בדין על פתח הבית מבחוץ (תשע"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ת"ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים" (שבת כ"א ע"ב).

ופרש"י "משום פרסומי ניסא, ולא ברשות הרבים אלא בחצירו, שבתיהן היו פתוחים לחצר".

והתוס' (ד"ה מצוה) כתבו לחדש דכשהבית פתוח לחצר יש להדליק על פתח החצר מבחוץ, ורק כשאין חצר מדליק על פתח ביתו. והוכיחו כן משתי ראיות: א. ממה שאמרו (כ"ג ע"א) חצר שיש לה שני פתחים צריכה שני נרות. הרי שמדליק על פתח החצר. ב. ממה שאמרו (כ"ג ע"ב) נר שיש לו שני פיות עולה לשני בני אדם ואת"ל דמדליק על פתח הבית, הלא הוי לזה מימין ולזה משמאל, וע"כ דמדליק על פתח החצר, עי"ש.

ועוד הקשה הרשב"א לפרש"י ממה שאמרו (שבת כ"א ע"ב, ב"ק כ"ב ע"א) דאם הניח חנוני נרו מבחוץ ושרף פשתנו של חבירו חייב, ואם היה חנוכה פטור משום שיש לו רשות להניחו, ואת"ל שמניח בפתח הבית ולא בפתח שבין החצר לרה"ר למה פטור, עי"ש.

וכבר כתבו ליישב פרש"י מקושיות אלה. בתוס' הרא"ש ובחי' הר"ן כתבו בהא דהניח נרו מבחוץ דמיירי כשאין חצר וע"כ מדליק על פתח ביתו הפתוח לרה"ר.

ובנר שיש לו שני פיות כתב ברש"י שם דמיירי במהדרין המדליקין נר לכל או"א ובשני בנ"א בבית אחד. ולגבי חצר שיש לה שני פתחים פירש רש"י לקמן דהכונה לשני פתחי הבית הפתוחים לחצר, ולכאורה ברור שרש"י מפרש סוגיות אלה לשיטתו וכדי ליישב קושיות התוס'. (אך באמת אפשר דאף אם מדליק בפתח החצר יש נפ"מ במה שיש שני פתחי בתים בחצר, וקמ"ל דכיון שיש בחצר שני פתחים צריך שתי נרות על פתח החצר, נר לכל פתח שבחצר, וצ"ע).

אך באמת נחלקו הראשונים בביאור פרש"י, ושתי דרכים פירשו בו.

א. אכן דעת רש"י דמדליק בפתח הבית הפונה לחצר, וכפירוש שדחו התוס'. (וחידוש שלא הזכירו שזה פרש"י, ולכאורה משמע מזה שהם פירשו דברי רש"י כפירוש השני וכדעת הריטב"א ורב"י). כך כתב בשבלי הלקט (סימן קפ"ה) "רבינו שלמה זצ"ל פירש מניחה מבחוץ משום פרסומי ניסא ולא ברשות הרבים אלא בפתחים שבבתיהם שהן סמוכין לחצר". וכך כתב גם בתניא רבתי (ענין הדלקת נר חנוכה) "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ משום פרסומי נסא ולא ברה"ר אלא בבתים הפתוחים לחצר וסמוכין לחצר".

וכדרך הזה סתם בבאור הלכה (סימן תרע"א ד"ה פתח) בכונת רש"י.

אך ברבינו ירוחם (נתיב ט' ח"א) כתב "פרש"י מבחוץ בפתח החיצון הסמוך לרה"ר, אבל הנרות מבפנים, וי"א מבחוץ ממש בר"ה. ועתה נוהגין להדליקה מבפנים לפתח הסמוך לר"ה ויש שנוהגין להדליקה מבפנים לפתח הסמוך לחצר משום דשכיחי גויים וגנבים וכו'". הרי שפירש את שיטת רש"י דאף לשיטתו מדליק על פתח החצר הסמוך לר"ה, אלא שמדליק את הנרות מבפנים לפתח ולא חוץ לפתח. ואף דלכאורה י"ל דמיירי בבית שאין לו חצר, מהמשך דבריו שכתב, דיש נוהגין להדליק בפתח הבית הסמוך לחצר משום גויים וגנבים מכלל דמעיקרא כונתו דמדליק בפתח החצר, ודו"ק.

וכך מבואר גם בריטב"א החדשות (שבת כ"א ע"ב) "ומה שפרש"י לא מבחוץ לרה"ר אלא מבפנים סמוך לרשות הרבים לאו למיסר בחוץ ממש אתא, כי מנהגם היה להדליק מבחוץ ממש וכדמוכח ממתניתין בגמל עובר ברה"ר דבנר חנוכה פטור והתם ברה"ר ממש מיירי וכן פרש"י לקמן, אלא הכי בעי למימר דלא סוף דבר מצותו בחוץ ממש אלא הוא הדין סמוך לחוץ מבפנים בענין שיכירו בני רה"ר".

ויש בדברי הריטב"א חידוש גדול, דלא זו בלבד שפירש את דברי רש"י שמדליק בפתח החצר ולא בפתח הבית, כפירושו של רבינו ירוחם ולא כדעת שבה"ל, אלא אף הוסיף דבאמת יכול להדליק מבחוץ ממש, ולכאורה אף עדיף לעשות כן והוי כעין מצוה מן המובחר, אלא הוא הדין סמוך לחוץ מבפנים". (ואף שיש לדחוק גם בדבריו דמיירי בבית הפתוח לרה"ר ואין בו חצר, לכאורה נראה טפי מפשטות דבריו דמיירי אף בבית הפתוח לחצר, וכדברי רש"י "שבתיהן היו פתוחים לחצר").

ולכאורה מבואר כן בדברי רש"י בב"ק (כ"ב ע"א ד"ה בנר חנוכה) במקור ההלכה דבנר חנוכה פטור, וכתב רש"י "שמצוה להניחה ברשות הרבים לפרסומי ניסא". הרי דמצוה לכתחלה להניחה ברשות הרבים ממש ומשו"ה פטור החנוני, ודו"ק בזה.

והנה הריטב"א בבואו לפרש שיטת רש"י כתב "וכן פרש"י לקמן". ונראה ברור דכונתו למש"כ רש"י (כ"ב ע"א) דנר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח "בחצר או ברשות הרבים". והריטב"א הבין שצריך להניחה בפתח שבין החצר לרה"ר, אלא שיכול להניחה מבפנים דהיינו בחצר או מבחוץ ברה"ר, ודו"ק בכ"ז.

והנה ראיתי דבר חידוש בפסקי התוספות (שבת אות צ"א) "וכשיש חצר לפני הבית מניחו בחצר". ולא כתב שמניחו על פתח החצר, ולכאורה צ"ע. ונראה כונתם כשיטת רש"י לפי רבינו ירוחם דקמ"ל שמניחו בפתח בתוך החצר ולא חוצה לה, ודו"ק.

ולפי זה יש ליישב בפשטות את כל הקושיות הנ"ל, ודו"ק בזה.

אך מדברי רש"י בהני הלכתא דנר שיש לו שני פיות, וחצר שיש לה שני פתחים משמע כשיטת שבלי הלקט, וצ"ע.

ב

גדר חצר בזמנינו

והנה לכאורה פשוט לפי כל המבואר דהמקום הראוי להדלקת הנר הוא בפתח החצר הסמוכה לרשות הרבים שהרי כך פסק הטור וכן הוא בשו"ע (תרע"א ס"ה) ומדשתק הרמ"א ש"מ ניח"ל. ועוד דאף לשיטת רש"י שהוא מרא דשמעתתא דמדליק על פתח הבית יש מן הראשונים שפירשו דאף לשיטתו מדליק על פתח החצר כמבואר.

אלא שכבר דנו גדולי הזמן מה מוגדר כחצר בזמנינו.

וידועה דעת החזו"א ומנהגו, שפתח ביתו שבבני ברק נפתח לחצר ונקט שאין דין חצירות שלנו כדין חצר, שהרי כתב רש"י בריש ב"ב (ב' ע"א) "כל חצירות ששנו חכמים לפני הבתים הם, ורוב תשמישן בחצר". משא"כ חצירות שלנו שלא משתמשין בהם תשמישי בית כלל כגון כביסה וכדו' ואינם עשויים אלא לנוי ולישיבה, אין להם דין חצר.

וכך הובא ע"י הגרח"ק בשונה הלכות סימן תרע"א סי"א, ובדינים והנהגות החזו"א להגר"מ גריינמן, והדברים ידועים.

והנה בשלש הלכות נוספות נקט החזו"א דאין בחצירות שלנו דין חצר:

א. לגבי נזקי שכנים והיזק ראיה. דכיון שאין עושין תשמישין צנועים בחצר דידן אין בו דין היזק ראיה.

ב. גם לענין מזוזה נקט החזו"א דשאני חצירות דידן מחצירות שבימי קדם לגבי חצר הפתוחה לבית ואין לה פתח לרה"ר שנפסקה הלכה שיש לקבוע מזוזה בפתח היציאה מן הבית לחצר, וכתב החזו"א (יו"ד סימן קס"ח אות ו') דאין זה אלא בחצירות שלהם שעשו בהם הרבה תשמישי בית אבל בחצירות שלנו יש לקבוע מזוזה בימין הכניסה מן החצר לבית, עי"ש.

ג. וכך כתב החזו"א גם בהלכות עירובין (או"ח סי' צ' אות כ"ג) במה שאמרו דאין מבוי ניתר בלחי או קורה אא"כ חצירות ובתים פתוחים לה, וחידש החזו"א דכיון שבזמנינו אין דין חצר אין המבוי ניתר בלחי או קורה.

ולולי דעת הדרת גאון מרן החזו"א, היה נראה לחלק בין דין היזק ראיה בב"ב דודאי מסתבר לומר דרק בחצירות שלהם שעשו בהם תשמישי צניעות והרבה היו משתמשין בהם ומשו"כ שייכי בהו היזק ראיה, משא"כ בחצירות שלנו. ואף לגבי מזוזה יש מקום לומר דחצירות שלהם חשיבות יתירה היתה בהן משום שרוב תשמישן בחצר ומשו"כ דין החצר כדין הבית ויש לקבוע מזוזה דרך כניסה לחצר, משא"כ בחצירות שלנו הטפלים לבית. ואפשר שגם לענין עירובין מסתבר דרק בחצירות שלהם דהוי כעין בית יש דין חצירות ובתים פתוחים למבוי. אבל לגבי נר חנוכה מה לן בחשיבות החצר ובתשמישים הנעשים בו, והלא כל הטעם שמדליקים בפתח החצר אינו אלא משום שזה עיקר פרסומי ניסא לבני רה"ר, ומה לן בתשמישי החצר.

וכנראה סברת החזו"א דמ"מ עיקר התקנה היתה שידליקו על פתח ביתו, ובחצירות שלנו אין החצר כחלק מן הבית ואין זה על פתח ביתו מבחוץ.

וידוע שמרן הגרי"ז מבריסק דעתו שאכן עדיף להניח נ"ח בפתח החצר ולא בחלון אף בחצירות דידן, וכך המנהג בזמנינו.

ג

בענין מקום ההדלקה בזמה"ז

אלא שמטעם אחר יש לעיין אם נכון וראוי להדליק בזמה"ז על פתח החצר כאשר יש בתים רבים הפתוחים לחצר, ואין כל היכר בין ביתו של אדם ופתח החצר.

דהנה במקור הסוגיה שם בשבת אמרו דאם היה דר בעלייה מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים. וכבר נתקשו הראשונים, דהלא ע"כ אינו פורח באויר כדי להגיע לעלייה וגם הוא עובר בחצר כדי להגיע לבית וממנו לעליה ולמה לא ידליק אף הוא בפתח הבית או בפתח החצר.

וכתב בזה הטור (סימן תרע"א) "ואם היה דר בעלייה שאין לה פתח פתוחה לרה"ר מניחו בחלון", והבית יוסף כתב לבאר כונתו "ורבינו כתב כדברי התוס' דמצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ ולפיכך הוצרך לפרש בשאין לו פתח פתוח לרה"ר מיירי, כלומר שאם היה פתח העליה פתוח לרה"ר מניחה על הפתח ואם היה פתוח לחצר מניחה על פתח החצר שהוא פתוח לרה"ר, אבל הכא מיירי כשהעליה פתוחה לבית דהשתא כי מנח לה אפתח הבית או על פתח החצר לא מינכרא מילתא דמשום עליה הוא ולפיכך מניחה בחלון הסמוך לרה"ר".

הרי לן דצריך מינכרא מילתא וזיקה מסויימת בין הבית לפתח החצר. וכיון שהעליה אין לה פתח בפני עצמה אלא עולים אליה דרך הבית, מדליק בחלון. ולכאורה מסתבר שודאי יניחו בני אדם ששתי משפחות דרות בבית ובעלייה וכמנהג זמנם שהבית והעליה של שני בנ"א היו, אלא דמ"מ כיון שאין לעליה פתח מבחוץ ואין היכר וזיקה בין הפתח לעליה, אינו מניח על הפתח אלא בחלון הסמוך לרה"ר.

עיין עוד ברש"י שם (כ"ב ע"א ד"ה מצוה להניחה) במה דצריך להדליק בטפח הסמוך לרה"ר שאם ירחיקנו טפח "אין ניכר שבעל הבית הניחו שם". הרי לן מכל זה דצריך היכר וזיקה בין הבית להנר.

ויש לעיין בבתים שלנו שיש פתח אחד לחדר המדרגות וממנו עולים לכל הדירות האם נכון שידליקו כולם בפתח החצר, או שמא כיון שכולם נכנסים דרך פתח אחד לא מינכרא מילתא, דלכאורה מסתבר דבימי קדם לכל בית שבחצר היתה כניסה נפרדת והיה היכר כשראו מספר הנרות כמספר הבתים והפתחים, אבל בזמנינו שדירות רבות פתוחות לכניסה אחת, ואין כל היכר לבני רה"ר בין הבית לנר אפשר דעדיף להדליק בחלון הסמוך לרה"ר.

ואף שלכאורה אין זה דומה לדברי הטור והב"י, דבבית ועליה עיקר שימושו של פתח זה לבית, וגם בני העליה עוברים דרך הבית ע"מ לעלות לעליה, משא"כ בזמנינו שכל בית יש לו דלת בפנ"ע היוצאת מחדר המדרגות, מ"מ יש לטעון דלגבי בני רה"ר אין בין זל"ז דמ"מ אין היכר בין הבית לפתח החצר ולא מינכרא מילתא.

והרי בחי' הגר"מ קזיס עמ"ס שבת שם כתב שני דרכים ליישב קושי' זו למה אין בני העלייה מדליקים בפתח החצר וכתב שהבית יוסף תירץ כתירוץ הראשון, וראה את מה שכתב בתירוץ זה.

"וי"ל שהנרות שעל פתח החצר נראה שהם עומדים בפניה, אבל הדרים בעליות צריכים היכר בפני עצמן". ולא כתב דמיירי שאין לעליה פתח לחצר אלא פתוחה לבית בלבד. ונראה לכאורה מלשונו דאף אם יש לעליה פתח לחצר כיון שהבית למטה מן העליה נראה כאילו עיקר החצר משמש את הבית, ואין הנרות נראין אלא כאילו לבית הם, ולכן הדרים בעליה צריכים היכר בפני עצמן". ואפשר דה"ה בני"ד, וצ"ע.

ונראה למעשה דאם יש חלון הפונה לרה"ר למטה מעשרים אמה, יכול להדליק בחלון או בכניסה לחדר המדרגות, דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד.

ד

והנה בהיותי בעיר העתיקה בירושלים נשאלתי ע"י אחד מתושבי המקום לגבי מקום הדלקת הנר בביתו. פתח הבית נפתח למעין חצר קטנה, בקצה חצר זו יש שער שנפתח לחצר שניה. בחצר זו השניה יש פתח לבית נוסף. חצר זו נפתחת לחצר שלישית שגם בה יש פתח לבית נוסף. שלש החצרות נפתחות לחצר רביעית שבה אין בית נוסף וחצר זו פתוחה לדרך הרבים. שלש החצירות אינם בקו ישיר אלא בצורה מעגלית ובקו עקום, כך שאין היכר בין פתח החצר הסמוך לרה"ר לבית.

לתוך חצר א' אין איש רואה מרה"ר ורק שכן אחד יכול לראות את הנרות שבפתח מחלון חדר השינה שבביתו. חצרות ב' וג' אינם נראים לאדם מלבד בני הבית. חצר ד' פתוחה לרה"ר אך אין הרבים רואים כלל את הבתים הפתוחים לחצר זו ולא מינכרא מילתא כלל איזה בית נפתח לחצר זו.

בעל הבית שאלתו בפיו היכן ידליק נרו.

והשבתי דאם יש חלון הפונה לרה"ר ודאי ידליק בחלון, ואם אין לו חלון הנפתח לרה"ר ידליק בתוך הבית ויעשה פרסומי ניסא לבני הבית כפי שנהגו במשך אלף שנה בחו"ל, שהרי אין כל מעלה להדליק בחוץ אם אין הנר נראה כלל לא לרבים ואף לא ליחידים כי אם למשפחה אחת מחלון אחורי שמסתמא לא יתקרבו אליו.

אין גם טעם להדליק בפתח הסמוך לרה"ר שאין כל היכר בינו ובין הבית שנמצא בפנים לשלשה מעברים וחצירות.

ומשו"כ נראה כנ"ל, דאם אין לו חלון ידליק באחד מפתחי הבית הפנימיים, ויהיה מזוזה מימין ונ"ח משמאל, ויעשה היכר לבני ביתו.

ה

מי שנמצא חוץ לביתו בימי החנוכה במקום שאין בידו להדליק, כגון מי שמאושפז בבית חולים שאין מדליקין בו נ"ח או חייל שנמצא באימוני שטח ולן בלילה באהל סיירים או בשק שינה, ולפעמים גם אסור שם להדליק אש מחשש התלקחות והתפוצצות תחמושת חיה. אשתו עזבה את ביתם ושוהה בבית ההורים. כיצד יקיים מצות נר חנוכה.

ונראה לכאורה דאינו יוצא יד"ח אף אם אשתו תדליק בבית ההורים, דרק אם מדליקים עליו בביתו יוצא הוא, משא"כ כשמאן דהו מדליק עליו במקום אחר. אמנם אפשר דאשתו שאני משום דאשתו כגופו, ועוד דאשתו אינה מדליקה כלל אלא יוצאת יד"ח בהדלקת אביה ואינה צריכה אף להשתתף בפרוטה כיון שבימים אלה היא סמוכה על שלחנו ואוכלת את לחמו.

ואפשר דראוי שימנה שליח להדליק בבית, אך מסופקני בזה דנראה לכאורה דאין מצוה על הבית אלא כאשר בני הבית דרים בו אבל כשאין אדם דר בבית אין כלל מצוה להדליק בבית ריק שאין בו דיורין.

ומשום כ"ז נראה לכאורה שאיש זה פטור מהדלקת הנר, ולרווחא דמילתא יבקש מזולתו להדליק בבית, אך זאת ללא ברכה, ועדיין צ"ע.


ב

מקום הדלקת נר חנוכה לבני ישיבות


הנה ידועה הוראת החזון איש בשעתו לבני הישיבות להדליק בחדר האוכל ולא בפנימיה, וזאת עפ"י המבואר בסימן תרע"ז סעיף א' דמקום האכילה הוא עיקר מקום ההדלקה ולא מקום השינה, וכך הורה למעשה הגרש"ז אוירבך זצ"ל.

ולמעשה נוהגים ברוב הישיבות הקדושות להדליק בפנימיה בחדרי השינה עפ"י מש"כ באגרות משה יו"ד ח"ג סימן י"ד אות ה' ואו"ח ח"ד סימן ע' אות ג', וכך דעת מרן הגריש"א שליט"א (זצ"ל) וכפי המובא בספר שבות יצחק על חנוכה  פרק ו', ולענ"ד עיקר כדעת החזו"א ואבאר.

הנה הסכמת רוב הפוסקים דמי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, ידליק במקום אכילתו, וז"ל השו"ע בסימן תרע"ז סעיף א' "אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה ואם יש לו פתח פתוח לעצמו צריך להדליק בפתחו אע"פ שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה והוא אוכל על שלחן בעל הבית וה"ה לבן האוכל אצל אביו" ועל זה הוסיף הרמ"א "וי"א דבזמן הזה שמדליקים בפנים ממש ידליק במקום שאוכל וכן נהגו".

וכשנתבונן בדברי הטור והב"י נבין שלא נחלקו המחבר והרמ"א אלא בדין חשדא, דלדעת המחבר צריך להדליק משום החשד בפתח של מקום השינה, וע"ז כתב הרמ"א דכיון דנהגו להדליק בפנים וליכא חשדא אינו מדליק אלא במקום אכילתו, אבל לכו"ע מקום אכילה עיקר. אמנם הט"ז שם סק"ב הביא משו"ת מהרש"ל ושארית יוסף דמקום שינה עיקר, והט"ז דחה דבריהם וקבע מסמרות כדעת השו"ע והרמ"א וכ"כ המג"א שם ולכאורה פשוט לפי"ז דיש להדליק בחדר האוכל ולא בחדרי השינה וכמבואר.

אלא שבאגרות משה באו"ח ח"ד כתב "צריכין להדליק במקום הלינה משום שמקום הלינה הוא מיוחד יותר ממקום האכילה שאינו מיוחד כלל לשום פרטי, וגם אף מקום קבוע בשעת האכילה אין להחשיב אף שכל אחד החזיק לו מקום לישב שם כל ימי היותו בישיבה שודאי ליכא שום קפידא לא לו ולא למנהלים היכן הוא יושב, אבל מקום הלינה הוא מקום שנקבע לכל אחד באיזה חדר הוא ילין וגם כל חפציו שיש לו מניח שם, וגם בחדר ההוא עצמו יש לכל אחד מטה קבועה שעומדת במקום אחד כל הזמן שלכן מקום הלינה הוא נחשב מקום מיוחד ושם צריך להדליק נר חנוכה, ואם היה שייך שיברך כל אחד במקום המיוחד רק לו דהוא במקום הסמוך למטתו שרק הוא המשתמש שם היה עדיף, אבל אין זה קפידא מאחר שכל אחד משתמש באיזה דברים גם בכל החדר, שלכן כיון שטוב יותר להדליק אצל החלון ולא לכולן יש חלון אצל מטתו יכול כל אחד להדליק אצל חלון שבחדרו אף שאינו אצל מטתו" וחזר על דבריו ביו"ד שם. וכך נקט הגריש"א כנ"ל.

ולא ירדתי לסוף דבריהם דמה ענין "מקום מיוחד" וכי יש נפ"מ בין מקום אכילה לרבים או למעטים והלא כל תלמידי הישיבה אוכלים בחדר האוכל וכשם שחדרי הפנימיה מיוחדים להם לשינה כך חדר האוכל מיוחד לאכילתם, וביותר תמוה מש"כ שם דלכתחלה עדיף שכל בחור ידליק סמוך למטתו כיון שמקום זה מיוחד רק לו, אלא שאין חלון סמוך לכל מטה ומטה, ולא הבנתי מה ענין יש להדליק במקום מסויים ומיוחד רק לו.

ולכאורה יש מקום לומר מטעם אחר דעדיף טפי להדליק בחדרי הפנימיה ולא בחדר האוכל, דאף שעיקר אכילתן של התלמידים בחדר האוכל, מ"מ עיקר דירתן בפנימיה דהלא חדר האוכל אינו פתוח אלא בשעות מסוימות שבהם מוגשות הארוחות, ובכל שעות היום והערב מבלים התלמידים בחדרי הפנימיה כשאינם לומדים בבית המדרש, וגם אוכלים בחדריהם מזונות ופירות וכדו', וא"כ אפשר שעיקר דירתם בחדרי הפנימיה, ואין זה דומה למי שיש לו שני חדרים, חדר א' שבו כל אכילתו וחדר אחר שבו שינתו בלבד.

אך באמת יש לדחות את שני הסברות הללו מדברי הראשונים במקור הסוגיא, דהנה הטור הביא את תשובת הרא"ש "בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חבירו ויש לו בית מיוחד לשינה צריך להדליק שכיון שיש לו בית מיוחד לשינה והעולם רואים אותו נכנס ויוצא בו איכא חשדא אם אינו מדליק שאין העולם יודעים שאוכל במקום אחר ואפילו לדידן שאנו מדליקין בפנים ומסתמא בני חצר יודעין שאוכל במקום אחר אפ"ה שייך חשד כי השכנים עוברים ושבים לפני פתח הבית ורואים שאינו מדליק" והבית יוסף הביא כעי"ז משו"ת הרשב"א ח"א סימן תקמ"ב "גם מי שאוכל על שלחן בעל הבית אפילו שוכב בבית בפני עצמו אינו צריך להדליק, אבל מכל מקום צריך להשתתף או שיקנה לו בעל הבית חלק בשמן ופתילות. ולא דמי לאכסנאי שמדליק בתוך ביתו דהתם כבר הדליקו עליו, אבל זה צריך הוא להדליק כאכסנאי שאין לו בית במקום אחר צריך לאשתתופי בפריטי" ומכל דבריהם מבואר דמיירי אף במי שיש לו בית בפני עצמו לשינה ואוכל אצל חבירו או אצל בעל הבית, והלא פשוט דגם מי שאוכל אצל חבירו אינו מזומן אצלו אלא בשעת הארוחות ומסתמא אוכל אכילת ארעי גם בבית שבו הוא ישן, וגם פשוט שאצל חבירו או אצל בעל הבית אין לו קביעות מקום והוא תלוי בדעת בעה"ב שלפעמים יושיבנו כאן ולפעמים במקום אחר ואין מקום מיוחד רק לו, ואעפ"כ מדליק במקום אכילה ולא במקום השינה, ולענ"ד זה גרע טפי מחדר אוכל בישיבה דקביעותם ושימושם של תלמידי הישיבה בחדר האוכל גדול משימושו וקביעותו של אורח בבית חבירו ומאידך קביעות התלמידים בפנימיה פחותה מזכותו ושימושו וקביעותו של אדם בביתו שלו, וא"כ יש ללמוד לני"ד ק"ו ב"ב של ק"ו מדברי הרא"ש והרשב"א והפוסקים בסימן תרע"ז.

וגם במה שטענו הגדולים הנ"ל דבחדר האוכל אין קביעות לכל אחד ואחד והוי מקום צבורי, מי עינינו יגלה לדעת דבשו"ת הרשב"א והרא"ש מיירי רק בבית שאוכלין בו אורחים מעטים, וכי נאמר דאם יש אורחים רבים לא ידליקו במקום אכילתן.

ב

אמנם לכאורה יש בית אב לדברי הגרמ"פ והגריש"א, דהנה כבר כתב הט"ז שם דמקור ההלכה דאזלינן בתר מקום האכילה ולא בתר מקום השינה הוא מעירובין ע"ג ע"א במה שנחלקו רב ושמואל לגבי עירובי חצרות אם מקום דירתו הוא במקום פיתא או במקום לינה, ובשו"ע או"ח סימן ש"ע סעיף ב' נפסקה הלכה כרב דאינו אוסר אלא במקום פיתא, אך במגן אברהם שם סק"י כתב "משמע בגמ' דרועים הלנין בשדה אעפ"י שאוכלין בעיר אין אוסרים דאנן סהדי אילו ממטי להו ריפתא התם לאכול הוי ניחא להו, וצ"ע" והפרי מגדים שם בא"א הוסיף לפי דרכו דאפשר דה"ה בתלמידים האוכלים בבית בעלי בתים ולנים בבית רבם דמקום לינה עיקר עי"ש.

ולכאורה נראה דה"ה בני"ד דמקום לינה עיקר בתלמידי ישיבה.

אך באמת נראה דאין הנידון דומה לראיה כלל, דלא אמרו כן אלא ברועין שכל היום נמצאים בשדה כדי לשמור על הצאן והכבשים ובע"כ נכנסים לעיר לאכול ולבם דואג על הצאן שבשדה ולכן אין מקום פיתם עיקר, וכן לגבי התלמידים שהולכים לאכול בביתם של בעלי בתים, וידוע שהרבה פעמים סבלו התלמידים מבושת פנים ובזיונות מיד בעלי בתים שהיו לעתים עמי הארץ, ובכה"ג ודאי שייך לומר דאילו ממטי להו אוכל למקום לינתם ניח"ל, משא"כ בחור שאוכל בישיבה מהי"ת לומר דמקום לינה עיקר והלא גם בחדרי האוכל יש להם מלא הנוחיות ולא עדיפי להו חדרי השינה מחדר האוכל, ולכאורה זה פשוט.

ועוד דהרי המג"א סיים דבריו שם בצ"ע, וכבר פירשו שם במחצית השקל, בפמ"ג, ובתוספת שבת דשמא לא אמרו סברא זו אלא בעירובי תחומין ולא בעירובי חצירות, ואם בעירובי חצירות לא אמרו כן ק"ו שאין לומר כן לגבי הדלקת נר חנוכה.

סו"ד נראה לכאורה דהוראת החזו"א והגרש"ז אוירבך ברורה ועדיף טפי להדליק נ"ח בחדר האוכל שבישיבה ולא בחדרי הפנימיה.

ג

אמנם אין הדברים אמורים אלא כששני המקומות שוין מבחינת דקדוקי ההלכה, כגון שבשניהם יש חלון סמוך לרה"ר או שהם שוכנים בבנינים נפרדים ובכל אחד מהם יש פתח לרה"ר, או למנהגם של המדליקים בתוך הבית ובשניהם יש אפשרות להדליק סמוך לפתח, אבל אם באחד משני המקומות, בחדר האוכל או בפנימיה אין דלת או חלון לרה"ר, ואין אפשרות לקיים את המצוה כהידורה ידליק במקום שאפשר לקיים את המצוה כתיקונה, שהרי מדברי המשנ"ב בס"ק ח' למדנו דאף שעיקר מקום ההדלקה במקום האכילה גם במקום השינה יוצא יד"ח, ומשו"כ כתב דמאחר וצריך להדליק בפתח של מקום שינתו משום חשדא יברך על הדלקה זו ופטור מלהדליק או להשתתף בפרוטה במקום שהוא אוכל, ותרתי למדנו מדבריו: א. אף שעדיף להדליק במקום שהוא אוכל יוצא יד"ח אף במקום שהוא ישן. ב. לא הטריחוהו להדליק בשני מקומות, מאחר וצריך הוא להדליק משום חשדא במקום שהוא ישן.

ולפי"ז נראה דאם בחדר האוכל אין אפשרות לקיים את מצות הנר בפרטיה ודקדוקיה ובחדרי הפנימיה ישנה אפשרות זו, עדיף להדליק בחדרי הפנימיה.

דו"ק בכ"ז כי קצרתי.

 

מכאן ואילך הטה אזנך לשמוע דברי חכמים

הן ימי החג והמועד בישראל יש מהם בתורה שבכתב והן הם שלשת הרגלים, ויש מהן בתורה שבע"פ דהיינו פורים וחנוכה. ושני מועדים אלה תיקנו על שם נסים שנעשו לאבותינו בתקופת בית שני, ובעקבותיהם נפתחו שערי חכמת התורה והתחילה תקופת הזוהר של תורה שבעל פה.

בעקבות נס פורים קמו אנשי כנסת הגדולה שהניחו את היסודות וגדולי התנאים חכמי המשנה עמדו לישראל בזמן מתתיהו ובתקופת נס חנוכה.

וראה את הדברים הנפלאים שבפרקי היכלות דר' ישמעאל כה"ג (פרק כ"ז):

"כך אמר רבי עקיבא משום רבי אליעזר הגדול מיום שניתנה תורה לישראל עד שנבנה הבית האחרון, תורה ניתנה, אבל הדרה ויקרה, כבודה גדולתה ותפארתה, אימתה פחדה ויראתה, עושרה וגאותה וגאונה, זעותה וזיותה, עוזה ועזוזה, ממשלתה וגבורתה, לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון".

והנה על מלכות יון אמרו חז"ל (בראשית רבה ב' ד') "וחשך על פני תהום, זה מלכות יון". חכמת היונים היתה אור לאומות אך חשך לבני ישראל, כי חכמה זו כל כולה כפירה באלקי ישראל ובתורתנו הקדושה. בתולדות ימי עולם ידוע שהיונים הם אלה שהביאו לגויים את המדע, הפילוסופיה, האומנות, הדמוקרטיה ותרבות הגוף. כנגדם השפיע הקב"ה מאוצר המנוצר ומאור הגנוז לחכמי ישראל את חכמת התורה שרק בכחה יש להאיר את החשכה ולהתגבר על טומאת חכמת יון.

והוא שכתב בספר הרוקח דל"ו נרות חנוכה מכוונים כנגד ל"ו שעות שאדם הראשון השתמש באור הגנוז, כי אור זה נגנז בתורה ורק ע"י התורה הוא מתגלה ומאיר לעולם ולדרים עליו.

ולפי דברי רבותינו שבמדרש הנ"ל הרי זה פשוטו של מקרא דאם החשך שעל פני התהום הוא חשכת יון נגזר מכך שהאור שנברא ביום הראשון שהוא האור שנגנז עליו נאמר "ויאמר אלוקים יהי אור".

והנה חידוש עצום ראיתי בספר סדר עולם רבתי (להתנא הגדול רבי יוסי בן חלפתא כמבואר ביבמות פ"ב ע"ב ונדה מ"ו ע"ב) על תחילת תקופתה הגדולה של מלכות יון.

"אחד מלך גיבור... הוא אלכסנדרוס מוקדון שמלך שנים עשר שנה. עד כאן היו מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים".

וכתב שם בהגהות הגר"א "ע"כ היו מתנבאים, פירוש משהרגו את יצה"ר בטלה הנבואה".

והדברים הפלא ופלא, חידוש ע"ג חידוש, מה ענין אלכסנדר מוקדון למה שפסקה רוח הקודש, ומה ענין יצרא דעבו"ז לביטול הנבואה.

אלא הטה אזנך כאפרכסת, הסכת ושמע עומקם של דברים.

תקופת הזוהר והתפארת של יון התחילה עם כיבושיו של אלכסנדר הגדול, שהיה מצביא גדול מגדולי הכובשים בתולדות ימי עולם, והיה גם איש רוח שישב ושימש לפני אריסטו גדול הפילוסופים של יון וינק את תורתו.

אלכסנדר, הוא זה שהפיץ את תרבותה של יון בכל הארצות אותן כבש והוא זה שהביא לחשך על פני התהום.

והתנא הגדול רבי יוסי בן חלפתא מרבותינו שבדרום גדולי תלמידי רבי עקיבא בן יוסף בא ללמדנו, שעם התפשטותה של חכמת יון ותרבותה והסכנה הגדולה שבכנפיה, קבעה ההשגחה העליונה ששוב אין די בנבואה, אלא צריך את חכמת התורה וחכם עדיף מנביא, ורק אורה של תורה בידו להיות סכר למנוע את חורבנה של היהדות ורק אורה של תורה יכול להאיר את חשכת יון, והיא מה שאמרו "אין לנו שיור רק התורה הזאת".

ומוסיף אדוננו הגר"א בעומק חכמתו, הנבואה היתה משקל נגד ליצרא דעבודה זרה, כנגד המשקל של אלהים אחרים הפיצו נביאי ישראל את האמת של אלקי ישראל עושה שמים וארץ. אבל אין בכח הנבואה להיות מגן ורומח במלחמה נגד תרבות יון, ורק מלחמתה של תורה, אורה ושמחה של חכמת התורה הן הם המגן והרומח במלחמה נגד חכמת היונים ותרבותם.

והוא שאמרו בסדר עולם דעם עלותו של אלכסנדר מוקדון פסקה רוח הקודש, ומכאן ואילך "הטה אזנך ושמע דברי חכמים". דכנגד יצרא דעבו"ז השפיע הקב"ה ממרומים את רוח הנבואה, אבל משהתחלפו הנסיונות והסכנות, יצרא דעבו"ז בטל ותחתיו קמה סכנת ההשכלה ותרבות אנשים חטאים, אין לנו שיור רק התורה הזאת, ומכאן ואילך הטה אזנך לשמוע דברי חכמים.

ב

שלשת הרגלים המפורשים בתורה זכר ליציאת מצרים המה, אך בפשטות הכתובים יש בהם גם הקשר חקלאי, חג הסכות חג האסיף הוא וחג השבועות חג הקציר, וגם בפסח מקריבים את קרבן העומר שבא להתיר את התבואה החדשה, שהרי בפסח מגיעה תבואת השדה לבשלותה.

וגם בשני המועדים דרבנן יש קשר לפרי הארץ, הגפן והזית, בפורים שותים אנו את פרי הגפן ובחנוכה מדליקים את שמן הזית, והן הם התירוש והיצהר, שני הפירות החשובים ביותר מכל פרי העץ (ולדעת רבים מן הראשונים אין תרו"מ מה"ת אלא בשני אלה בלבד).

אלא שבניגוד למועדים שבתורה שבכתב שהם בגולמי הפירות כפי שהם בטבע בשעת הקציר והאסיף, במועדים בתורה שבע"פ אין מדובר בגפן ובזית אלא ביוצא מהן ביין ובשמן שיש בהם שינוי למעליותא.

ורמז יש בזה, ביחס שבין דברי תורה לדברי סופרים, בין תושב"כ לתושבע"פ. אלה שקבלו את דברי התורה שבכתב ודחו את זו שבע"פ הלא המה הקראים הצדוקים הבייתוסים ודומיהם, יצאו מן הכלל ואין להם חלק באלקי ישראל, אין אומתנו אומה אלא בתורותיה כתב הרס"ג, בשתי תורותיה, שכרוכות ניתנו וכרוכות ירדו מן השמים.

ותושב"כ היא הפרי הגולמי ותושבע"פ היא היוצא ממנה והיא שבחה, פירושה ותפארתה.

ימי החנוכה מוקדשים לתפארתה של תושבע"פ ודברי חכמים, הן הם שתיקנו להדליק את הנר, והן הם המאירים את העולם כולו באור הגנוז שבתורה שבע"פ המתנוצץ גם בנרות החנוכה.

יהי רצון שאור זה יהיה נר לרגלנו ואור לנתיבתנו בכל אשר נפנה ובכל אשר נלך.