הענקה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו (ט"ו י"ד).

הנה בעיקר דין הענקה יש לדון האם הוא בגדר חיוב ממוני והיינו שהטילה התורה על האדון לשלם תשלום נוסף לעבד חלף עבודתו או שמא אינו אלא מצוה בעלמא והוא מעין צדקה לעבד. ומצינו להסמ"ע בסי' פ"ו סק"ב שנקט בפשיטות דאינו חיוב אלא כגדר מצות צדקה וז"ל שם "הענקה אינה לע"ע מתורת חיוב אלא מתורת ויתור ומתנה בתורת חנינה" וכן נקט שם הש"ך בסק"ג וז"ל "דהדבר ידוע דהענקה הוא מדין צדקה וכדמשמע קרא" וכן נקט הגידולי תרומה שער נ"א ח"א אות ה'.

ונראה דיש להם בית אב בדברי הרמב"ם בספר המצוות דכבר ידוע שגדולי הקדמונים למדו הלכתא גבורתא מן הסדר שבדברי הרמב"ם, (עיין כסף משנה מקואות פ"ד ה"י, שו"ת חוט המשולש סימן י"א, ובשו"ת שואל ומשיב כתב בדרך מליצה "במשנה תורה דרשינן סמוכין") והלא דבר הוא שהרמב"ם כתב מצוה קצ"ו שהיא מצות הענקה לאחר מצוה קצ"ה שהיא מצות צדקה ולפני מצוה קצ"ז שהיא מצות ההלואה, ונראה מזה דס"ל להרמב"ם דאף מצות הענקה היא בגדר צדקה לעבד וזה ראיה לשיטת האחרונים הנ"ל. ועיין במשל"מ בפ"ג מהלכות עבדים הי"ב שאף הוא נקט בדעת הרמב"ם דס"ל הכי אלא שלא הביא ראיה זו.

ונראה לכאורה להביא ראיה מקידושין דף ט"ו ע"א להיפך שהוא מדין חוב חלף עבודתו, דאמרו "הענק תעניק לו לו ולא ליורשיו" והקשה הגמ' "יורשיו אמאי לא שכיר קרייה רחמנא מה שכיר פעולתו ליורשיו אף הוא פעולתו ליורשיו" ומשמע להדיא דהענקה הוא דין שכר עבודה ולהכי פשיטא ליה לגמ' לדמותו לפעולת שכיר שיש בה דין ירושה, ואפשר לדחות ולומר דכונת הגמ' דמ"מ שכיר קרייה רחמנא ומשו"ה מסתבר דיהא לו דין שכיר, ואכן כך דחה הפני יהושע בדף ט"ז ע"ב לאחר שכתב בפשיטות כהאחרונים הנ"ל דאינו אלא מתנה דצריך לפרש דינא דיורשין דלהכי גופא קראו תורה שכיר שיהיה פעולתו ליורשיו עי"ש.

ובהגהות הגר"א על אתר הגיה למחוק דברי הגמ' הנ"ל ולמסקנא דרשינן לו ולא ליורשיו והגר"א סתם ולא פירש למה שלל גירסא זו, ולפי המבואר נראה דכונת הגר"א דפשיטא ליה דגדר הענקה הוא צדקה בעלמא ולא דמי שכירות.

והנה איתא בתורת כהנים פרשת בהר על הפסוק "כשכיר כתושב יהיה עמך מה שכיר ביומו תתן שכרו אף זה ביומו תתן שכרו" ופירשו שם הר"ש משאנץ והראב"ד שני פירושים או דקאי על דמי מקחו ופירוש ב' דקאי על דמי הענקה שמשלמים לו בגמר השש שנים דצריך לשלם מיד באותו היום, ודבריהם ברור מללו שהענקה הוא דין "שכר עבודה" ויש בו דין "ביומו תתן שכרו" וככל שכיר שיש בו לאו זה, אך אפשר דשני הפירושים אכן תלויים בשאלה זו.

וכן נראה דעת המאירי בקידושין דף טו ע"ב שמפרש הא דנותן הענקה ליורשיו שעיקר המצוה דהענקה היא מצד מה שעשה לבעה"ב יותר על דמי שכירותו וזה שאמרו פעולתו ליורשיו ומשמע להדיא בדבריו דס"ל דהוא בגדר חוב גמור לתת לו שכר נוסף חלף עבודתו.

ב

אמנם לאחר העיון נראה ליישב דאין כלל וכלל סתירה אף לגירסתנו לשיטת הרמב"ם והצועדים בעקבותיו, דיש להבחין בזה בין טעמא דקרא וגדרי החיוב, דבאמת עיקר טעם החיוב אינו אלא בגדר צדקה וחנינה וכמו שכתבו האחרונים הנ"ל, אמנם גדר החיוב הוא שיתן לו תשלום באופן של "שכר עבודה", דהנה פשוט דשכר עבודה נקבע ע"פ מה שפוסקים ביניהם מלכתחלה כמה יהיה דמי מקחו של שש שנים וככל פסיקה דשכירות פועלים אלא שהתורה חייבה את האדון להוסיף עוד תשלום ואף הוא בגדר של "שכר עבודה" והיינו שהחפצא של "הענקה" הוא "שכר עבודה" וממילא יתכן שיש בזה דין ירושה וביומו תתן שכרו ככל שכר שכיר. וגדר הדברים ממדת החסד שיתן לעבד תשלום נוסף חלף עבודתו, ודו"ק בכל זה.

ועוד נפ"מ בשאלה זו לענין אם נוכל לכפותו אם לא ירצה לשלם הענקה, דאם הוא חוב נראה דיש בזה דין ד"יורדין לנכסיו" וככל חוב שיורדין לנכסיו, משא"כ אם זה מצות צדקה פשיטא שאין בזה דין יורדין לנכסיו, אך יתכן שיהא בזה דין "כופין אותו עד שתצא נפשו" שהוא דין במצוות ועיין במשל"מ בפ"ג מהלכות עבדים הי"ד שאף הוא דן לומר שבהענקה כופין אותו עד שתצא נפשו (ולשיטתו דס"ל דהוא דין צדקה) ועיין עוד שם מה שביאר בארוכה אמאי לא נימא בזה מה דקיי"ל בחולין דף ק ע"ב "מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בי"ד של מטה מוזהרין עליה" והכא כתיב קרא אשר ברכך ה' אלקיך עי"ש.

וכן נ"מ לענין אילונית דאין לה סימני נערות דהנה בנערה שיוצאת בסימנים הענקתה לאביה שהוא זוכה מדין מעשה ידיה אמנם באילונית שאין לה סימני נערות ודינה שיוצאת בסימני בגרות אין מעשה ידיה לאביה לכאורה יהא תלוי בנדון הנ"ל דאם הוא דין חלף עבודתה ינתן לאביה דהרי כל עבודתה שייך לאביה וההענקה הוא תשלום נוסף לשכר עבודתה משא"כ אי נימא דהוא צדקה מסתבר שניתן לעצמה דהרי כבר בגרה ויש לה יד.

ג

הקשה בפני יהושע אהא דאיתא בגמ' שם דבמיתת האדון יוצא העבד לחירות ומקבל הענקה דמי חייב לו הענקה, דהיורשים הרי אינם מחויבים ליתן מנכסיהם דהרי מעולם לא היה עבד שלהם והאדון מעולם לא נתחייב שהרי רק במיתתו יצא לחירות, ועי"ש מה שכתב בזה. ובקצוה"ח סי' ל"ט סק"א אף הוא נתקשה בזה והוסיף לתמוה דהלא אין לומר דיגבה מנכסי האב ומדין שעבוד נכסים שחל על קרקעותיו דהא תינח אם שעבודא דאורייתא אבל אם שעבודא לאו דאורייתא א"כ איך נפרש פרשת הענקה של ע"ע ביוצא במיתת האדון ולכאורה הלכה זו תמוהה אף למ"ד שעבודא דאורייתא, הא תינח בחוב שחל בחייו אבל הענקה שכל כולו לא חל אלא לאחר מיתתו שהיא סיבת שחרורו א"כ האיך ישתעבדו נכסיו ולפלא שלא הקשה הקצוה"ח אלא אם שעבודא לאו דאורייתא.

ועי"ש שכתב "ואפשר דהך הענקה במיתת האדון אינו חוב אביהם אלא חוב עצמם ומנכסי עצמן צריך ליתן הענקה אפילו אם לא הניח אביהם נכסים דה"ל כאילו קנו היורשין עבד והוציאו לחירות ואע"ג דלא קני ליה מעולם דהא נפיק במיתת האדון מ"מ בב"א בא הקנין והחירות, אף דסברא לא מכרעת הכי וצ"ע". אמנם כל תירוצו ויסודו של הקצוה"ח נראה דחוק מאד.

והנראה לומר בזה ע"פ מה שכבר כתבתי במנחת אשר לב"ק סימן כ"ה לענין כופר דאף שם נתקשו האחרונים היאך יתחייב כופר ליורשים והלא האב לא זכה בחייו דרק במותו נתחייב בעל השור בתשלומים אלו, והאור שמח כתב דבאמת אין כאן דין ירושה אלא חיוב באופן ישיר לשלם ליורשים, אך לענ"ד נראה טפי דאכן יש כאן דין ירושה, וכך משמע מכל סוגית הגמ' בב"ק מ"ב ע"ב עי"ש, וביארנו שם ע"פ שיטת הקצוה"ח בסי' רנ"ב סק"א שחולק על שיטת הרשב"א בשו"ת ח"ג סימן קכ"ה דס"ל דדין ירושה לא חל לאחר גמר מיתה אלא עם גמר מיתה וכמו שמצינו בגמ' לענין מתנת שכיב מרע שחל עם גמר מיתתו ולא לאחר מיתתו, אמנם הקצוה"ח חולק בזה וס"ל דלא אמרו כן אלא  לענין מתנת שכיב מרע דבעצם נתן את המתנה בחיים חיותו כדי שיחול עם מיתתו ממילא אמרינן דחל עם גמר מיתה, משא"כ בירושה מסתבר טפי שחל לאחר גמר מיתתו, ולפי זה נראה דכופר חל עם גמר מיתתו דבעצם עיקר סיבת הכופר הוא לניזק עצמו ולפי"ז מובן דלאחר גמר מיתתו דאז חל דין ירושה יורשים בניו את הכופר שכבר חל חיובו עם מיתת אביהם, וכעין זה נראה לענין הענקה דבעצם עיקר החיוב כבר חל על האב עם גמר מיתתו דהמיתה היא סיבת שחרורו של העבד וכבר אז נשתעבדו נכסיו ושפיר מצינן למימר שיגבה אח"כ מן היורשים.

אך באמת נראה אף לולי הבחנה זו, דיש ירושה בזכויות וחובות שבכח אף אם עדיין לא חלו בפועל, ובין בכופר שהוא זכות המוריש ובין בהענקה שהיא חובה עליו, כיון שהמוריש הוא סיבת דינים אלה, אף שלא זכה ולא נתחייב בפועל בחיים חיותו, מ"מ חידשו חכמים דיש בזה גדר ירושה, ודו"ק כי קצרתי.

ובזה נתיישבה קושיתנו למ"ד שעבודא דאורייתא אמנם קושית הקצוה"ח במקומה עומדת דמה נענה ביום שידובר בו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, ואפשר כעין מש"כ באבני נזר אהע"ז סימן קל"א לחדש דבהענקה יחול שעבוד נכסי לכו"ע דכל פלוגתתם הוא רק באופן שיש שעבוד כללי על נכסיו של אדם משא"כ בהענקה שאינו גובה אלא מדברים מסוימים כמבואר בדף י"ז ע"א דרק דבר שיש בו ברכה משתלם בהענקה עי"ש וממילא שייך כאן שעבוד מאותם דברים מסוימים אף למ"ד בעלמא שעבודא לא דאוריתא עי"ש, ועדיין וצ"ע.