בגדרי לצאת ידי שמים ולפנים משורת הדין (תשע"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א


 "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כ"א א').

הנה נתתי אל לבי לעיין ולדרוש במה שמצינו בגמ' ובהלכה בדיני הממונות חיובים שונים שאינם מן הדין אלא לפנים משוה"ד ולצי"ש מה גדרם ומהותם, והאם בחדא מחתא מחתינן להו או שמא גם בהם יש חמור וקל, מוקדם ומאוחר, ונעיין בפרטיהן ודקדוקיהן של הלכות אלה.

א

לצאת ידי שמים

נראה לכאורה דיש ד' דרגות שונות בגדר הכללי דלצאת ידי שמים, ונבאר את סדר הדברים ומהותן.

 

א. קם ליה בדרבה מיניה.

הנה בשני מקומות בש"ס (ב"ק ע' ע"ב וב"מ צ"א ע"א) "אמר רבא אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו". ופרש"י (בב"מ שם) דאף אילו תבעה אותו בדין לתת לה אתננה לא היו מחייבין אותו בבית דין דהרי קלבדר"מ, מ"מ אם נתן לה האתנן פסול לקרבן דכיון דחייב לצאת ידי שמים לא הוי מתנה בעלמא, דבאמת רמי עליה לשלם לה אלא שאין ביד בית דין לחייבו כיון שנתחייב מיתה, וכך בכל קלבדר"מ באמת רמי עליה תשלומין כחובה גמורה אלא שבית דין מנוע מלחייבו. ועוד הביא רש"י בשם מורו דמשו"כ מהני תפיסה בקלבדר"מ.

 

ב. חייב בדיני שמים.

הנה מבואר בב"ק (נ"ה ע"ב):

"אמר ר' יהושע ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו".

ובסוגית הגמ' שם מצינו ענינים נוספים של גרמא בנזיקין שאמרו בהן דפטור מדיני אדם אך חייבים בדיני שמים.

 

ג. חייב בבא לצאת ידי שמים.

הנה מבואר בב"ק (קי"ח ע"א):

"א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן האומר לחבירו מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע - חייב בבא לצאת ידי שמים".

ועוד מצינו לשון זה בב"מ (ל"ז ע"א): "גזלתי לאחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם שנותן לזה מנה ולזה מנה... בבא לצאת ידי שמים".

והנה בכל הני הלכתא חזינן שגם הרמב"ם והשו"ע דקדקו להשתמש בלשון הגמ', ובכל הני בגרמא בנזיקין והמסתעף נקטו בלשון חייב בדיני שמים, ובכל מקום שיש ספק בתובת התשלומין כתבו דחייב בבא לצאת ידי שמים. אמנם יש מן הראשונים  שנראה מדבריהם שלא דקדקו בלשונות אלה. וכנראה דסברו שאין ביניהם אלא משמעות דורשים וגדר אחד להם. עיין מאירי בב"מ שם, וכן בספר היראים (מצוה קס"ט) שכתבו במי שגזל לאחד מחמשה ואינו יודע למי שחייב בדיני שמים לשלם לכולם.

אך מ"מ נראה עיקר מדקדוק לשון חז"ל, ובעקבותיהם עמודי ההלכה הרמב"ם והשו"ע, דאכן שני גדרים חלוקים יש בהלכה זו.

ויש להבין מה בין זה לזה.

ויש לומר בזה שני דרכים, השונים זמ"ז מן הקצה אל הקצה.

כתב הגרשש"ק בשערי יושר (שער ה' פט"ז) דבכל מקום שיש ספק חיוב ואמרו בו חייב בבא לצאת ידי שמים חיובו גדול ממה שאמר חייב בדיני שמים דהיינו בכל אופני הגרמא בנזיקין.

ויסוד הסברא דאף שאמרו חכמים דאזלינן בתר מוחזק וספק ממונא לקולא אין זה הכרעת הצדק אלא מיסודות המשפט שאין בידינו לעשות מעשה ולהוציא מן המוחזק שזכאי להנות מן הספק, אבל אם באמת חייב הוא אין הממון שלו וממון חבירו בידו. והוא שאמרו דאם בא לצאת ידי שמים ואיננו חפץ להסתתר מאחורי המסך של חזקת ממון חייב הוא לשלם מעיקר הדין.

משא"כ בגרמא בנזיקין שפטור הוא מצד האמת ומצד עצם דין תורה בזה אמרו דאינו חייב אלא בדיני שמים ולא בדיני אדם.

ויסוד דרכו מה דנקט דאין בכח המוחזק הכרעה אמיתית מצד עצם הדין ולעולם הממון שבחזקתו ספק גזל.

אך כבר ביארתי במק"א את הנלענ"ד דאין הדבר כן אלא דכח המוחזק הוא מן היסודות הגדולים בתורת המשפט ובכל מקום שאמרו המוציא מחבירו עליו הראיה כל עוד אין ראיה להוציא מידו, ממון זה שלו הוא לכל דבר ואם קידש את האשה מקודשת היא בודאי, ואף בבא לצאת ידי שמים אין עליו חוב מצד עיקר הדין.

ולפיכך נלענ"ד היפך דבריו, דכאשר אמרו חייב בדיני שמים, חיובו גדול ממה שאמרו חייב בבא לצאת ידי שמים.

דהנה כאשר ברור שעשה עול לחבירו אם ע"י מעשיו ככל הני דגרמא בניזקין או ע"י העדר מעשיו כגון בכובש עדות, וברור גם שחבירו נפסד וניזוק על ידו אלא שאין דינו מסור לבי"ד משום דגרמא בניזקין פטור, באלה אמרו דמ"מ חייב בדיני שמים.

אבל כאשר יש ספק בעצם החיוב והנזק, אם במקרה שיש ספק בעצם החיוב אם כשיש ספק למי הוא חייב ככל הני דלעיל, כל כה"ג אין עליו חיוב אף לא בדיני שמים, אלא דמ"מ אם בא לצאת שמים חייב לשלם.

וכבר חילקו גדולי הדורות בכעין זה לגבי השאלה מתי מהני תפיסה כשאין חיוב אלא ביד"ש ולא בידי אדם.

הש"ך בחו"מ סימן כ"ח סק"ב כתב בשם המהרש"ל דלא מהני תפיסה אלא בקם ליה בדרבה מיניה בלבד, דכיון דמצד עצמו יש בו חיוב גמור, אלא שאין בית הדין יכול לחייב משום שתי רשעיות יש חיוב גמור לצי"ש ומהני תפיסה, אבל בכובש עדותו לא מהני תפיסה.

ובא בכך לאפוקי משיטת הריב"ש דאף בכובש עדותו מהני תפיסה כיון שאמרו בו דחייב בדיני שמים. ועי"ש בקצות שהאריך להעמיד את דברי הריב"ש.

אמנם יש לעיין בזה, שהרי גם בהלכות רבית מצינו דרבית קצוצה יוצאת בדיינים (ב"מ ס"א ע"ב) ואבק רבית אינה יוצא בדיינים ומ"מ נפסק (יו"ד סימן קס"א ס"ה) דאם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם, וכ"ה בטור סימן קס"ז עי"ש.

ומ"מ נחלקו הראשונים שם אם מהני תפיסה. הטור (שם סימן קס"א) הביא מדברי הרא"ש דלא מהני תפיסה וכך נפסק בשו"ע שם ס"ד, אך דעת הראב"ד דמהני תפיסה, עי"ש.

הרי דיש מי שאומר דאף כשאין הפסד גמור מ"מ מהני תפיסה כיון דמ"מ חייב בבא לצאת ידי שמים. אך מ"מ נראה דעדיף מהיכי שאמרו דחייב בבא לצי"ש משום ספק, דבאבק רבית אף שאין כאן רבית קצוצה מ"מ מדרבנן נאסר משום רבית ולא משום ספק אמרו דחייב בבא לצי"ש.

ובסימן כ"ח ס"ק א' כתב הפ"ת בשם השבות יעקב (ח"א סימן קמ"ו) לחלק בין אבק רבית וגרמא בנזיקין שבהם כל החיוב לצאת יד"ש מדרבנן ומשו"כ לא מהני תפיסה ובין קלבד"מ וכובש עדותו שבהם מה"ת חייב הוא לצי"ש ובהם מהני תפיסה. ושוב הביא שהתומים (שם סק"ד) דחה דבריו ונקט כדעת הש"ך דרק בקלבד"מ מהני תפיסה, עי"ש.

ולא הבנתי מה חילוק ראה בין גרמא בנזיקין וכובש עדותו, ולכאורה כל כובש עדותו אינו אלא גרמא בנזיקין. ואף שהכובש עדותו עובר באיסור דאורייתא דאם לא יגיד ונשא עונו, הרי אף הגורם נזק לחבירו עובר בדאורייתא אלא שפטור מתשלומין וגם הכובש עדותו גרמא הוא לענין חיוב תשלומין, וי"ל.

ובש"ך סימן ע"ה ס"ק כ"ו הביא מהריב"ש (סימן רצ"ב) דבברי ושמא אף דחייב בבא לצי"ש מ"מ לא מהני תפיסה. הרי לן דלא מיבעיא לשיטת הש"ך דלא מהני תפיסה אלא בקלבד"מ בלבד אלא אף לשיטת הריב"ש דמהני תפיסה אף בגרמא בניזקין, מ"מ לא מהני תפיסה בברי ושמא. וע"כ דשאני חיוב לצי"ש בספק מחויב שאינו משום ספק אלא משם ריעותא בסיבת החיוב וכמבואר לעיל. (ועיין בפ"ת סימן ע"ו סק"א בביאור שיטת הש"ך בזה ואכמ"ל).

ומ"מ חזינן מכל הנ"ל דבחיוב לצי"ש יש דרגות שונות ולא בחדא מחתא מחתינן להו.

ד. עונש בידי שמים

והנה מלבד החיוב לצאת ידי שמים המתחלק לשני גדרים החיוב בדיני שמים והחיוב בבא לצאת יד"ש, חידש הקצות (סימן ל"ב סק"א) גדר רביעי.

דהנה כתב הרמ"א (חו"מ סימן ל"ב ס"ב) דרק השוכר עדי שקר חייב בדין שמים אבל המפתה עד להעיד עדות שקר פטור אף בדין שמים. והש"ך (שם ס"ק ג') הקשה עליו מהמבואר בקידושין (מ"ג ע"א) דאף דאין שליח לדבר עבירה מ"מ חייב בדיני שמים ודינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו.

וכתב הקצות דאין הנידון דומה לראיה דבמס' קידושין מדובר בעונש בידי שמים ולא בחיוב ממוני ביד"ש ואינו נפטר עד שישלם, אבל בשליח בעלמא אף שחייב עליו עונש ביד"ש אין בו כל גדר ממוני, עי"ש.

הרי לן ארבע דרגות שונות בדין זה. קלבדר"מ, חייב בד"ש, בא לצאת ידי שמים ועונש בדין שמים.

והנה בקצוה"ח (סימן ע"ה סק"ד) הביא משו"ת בית יעקב (סימן ס') דבחייב רק לצי"ש וכסבור היה שחייב בדיני אדם ושילם הוי נתינה בטעות וטעות לעולם חוזרת, והקצות חלק עליו ונקט דכיון דמ"מ חייב לצי"ש לא הוי נתינת טעות ואין המקבל חייב להחזירו, עי"ש.

ומסברא הוי אמינא דהיכא דיש לחייב ממש בדיני שמים אין כאן מקום לבטל את התשלומין אף אם לא מהני תפיסה אבל במקום דחייב אם בא לצי"ש חוזר בו שהרי אינו בא לצי"ש. ולא נתפניתי כעת להאריך.

ועיין בקצות החושן (סימן פ"ז ס"ק כ"ג) שחידש דאם אשה תובעת חייב אתה לי מנה, חמשין באתנני וחמשין בהלואה והיא ערוה עליו והוא מודה בחמשין דאתננה חייב שבועת מודה במקצת, דאף דקלבד"מ מ"מ כיון דחיוב גמור יש בדיני שמים אלא שאין דינו מסור לבי"ד הוי מודה במקצת משא"כ בשאר חיוב לצי"ש דאינו בכלל מודה במקצת וזה מתאים לשיטת הש"ך דשאני קלבד"מ מכל שאר חיוב לצי"ש.

ב

לפנים משורת הדין

הנה נראה לכאורה דכאשר חז"ל אמרו דראוי לנהוג לפנים משורת הדין כונתם אף לפנים משורת דין שמים, דאף דין שמים דין הוא וכמו שאמרו חייב בדיני שמים, ובכל מקום שמצינו שראוי לשלם או לנהוג לפמשוה"ד חיוב זה פחות מבא לצאת ידי שמים.

ואף שיש מקום להתעקש ולטעון לפי המבואר לעיל (אות א') דשאני היכי שאמרו חייב בדיני שמים, מהיכי שאמרו חייב בבא לצאת ידי שמים, ולא התייחסו לדין שמים, מ"מ נראה טפי דאף כשאמרו דחייב בבא לצי"ש, דינא הוא ועדיף מלפנים משוה"ד.

אמנם אף בהלכה זו דלפנים משוה"ד יש דרגות שונות וכמבואר בדברי התוס' ב"מ כ"ד ע"ב.

דהנה ג' סוגיות יש בב"מ שבהם אמרו דראוי לנהוג לפנים משוה"ד, ובתוס' העירו דשונים הם זמ"ז.

א. בדף כ"ד ע"ב אמרו דאף דהמוצא אבידה במקום שרובו עכו"ם פטור מלהכריז דמסתמא נתייאשו הבעלים, מ"מ לפנים משוה"ד יש להשיבו. ובהלכה זו לא הביאו כל פסוק לבסס הנהגה זו.

ב. בדף ל' ע"ב אמרו דאף דזקן ואינו לפי כבודו פטור מהשבת אבידה ומותר לו להתעלם ממנה, מ"מ לפנים משוה"ד יש להשיבה לבעליה, והביאו שם את הפסוק (שמות י"ח כ') "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" דהיינו לפנים משוה"ד.

ג. בדף פ"ג ע"א בהני שקולאי דתברי חביתי דחמרא דרבב"ח, חייבו רב להחזיר להם את גלימותיהם ולשלם להם שכר עבודתם משום דכתיב (משלי ב' כ') "למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור".

וביארו התוס' דיש בזה אכן ג' חלוקות.

א. במקום שאחרים חייבים אלא שיש סיבה הפוטרת אדם מסוים כגון בזקן ואינו לפי כבודו אמרו דמתורת משה למדנו דיש מקום לנהוג לפנים משוה"ד וכדכתיב "ואת המעשה אשר יעשון".

ב. במקום שכו"ע פטורים כגון במקום שמסתמא נתייאשו הבעלים כהא דמקום שרוב עכו"ם חידשו חכמים מדעתם דיש מקום לנהוג לפנים משוה"ד, אך אין זה בכלל "ואת המעשה... אשר יעשון".

ג. בהא דרבב"ח שהפועלים גרמו לו הפסד גדול ואעפ"כ חייבו רב לשלם אין זה אלא משום מעלת החסידות דרבב"ח ומשו"כ ביסס הוראתו על הכתוב במשלי "למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור", עי"ש היטב.

ג

אם כופין לנהוג לפנים משוה"ד

והנה נחלקו הראשונים בהא דלפנים משוה"ד האם כופין על הנהגה זו.

דעת הרא"ש (ב"מ פ"ב ס"ז) דאין כופין, וכ"כ רבינו ירוחם (נתיב א' ח"ד ט' ע"ב). ודעת המרדכי (ב"מ סימן רנ"ז) בשם הראבי"ה והראב"ן דכופין. ויש לציין שדברי הרא"ש נאמרו לגבי מה שאמרו בזקן ואינו לפי כבודו ואע"פ דהוי החמור שבכל הני דלפנים משוה"ד וכנ"ל מדברי התוס' ואעפ"כ ס"ל דאין כופין בו, ולעומתו דברי המרדכי נאמרו לגבי הני שקולאי דהוי הקל שבכל הני דלפנים משוה"ד ואעפ"כ ס"ל דכופין בו.

ובחו"מ סי' י"ב הסכימו הבית יוסף (אות ב') והרמ"א (בהג"ה סעיף ב') דאין כופין לנהוג לפנים משוה"ד. ואף שהרמ"א הביא את שתי השיטות, כיון שהביא את שיטת הרא"ש בסתמא ואת שיטת המרדכי כי"א עיקר דעתו כשיטת הרא"ש. אך הרמ"א סתר דבריו בשו"ת סימן ל"ב שם נקט דכופין על הנהגה זו. והב"ח (סימן י"ב) כתב שנהגו לכפות, והש"ך הביא את שיטת הראבי"ה וראב"ן (סימן רנ"ט ס"ק ג') ומשמע דפסק כוותייהו.

והתומים (סימן י"ב סק"ד) כתב דאפשר שכלל לא נחלקו הראשונים בשאלה זו, וכונת הרא"ש דאין כופין בשוטים וכונת המרדכי דכופין במילי, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, עי"ש.

אך מפשטות דברי הראשונים הללו ודברי הפוסקים שבעקבותיהם משמע דודאי פליגי וגם האחרונים נחלקו בדעותיהם לכאן ולכאן. ועיין מה שכתבתי במק"א (קובץ דרכי הוראה קובץ ה' עמוד צ"ה) שם דנתי האם על מוסדות ציבור לנהוג לפנים משוה"ד, ואכמ"ל.

והנה הקשה הש"ך (סימן רכ"ב סק"ו) דהמחבר סתר דבריו שהרי שם (סעיף ב') לגבי לקח מאחד משנים ואינו יודע ממי פסק דאם חסיד הוא ובא לצי"ש חייב לשלם לשניהם, ובסימן ש' ס"א פסק לגבי שנים שהפקידו דאף לצי"ש פטור.

ובקצוה"ח (בסימן רכ"ב ס"ק ה') כתב ליישב דמשו"ה כתב השו"ע (בעקבות הרמב"ם פ"כ ה"ב מהלכות מכירה) ד"אם חסיד הוא נותן לכאו"א כדי לצאת ידי שמים" דאין זה אלא מדת חסידות, וכדבריו כתב גם במרכבת המשנה (הלכות שאלה פ"ה ה"ד), עי"ש.

אך אין זה דעת הכס"מ, שהרי כתב (שם בהלכות מכירה) שמקורו של הרמב"ם בהלכה זו בב"מ ל"ז, הרי דס"ל כהבנת הש"ך שהחיוב לצי"ש הוי כהא דבא לצי"ש בפקדון.

ובביאור הגר"א (שם בסי' רכ"ב) דחה דברי הכס"מ וכתב שמקורו של הרמב"ם בהלכה זו בב"ק ק"ג ע"ב "מעשה בחסיד אחד שלקח משני בני אדם ולא היה יודע מאיזה מהן לקח, ובא לפני רבי טרפון, אמר לו, הנח דמי מקחך ביניהם והסתלק; בא לפני רבי עקיבא, אמר לו, אין לך תקנה עד שתשלם לכל אחד ואחד".

ונראה בדעת הגר"א כהבנת הקצות ומרכה"מ דמדת חסידות היא ולא בכדי הדגישו חז"ל מעשה בחסיד אחד.

ולכאורה נראה לשיטתם דגדר זה דלצי"ש הוי ככל הני דלפנים משורת הדין שאינה אלא מדת חסידות.

אך באמת נראה יותר דכיון דבמהות הענין דומה שאלה זו דלקח משני בנ"א לשנים שהפקידו אצל אחד, והסיבה שאמר רע"ק אין לך תקנה עד שתשלם לכאו"א היא כדי להוציא ממון חבירו מתחת ידו, אלא שאין זה אלא מדת חסידות מ"מ הוי גדר לצי"ש וכמפורש בלשון הרמב"ם והשו"ע, ולא גדר לפנים משוה"ד, ודו"ק בכ"ז כי הענינים דקים.

ויש לעיין לפי כל המבואר, דכיון דהחיוב לצי"ש גדול מחובת ההנהגה לפנים משוה"ד כיצד נחלקו בלפנים משוה"ד אם כופין על כך ולגבי בא לצי"ש לכו"ע אין כופין.

ושתי תשובות בדבר:

א. היא הנותנת, כיון דלצי"ש דין הוא ולא מדת חסידות אלא שאינו דין אדם אלא דין שמים פשוט שא"א לכפות עליו דא"כ מה בין דיני אדם לדיני שמים, ועצם ההגדרה של דין שמים קובע שאין זה מסור לבי"ד ואין לכפות עליו, משא"כ לפנים משוה"ד שאינו דין אלא לפנים ממנו, ומגדרי הצדקה הוא ומשו"כ אין מצוה לנהוג לפנים משוה"ד אלא עם העני, והרי כופין על הצדקה. וכן מצינו שכופין על מצוות העשה וכדו'.

ויתירה מזו נראה דשאני שני גדרים אלה ביסוד ושורש גדרם, דהחיוב לצאת ידי שמים שורשו בזכות הממונית של חבירו, והמצוה לנהוג לפנים משוה"ד שורשו בחובה המוסרית הרובצת על המשלם אף שלחבירו אין זכות ממונית.

ומשו"כ אין כופין לשלם לצי"ש דהזכות שיש לתובע איננו בר מימוש ע"י בי"ד דאין כאן אלא חיוב בידי שמים שאינו בידי אדם ואינו מסור לבי"ד. אבל הכפיה לנהוג לפנים משוה"ד יסודו במצות הבי"ד לכפות את בני ישראל לשמור את מצוות ה' וללכת בדרכי התורה והמסורה.

ב. באמת נראה דודאי יש מקום לכפות אף לצאת יד"ש וק"ו הדברים, אם כופין לנהוג לפנים משוה"ד אף כשאין חיוב לצי"ש, ק"ו כאשר יש חיוב. אלא שלעולם אין כופין אלא את העשיר ליתן לעני וכמבואר במרדכי שם ובכל הפוסקים. אך מ"מ נראה ביסוד הדברים כמבואר לעיל דכאשר אין חיוב בידי אדם גדר הכפייה אינו משום דיני הממונות אלא משום הנהגת המוסר והחמלה.

ודו"ק בכ"ז.

ד

והנה יש לעיין במה שהשתיתו חז"ל את המצוה לנהוג לפנים משוה"ד על הכתוב (שמות י"ח כ') "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון", ולא ביססו מצוה זו על הכתוב (דברים ו' י"ח) "ועשית הישר והטוב".

ונראה בזה, דהנה תיקנו חכמים דינא דבר מצרא (ב"מ ק"ח ע"ב) והלכתא פסיקתא היא בחו"מ (סימן קע"ה). וכל עיקר תקנה זו השתיתו על הכתוב "ועשית הישר והטוב". הרי שפירשו פסוק זה לחדש דיש שהישר והטוב הם מיסודות המשפט אף בדיני אדם ולא רק בדיני שמים. (ועיין עוד מש"כ במנחת אשר דברים סימן י"ב ואכמ"ל).

ועוד נראה בזה דמה שאמרו (עירובין מ"ט ע"א, כתובות ק"ג ע"א, ב"ב י"ב ע"ב, שם נ"ט ע"א ושם קס"ח ע"א) "כופין על מדת סדום" מילתא אחריתי היא ואינו ענין לכל הנ"ל. דהצד השוה שבכל המבואר לעיל, בין בהני דלצי"ש ובין בהני דלפנים משוה"ד שהאדם נותן ממונו ומפסיד מזכויותיו כדי לצי"ש ולנהוג לפנים משוה"ד. אבל בהא דכופין על מדת סדום אין זה אלא בזה נהנה וזה לא חסר, וברור שלמקבל אין כל נדנוד זכות ותביעה, מ"מ כיון שאין הנותן נפסד מדת סדום הוא שלא לתת, וכופין על מדת סדום, וז"פ.

והנה נסתפקתי לגבי שאלה זו אם כופין על לפנים משוה"ד, האם יכול החייב לטעון קים לי כמ"ד דאין כופין או שמא כיון שכל גדר הכפיה אינו משום הזכות הממונית אלא דכופין אותו לעמוד בצדקתו ולנהוג לפנים משוה"ד אינו יכול לומר קי"ל.

ועיין עוד בפתחי תשובה סימן רנ"ט סק"ג דכל עיקר הדין דלפנים משוה"ד הוא משום "תקנת בי"ד ומנהג המדינה". ולפי"ז ודאי מסתבר דלא שייך בזה קי"ל כיון דכל עיקר חיוב זה שכופין עליו הוי מצד התקנה והמנהג, ואלה לא ישתנו ע"י קים לי.

 

אלקים עשה את האדם ישר

"לא תונו איש את עמיתו" (כ"ה י"ז).

 "הלא היא כתובה על ספר הישר" (יהושע י' י"ג).

תורתנו הקדושה "ספר הישר" היא ובעבודה זרה (כ"ה ע"א) נחלקו בגמ' איזה מחמשת הספרים קרוי ספר הישר, לר' יוחנן היינו ספר אברהם יצחק ויעקב שהוא ספר בראשית ולר' אלעזר משנה תורה שהוא ספר דברים דכתיב בה "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (ו' י"ח).

ונראה לבאר מחלוקתן דהנה מדת היושר תכונת הנפש היא, מדה היא מן המדות הטובות שיש אדם שניחון בה מטבעו ויש מי שעמל עליה להשיגה אך מדה היא מן המדות שבנפש המישרתו בכל דרכיו והליכותיו. אך מלבד מדת היושר שעל האדם להשיג ולסגל לעצמו, מוטל עליו גם שכל מעשיו והנהגתו בפלס היושר תהיינה.

ובמקום אחר נתבאר יסוד זה בכל המדות הטובות.דמחד אמרו חז"ל (שבת קל"ג ע"ב) "אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום", ומאידך אמרו (סוטה י"ד ע"א) "ואמר ר' אחא בר חנינא מאי דכתיב 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא' אלא הלך אחר מדותיו מה הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים, מה הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים" הרי שנצטוינו גם לסגל לעצמנו את פנימיות מדותיו יתברך וכשם שהוא ית' חנון ורחום כך אנו נצטוינו להיות כן, אך מוטל עלינו גם לעשות כמעשיו וכשם שהוא מלביש ערומים ומבקר חולים כך נצטוינו לנהוג גם אנו.

ישנו אדם בעל לב רחום ונפשו מלאה חמלה וטוב לבב, אך מרוב עצלות או טרדה אינו עוסק בגמילות חסדים, ולעומתו ישנם אחרים שכל עסקם בגמילות חסדים אך אינם טובי לב ואינם מרגישים בצער זולתם, אלה וגם אלה לוקים בחסר, מה הוא רחום אף אתה רחום! ומה הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים!.

וכך גם במדת היושר עלינו ללכת בדרכי אבות ולהיות ישרים כמו אבותינו הקדושים, אך בספר דברים נצטוינו גם לעשות מעשים ישרים "ועשית הישר והטוב". שני ספרים אלה נקראו ספר הישר על שם שני הפנים שבמדת הישרות, אלו ואלו דברי אלקים חיים, הא בלא הא לא סגי.

ראה נא מה שכתב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (פי"ג הלכה י"ג) "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בהם בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעלמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

שלשה דברים נדרשים מכל הבא להצטרף לשבט לוי ולהסתפח אל נחלת ה', תורה - לדעה את ה', עבודה - לעמוד לפני ה' לעבדו ולשרתו, וישרות - הולך ישר כפי שעשהו האלקים וכו', הלא כך ברא יוצר בראשית את האדם, יציר כפיו, "אלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז') ואין האדם יכול להתקרב אל ה' ולדבוק בו אלא אם כן ישר יהיה וכל מעשיו והליכותיו ישרים יהיו.

וכשם שכל בר דעת יבין שתורה ועבודה יסודות הקדושה הם ובלעדיהם אין האדם קרב אל משרתי ה', כך גם מדת הישרות, אין מדה זו נדרשת לתיקון החברה בלבד, אלא אף היא מיסודות הקדושה וכל שאינו ישר אינו קרב אל הקודש. פוק חזי דיוק גדול בתורת הרמב"ם, הלא כמה הלכות מצינו שלמד ממשנתו של יעקב אבינו, עיין פ"ו מערכין הלכה ל"א, אך רק בפי"ג ה"ז משכירות כתב "כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במארה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן. שהרי הקפידו חכמים על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד". רק בהלכה זו כינה את יעקב "יעקב הצדיק" דיושר לבב צדקות הוא, ודו"ק.

האם ראויים אנו להצטרף לשבט לוי, האם ראויים אנו להיקרא "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר, כמדומה אני שדורנו אכן מתאמץ לאחוז בדרך התורה להתעמק בה ולהשתעשע בה, אף בעמוד העבודה נאחזים רבים, אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, אך במדת הישרות עדיין לא התחלנו ללכת, "בעלי חשבונות" אנן, עול החשבונות הרבים אשר בקשו להם בני האדם רובץ על צוארנו וה"חשבונות" מקיפים אותנו מכל צד, אך לא נוכל להתקרב אל הקדושה ולדבוק בשבט לוי שבט התורה, אלא אם גם במדה זו נחשוק ונדבוק, כי אבותנו ישרים היו, ישרים בתכלית, ותורתנו "ספר הישר" הוא ואין זולתה, כי "עשה האלקים את האדם ישר", ורק מי שהולך ישר כפי שעשהו האלקים יכול ליקרב אל הקודש ויהיה ה' חלקו ונחלתו.

"כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"


ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כ"א א').

"מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני" (רש"י שם).

ולכאורה תמוה, מאי קמ"ל והלא כל התורה כולה בסיני ניתנה וכל המצוות מרועה אחד הם. ועוד יש לעיין למה נפתחה פרשת משפטים בדין עבד עברי בכלל, וביציאתו בשש בפרט.

ונראה בזה שיסוד גדול באו ללמדנו, דאף תורת המשפט בישראל חוק התורה היא. לא מאובנתא דליבא ולא מחוש הצדק הטבעי נולדו משפטי ה' ישרים, אלא כחקי ה' הם שעליהם נאמר חקים חוקקתי גזירות גזרתי, כך גם משפטי ה' רוח הקודש חופפת עליהם, ומנותן התורה ניתנו, כשם שאלו ניתנו מסיני כך גם אלו מסיני ניתנו.

רבים חושבים שמשפטי התורה מאשרים את המוסר האנושי ומשקפים את הצדק הטבעי. אך לא היא אלא היפך הדברים, המוסר האנושי מקורו בתורה והצדק הטבעי עוצב ע"י תורת ה'.

פוק חזה דברי חכמינו בענין מעשה בראשית:

"התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. בנוהג שבעולם מלך בונה פלטרין אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת כיצד בונה... כך היה הקב"ה מביט בתורתו ובורא את העולם" (מד"ר בראשית א' א').

ועוד אמרו חכמינו בכבשונו של עולם:

"תא חזי כד בעא קוב"ה וסליק ברעותא קמיה למברי עלמא הוה מסתכל באורייתא ליה ובכל עובדא ועובדא דברא קוב"ה בעלמא הוה מסתכל באורייתא וברא ליה" (זוה"ק ח"א לק"ד א').

עולם ומלואו, האדם, נפשו ויצרו ע"י התורה נבראו, וכשקבע הקב"ה בתורתו "לא תרצח" נקבעה הרציחה במוסר העולם כעבירה מתועבת. כשצוה הקב"ה "לא תנאף" נקבע הניאוף כדבר מאוס ושפל בנפשו של עולם, וכך בכל תורת המשפטים ומצוות שבין אדם לחבירו.

כי המשפטים ולא רק החקים מהקב"ה ניתנו ובדבר ה' שמים נעשו.

ואפשר דמשום כך פותחת פרשת משפטים בדין עבד עברי. דהנה כתב הרמב"ן (כ"א ב') "התחיל המשפט הראשון בעבד עברי מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדיבור הראשון. כמו שאמר בו (דברים ט"ו ט"ו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום. ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת, כי הנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי, ויש בה עוד שביעי בשנים שהיא היובל, כי השביעי נבחר בימים ובשנים ובשמיטות, והכל לענין אחד, והוא סוד ימות עולם מבראשית עד ויכולו, ולכן המצוה הזאת ראויה להקדים אותה שהיא נכבדת מאד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית".

אדוננו הרמב"ן כתב טעם להקדים מצוה זו לשאר מצוות המשפטים, אך נראה להוסיף על דה"ק. מצוה זו, אף שממדת המשפט היא ועוסקת במערכת החובות והזכויות שבין עבד לאדוניו, בפנימיותה חובקת היא עולם ומלואו, "רומזת דברים גדולים במעשה בראשית". כשם ששבת זכר היא למעשה בראשית, כך גם יציאת העבד בשש. וכשם שפסח ומצה זכר הם ליציאת מצרים כך גם מצוה זו, כי אף המשפטים חוק יש בהם ואף על ידם תיקון העולמות העליונים.

ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל יצא. לא רק במצוה זו אלא בכל תורת המשפטים.

ראה נא דבר פלא שמצינו בספר יסוד ושרש העבודה להחסיד הקדוש רבינו אלכסנדר זיסקינד שכתב (שער א' פ"ח) דלא רק במצוות שבין אדם למקום צריך לומר הנני מוכן ומזומן וכו', כך גם בכל המצוות שבין אדם לחבירו, עי"ש.

כי אלו ואלו דברי אלקים חיים ומלך עולם, אלה ואלה שרשם בגבהי מרומים.

 

לעילוי נשמת

הרה"ח משה בן מוה"ר יוסף דוד ז"ל

נלב"ע כ"ז סיון תשמ"ז

מרת מלכה מחלה בת הר"ר מרדכי זיסקינד ז"ל

נלב"ע ג' אייר תשס"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

 

 

 

הונצח ע"י בנו ידידנו עוז

הר"ר דוד הגר הי"ו

לוס אנג'לס