בדיני תולעים ובגדר לא ניתנה תורה למלאכי השרת (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

"וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם" (י"א כ"ג).

הנה כתבתם בשם אחד הרבנים דגם תולעים זעירים מאד שניכרים רק למיטיבי ראות ואדם בינוני אינו מבחין בהם כלל אסורים, דעד כאן לא כתבו האחרונים להקל אלא ביצורים מיקרוסקופיים שאינם נראים כלל לשום אדם, דכל כה"ג אמרו לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אבל כל שמישהו בקצה העולם רואה תולעים שוב אין לומר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואסור. ומשו"כ פסק דפירות שדרכן להתליע צריך לבודקן ע"י מומחה שראייתו חזקה ואין כל אדם יכול לסמוך על בדיקתו.

א

כל אדם רשאי לסמוך על חושיו

אך באמת זו טעות גמורה ואין כל מקום לחומרא זו, דבכל התורה כולה אזלינן בתר אדם בינוני, ולעולם אין אדם צריך לחשוש שמא חרש אילם וסומא הוא ואחרים רואים ושומעים טוב ממנו, אלא אם אדם בינוני הוא סומך על חושיו בכל דבר, ואביא לזה כמה ראיות פשוטות:

א. לגבי מראות דמים אמרו (נדה כ' ע"ב) אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואין הדיין צריך לחשוש שמא אינו רואה כהוגן ומישהו אחר רואה טוב ממנו.

ב. בתערובות איסור בהיתר אמרו חז"ל (חולין צ"ז ע"א) דסמכינן אטעימת קפילא, ונחלקו הראשונים מדוע צריך דוקא טעימת קפילא. י"א שצריך דוקא מומחה לקבוע אם יש טעם איסור בתבשיל, וי"א דסמכינן רק אקפילא משום דאומן לא מרע אומנותיה, אבל במסיח לפי תומו באמת סמכינן על כל אדם.

ובשו"ע מבואר כשיטה בתראה, דבאמת גם טעימת סתם בני אדם קובעת ולא בעינן קפילא אלא כשאינו מסל"ת, עיין יו"ד סימן צ"ח ס"א וכן בסימן צ"ו ס"א, עי"ש. ועיין לשון הרשב"א בתורת הבית (בית ד' שער א') "לא בעי קפילא כלל אלא כל טעם שאינו נרגש לכל הטועמים אינו טעם ואין חוששין לו". הרי דכל אדם בינוני שלא ידוע שחסר לו בחוש הטעם, סומך על טעימה דידיה, ולעולם אין צריך לחשוש שמא מאן דהוא טועם טוב ממנו.

ונראה פשוט דאף לשיטת הראשונים שצריך דוקא טעימת קפילא, אין זה אלא בהרגשת תערובת של טעמים, דסתם אדם לאו אדעתיה להבחין בין טעם לטעם, אבל בנוגע לראיית עיניים פשוט שכל אדם בינוני סומך על ראייתו שלו, דאל"כ אין לדבר סוף.

וכמו כן פשוט דאין שאלה דידן ענין לשיטת הרמ"א ביו"ד שם דאין אנו בקיאין בטעימה ומשו"כ לעולם צריך ששים לבטל איסור מין בשאינו מינו, דאין זה אלא לגבי הרגשת טעם, וז"פ.

ג. וכיוצא בדבר מצינו בהלכות שחיטה, עיין בפתחי תשובה יו"ד סימן י"ח סק"ט שהביא מהשל"ה שהיה חסיד אחד שלא אכל בשר כי ראה שוחט שבדק הסכין ומצאו כשר, ואותו חסיד שב ובדק את הסכין ומצא בו פגימה. ושוב הביא בשם שו"ת בית יעקב סימן צ"ה שכתב דאין זו אלא מדת חסידות, ולא היה לו להחמיר בזה אלא בימות החול ולא בשבת ויו"ט, עי"ש.

ובשלחן ערוך הרב ריש יו"ד בקו"א סק"ג כתב דאם השוחט בדק כדין הסכין כשר, ואף אם יבא אחר וימצא פגימה, ע"כ אין זו פגימה הפוסלת, דאל"כ נתת תורת כל אחד בידו, וא"א שבדיקת הסכין דורשת אומנות, דהלא כל אחד ואחד נאמן על השחיטה, עי"ש בדבריו הבהירים.

ד. ועיין ביו"ד סימן ר"א סעיף נ"א דאין הזחילה פוסלת אלא בזחילה הניכרת. וכבר האריכו כל הפוסקים בתשובותיהם בענין זה, והסכמת כולם דכל שלא רואים זחילה אף שיודעים אנו בבירור שיש זחילה מסויימת אין זחילה זו פוסלת.

ומכל זה חזינן דדבר פשוט וברור הוא, דכל שעל האדם לבדוק ולבחון על פי חושיו הטבעיים, לעולם אינו צריך לחשוש שמא יש בעולם מאן דהוא הבוחן ובודק גנזי נסתרות טוב ממנו.

ב

"לא ניתנה תורה למלאה"ש" בדברי חז"ל

ומה שדייק רב פלוני דעד כאן לא כתבו החכמת אדם שער איסור והיתר כלל ל"ח סכ"ה, הערוה"ש סימן פ"ד סעיף ל"ו ושאר האחרונים דתולעת שאינה נראית למראה עין אין בה איסור משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, אבל כל שבני האדם יכולים לראות אף אם אחד הוא בסוף העולם מ"מ אין זה מלאכי השרת, טעות כפולה ומכופלת היא.

דהלא לשון זו "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" אמרו חז"ל בשלוש מקומות בש"ס לגבי שלש הלכות שונות, ובכל מקורות אלה לא מדובר במה שמסור למלאכי השרת ממש ואין ביד אדם לקיימו, אלא בכולם מדובר בדברים שגם בני אדם יכולים לעמוד בהם אם אכן ידקדקו, אלא שקבעו חז"ל ברוחב דעתם דלא מסתבר שהתורה הקפידה כולי האי בדברים אלו כיון שקשה לעמוד בהם, ובדרך הפלגה אמרו לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ונבאר:

א. בברכות כ"ה ע"ב נחלקו אביי ורבא אם מותר לקרוא קריאת שמע כאשר עקבו רואה את הערוה, אביי ס"ל דאסור ורבא אמר מותר ד"לא ניתנה תורה למלאכי השרת". ונפסקה הלכה כרבא דמותר, כמבואר בטושו"ע סימן ע"ד סעיף ה'.

והרי פשוט דאפשר לדקדק שלא יהא עקבו רואה את הערוה, דאל"כ איך סבר אביי שאסור, ואעפי"כ שיטת רבא דלא מסתבר שהקפידה תורה כולי האי, וכל פעם שאדם קורא קר"ש ומתפלל צריך לטרוח שלא יהא עקבו רואה את הערוה, ומסתבר שלא הקפידה תורה אלא שלא יהא לבו רואה את הערוה.

ב. ביומא ל' ע"א לגבי צואה במקומה דאם אינו נראה מבחוץ מותר לקרוא קריאת שמע, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. אף דפשוט שיכול ליזהר בזה, דיכול הוא לשטוף גופו בחמין בבואו לקרוא קריאת שמע ולנקות אותו המקום באופן שלא תהיה שם צואה כלל. אלא דלא מסתבר שבכל פעם שקורא קריאת שמע צריך לטרוח כולי האי, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת.

ג. בקידושין נ"ד ע"א אמרו כתנות כהונה שלא בלו ניתנו ליהנות מהם, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. וברש"י שם מבואר דלא מסתבר שהכהנים מצווים לפשוט את בגדי הכהונה בגמר העבודה ולא להשהותם עליהם כהרף עין. ועיין עוד שם דאין מועלין בחומת העיר ומגדליה, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהיו זהירים שלא לשבת על החומה או בצילה.

וגם באלה ודאי אפשר ליזהר, אלא דלא מסתבר שהתורה הקפידה בזה בדבר שהמכשול בו קרוב וקשה לעמוד בו.

(ועיין עוד במעילה י"ד ע"ב גם שם אמרו לשון זה לא ניתנה תורה למלאכי השרת אך אין זה ענין לני"ד, עי"ש).

ג

"לא ניתנה תורה למלאה"ש" בדברי הראשונים

ונביא מקורות נוספים גם מדברי רבותינו הראשונים שנקטו כלל זה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת אף בדברים שודאי הם בגדר האפשרי, אלא דלא מסתבר שהתורה הפליגה בחומרה בדבר שקשה לעמוד בו:

א. במס' כלאים (פ"ב מ"א) איתא "כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט. רבי יוסי אומר יבור, בין ממין אחד בין משני מינין. רבי שמעון אומר לא אמרו אלא ממין אחד. וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע".

ובשו"ת הרשב"א ח"א סימן רנ"ט כתב "והטעם בזה מסתברא משום דלא אפשר דאי אפשר שלא יצא בשדה פרידה אחת ממין אחד ותאסור את הכל או שיברור ביד כל זרע אשר יזרע ולא ניתנה תורה למלאכי השרת, והילכך כל שנתערב בטל ומותר לזרוע לכתחלה ואינו אסור משום זורע כלאים".

ואף שביארתי במק"א דודאי אין ללמוד ממשנה זו לשאר תערובת איסור בהיתר, ואין יסוד הלכה זו מדין ביטול ברוב, שהרי המין האחר ניכר ודבר הניכר אינו בטל ברוב, מ"מ חזינן שהרשב"א כתב לבאר משנה זו דכיון שזה דרכו וטבעו של עולם שבגידול חקלאי א"א שלא יתערב במין אחר, לא מסתבר שהקפידה תורה על מעט כלאים, דאין זה מתיישב על הלב שיהיה האדם צריך לבדוק שדהו כל העת ולעקור בכל יום את תערובת המינים ממקומם.

ואף דבודאי ביד אדם לעשות כן, קבעו חכמים שיעור מסויים בכח שנמסר בידם דפחות מרובע הקב בסאה אינו צריך לברר כיון שלא ניתנה תורה למלאכי השרת.

ב. הנה איתא בסוכה (כ"ו ע"א) "תני חדא ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע, ותניא אידך בין קבע בין עראי, ותניא אידך לא קבע ולא עראי, לא קשיא הא דנקיט להו בידיה הא דמנחי ברישיה הא דפריס סודרא עלויה".

וברש"י שם "דפריס סודרא עלייהו. הניחם אצל מראשותיו, בין קבע בין עראי, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת".

ואף דודאי אפשר לו לאדם לחלוץ תפיליו ולהניחם על גפי מרומי קרת ברוב פאר והדר, קים להו לחז"ל דכיון שמצוה ללבוש תפילין בכל שעה, מסתבר דרשאי הוא להניחם מראשותיו כשהוא הולך לישון ולפרוס סודר עליהם, דלא ניתנה תורה למלאה"ש.

ג. במנחות כ"ג ע"א אמר ר"ל לגבי קומץ דמנחת חוטא, "הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג ומעלהו, והכתיב לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, ההוא שלא יקבע לה שמן כחברותיה".

ובתוד"ה הוא עצמו, הקשו דהלא בשמן מיעוטו מעכב את רובו, וא"כ איך אפשר שנשאר שמן מן המנחות לשכשך בו קומץ דמנחת חוטא, ותירצו "שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואי אפשר שלא ישאר בלוג מן השמן".

ולכאורה יש לתמוה דהלא מיעוטו מעכב את רובו וא"כ כשם שיכול לשכשך קומץ דמנחת חוטא בשמן שנשאר בלוג יכול לשכשך בשמן זה את המנחות גופן עד שלא ישאר שמן בלוג. וע"כ דכונת התוס' דמסתבר שאין קפידא במעט השמן שנשאר בלוג כדרכו של עולם ועל כגון דא אמרו, לא ניתנה תורה למאה"ש.

ומה מאד שמחתי בראותי את לשונו הזהב של אדוננו החזו"א (מנחות סימן כ"ז אות ט') "ומש"כ שם שלא נתנה תורה למה"ש כונתם וכיון שאי אפשר לנקות הלוג בלא טורח מרובה לכתחלה מצותו שלא לטרוח בזה, ונראה דרשאי למרק הכלי ולאבד השמן והיין, ומיהו אי כינסן אפשר דהן קדישין כשאר בירוצי המדות מדרבנן".

ד. וכך נראה לכאורה גם כונת חז"ל במשנה תרומות (פי"א משנה ו' – ח') "מגורה שפנה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין. וכן חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין. המערה מכד לכד ונוטף שלש טפים ונותן לתוכו חולין הרכינה ומיצה ה"ז תרומה". (ומשנה זו הובאה בב"ב [פ"ז ע"ב] גם בדיני מקח וממכר דאין המוכר צריך למצות ללוקח יותר משלש טיפין עי"ש).

ובר"ש שם "ולא חשו חכמים לשמן תרומה הנדבק בדופני הכלי". ובירושלמי שם נ"ז ע"א מבואר דכך הדין גם בהקדש.

ואף דפשוט שאפשר לרוקן לגמרי את המגירה ואפשר לשטוף את החבית והכד עד שלא ישאר בדופנותיה שמן תרומה, לא חייבוהו בכך. ונראה דגם הלכה זו מושתתת לכאורה על סברא זו, אף שלא מצינו בדברי הראשונים שכתבו שם לשון זה.

אך באמת אין זה ראיה וגדולי הראשונים פירשו משנה זו דכיון דמה דאין מבטלין איסור לכתחלה אינו אלא איסור דרבנן בתרומה דרבנן הקילו. כ"כ הרשב"א בתורת הבית (בית ד' שער ד' פ"כ ל"ז ע"א, ובתשובות הרשב"א ח"א סימן רכ"ב) והובא בשט"מ שם בב"ב. ועיין מהר"י קורקוס על הרמב"ם פי"א מתרומות הלכה י"ד – ט"ו, ובמקדש דוד על קדשים סימן ל"א, ואכמ"ל.

ה. ובתוס' ישנים יומא ס' ע"א (השייך לדף נ"ט ע"ב) ד"ה והרי תרוה"ד כתבו דאין מעילה בקטורת "דלא ניתנה תורה למלאכי השרת שא"א שלא יהנו ממנו בחפינה ובפיטום ובהולכה ובהקטרה". ואף דודאי יכול לסתום נחירי אפו וכדו', וכמבואר מהמשך דברי התו"י שמדרבנן כן אסרו, מ"מ פשוט לחז"ל שלא הקפידה תורה בכך, כמבואר.

ו. ובשו"ת הרא"ש כלל י"ט סימן ו' כתב "ודע כי נראה לי שחז"ל קבעו זמן להכשיר כלי הבלוע יין נסך על עירוי שלשה ימים. ובכל מעת לעת יערה המים הראשונים וישים אחרים. וכן שיערו חכמים שבכ"ד שעות פעלו המים פעולתם ושוב לא יועילו המים להכשיר הכלי. הילכך בכל מעת לעת יכוין בדעתו לערות מים ראשונים, ואם לא יוכל לצמצם ברגע אחד לא ניתנה תורה למלאכי השרת".

וגם בדבריו מפורש כדברינו דהלא יכול לשהותו עד שודאי יעבור מעל"ע, אלא שלא חייבוהו בכך וסומך על השערת הדעת שעבר מעל"ע.

ז. ובבדק הבית להרא"ה (בית ג' שער ג', ע"ט ע"א) דחה את דברי הרשב"א לגבי תרנגולת שמהבהבין אותה באש שאסור להניחה בכדי שיחם הלב והכבד וכתב "ואין אנו יורדין לדקדוקין אלו שאין להם שיעור ואין אדם יכול לעמוד עליהם ולא ניתנה תורה למלאכי השרת".

ח. והוסיף לחלוק על רבינו הרשב"א בסגנון זה לגבי שפוד שצולין בו בשר (בית ד' שער ד', ל"ו ע"ב) שכתב הרשב"א דהשפוד נאסר על ידי בליעת דם "ולפיכך אין אדם רשאי להשהות הצלי על גבי השפוד ואפילו רגע אחד אלא תיכף שמוציאו מן האור שולף הבשר מעל השפוד".

וכתב הרא"ה "ואני אומר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ומוטב לחכמים שיאסרו צלי ולא להביא מכשולות אלו".

ט. ובהלכות נדה סימן קפ"ז סק"י כתב הש"ך בשם משאת בנימין דאעפ"י שכתוב בשו"ע (שם סעיף ב') לגבי רואה מחמת תשמיש שצריכה היא לבדוק עד מקום שהשמש דש לא ניתנה תורה למלאכי השרת ודי כשהיא בודקת בעומק אותו מקום.

ואף דפשוט דיש יכולת לבדוק עד מקום שהשמש דש שהרי כך כתבו הראשונים, ואף אם אצבעותיה קצרות יכולה היא לבדוק ע"י נשים אחרות, מ"מ כתבו המשאת בנימין והש"ך אף בזה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ולא מסתבר שהחמירה תורה כולי האי.

י. ובאמת כבר נחלקו הפוסקים בכל עיקר בדיקת שבעה נקיים דהטור בסימן קצ"ו כתב שבין בהפסק טהרה ובין בבדיקות ז"נ צריכה לבדוק "עד מקום שאבר התשמיש מגיע, ואם לא עשתה כן לא הוי אלא קינוח בעלמא ולא יצאה ידי בדיקה". והבית יוסף פקפק בזה מאד וכתב "וזכורני כי בנערותי ראיתי זקנים שהיו מגמגמים על בדיקה זו שכתב רבינו, לומר שהוא דבר שאי אפשר לעשות. אח"כ בא לידי כתבי מוה"ר אוסרלין (תרומת הדשן) וכתוב שם (ח"ב סימן ע"ח) כלשון הזה הא דבדיקת אשה בז' נקיים עד מקום שהשמש דש כבר שמעתי מדקדקים בזה, אך שאר החיבורים לא כתבו רק בדיקה יפה לחורין ולסדקין, וכיון דאי אפשר לנשים כולי האי אין להחמיר עליהן ביותר והנח להם לישראל וכו'".

והבית יוסף נסתפק בכונת תרוה"ד בסוף דבריו, אם כונתו למה שאמרו במס' שבת (קמ"ח ע"ב) "הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין", או שמא כונתו למ"ש בפסחים (ס"ו ע"א) "הנח להם לישראל, אם לא נביאים הם בני נביאים הם". וכתב דנפ"מ לבעל נפש אם צריך ליזהר בבדיקה עד מקום שהשמש דש, עי"ש.

הרי לן שנחלקו בבדיקות אלה האם צריך לטרוח ולבדוק עד עומק המקום שהשמש דש, או שמא די בכל אשה הבודקת היטב בחורין ובסדקין ואין להחמיר כולי האי, ואפשר דאף בעל נפש ל"צ להחמיר בזה.

יא. וכבר הקלו בבתולה הבודקת לפני נישואיה שתבדוק בדיקה מועטת שלא תקלקל עצמה, כידוע. ונראה פשוט דאף שבסוגיא זו דבדיקת ז"נ לא מצינו לשון זו ד"לא ניתנה תורה למלאכי השרת", מ"מ היינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב, ויסוד הדבר שבמקומות הרבה חזינן בדברי קדמונינו דמסתבר שלא החמירה תורה בדברים שקשה לעמוד בזה, ודרכיה דרכי נועם כתיב.

יב. וכבר הבאתי לעיל מה שאמרו בנדה (כ' ע"ב) לגבי מראות הדם דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. וביאור הלכה זו פשוט דאף דאפשר דאכן מראות הדמים משתנים, ואפשר דמראה זה פסול היה ונשתנה מראהו לטובה, מ"מ כך הוא דין התורה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, דאל"כ אי אפשר וכי איך נדע מה לפנים ומה לאחור.

ומכל זה למדנו דרך רבותינו עמודי התורה וההוראה, מימות חז"ל עד לגדולי הפוסקים דלעולם סומך אדם על בדיקה כדרכו של עולם. וכך נראה גם בני"ד, דלאחר שבדק כמיטב יכולתו ולא מצא תולעים ופשפש ולא מצא, אינו צריך לחשוש שמא יש אחרים הרואים טוב ממנו והם היו מוצאים מה שלא מצא הוא.

ומה שהביא משו"ת חת"ס או"ח סימן קל"ב, אדרבה בדבריו מבואר להדיא כדברינו שהרי כתב דאין לסמוך בבדיקת החסא על חלושי ראות אלא על שראייתו בריאה, הרי לן דרק על מי שאין ראייתו טובה אין לסמוך אך פשוט דאדם בינוני שאין ריעותא בחוש הראיה שלו יש לסמוך על בדיקתו, וז"פ.

ד

בתולעים קטנים

אמנם לגבי עצם השאלה בתולעים קטנים מאד שקשה להבחין בהם, ודאי צריך לבדוק כמיטב יכולת הראיה שלנו ולהבטיח שאין כאן תולעים, וכל תולעת הנראית לעין גם אם תהיה קטנה מאד וגם אם קשה להבחין בה אסורה מה"ת.

וכך מפורש בסוכה י"ח ע"א לגבי "אברומא", והם מין דגים קטנים שאין השרצים ניכרים בהם כדפרש"י שם, ואסרום שם חז"ל במקום פלוני כיון שהנהר מלא תולעים "ומרוב קוטנם אין יכול להפרישם שאינן ניכרים" כמבואר ברש"י. הרי לן דאף שרצים שאינם ניכרים מחמת קוטנם, מ"מ אסורים.

ולכאורה יש לדחות את דברי כל האחרונים הנ"ל שכתבו דשרצים שא"א לראותם מחמת קטנם אין בהם איסור מדברי רש"י אלה. אך באמת נראה פשוט דכיון דיסוד זה שכתבו האחרונים פשוט כל כך עד שא"א כלל לפקפק בו, צריך לפרש את דברי רש"י דודאי ופשוט דשרצים אלה נראים לעיניים, אלא שקשה לראותם מחמת קוטנם והיותם דומים לבשר הדג ומשו"ה א"א להפרישם.

ועכ"פ פשוט דאף שרצים זעירים שא"א להפרישם וקשה לראותם אסורים.

ועיין עוד בכנסת הגדולה יו"ד (סימן פ"ד הגהות על ב"י ס"ק ס"ב) שכתב וז"ל "שאין נראין אלא לאחר שליקתן כו', ל"ד אלא הוא הדין אחר חביטתן כאשר ראיתי בעין בירק שקורין פעטרישק"א בלע"ז, וכן בירק שקורין קאפיר שאין רואין עליו שום תולעת, חובטין אותו על בגד שחור נופלים ממנו תולעים עד אין מספר, והתולעים גם כן ירוקים ואינם נראין על הירקות רק על הבגד שחור, לכן בעל נפש יבדוק כל הירקות מקודם".

ומבואר מדבריו דיש שאין השרצים והתולעים ניכרים אלא ע"י חבטה, ורק כך יוצאים התולעים מן החורין והסדקין של ירקות אלה, וכל כה"ג אסור לאוכלן אלא ע"י בדיקה זו.

אך נראה דאין זה אלא כאשר ידוע שמים אלה או ירקות אלה יש בהם שרצים, וזו הדרך להפרישם ולבררן, אבל כשיש ספק אם בכלל יש תולעים, אין לנו אלא מה שהעין רואה, ומה שאין העין הבינוני רואה אין האוזן שומעת ואין צריך לחשוש לו.

ה

בתופעות נוספות שאינן ניכרות אלא ע"י אמצעים מלאכותיים

והנה באגרות משה הרחיב יסוד זה שכתבו האחרונים לגבי תולעים שאינם נראים לעין אלא ע"י אמצעים מלאכותיים, לתחומים נוספים ואף בהם כתב דכל תופעה שאין האדם יכול לבחון אלא באמצעים טכנולוגיים אין לה כל משמעות בהלכה. ולענ"ד יש לדון טובא בדבריו, ונבאר:

א. באג"מ (יו"ד ח"ב סימן קמ"ו) דן לגבי אדם שהפסיק לנשום ולא מרגישים בו דופק הלב ונקט דבעצם היה ראוי לדון שדינו כמת דאף אם במכשירים רפואיים רואים שעדיין הלב פועם אין זה כלום, דכיון שאין רואים כל פעילות לבבית ללא מכשירים, הרי זה מבחינת ההלכה כאילו לבו הפסיק לפעום ושוב אין נשמה באפו, אלא שמ"מ פסק שדינו כחי מטעם אחר, שהרי במס' שמחות (פ"ח ה"א) אמרו "פוקדין על המתים עד ג' ימים, ומעשה שפקדו אחד וחי כ"ה שנים". אלא שסומכין על הרוב שאם אין רואים בו נשימה מסתמא מת, אבל זה שמכשירים מראים שלבו דופק יצא מן הרוב וצריך לחשוש שחי הוא, עי"ש. ונמצא לדברי האג"מ שהוא נידון כחי מחמת הספק.

אך לענ"ד נראה פשוט שאדם זה דינו כחי לכל דבר וההורגו חייב מיתה, ומה שדימה האג"מ לתולעים קטנים נראה שאין הנידון דומה לראיה כלל, דשאני איסור תולעים דא"א שתאסור תורה מה שאין ביד האדם להיזהר ממנו, וע"כ דמה שאינו נראה אינו בכלל שרץ, ואין בזה כל תימה דאטו אבק האויר וחול הים שרצים המה, (ואף במדע המודרני מבחינים בין מיקרו אורגניזם (micro organism) ובין חרקים (insects), ולאו בחדא מחתא מחתינן), אבל לגבי חיותו של אדם אם דין התורה הוא שכל שהלב פועם הוי חי, אין כלל נפ"מ בדרך שיודעים אנו שהלב פועם. ואין לדחות דא"א שתתיר תורה לקבור אדם ועדיין חי הוא, וע"כ דפעימות שאינן נבחנות אלא ע"י מיכשור מודרני ע"כ לא פעימות לב הן ואין להן כל משמעות לפי ההלכה, דכבר כתבתי במקום אחר דאין ההלכה מגדירה כלל את עצם החיים, דשערי מוות לא נגלו לאדם, ואין ההלכה עוסקת אלא בסימני המות, ומאיזה שלב מניחים אנו שהאדם מת, ובזה גילו חז"ל דכל שאין האדם נושם מניחים אנו שהלב הפסיק לפעום ומותר לנו להניח שמת הוא, ומשו"כ מסתבר דכל ששוב יודעים אנו שהלב עדיין ממשיך לפעום חי הוא, ואין בזה כל תימה.

ב. ועוד הניף ידו באגרות משה אבן העזר (ח"ג סימן ל"ג) לגבי מי שאינו שומע אלא ע"י מכשיר שמיעה אם הוא כחרש שדינו כשוטה כיון שאינו שומע באופן טבעי, או שמא דינו כפקח כיון דמ"מ שומע הוא, וכתב הגאון דכיון דאינו שומע אלא ע"י מכשיר שמיעה, הוי כחרש גמור לכל דבר.

ויסוד דבריו השתית על דברי האחרונים הנ"ל דכל שאין העין רואה בו כל איסור, ומזה דן דה"ה לגבי חרש דכיון שאינו שומע אלא ע"י מכשיר דינו כחרש לכל דבר. ואין זה דומה לדברי הפרי חדש דחרש השומע ע"י חצוצרה אינו חרש אלא פקח לכל דבר, דשאני חצוצרה שאינה דבר מחודש, עי"ש.

אלא שמטעם אחר הסיק למעשה שדינו כפקח, דכל הסיבה שחרש דינו כשוטה אינו אלא משום שאין לו כל התחברות עם בני אדם, אבל זה ששומע ע"י מכשיר שמיעה ולמעשה מתקשר עם בני האדם דינו כפקח, עי"ש.

ולענ"ד יש לדון טובא בכל דבריו.

דמה שכתב דאף שדינו כמי שאינו שומע כלל מ"מ כיון שמתחבר הוא עם בנ"א דינו כפקח לאו הלכתא פסיקתא היא, דא"כ ה"ה בחרש שאינו שומע ואינו מדבר ומתקשר עם בנ"א בשפת חרשים ע"י תנועת ידים ואצבעות, או חרש שלמד לקרוא שפת שפתיים, וכבר האריכו האחרונים בשאלה אם חרש שלמד בבית ספר לחרשים ובר דעת הוא ומתפקד כאחד האדם אם דינו כשוטה והארכתי בזה במקום אחר. ולפי"ד האג"מ דין חרש השומע במכשיר שמיעה ככל הני, אך לענ"ד פשוט דעדיף מהם, ואף מי שאומר שדין אלה כשוטים, יודה שהשומע ע"י מכשיר שמיעה אין דינו כחרש כלל.

וגם מה שכתב לחלק בין חצוצרה למכשיר שמיעה לא הבנתי, דמה בין זה לזה, הלא גם חצוצרה לא מצינו בטבע, אלא שהחצוצרה הומצאה ע"י בני אדם לפני אלף שנה ומכשיר השמיעה לפני מאה שנים, ומה בין זה לזה.

אלא נראה פשוט דכיון שמ"מ שומע הוא דינו כפקח לכל דבר, ואין זה דומה כלל להא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת דכל השאלה היא אם אדם זה שומע או לא, וכיון שהוא שומע דינו כפקח.

ודומה הדבר בעיני לאדם שלולי מכשיר רפואי מודרני היה מת מחוליו, ועשו לו ניתוח בכלים מודרניים אטו נאמר שמת הוא כיון שלולי המיכשור המודרני היה מת ואין ההלכה מכירה במכשירים חדשים מעשי ידי אדם, אתמהה. וכן הדבר הזה, כיון שמ"מ שומע הוא דינו כפקח לכל דבר.

ואין זה ענין כלל למה שכתבתי במק"א דמי ששומע מקרא מגילה ע"י מכשיר שמיעה לא יצא ידי חובתו, דהתם לא שמע קול הקורא אלא קול המכשיר שאינו אלא מעין שיחזור מלאכותי של קול האדם, אך לגבי דין חרש אין בין זה לזה ולא כלום כיון שמ"מ שומע הוא.

ודו"ק בכ"ז כי לענ"ד הדברים נכונים וברורים.

[שו"ת מנחת אשר ח"א סימן מ"א]

 

 

מסמך גאולה לגאולה

"קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר שני... דתניא קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: אין קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון... בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי - מסתבר טעמא, דאין מעבירין על המצות, אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא? - אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף" (מגילה ו' ע"ב).

ויש לעיין בעיקר סברא זו מה ענין יש להסמיך גאולה לגאולה, וביותר יש לעיין בזה דהרי להלכה קיי"ל דסברא זו גדולה ממה דקיי"ל בכל מקום דאין מעבירין על המצוות.

ונראה לבאר עפ"י הידוע דשני גדרים ושתי בחינות יש בנסים וכמבואר בדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא, הניסים הגלויים והנסים הנסתרים.

וכך כתב רבינו הרמב"ן (שם פרק י"ג פסוק ט"ז):

"מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם".

ולמדנו מדבריו דכל תכליתן של הנסים הגלויים אינה אלא כדי שנלמד מתוכם על הנסים הנסתרים שהם יסוד כל התורה כולה.

וזה עיקר הנסיון לאורך הגלות בעיתות וזמנים של הסתר פנים שבהם אין אנו זוכים לגילוי שכינה בנסים שהם למעלה מדרך הטבע, להרגיש ולהשכיל ולהבין שחסדיו ית"ש חופפים עלינו ואופפים אותנו בכל יום תמיד.

אך יסוד זה שתי פנים לו, כמראה הבזק רצוא ושוב, מן הנסים הגדולים והמפרסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, אך מאידך רק לכשנאמין בנסים הנסתרים ורק אם לאורך הגלות נתחזק בבטחון, באמונה שלימה ונצפה לקץ הימין בגילוי שכינה ולניסים גלויים, נזכה לנסים גדולים ומפורסמים.

וכמו שאמרו בילקוט שמעוני (פר' בשלח רמז ר"מ):

"וכן אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמונה שנאמר אתי מלבנון כלה וגו'".

ולכן ראו חכמים להסמיך גאולה לגאולה ולהסמיך פורים לפסח, כי בפורים מתחזקים אנו בבטחון בנסים הנסתרים ומתוך אמונה זו מצפים אנו לראות בהתגשמות ההבטחה הנבואית (מיכה ז' ט"ו):

"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" בביאת גואל צדק בב"א.