בהנהגת בית הדין כלפי בעלי הדין

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (א' ט"ז)

 

הנה נשאלתי פעמים רבות על ידי דיינים ואבות בתי הדין היושבים על מדין על האופן הראוי בניהול הדיון, באיזו מדה ראוי לדיין להתערב ולנהל את הדיון ובאיזו מדה יש לו לאפשר לבעלי הדין ולבאי כוחם להתגושש ולהתעמת זה עם זה מתי לאחוז בפלך השתיקה ומתי הוא עת לדבר, והנני מבאר בזה את מה שהבנתי מדברי חכמים וחידותם, ואת הנהגתנו בבית הדין שבו עומדים אנו לשרת את עם ה'.

 

 

א

עת לחשות ועת לדבר

כתב בשו"ע סי' ע"ה ס"א "התובע את חבירו בב"ד מנה לי בידך בית דין אומרים לו ברר דבריך ממה חייב לך הלוית אותו או הפקדת בידו או הזיק ממונך שאפשר שהוא חושב שחייב לו ואינו חייב לו וכן הנתבע אם משיב אין לך בידי כלום או איני חייב לך כלום צריך לברר דבריו דשמא טועה הוא וסובר שאינו חייב לו והוא חייב לו ואפילו היה חכם גדול אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אתה חייב לו", ומקור הלכה זו מדברי הרמב"ם פ"ו ה"א מטוען ונטען.

אמנם הטור שם כתב "וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה שאין אדם צריך לברר לא פרעון מתי פרעו ובמה פרעו ולא הלואה היאך הלוה ומתי הלוה ומיהו הכל לפי הענין להוציא דין לאמיתו שאם יראה לדיין שבאין ברמאות יש לו לחפש ולפשפש בין בטענת התובע בין בטענת הנתבע כדי להוציא הדין לאמיתו" ודברי הרא"ש מפורשים בשו"ת כלל ע' סי' ד' ובשבועות פ"ו סי' י"ח עי"ש. הרי לן שנחלקו הרמב"ם והרא"ש באיזו מדה על בית הדין להתערב בהצגת טיעוניהם של בעלי הדין ובעוד שלדעת הרמב"ם על ביה"ד לדרוש במפגיע לפרש את דבריהם ולהרחיבם כדי שתצא האמת לאמיתה, לדעת הרא"ש זכותם של בעלי הדין לגלות טפח ולכסות טפחיים והדיינים ידונו ויכריעו לפי הטענות שהוצגו לפניהם. ובשו"ע הכריע בזה כשיטת הרמב"ם.

ולכאורה סתרו הרמב"ם והרא"ש את דרכיהם דהנה כתב הרמב"ם בפכ"א מהל' סנהדרין הלכה י' "מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין שנאמר מדבר שקר תרחק אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק ולא ילמד אחד מבעלי דינין טענה כלל אפילו הביא עד אחד לא יאמר לו אין מקבלין עד אחד אלא יאמר לנטען הרי זה העיד עליך הלואי שיודה ויאמר אמת העיד עד שיטעון הוא ויאמר עד אחד הוא ואינו נאמן עלי וכל כל כיוצא בזה" ובהלכה י"א הוסיף הרמב"ם "ראה הדיין זכות לאחד מהם ובעל הדין מבקש לאמרם ואינו יודע לחבר דברים או שראה עצמו מצטער להציל עצמו בטענות אמת ומפני החמה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחילת הדבר משום פתח פיך לאלם וצריך להתיישב בדבר זה שלא יהא כעורכי הדיינים ע"כ"

והטור שם בסי' י"ז כתב "ואינו משמע כן בירושלמי דגרסינן התם רב הונא כי הוה חזי זכו לחד בר נש והוא לא הוה ידע פתח ליה על שם פתח פיך לאלם וא"א הרא"ש ז"ל הביאה בפסקיו".

הרי שלדעת הרמב"ם אין לו לדיין להתערב בדיון ואסור לו להעלות שום טענה, ורק כשהוא רואה שאחד הצדדים מתקשה לבטא את עצמו ואין בידו להסביר את טענתו מותר לו לדיין לתומכו ולפתוח פה לאלם, אך לדעת הטור על הדיין אף להעלות טענות שלא עלו בדעת בעלי הדין.

והטור הסתמך על המבואר בירושלמי (סנהדרין י"ז ע"ב) "רב הונא כד הוה ידע זכו לבר נש בדינא ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה על שם פתח פיך לאלם" אמנם בפני משה פירש שם "ולא הוה ידע ליה – לגמור הדברים ולא היה מסודרין בפיו אז פתח לו שמא כך דעתך לומר", ונראה בעליל שפירש את דברי הירושלמי לפי שיטת הרמב"ם.

ולכאורה סתרו הרמב"ם והרא"ש את גישתם, דלגבי הדרישה מבעל הדין לפרש טענותיהם, דעת הרמב"ם דעל הדיין להתערב ולדרוש מבעה"ד לפרש ולדעת הרא"ש עליו לחשות, ולגבי העלאת טיעונים חדשים דעת הרמב"ם שעל ביה"ד לחשות ולדעת הטור עליהם לדבר.

ובשו"ע פסק כדברי הרמב"ם גם בסי' י"ז ס"ט וגם בסי' ע"ה ס"א, וצ"ב בהבנת הדברים ביסודם.

ועוד בו שלישיה, הנה כתב הטור בשם הרמ"ה בסימן מ"ב ס"ג "ולפיכך כשיבא השטר לפני הדיין צריך לעיין בכל אותיותיו ולדמות אות לאות ואם רואה בו שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטב ואם צריך לכוף בעלי השטר ולהכותו יעשה כדי שיצא הדין לאמתו ומסתברא דה"מ היכא דאתי לאפוקי מיורשין ומלקוחות דקי"ל טוענים ליורשים וללוקח אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ומנותן גופייהו ולא קא טעין נתבע דשייכא בההיא ריעותא דאשתכח בשטרא לא טענינן ליה אנן ע"כ ונ"ל שאפילו אם לא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון כדי להוציא הדין לאמתו", הרי שנחלקו הטור והרמ"ה, לדעת הטור על הדיין לבדוק את השטר ולחקור את המוציאו לגבי כשרותו, והרמ"ה נקט דאל לו לדיין לערער על שטר ולהטיל בו ריעותא ודופי, ובשו"ע כתב את שיטת הטור בסתמא ושוב כתב את שיטת הרמ"ה כי"א, וידוע הכלל בכגון דא דעיקר דעתו כשיטה הראשונה, הרי לן בהלכה זו שדעת הטור שעל הדיין לגלות מעורבות ולהעלות מיוזמתו ערעור ופקפוק על כשרות השטר, והדברים מתיישבים עם שיטתו שבסי' י"ז, אך השו"ע לכאורה סתר את דבריו דבסי' י"ז נקט כשיטת הרמב"ם דאין הדיין מעלה טענות לטובת אחד מהצדדים ובסי' מ"ב נקט כשיטת הטור דהדיין מיוזמתו מפקפק בשטר ומערער עליו.

והנראה ברור בכ"ז שאין לדמות מילתא למילתא ולאו בחדא מחתא מחתינן לכל הני הלכתא, ושלשה נידונים יש כאן, ונבאר.

הנה יש להבחין בין שלשה ענינים שונים, טענות בעלי הדין, דברי העדים והשטרות, טענות אפשריות שלא טענו הצדדים.

א' לגבי טענות בעלי הדין, לדעת הרמב"ם והשו"ע על הדיין לדרוש משני הצדדים ללא משוא פנים לפרש דבריהם כדי שתצא הדין לאמיתו, ואין בזה שום התערבות במהלך הדיון אלא מיצוי הדין בשלימותו, והרי ביארו בבהירות התועלת שבהרחבת טענותיהם של בעלי הדין דשמא טעות בפיהם ואף לפי דבריהם הם, שמא טועים הם בתוצאת הדין.

ולדעת הרא"ש זכותו של בעה"ד לסדר טענותיו כפי הנראה לו, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ואזניו שומעות וזה מיסודות הלכות טוען ונטען, שבעלי הדין הם הזכאים להציג טענותיהם בדרך הנראית להם אא"כ יש חשש רמאות, אבל כשיש חשש רמאות מודה אף הרא"ש שעל הבי"ד לחקור את בעלי הדין ולדרוש מהם להאריך במקום שלא אמרו לקצר, אלא שלדעת הרמב"ם לא משום חשש שקר ורמאות אומרים לבעה"ד פרש דבריך אלא כדי למצות את טענות הצדדים ולעמוד על מציאות הדברים כהוייתם ולהוציא את הדין לאמיתו כמבואר.

ב' לגבי טענות נוספות שלא הועלו על ידי בעלי הדין, דעת הרמב"ם והשו"ע שאין לו לדיין להעלות שום טענה, והוא מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ה מ"ח) שאסור לדיין להיות כעורכי הדיינים, ויסוד הלכה זו, העקרון שהדיין צריך להיות נקי לחלוטין, ולא לנטות לצד זה או אחר, ואף כשהוא רואה שיש לאחד הצדדים טענה אלימתא, והוא משום מה אינו טוען טענה זו, ואפשר שיצא חייב ולא זכאי, מ"מ עקרון נקיון כפיהם של הדיינים גובר על מיצוי הדין ואסור לו לדיין לפתוח פה לצד כל שהוא.

ובנקודה זו חולק הרא"ש, דלדעתו גוברת החובה להוציא דין אמת לאמיתו על עקרון נקיון הכפים, ואף זה בכלל פתח פיך לאלם הוא וכדמשמע מפשטות דברי הירושלמי הנ"ל.

ג' ולגבי פקפוק על כשרות השטר, נראה דעת הטור והשו"ע, דהנה זה פשוט שלפי משפט התורה על בית הדין מוטל לחקור את העדים ולא כנהוג במשפט העמים שעורכי הדין של הצדדים חוקרים את עדי הצד שכנגד, ומקרא מלא דבר הכתוב ודרשת וחקרת היטב, וכן מבואר במשנה סנהדרין ל"ז ע"א "שמא אי אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה וחקירה" וכ"ה שם מ' ע"א, וז"פ. ולשיטת הטור דין השטר כדין העדים, שהרי כל תוקף השטר אינו אלא ראיה מכח העדים החתומים בו ודין השטר כדין עדים, אמנם לדעת הרמ"ה כיון שעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרו בבי"ד שוב אין על הבי"ד לפקפק על כשרות השטר אם לא שהנתבע טוען מזויף הוא דאז על התובע לקיימו.

ונראה עוד דאף שאין הדיין מעלה טענות שלא הועלו ע"י בעלי הדין מ"מ מוטל עליו לבדוק עד תכלית את הראיות שהוצגו לפניו ובפרט כשהוא רואה ריעותא בשטר, ואין זה דומה כלל לטענה חדשה, וכז"פ.

ועכ"פ נתבאר דג' ענינים שונים יש כאן וכל ענין דנינן בו לגופו.

 

ב

והנה אף שבשו"ע סי' י"ז נפסקה הלכה כהרמב"ם דאין הדיין פותח פיו של בעה"ד אלא של אלם בלבד שמתקשה להציג טענתו, יש בזה כמה יוצאים מן הכלל.

א' מבואר (בב"ב כ"ג ע"א, גיטין נ"ח ע"א) שטענינן ליורשים וללקוחות, דכיון שאין הם יודעים בעניני מורישיהם ומוכריהם אף זה בכלל פתח פיך לאלם.

(וצריך עיון לכאורה במה שכתב בספר החינוך במצוה ס"ה דהא דטענינן ליורשים הוא משום מצות התורה שלא לענות יתום, וקשה דהרי טוענים גם ללוקח, וע"כ דטעם הדברים דכאלמים הם ופתח פיך לאלם אמרינן. אמנם כבר כתב רש"י (שמות כ"ב כ"א) דלאו דוקא יתום ואלמנה אלא ה"ה כל אדם, אך מדברי החינוך שם מבואר דאין הלאו הזה אמור אלא ביתום ואלמנה ממש וא"כ תבריה החינוך לגזיזיה. (וכבר נחלקו בזה תנאי במכילתא משפטים י"ח עי"ש).

ועובדא אתי קדמנא לבי דינא בבעל דין פגוע ראש שדעתו היתה מוגבלת והבנתו לקתה בחסר, וראינו חובה לעצמנו לטעון קצת במקומו, ואף זאת משום פתח פיך לאלם.

ב' כתב בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' פ"ז (והביאו הפתחי תשובה סי' י"ז ס"ק י"ד) דאף שנפסקה הלכה דאין הבי"ד טוען במקום שאין בעה"ד טוענים מ"מ כל שטענתו קרובה טוענים לו, וביאר כך את המבואר בסי' ס"ז סל"ג דאומרים ללוה דילמא פרוזבול היה לך ואבד, ובאמת כבר כתב הרשב"א בשו"ת ח"ב סי' שצ"ג וז"ל "ומ"מ פעמים יש שאפילו בי"ד טוענין בשבילו כגון שאמרו פתח פיך לאלם כל שבי"ד מכירין שאינו נמנע מלטעון כן אלא ממיעוט ידיעתו ובדבר קרוב לפי ראות הבי"ד שהיה כן, כמ"ש שמא פרוזבול היה לך ואבד, ומכאן בי"ד דן בכל מה שיראה בעיניו שהוא אמת שלא דברה תורה השלמה והאמיתית רק בדרכי האמת" עי"ש.

 

 

 

ג

והנה המגיד משנה בפ"ו מטו"נ ה"א והסמ"ע בסי' ע"ה סק"א כתבו מקור לדברי הרמב"ם והשו"ע שבי"ד אומרים לבעלי הדין לפרש דבריהם ממה שמצינו כן בעדים (סנהדרין כ"ט ע"א) שבי"ד אומרים לעד "כיצד זה חייב לזה" וה"ה לבעל דין עי"ש.

וצ"ע, דנראה לכאורה דמה שעדים צריכים לפרש דבריהם אינו כדי לברר את אמיתת הדברים בלבד, אלא משום דאין תורת עדות כלל אלא כאשר מעידים על מעשה שהיה ולא כאשר מעידים הם על עצם החיוב, וזה משמעות הכתוב "על פי שנים עדים יקום דבר", דאין העדים מעידים אלא על מה שראו עיניהם ואזניהם שמעו ולבי"ד תוצאות הדין לקבוע חיוב או פטור, וכך נראה כונת רש"י בריש מסכת מכות "מעידין אנו על איש פלוני שהוא בן גרושה" וכתב רש"י "בפנינו נתגרשה אמו" ונראה בכונתו דבאמת אין עדים יכולים "פלוני חלל הוא" דאין עדים מעידין על הדין אלא על מעשה שהיה.

אמנם הפנ"י שם כתב בכונת רש"י דאם לא יעידו אלא שפלוני חלל א"א להזימם בעמנו הייתם במקום אחר, ומשמע מדבריו דמצד עצם תוקף העדות יכולים הם להעיד גם על עצם החללות, וגם מדברי המ"מ והסמ"ע הנ"ל משמע כן, דאל"כ אין ללמוד בעל דין מעדים כנ"ל, ודו"ק בכ"ז.

ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו (א' ט"ז)

 

הנה נשאלתי פעמים רבות על ידי דיינים ואבות בתי הדין היושבים על מדין על האופן הראוי בניהול הדיון, באיזו מדה ראוי לדיין להתערב ולנהל את הדיון ובאיזו מדה יש לו לאפשר לבעלי הדין ולבאי כוחם להתגושש ולהתעמת זה עם זה מתי לאחוז בפלך השתיקה ומתי הוא עת לדבר, והנני מבאר בזה את מה שהבנתי מדברי חכמים וחידותם, ואת הנהגתנו בבית הדין שבו עומדים אנו לשרת את עם ה'.

 

 

א

עת לחשות ועת לדבר

כתב בשו"ע סי' ע"ה ס"א "התובע את חבירו בב"ד מנה לי בידך בית דין אומרים לו ברר דבריך ממה חייב לך הלוית אותו או הפקדת בידו או הזיק ממונך שאפשר שהוא חושב שחייב לו ואינו חייב לו וכן הנתבע אם משיב אין לך בידי כלום או איני חייב לך כלום צריך לברר דבריו דשמא טועה הוא וסובר שאינו חייב לו והוא חייב לו ואפילו היה חכם גדול אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אתה חייב לו", ומקור הלכה זו מדברי הרמב"ם פ"ו ה"א מטוען ונטען.

אמנם הטור שם כתב "וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה שאין אדם צריך לברר לא פרעון מתי פרעו ובמה פרעו ולא הלואה היאך הלוה ומתי הלוה ומיהו הכל לפי הענין להוציא דין לאמיתו שאם יראה לדיין שבאין ברמאות יש לו לחפש ולפשפש בין בטענת התובע בין בטענת הנתבע כדי להוציא הדין לאמיתו" ודברי הרא"ש מפורשים בשו"ת כלל ע' סי' ד' ובשבועות פ"ו סי' י"ח עי"ש. הרי לן שנחלקו הרמב"ם והרא"ש באיזו מדה על בית הדין להתערב בהצגת טיעוניהם של בעלי הדין ובעוד שלדעת הרמב"ם על ביה"ד לדרוש במפגיע לפרש את דבריהם ולהרחיבם כדי שתצא האמת לאמיתה, לדעת הרא"ש זכותם של בעלי הדין לגלות טפח ולכסות טפחיים והדיינים ידונו ויכריעו לפי הטענות שהוצגו לפניהם. ובשו"ע הכריע בזה כשיטת הרמב"ם.

ולכאורה סתרו הרמב"ם והרא"ש את דרכיהם דהנה כתב הרמב"ם בפכ"א מהל' סנהדרין הלכה י' "מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין שנאמר מדבר שקר תרחק אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק ולא ילמד אחד מבעלי דינין טענה כלל אפילו הביא עד אחד לא יאמר לו אין מקבלין עד אחד אלא יאמר לנטען הרי זה העיד עליך הלואי שיודה ויאמר אמת העיד עד שיטעון הוא ויאמר עד אחד הוא ואינו נאמן עלי וכל כל כיוצא בזה" ובהלכה י"א הוסיף הרמב"ם "ראה הדיין זכות לאחד מהם ובעל הדין מבקש לאמרם ואינו יודע לחבר דברים או שראה עצמו מצטער להציל עצמו בטענות אמת ומפני החמה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחילת הדבר משום פתח פיך לאלם וצריך להתיישב בדבר זה שלא יהא כעורכי הדיינים ע"כ"

והטור שם בסי' י"ז כתב "ואינו משמע כן בירושלמי דגרסינן התם רב הונא כי הוה חזי זכו לחד בר נש והוא לא הוה ידע פתח ליה על שם פתח פיך לאלם וא"א הרא"ש ז"ל הביאה בפסקיו".

הרי שלדעת הרמב"ם אין לו לדיין להתערב בדיון ואסור לו להעלות שום טענה, ורק כשהוא רואה שאחד הצדדים מתקשה לבטא את עצמו ואין בידו להסביר את טענתו מותר לו לדיין לתומכו ולפתוח פה לאלם, אך לדעת הטור על הדיין אף להעלות טענות שלא עלו בדעת בעלי הדין.

והטור הסתמך על המבואר בירושלמי (סנהדרין י"ז ע"ב) "רב הונא כד הוה ידע זכו לבר נש בדינא ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה על שם פתח פיך לאלם" אמנם בפני משה פירש שם "ולא הוה ידע ליה – לגמור הדברים ולא היה מסודרין בפיו אז פתח לו שמא כך דעתך לומר", ונראה בעליל שפירש את דברי הירושלמי לפי שיטת הרמב"ם.

ולכאורה סתרו הרמב"ם והרא"ש את גישתם, דלגבי הדרישה מבעל הדין לפרש טענותיהם, דעת הרמב"ם דעל הדיין להתערב ולדרוש מבעה"ד לפרש ולדעת הרא"ש עליו לחשות, ולגבי העלאת טיעונים חדשים דעת הרמב"ם שעל ביה"ד לחשות ולדעת הטור עליהם לדבר.

ובשו"ע פסק כדברי הרמב"ם גם בסי' י"ז ס"ט וגם בסי' ע"ה ס"א, וצ"ב בהבנת הדברים ביסודם.

ועוד בו שלישיה, הנה כתב הטור בשם הרמ"ה בסימן מ"ב ס"ג "ולפיכך כשיבא השטר לפני הדיין צריך לעיין בכל אותיותיו ולדמות אות לאות ואם רואה בו שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטב ואם צריך לכוף בעלי השטר ולהכותו יעשה כדי שיצא הדין לאמתו ומסתברא דה"מ היכא דאתי לאפוקי מיורשין ומלקוחות דקי"ל טוענים ליורשים וללוקח אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ומנותן גופייהו ולא קא טעין נתבע דשייכא בההיא ריעותא דאשתכח בשטרא לא טענינן ליה אנן ע"כ ונ"ל שאפילו אם לא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון כדי להוציא הדין לאמתו", הרי שנחלקו הטור והרמ"ה, לדעת הטור על הדיין לבדוק את השטר ולחקור את המוציאו לגבי כשרותו, והרמ"ה נקט דאל לו לדיין לערער על שטר ולהטיל בו ריעותא ודופי, ובשו"ע כתב את שיטת הטור בסתמא ושוב כתב את שיטת הרמ"ה כי"א, וידוע הכלל בכגון דא דעיקר דעתו כשיטה הראשונה, הרי לן בהלכה זו שדעת הטור שעל הדיין לגלות מעורבות ולהעלות מיוזמתו ערעור ופקפוק על כשרות השטר, והדברים מתיישבים עם שיטתו שבסי' י"ז, אך השו"ע לכאורה סתר את דבריו דבסי' י"ז נקט כשיטת הרמב"ם דאין הדיין מעלה טענות לטובת אחד מהצדדים ובסי' מ"ב נקט כשיטת הטור דהדיין מיוזמתו מפקפק בשטר ומערער עליו.

והנראה ברור בכ"ז שאין לדמות מילתא למילתא ולאו בחדא מחתא מחתינן לכל הני הלכתא, ושלשה נידונים יש כאן, ונבאר.

הנה יש להבחין בין שלשה ענינים שונים, טענות בעלי הדין, דברי העדים והשטרות, טענות אפשריות שלא טענו הצדדים.

א' לגבי טענות בעלי הדין, לדעת הרמב"ם והשו"ע על הדיין לדרוש משני הצדדים ללא משוא פנים לפרש דבריהם כדי שתצא הדין לאמיתו, ואין בזה שום התערבות במהלך הדיון אלא מיצוי הדין בשלימותו, והרי ביארו בבהירות התועלת שבהרחבת טענותיהם של בעלי הדין דשמא טעות בפיהם ואף לפי דבריהם הם, שמא טועים הם בתוצאת הדין.

ולדעת הרא"ש זכותו של בעה"ד לסדר טענותיו כפי הנראה לו, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ואזניו שומעות וזה מיסודות הלכות טוען ונטען, שבעלי הדין הם הזכאים להציג טענותיהם בדרך הנראית להם אא"כ יש חשש רמאות, אבל כשיש חשש רמאות מודה אף הרא"ש שעל הבי"ד לחקור את בעלי הדין ולדרוש מהם להאריך במקום שלא אמרו לקצר, אלא שלדעת הרמב"ם לא משום חשש שקר ורמאות אומרים לבעה"ד פרש דבריך אלא כדי למצות את טענות הצדדים ולעמוד על מציאות הדברים כהוייתם ולהוציא את הדין לאמיתו כמבואר.

ב' לגבי טענות נוספות שלא הועלו על ידי בעלי הדין, דעת הרמב"ם והשו"ע שאין לו לדיין להעלות שום טענה, והוא מה שאמרו חז"ל (אבות פ"ה מ"ח) שאסור לדיין להיות כעורכי הדיינים, ויסוד הלכה זו, העקרון שהדיין צריך להיות נקי לחלוטין, ולא לנטות לצד זה או אחר, ואף כשהוא רואה שיש לאחד הצדדים טענה אלימתא, והוא משום מה אינו טוען טענה זו, ואפשר שיצא חייב ולא זכאי, מ"מ עקרון נקיון כפיהם של הדיינים גובר על מיצוי הדין ואסור לו לדיין לפתוח פה לצד כל שהוא.

ובנקודה זו חולק הרא"ש, דלדעתו גוברת החובה להוציא דין אמת לאמיתו על עקרון נקיון הכפים, ואף זה בכלל פתח פיך לאלם הוא וכדמשמע מפשטות דברי הירושלמי הנ"ל.

ג' ולגבי פקפוק על כשרות השטר, נראה דעת הטור והשו"ע, דהנה זה פשוט שלפי משפט התורה על בית הדין מוטל לחקור את העדים ולא כנהוג במשפט העמים שעורכי הדין של הצדדים חוקרים את עדי הצד שכנגד, ומקרא מלא דבר הכתוב ודרשת וחקרת היטב, וכן מבואר במשנה סנהדרין ל"ז ע"א "שמא אי אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה וחקירה" וכ"ה שם מ' ע"א, וז"פ. ולשיטת הטור דין השטר כדין העדים, שהרי כל תוקף השטר אינו אלא ראיה מכח העדים החתומים בו ודין השטר כדין עדים, אמנם לדעת הרמ"ה כיון שעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרו בבי"ד שוב אין על הבי"ד לפקפק על כשרות השטר אם לא שהנתבע טוען מזויף הוא דאז על התובע לקיימו.

ונראה עוד דאף שאין הדיין מעלה טענות שלא הועלו ע"י בעלי הדין מ"מ מוטל עליו לבדוק עד תכלית את הראיות שהוצגו לפניו ובפרט כשהוא רואה ריעותא בשטר, ואין זה דומה כלל לטענה חדשה, וכז"פ.

ועכ"פ נתבאר דג' ענינים שונים יש כאן וכל ענין דנינן בו לגופו.

 

ב

והנה אף שבשו"ע סי' י"ז נפסקה הלכה כהרמב"ם דאין הדיין פותח פיו של בעה"ד אלא של אלם בלבד שמתקשה להציג טענתו, יש בזה כמה יוצאים מן הכלל.

א' מבואר (בב"ב כ"ג ע"א, גיטין נ"ח ע"א) שטענינן ליורשים וללקוחות, דכיון שאין הם יודעים בעניני מורישיהם ומוכריהם אף זה בכלל פתח פיך לאלם.

(וצריך עיון לכאורה במה שכתב בספר החינוך במצוה ס"ה דהא דטענינן ליורשים הוא משום מצות התורה שלא לענות יתום, וקשה דהרי טוענים גם ללוקח, וע"כ דטעם הדברים דכאלמים הם ופתח פיך לאלם אמרינן. אמנם כבר כתב רש"י (שמות כ"ב כ"א) דלאו דוקא יתום ואלמנה אלא ה"ה כל אדם, אך מדברי החינוך שם מבואר דאין הלאו הזה אמור אלא ביתום ואלמנה ממש וא"כ תבריה החינוך לגזיזיה. (וכבר נחלקו בזה תנאי במכילתא משפטים י"ח עי"ש).

ועובדא אתי קדמנא לבי דינא בבעל דין פגוע ראש שדעתו היתה מוגבלת והבנתו לקתה בחסר, וראינו חובה לעצמנו לטעון קצת במקומו, ואף זאת משום פתח פיך לאלם.

ב' כתב בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' פ"ז (והביאו הפתחי תשובה סי' י"ז ס"ק י"ד) דאף שנפסקה הלכה דאין הבי"ד טוען במקום שאין בעה"ד טוענים מ"מ כל שטענתו קרובה טוענים לו, וביאר כך את המבואר בסי' ס"ז סל"ג דאומרים ללוה דילמא פרוזבול היה לך ואבד, ובאמת כבר כתב הרשב"א בשו"ת ח"ב סי' שצ"ג וז"ל "ומ"מ פעמים יש שאפילו בי"ד טוענין בשבילו כגון שאמרו פתח פיך לאלם כל שבי"ד מכירין שאינו נמנע מלטעון כן אלא ממיעוט ידיעתו ובדבר קרוב לפי ראות הבי"ד שהיה כן, כמ"ש שמא פרוזבול היה לך ואבד, ומכאן בי"ד דן בכל מה שיראה בעיניו שהוא אמת שלא דברה תורה השלמה והאמיתית רק בדרכי האמת" עי"ש.

 

 

 

ג

והנה המגיד משנה בפ"ו מטו"נ ה"א והסמ"ע בסי' ע"ה סק"א כתבו מקור לדברי הרמב"ם והשו"ע שבי"ד אומרים לבעלי הדין לפרש דבריהם ממה שמצינו כן בעדים (סנהדרין כ"ט ע"א) שבי"ד אומרים לעד "כיצד זה חייב לזה" וה"ה לבעל דין עי"ש.

וצ"ע, דנראה לכאורה דמה שעדים צריכים לפרש דבריהם אינו כדי לברר את אמיתת הדברים בלבד, אלא משום דאין תורת עדות כלל אלא כאשר מעידים על מעשה שהיה ולא כאשר מעידים הם על עצם החיוב, וזה משמעות הכתוב "על פי שנים עדים יקום דבר", דאין העדים מעידים אלא על מה שראו עיניהם ואזניהם שמעו ולבי"ד תוצאות הדין לקבוע חיוב או פטור, וכך נראה כונת רש"י בריש מסכת מכות "מעידין אנו על איש פלוני שהוא בן גרושה" וכתב רש"י "בפנינו נתגרשה אמו" ונראה בכונתו דבאמת אין עדים יכולים "פלוני חלל הוא" דאין עדים מעידין על הדין אלא על מעשה שהיה.

אמנם הפנ"י שם כתב בכונת רש"י דאם לא יעידו אלא שפלוני חלל א"א להזימם בעמנו הייתם במקום אחר, ומשמע מדבריו דמצד עצם תוקף העדות יכולים הם להעיד גם על עצם החללות, וגם מדברי המ"מ והסמ"ע הנ"ל משמע כן, דאל"כ אין ללמוד בעל דין מעדים כנ"ל, ודו"ק בכ"ז.