלות בספק אלא בקורס הכשרה שבעקבותיו יאפשרו למתנדבים אלה לעסוק בהצלת נפשות, וכבר הוכח בעליל שיש פקו"נ בעצם עבודתם.

ב. במחקר רפואי ספק אם בעתיד יזדמן חולה ישראל שיהיה צריך לרפואה זו, אבל בני"ד אם לא נתיר להם לחלל את השבת בהכשרתם לא יוכלו כלל לעסוק בהצלה, ויש כאן ודאות מוחלטת שחולים רבים יצטרכו להצלה על ידם.

ג. ואני מוסיף על כל הנ"ל, דבנידון של הנוב"י וסיעתו, אפשר למצוה זו שתיעשה על ידי אחרים, וגם אם לא נתיר לישראל לחלל את כבוד המת במסגרת לימוד הרפואה מ"מ נוכל לסמוך על רופאי הנוכרים להתרפאות על ידם, וגם יוכלו ללמוד על מתים שאינם מבני עמנו, משא"כ בני"ד ששירותי ההצלה במדינת דר"א לקויים ביותר ואילולי אנשי הצלה היו רבים מישראל מקפחים את חייהם, וא"א כלל לסמוך על הנוכרים בזה, ואם אין אני לי מי לי.

ומשום כל הטעמים הנ"ל נראה לכאורה דאף לשיטת הנוב"י החת"ס יש מקום גדול להקל.

וחידוש גדול ראיתי בזה בשו"ת מחנה חיים להגר"ח סופר שהיה מצעירי תלמידי החתם סופר (יו"ד ח"ב סי' ס' ד"ה מ"מ יש לחקור) שהעיר כנגד דברי הנוב"י והחת"ס שכתבו דא"א להחשיב הצלה עתידית לפקו"נ דא"כ נתיר כל צרכי הרפואה כגון שחיקת סממנים ועשיית האיזמל בשבת משום פקו"נ. ותמה המחנה חיים דכל הני צרכי רפואה אפשר לעשות גם בחול, ואין בהם צורך לפקו"נ, אבל לו יצוייר מצב שללא עשיית התרופה בשבת ידענו שלא נוכל להציל את הנפש אחר השבת מסתבר דאה"נ דמותר.

ומשום קושיא זו כתב "רק ניכר כונת הנוב"י שחשש פן יחתכו כל המתים ללמוד מהם וגם ניכר כונת אדמו"ר (החת"ס) כי חשש על דברי הרמב"ן קללת אלקים תלוי וכו'", עי"ש.

הרי לן דבאמת אילו ידענו דללא ניתוח וחילול כבודו של מת זה שבפנינו ימנע הצלת נפשות בעתיד ורק ע"י חילול כבודו של מת זה נוכל להציל נפש ישראל בעתיד היה זה מותר, אלא שחשש הנוב"י שינתחו את כל המתים כולם, שהרי אין כל צורך ללמוד דוקא במת זה, ולמיגדר מילתא החמירו בזה, עי"ש.

ב

ואף אם בשעה שמתירים אנו חילול שבת במסגרת ההכשרה אין כאן פקו"נ כלל, ואנשינו יצטרכו לחלל שבת במסגרת הכשרתן בבתי חולים הכלליים שאין בהם חולי ישראל, מ"מ כבר ביארתי בכמ"ק שיש היתר של פקו"נ, אף בפקו"נ עקיף ועתידי ולא רק כשחולה בפנינו.

והנחה זו יש להוכיח מכמה וכמה מקורות ונפרט:

א. הנה התירו חז"ל למקורבי למלכות לספר קומי (ב"ק פ"ג ע"א). ותמה הבית יוסף ביו"ד (סי' קע"ח) דהלא מדובר באיסור דאורייתא דבחקותיהם לא תלכו, ואיך התירו בזה איסור דאורייתא, וכתב ליישב:

"ויש לומר דמשום הצלת ישראל יש כח בידם להתיר דכשיש ישראלים קרובים למלכות עומדים בפרץ לבטל הגזירות".

הרי שהתירו לרבים לעבור באיסור דאורייתא דרך קבע חדשים לבקרים, משום שלפעמים יש בזה כדי לסייע בביטול גזירות עתידיות שיש בהם פקו"נ.

ואף שאין כאן גזירה לפנינו (וכעין טענת הנוב"י והחת"ס דאין כאן חולה בפנינו), הרי לן דכל שהדבר מצוי יש בזה דין פקו"נ אף בסכנה עתידית.

ב. הנה מבואר בפסחים (פ"ח ע"ב):

"אין נמנין על שני פסחים כאחד, ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח, ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים. באו ושאלו את המלך, אמר להם לכו ושאלו את המלכה. באו ושאלו מן המלכה, אמרה להם לכו ושאלו את רבן גמליאל. באו ושאלו את רבן גמליאל, אמר להם מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן, יאכלו מן הראשון, אנן, לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני".

ועי"ש ברש"י ותוס' שפירשו מה שפירשו.

וחידוש יש בזה ברמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ג ה"א) שכתב:

"האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח, אף על פי שדרך רבו לשחוט טלה בכל שנה והלך ושחט עליו גדי או שהיה דרכו לשחוט גדי והלך ושחט עליו טלה הרי זה יאכל ממנו, שהרי לא פירש ואמר לו שחוט לי ממין פלוני, הלך ושחט גדי וטלה אינו אוכל משניהן אלא יצאו לבית השריפה שאין נמנין על שני פסחים, ואם היה מלך או מלכה ואמר לעבדו לשחוט עליו ושחט גדי וטלה יאכל מן הראשון משום שלום מלכות".

וכתב הכסף משנה:

"ורבינו נראה שמפרש טעמא דמלך ומלכה משום שלום מלכות והיינו שדעתו קלה עליהם. ומשמע לי דהיינו לומר שאם נאמר למלך שלא יאכל כלל יכעוס על עבדו ויהרגהו או שמא יכעוס על החכמים שאמרו דלא יאכל כלל משום דאין ברירה שיעלה על דעתו של מלך דיש ברירה מן הדין אלא שלהקניטו אמרו כן".

הרי דלא רק מעשה שהיה יש כאן שהתיר ר"ג אלא הלכה לדורות דלמלך ומלכה התירו אכילת פסחים שלא למנויו דהוי איסור תורה מחשש שמא יכעסו ויתנקמו ויבואו לידי סכנה.

ולכאורה יש לתמוה בזה, ומשורת הסברא היה לדון בכל מקרה ומקרה ולחלק בין מלך למלך, להתיר במקום שנראה חשש סכנה ואפילו באופן רחוק, ולאסור במקום שנראה הדבר שהמלך והמלכה צדיקים כמו חזקיהו מלך יהודה.

וע"כ צ"ל דמחשש סכנת נפשות החמירו חז"ל והתירו הא אטו הא, שמא יטעו ויסכנו נפשות בחמת המלך והמלכה.

ג. בסנהדרין (כ"ו ע"א) מבואר דהתירו עבודת הארץ בשביעית משום ארנונה, ובתוס' (ד"ה משרבו) בתירוץ אחד כתבו דהתירו אף איסור דאורייתא משום פקו"נ, "דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרענו ומתים בתפיסת המלך והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש".

הרי דגם בזה התירו היתר כללי ואף לאלה שיש להם די לשלם ארנונה כדי להבטיח שאף אחד לא יסתכן בנפשו.

הרי לן ג' מקורות מפורשים דהתירו לרבים משום סכנת המעטים, והתירו מיד משום סכנה עתידית, ובכל הני באיסורי דאורייתא עסקינן.

אמנם עדיין לא מצינו אלא בלאווין ולא באיסור שבת החמורה דיש בה כרת.

אך באמת מצינו בזה הלכה מפורשת אף בהל' שבת.

דהנה מבואר ביומא (פ"ד ע"ב) דכאשר יש צורך לחלל שבת משום פקו"נ אין עושין כן לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל.

ובביאור הלכה זו מצינו בראשונים שני דרכים:

א. כתב הר"ן (יומא ד' ע"ב מדה"ר) "שהדברים הצריכין לחולה שיש בו סכנה בשבת אין עושין אותן כלל ע"י נכרים והקטנים... שמא יבא הדבר שכשלא ימצאו עובדי כוכבים וקטנים לא ירצו לחלל את השבת ע"י גדולי ישראל".

והרא"ש (שם פ"ח סי' י"ד) כתב קצת בסגנון אחר:

"ואפילו יש שם קטנים לעשותן מיד חיישינן זימנין דליתנייהו ואתי לאהדורי בתרייהו".

ומדברי שניהם למדנו דעל אף שאפשר להציל החולה שלפנינו ללא חילול שבת ולעשות את הנצרך מיד ע"י גוי או קטן שלפנינו התירו לחלל שבת ע"י גדולי ישראל משום חשש סכנה עתידית, לדעת הר"ן שמא יטעו לחשוב שאסור לחלל שבת לפקו"נ אלא ע"י גוי, ולדעת הרא"ש שמא יהדרו לחפש גוי ואדהכי והכי ימות החולה. והצד השוה שבדבריהם דגם חשש סכנה עתידית יש בו דין פקו"נ להתיר את האסור.

אך באמת אין ללמוד מדבריהם לנידון דידן, דבסוגיא זו מיירי כשיש לפנינו חולה או בריא השרוי בסכנה ומחללין את השבת כדי לפקח את נפשו, אלא דאף שאפשר לחלל את השבת ע"י גוי התירו לעשות כן ע"י ישראל כדי שלא יסתכנו בעתיד, אך מ"מ אין מחללין את השבת אלא כדי להציל את הנפש שלפננו, משא"כ בני"ד שאין כאן חולה בפנינו, ואין מצילין את הנפש ע"י חילול שבת, ואין כאן פקו"נ אלא בעתיד, ואין הנידון דומה לראיה.

אך מ"מ חזינן בדברי הר"ן והרא"ש דאף שבידינו להמנע מחילול שבת ולכאורה מצווים אנו מה"ת לעשות כן ולהציל ע"י גוי, מ"מ התירו לחלל שבת ע"י ישראל מחשש סכנה עתידית, וכך הוכחנו מג' מקורות בשאר איסורי תורה כמבואר.

ודו"ק בכ"ז.

וכבר דנתי במק"א במה שידוע הכרעת הגרי"ס בימי מחלת הכולירע דגם הבריאים יאכלו וישתו ביוה"כ, וביארתי שאף פסק זה מושתת על החשש שאם הבריאים לא יאכלו גם החולים יסתכנו, אך מ"מ אין זה דומה לני"ד, שהרי החולים בפנינו והסכנה מיידית משא"כ בנידון דידן, וז"פ.

והנה לכאורה נראה מכל הנ"ל דיש מקום להקל בנידון דידן שהרי ברור הדבר מעבר לכל ספק שאנשי ההצלה עתידים להציל נפשות רבים שבלעדיהם היו מתים ל"ע, וללא שנתיר להם לעבור מסלול ההכשרה לא יוכלו לעסוק בפעילות ההצלה.

אך מ"מ לבי מהסס עד למאוד ומתיירא אני להתיר, וארכבותי דא לדא נקשין להתיר חילול שבת גמור כשאין כל הצלה מיידית אלא בעתיד. וגם חושש אני מאוד שלא נוכל לגדור גדר ולעמוד בפרץ ולתחום תחום ברור וגבול מסויים להיתר זה, ומה נענה כשיבואו מקהילות אחרות ברחבי העולם לבקש היתר אף דשמא באותם במקומות יש יותר מקום לסמוך על ארגוני ההצלה של הנכרים, וקשה יהיה לעמוד בפרץ וכאילו גזרנו אומר מי יחיה ומי ימות.

ועוד דלא כימי קדם ימינו, בימי קדם כל רב ופוסק הכריע בשאלות בעירו ובקהילתו לפי המקום והשעה, לא כן ימינו שכל פסק עובר מקצה העולם עד קצהו רגע כמימרא, ויבואו לדמות מילתא למילתא, ותצא מכשול על ידינו.

ומשום כך אומר אני שיש להשתדל יותר בהשתדלות נמרצת ולפעול על ידי כל כוחות ההשפעה על השלטונות שיאפשר מסלול הכשרה ללא חילול שבת, ויש להסתייע בהשתדלות זו ע"י אוהבי ישראל שבין הנכרים ואנשי הדתות שמבינים את ערכן של מצוות הדת בעיני המאמינים אולי נוכל להיעזר על ידם. ומכיון שאין הבעיה מיידית אלא לשנים הבאות ויש להיעזר בסבלנות ולהשקיע בהשתדלות ולהתפלל לסייעתא דשמיא, ולב מלכים ושרים ביד ה'.

וברכתי שימצאו דרך להשפיע על לב השלטון לרווחת הציבור ושלומו.

ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה.

 

ב

ברמת הסיכון לגבי פיקו"נ  דוחה שבת

במה ששאל איך קובעים מה נחשב כסכנה כדי לפסוק בדין פיקוח נפש דוחה את השבת.

הנה כבר הארכתי פעמים רבות שגדולי ישראל מימות המשנה והגמ' עד לגדולי האחרונים מעולם לא קבעו הלכה על סמך אחוזים, דכיון שלא עסקו בסטטיסטיקה לא היה כלל בידם לקבוע אחוזים בכל תחום שהוא, ומשו"כ אין בידינו לקבוע מסמרות כמה אחוזי סיכון ייחשב פקו"נ.

ועוד דגם במציאות החיים ברוב המצבים אי אפשר לקבוע את אחוזי הסיכון. ובודאי שאדם בביתו שצריך להחליט אם לחלל את השבת אם לא אין לו שום דרך לדעת את אחוזי הסיכון.

וכבר נחלקו ביסוד הדברים שני גדולי הדור הגרש"ז אוירבך ובעל ציץ אליעזר. בצ"א (ח"ט סימן י"ז פ"ב אות ט') התפלמס עם הגרש"ז שכתב דגדר פיקו"נ תלוי בהתייחסות בני אדם וכל שאדם רואה בו סכנת נפשות ונוהגים בנ"א כאילו סכנה מרחפת מעל ראשם, הרי זה מצב של פקו"נ מבחינת ההלכה. וכתב לפי דרכו להסביר את דברי האחרונים שלימוד הרפואה והמחקר הרפואי אינם בכלל פיקו"נ להתיר את האיסור כיון שאין בנ"א מתייחסים לזה כהצלה מסכנה ואין התלמידים שוקדים יומם ולילה על לימודים כמי שנפשו תלוי בכפו.

והצ"א דחה דבריו ונקט דרק ע"י מומחים הבקיאים בתחום אפשר לקבוע דרגת הסכנה לגבי דין פיקו"נ. ותמה על דברי הגרש"ז דאטו אם ישקדו הסטודנטים על לימודיהם בשקידה גדולה נפסוק שיש בזה דין פיקו"נ, ועוד כתב דידוע על אחד מגדולי ירושלים שעל כל מיחוש קטן דורש הוא ברופאים הגדולים ביותר וכי נאמר דהוי לגביו פיקו"נ לדחות את השבת.

ולדידי פשיטא לי דהדין עם הגרש"ז, אבל אין להגזים ולהפליג בסברא זו ואין זה ענין כלל ללימודי הרפואה, דמטעם אחר כתבו האחרונים דלא הוי בכלל פיקו"נ כיון שאין כאן אלא הצלה עתידית רחוקה, והארכתי בזה במק"א, ופשוט דלגבי לימודי הרפואה אין זה תלוי כלל בשקידת החוקרים והתלמידים.

והנה ידעתי דמבואר בשו"ע (שכ"ח סעיף ד' – ה') דכל מכה שאינה של חלל צריך לשאול בבקי ובחולה, אך אין זה ענין לני"ד דזו פשיטא לן דאם אמור יאמר הבקי שאין כל סכנת נשקפת לחולה אין כאן פיקו"נ ואף אם בנ"א בטעות חוששין אין בחששם כלום, אך אכתי מספקא לן ברמת הסיכון דהיכי דברור עפ"י בקיאים שיש סכנה אך היא אינה מצויה אלא במקרה רחוק, האם בכלל פיקו"נ הוא לדחות איסורי תורה.

וגם מה שתמה מאותו גדול לק"מ, דוודאי אין תורתו של כל אחד ואחד בידו, וככל דיני התורה הכלליים תלוי הדבר בדעת רוב בני האדם. אך ביסודו של דבר הכלל הוא דכל שנתפס כסכנת נפשות בעיני בנ"א הוי בכלל סכנה.

אך מ"מ נראה דאף אם מבחינה סטטיסטית הסכנה רחוקה הוי בכלל פיקו"נ, כך יש להוכיח מהלכה פסוקה דיולדת הוי כחשיב"ס ומחללין שבת לצרכיה, אך מ"מ צריך שינוי כמבואר בגמ' (שבת קכ"ח ע"ב) ובשו"ע (סימן ש"ל ס"א), וכתב המגיד משנה (פ"ב מהל' שבת הלכה י"א) דשאני יולדת מכל חולה שיב"ס שאי"צ שינוי, דלידה דבר טבעי הוא ואשה אחת מאלף אינה מתה מחמת לידה ומשו"כ צריך שינוי.

ומ"מ למדנו מדבריו דאף אם חשש הסכנה קטן ביותר פחות מאחד מאלף מ"מ הוי בכלל פיקו"נ לדחות מלאכה דאורייתא, כיון שהסכנה מצויה ובעיני בנ"א אכן זה סכנה.

אך לכאורה זה סותר את מה דמבואר בתרומת הדשן (ח"ב סי' ס') ולקט יושר (ח"א עמוד 63) שכתבו לגבי מי שחיללו שבת לבנות חומות וביצורים כדי למנוע התפשטות האש בשעת ריפה ומלחמה שצריכים תשובה וכפרה דבסכנה רחוקה כה"ג לא היה מקום להתיר מלאכה דאורייתא, הרי דיש סכנה רחוקה שאין דינה כפיקו"נ לדחות מלאכה דאורייתא.

וכ"כ הגרעק"א בשבת (מ"ה ע"א) דלא כל סכנה רחוקה דינה כםפיקו"נ לדחות את השבת.

ויש לעיין מה כלל יש בדבר, ונראה לכאורה לחלוק בין עצם למקרה, דבעניינים מקריים יש לדון בכל מקרה לגופו האם סכנה קרובה היא או רחוקה למאוד וכהני דרבותינו הראשונים התרוה"ד והלקט יושר, אבל במצבים טבעיים וקבועים כסכנת לידה, כיון שידוע שהלידה יש בה סכנה, ואכן גם בעיני בנ"א הוי כחשיב"ס גם בעין ההלכה יש כאן חשיב"ס. אלא שיש לעשות ע"י שינוי כיון שהסכנה רחוקה.

ובמק"א דנתי כן גם לגבי הטיפול במחלות נפש ולגבי הטיפול בטראומה ופחד פתאום, ואכמ"ל.

ג

בגדר מחלות נפש לענין צום ביוה"כ

לשאלת רבים הסובלים לדאבון לב ממחלות נפש שונות מה דינם לגבי צום יוה"כ האם עליהם לקחת את תרופותיהם גם ביוה"כ לפי הוראת הרופא והאם מותר להם לאכול או לשתות לפי הרגשת ליבם. ויסוד השאלה האם מחלות נפש מוגדרות כחולי, והאם יש בהם דין חולה שיש בו סכנה.

אבאר בזה את הנלענ"ד.

הנה שנינו במס' שבת (כ"ט ע"ב):

"המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים, מפני רוח רעה, מפני החולה שיישן – פטור".

ולא נתפרש בגמ' מה זה רוח רעה ומה תועלת יש לו בכיבוי הנר.

וכתב רש"י (שם):

"ומפני רוח רעה - הבאה עליו, וכשאינו רואה נוח לו".

ונראה בכוונתו דהכוונה למחלת נפש ונדמה לו שרוחות באות עליו וכשאינו רואה אותם מחמת החשיכה נחה דעתו.

וכך כתב הרמב"ם בפיה"מ (שבת פ"ב מ"ה):

"רוח רעה קוראין לכל מיני החולי הנקרא בערבי מלקוניא כי יש מין ממיני החולי הנזכר שיברח החולה ויבדל מן הטבע האנושי הממוצע כאשר יראה האור או כשיתחבר עם בני אדם וישתעשע ותנוח נפשו בחשך ובהתבודדות בעת ההשתוממות והדבר הזה נמצא הרבה בבעלי המרות". (וכך הביא המאירי בשמו בשבת שם).

וכונתו ברורה שמדובר במחלת הדכאון ובמרה שחורה, וגם באנגלית ובעוד שפות "מלונקוליה" היא דכאון וזה קרוב למה שכתב מן השפה הערבית.

הרי לן דגם מחלות נפש כגון הדכאון מוגדרת כחולי, ואף כחולי שיש בו סכנה להתיר כיבוי הנר. ואף דבמשנה אמרו פטור, כבר מבואר בסוגיא (שם ל' ע"א, וכ"ה בשו"ע רע"ח עי"ש) דהכונה לפטור ומותר.

הרי דדין רוח רעה כדין חולה שיש בו סכנה, אך עדיין לא ידענו מה סכנה יש בחולי זה.

והנה מלבד סוגיא זו מצינו בעוד סוגיות בהלכה דמי שאחזו רוח רעה דינו כחולה שיש בו סכנה, ואבאר.

הנה אמרו במס' תענית (כ"ב ע"ב) דאין לזעוק ולהריע בשבת אלא בצרות הציבור או על סכנת נפשות דיחיד, ומ"מ מבואר דמי שנרדף ע"י רוח רעה מתריעין עליו, וכ"ה בשו"ע (או"ח סימן רפ"ח ס"ט):

"אין צועקים ולא מתריעין בו על שום צרה חוץ מצרת המזונות שצועקים עליה בפה בשבת, ולא בשופר. וכן עיר שהקיפוה אנסין או נהר וספינה המטורפת בים, ואפילו על יחיד הנרדף מפני אנסין או לסטים או רוח רעה".

ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ז):

"מפני רוח רעה - שנכנס בו רוח שד ורץ והולך שמא יטבע בנהר או יפול וימות או שהוא חולה ממיני החלאים [ר"ן]". וכ"כ רש"י שם בתענית.

הרי לן דהסכנה היא שמא יטבע בנהר או יפול ויסתכן.

ועיין עוד בהלכות תעניות (תקע"א ס"ג):

"עיר שהקיפוה כותים, וכן יחיד הנרדף מפני אנסין או מפני לסטים או מפני רוח רעה, אינם רשאים להתענות, שלא לשבר כחם".

הרי שהנרדף ע"י רוח רעה צריך לאכול ואסור לו להתענות שלא לשבר כחו. אך לא מצינו הלכה זו בהלכות יוה"כ אלא בדיני תעניות יחיד. אך אין לדייק מזה שאכן ביוה"כ אין היתר, דכבר הביא הבית יוסף שם מקור הלכה זו מן התוספתא בפ"ב דתענית ומשו"כ העתיק הלכה זו בהל' תעניות כדרכו בכל מקום, וז"פ.

הרי לן תלת הלכתא שלגביהם נפסקה הלכה דהנרדף ע"י רוח רעה או מתיירא ממנו דינו כחולה ואף כחולה שיש בו סכנה, וסתימת הראשונים והפוסקים שמדובר במחלת נפש, וכ"ה במשנ"ב (או"ח סימן ת"ה ס"ק י"ג) דהיינו טירוף הדעת.

ויש לעיין אם הלכה זו דוקא במחלה מסויימת שהוא רוח רעה, או בכל מחלת נפש.

והנה בשו"ת הרשב"א (מיוחסות סי' רפ"א) כתב:

"אחד שנשבע על דעת רבים, שלא ישחוק בשום שחוק שיש בו מעות, ונשתטה. ואח"כ נשתפה מקצת, ולפעמים חוזר לשטותו. ויום אחד צחקו לפניו, ומצא מנוח וירוח לו. אם מתירים לו מחמת כך, או לאו".

והביא את הסוגיא הנ"ל דכיבוי הנר בשביל חשיב"ס מותר וה"ה בשביל רוח רעה, ושוב דקדק מן הירושלמי דלא בכל חולה אמרו דיש בו סכנה, וכתב:

"ומ"מ אפילו הוא מסופק, מותר, דספק נפשות להקל".

ולמעשה התיר לשחק לפניו ולעבור על השבועה משום יתובי דעתא, וכמבואר במס' שבת (קכ"ח ע"ב) דמותר להדליק את הנר דהוי מלאכה דאורייתא משום יתובי דעתא דיולדת וה"ה במי שנשתטה.

ולמדנו מדברי הרשב"א דלא רוח רע בלבד אמרו אלא ה"ה בכל מי שנשתטה, ואף אם לא ברירא מילתא שיש בזה סכנה מ"מ ספק נפשות לקולא.

ועוד למדנו מדבריו דאף בשביל דבר שאינו מצרכי הרפואה כגון לשחוק לפניו יש להקל אף בדאורייתא משום יתובי דעתא, כיון שבכך נחה דעתו.

אך לכאורה מצינו מקור מפורש דרוח רעה אין בו סכנה, אכן איתא בשו"ע (שכ"ח סל"ה) "אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה דלית בו סכנה". ובמשנ"ב (שם ס"ק קי"ג) דאפילו צערא יתירא אין בו. וע"כ צ"ל דשאני הנרדף מרוח רעה למי שנשף בו רוח רע.

ומצינו שדנו בכעין זה אף גדולי האחרונים וגדולי הזמן.

א. כתב המגן אברהם (סימן תקנ"ד ס"ק ח'):

"מי שהיה חסר דעה ונתרפא מיום אל יום מותר בבשר ויין כל ימי השבוע ולא יתענה בט"ב (מהרי"ל)". ובפמ"ג (שם א"א) כתב דאם יש בו סכנה אף ביוה"כ אינו מתענה, עי"ש.

הרי לן הלכה זו אף לגבי אכילה ביוה"כ.

ב. בשו"ת פרי הארץ (יו"ד ח"ג סי' ב') כתב במי שנטרפה עליו דעתו עד שהיה צורך לאסרו בכלי ברזל ואמר אחד שיש לו רפואה בדוקה לבשל לו תרנגולת שמתה ולהשקות לחולה את מי הבישול, וכתב שבית דין של קהילת סאלוניקי התירו לו רפואה זו אף דהוי נבילה, והביא דבריו החיד"א בשיורי ברכה (סימן קנ"ה סק"ג).

הרי לן שגדולי האחרונים הקילו אף הם בטירוף הדעת במאכ"א ואכילה בתעניות לפי הצורך.

ובשו"ת אגרות משה (אהע"ז ח"א סי' ס"ה) דן לגבי אשה שנשתטית לאחר הלידה בשני ילדיה האם מותר לו להשתמש בטבעת המכסה את פי הרחם לפי דעת הרופאים שמחלה זו עלולה לחזור שוב אם תהרה ותלד.

וכתב להתיר לה להשתמש במניעה זו ובטעם הדבר נימק:

"ששטות הוא ענין סכנה לא רק לעצמה אלא גם להילדים הקטנים שאף מי ששטותו אינו לעשות רע, אפשר להתהפך שתרצה לעשות רעה לעצמה ולהילדים ח"ו ואי אפשר להעמיד שומרים על זה".

וכיוצא בדבריו כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן ל"ד) לגבי אם מותר לחלל שבת למנוע איבוד צלילות הדעת, וכתב:

"הנה פשוט לדידי דלהציל אדם שלא יתהפך מפקח שולט על עצמו לשוטה גמור שאינו שולט על עצמו הוא פקוח נפש גמור וכמבואר תענית (כ"ב ע"ב) לענין יחיד הנרדף מפני רוח רעה, וכ' רש"י ורץ והולך שמא יטבע בנהר או יפול וימות, ונפסק כן להלכה באו"ח סו"ס פר"ח דהוא בגדר סכנת נפשות, ופשיטא דנכנס רוח רעה לאו דוקא אלא כל אבדת הדעת כ"ה דזיל בתר טעמא דשמא יטבע או יפול, וזה שייך בכל שוטה וכו'".

ושוב הביא את דברי הרשב"א לגבי שוטה דספק נפשות להקל, עי"ש.

ב

והנה בימי קדם לא ידעו במחלות הנפש בין מחלה למחלה, ומשו"כ התייחסו לכל מחלות הנפש בחדא מחתא ולמדו זה מזה וכדמוכח מכל דברי הראשונים ואף בספרי הרפואה הקדומים, אך בימינו כשם שרפואת הגוף התקדמה ללא היכר כך גם ברפואת הנפש והבנת תחלואיה, ולענ"ד בבואנו לפסוק הלכה בתחום זה יש לדון בכל מחלה ובכל מקרה לגופו לקבוע אם יש כאן חשש סכנה ודין פיקוח נפש.

והנה באופן כללי מחלות הנפש מתחלקות לשני חלוקות כלליות. מחלות פסיכוטיות ומחלות נוירוטיות.

המחלות הפסיכוטיות דומות למה שהגדירו מלפנים טירוף הדעת ושגעון. החולה חי בעולם דמיוני ורבים מהם "שומעים קולות" המאיימים עליהם או מצווים עליהם לעשות מעשים לא הגיוניים ולפעמים מעשים מסוכנים להם ולזולתם. חולים אלה עלולים לשלוח יד בנפשם, לנהוג בהפקרות שיש בה לסכן עצמם או לסכן את זולתם.

אמנם כאשר חולים אלה לוקחים את תרופותיהם רבים מהם מתפקדים באופן מושלם, על כן עליהם להקפיד בהקפדה יתירה לקחת את תרופותיהם באופן סדיר.

ומשו"כ נראה ברור שעליהם לקחת את תרופותיהם גם ביום הכיפורים.

אמנם אין כל צורך רפואי באכילה ושתיה לחולים אלה. אך יש תרופות פסיכיאטריות המכילים ליתיום שעלול לגרום להתייבשות ולפעמים יש להתיר שתיה לשיעורים כדי למנוע התייבשות, ויש להתייעץ עם רופאו המטפל.

ועוד יש לציין דכאשר יש לחולה התקפה פסיכוטית והוא מרגיש צורך לאכול או לשתות, יש להתיר זאת משום יתובי דעתא. מכיון שלדעת הרופאים כל לחץ, מצוקה וחרדה עלול להשפיע לרעה על מצבם הנפשי של חולים אלה ולגרום לסיכון נפשות להם או לזולתם.

ויש לדון עוד דבשעת התקפה פסיכוטית אפשר שדינו כשוטה שפטור מן המצוות. והארכתי בגדר שוטה במק"א (לקמן סימן ד' ובשו"ת מנחת אשר ח"ב סימן מ"ז), ואכמ"ל.

לעומת המחלות הפסיכוטיות, המחלות הנוירוטיות הם בעיקר במצבי רוח קיצוניים, דכאון מחד גיסא ואופוריה מאידך. חולים בדו קוטביות (bi-polar) סובלים משינויים קיצוניים במצבי רוח מן הקצה אל הקצה.

בדרך כלל אין בחוליים אלה סכנת נפש, אך יש לפעמים כאשר החולה סובל מדכאון עמוק שהוא עלול גם לפתח נטיה אובדנית ולנסות לשלוח יד בנפשו. ואם לפי דעת הרופאים המטפלים בו יש בו סכנה, ואם החולה מרגיש צורך באכילה או שתיה יש להקל בו משום יתובי דעתא. אמנם אף להם מותר לקחת את תרופותיהם אף ביוה"כ, וכבר הארכתי במק"א (עיין לעיל סימן א') דכל חולה במחלה משמעותית מותר לו לקחת תרופות ביוה"כ ללא אכילה ושתיה, ואכמ"ל.

ויש לנהוג בכל זה לפי הוראות הרופאים המטפלים בחולה ומכירים את מצבו וצרכיו.

כ"ז נראה עיקר להלכה.

והנה לעיל הבאנו את דברי רש"י והרמב"ם במס' שבת בביאור מה שאמרו דמכבין הנר בשביל ריח רע. ונראה לכאורה שנחלקו במחלה זו אם הוי מחלה פסיכוטית או נוירוטית. דמלשון רש"י מבואר שהחולה כאילו רואה רוח רע הרודפו ומשום כך הוא נרגע בחושך כשאינו רואה, ותיאור זה מתאים לחולה פסיכוטית.

אך מלשון הרמב"ם משמע דמדובר בדכאון שהוא מן המחלות הנוירוטיות כמבואר.

ד

טיפול בחולי טראומה אם דוחה שבת

כבוד אחי ורעי היקרים מפז ומפנינים

הרב... והרב... הי"ו

באשר שאלתם אם מותר לאנשים שהתמחו בטיפול בנפגעי טראומה לחלל את השבת כדי להגיע לזירת האירוע בפגעי טרור או רצח וכדומה כדי לטפל בנפגעי חרדה וטראומה. לפי החומר שהוצג בפניי דעת מומחים רבים שיש נחיצות מכרעת בטיפול מיידי בנפגעים אלה כדי למנוע תסמינים קשים של PTSD, דהיינו בעיות נפשיות קשות שעלולים להוביל לנטיות אובדניות.

הקשיתם לשאול כי מחד גיסא מדובר בחשש חילול שבת מן העבירות החמורות שבתורה, ומאידך בפיקוח נפש עסקינן הדוחה כל עבירות שבתורה.

ומ"מ נראה להלכה דכיון שאף ספק פקו"נ דוחה את השבת וכה"ת, ולדאבון לב אכן היו מקרים שבעקבות אירועי טראומה קשים נטרפה דעתם של בנ"א עד ששלחו יד בעצמם, בילדיהם, ואף בזולתם ופעמים סנמוך לזמן האירוע ולפעמים לאחר זמן, ואכן מחקרים שונים מוכיחים שיש חשיבות בטיפול מיידי, יש לדון בזה דין פיקוח נפש.

אך מאידך מכיון שמדובר בחשש רחוק של סכנה, וגם קשה לקבוע באופן נחרץ באיזה מדה יש צורך בטיפול מיידי, יש להשתדל למעט בחילול שבת דאורייתא, ואבאר טעם הדברים.

הנה דנתי במק"א בשאלה איך קובעים את גבול פיקוח נפש ומה שיעור יש בו, דמחד גיסא חזינן דלידה הוי בכלל סכנה ודין יולדת כדין חולה שיב"ס כמבואר בשבת (קכ"ח ע"ב) ובשו"ע (סימן ש"ל ס"א), ומאידך מבואר שם דצריך שינוי. וביאר המגיד משנה (פ"ב משבת הי"א) דכיון דהוי דבר טבעי ואשה אחת מאלף אינה מתה צריך שינוי.

ומאידך כתבו התרומת הדשן (פסקים סי' ס') והלקט יושר (ח"א עמוד 63) דלא כל חשש רחוק של סכנה הוי בכלל פיקו"נ לדחות שבת בדאורייתא, ומעשה שהיה בקהילה אחת שבנו חומה וחפרו תעלות למנוע התפשטות מאכולת אש, וכתבו שצריכים כפרה דאין בזה סכנה גמורה להתיר חילול שבת בדאורייתא.

והנה ידעתי גם ידעתי מה שכתוב בשו"ע (סימן שכ"ח סעיף ה'):

"מכה שאינה של חלל, נשאלין בבקי ובחולה, ואין מחללין עליו שבת, עד שיאמר אחד מהם שהוא צריך לחילול".

הרי דיש לשאול לבקי, אך אין זה ענין לשאלתנו, דעדיין לא ידענו גבול ושיעור לדברי הבקי, וכיצד נדון אם יאמר הבקי דיש סכנה רחוקה של אחד מאלף, ועדיין הספק עומד בעינו.

ואפשר דיש לחלק בין דבר מקרי כגון דליקה שקשה לקבוע בזה גבול ושיעור, לדבר טבעי וקבוע כגון לידה שבו אף דהוי סכנה רחוקה מ"מ ידוע דלפעמים אשה מסתכנת ע"י לידה ולפיכך הוי בכלל פקו"נ.

ולפי"ז דין נידון דידן כדין לידה, כיון שידוע דאכן לפעמים נפגעי חרדה קשה הגיעו עד שערי מות כמבואר לעיל.

ומשום כן נראה דיש להשתדל עד מקום שאפשר להגיע לזירה ע"י נהג נכרי כדי למנוע חילול שבת בדאורייתא.

ויה"ר שלא ישמע שוד ושבר ברחובותינו, ועם ישראל ישב שקט ושאנן בארצו.

 


לך רד מגדולתך

"וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים. סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (ל"ב ז' – ח').

"לך רד – מגדולתך" (רש"י שם).

הן סוגיה זו של חטא העגל מן הסתומות והעמומות שבתורה. היעלה על הדעת שדור המדבר שבעיניהם ראו את כבוד ה' ששכן על הר סיני, יכפרו בעיקר ויעבדו אלהים אחרים.

אלא נראה ברור ופשוט שלא כפרו באלקי ישראל, אלא העלו על דעתם שעל ידי עגל זה ינהיגם הקב"ה ויתגלה להם רצונו. וכעין מה שמצינו בכרובים שאמרו חז"ל (בב"ב צ"ט ע"א) "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום פניהם אל הבית". הרי שהקב"ה גילה נחת רוח או חלילה מורת רוח כביכול ע"י הכרובים, וכך חשבו עושי העגל יעשה גם ע"י עגל הזהב.

ומצינו במדרש (שמות רבה מ"ב, מ"ג) שעגל זה נעשה ע"י שמות והפיחו בו רוח חיים עד שהיה מתהלך ואוכל עשבים וכמ"ש "תבנית שור אוכל עשב" (תהלים ק"ו כ').

ונשאלת אפוא השאלה א"כ במה חטאו ובמה פשעו, ולמה נחשב עגל זה לעבו"ז. במה שונה היה העגל מן הכרובים שהן הם קודש קדשים והעגל חולי חולין.

וכתב הבית הלוי (עה"ת פרשת כי תשא) הכרובים קודש הם משום שנצטווינו לעשותן והעגל טמא הוא משום שלא נצטווינו לעשותו, וזה כל ההבדל ביניהם.

הגאון האדיר ר' ברוך פרענקל זי"ע בעל הברוך טעם בספרו עה"ת מרגניתא דרב כתב שלכן כתוב בתורה "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" בד' רבתי (זוהר רעיא מהימנא פרשת פנחס עמוד רנ"ח ע"א) כדי להדגיש את ההבדל בין ה' אחד ובין "לא יהיה לך אל אחר", וכשם שכל ההבדל שבין הד' והר' אינו אלא קוץ קטן שבד' שאינו בר', כך כפסע בין אמונה תמימה ושלימה ובין הכפירה בעיקר.

ובדרך דרש כתב לפרש מש"כ (בראשית ג' י"ח) "קוץ ודרדר תצמיח לך" – דר דר הלא הנה אותיות הריש והדלת. אלה האותיות של ה' אחד וחלילה אל אחר. וזה שכתוב בחטא העגל "לך רד כי שחת עמך" (ל"ב ז'), ופירשו חז"ל (ברכות ל"ב ע"א) "רד מגדולתך" היינו אותיות ר' וד'. ובדרך רמז הוסיף לפרש רד מגדולתך, שאמר הקב"ה לשווא ולחנם הגדלתי אות הד', והלא נכשלו בנ"י ולא הבחינו בין אמונה שלימה לעבודה זרה.

והן אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ב ע"א) לפרש את מש"כ "וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם" א"ר יצחק אין לך כל פורעניות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון. ולבי אומר לי גם שאין לך דור שאין שמץ עון מחטא העגל, והא בהא תליא.

מבחן זה ונסיון זה מלווה את אנשי האמונה בכל דור ודור, וחבל דק מפריד בין אמונה טהורה ותמימה בהקב"ה, בתורה ובחכמיה, ובין אלהי נכר בן אלף פנים. לפעמים זה אמונה בכחי ועוצם ידי עשו לי את הכל החיל הזה, ולפעמים זו התכחשות להשגחה פרטית וכדו'.

כל אלה יונקים מחטא העגל, ומכל אלה צריכים אנו להתרחק כרחוק מזרח ממערב.

הבה נתחזק באומנות אבותינו ואמונתם. על ה' נשליך יהבנו ונאמין בו ובתורתו לעולמים.