ביומו תתן שכרו (תשע"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

"לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים כ"ד י"ד – ט"ו).

"לא תעשק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא י"ט י"ג).

ובלישנא דקרא מפורש דקרא דויקרא קאי בשכיר יום שמצווים ליתן לו שכרו בלילה והוא שנצטווינו "ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר", וקרא דמשנה תורה מדובר בה בשכיר לילה שמצוה לשלם לו ביום ובו נצטווינו ולא תבוא עליו השמש.

"כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות הללו ועשה משום בל תעשק את רעך ומשום בל תגזל ומשום בל תעשק שכיר עני ומשום בל תלין ומשום ביומו תתן שכרו" (ב"מ קי"א ע"א).

ופרש"י שם דלעולם אינו עובר על חמשה לאוין כחדא, דשכיר יום לחוד ושכיר לילה לחוד, אלא כונת הגמ' דבכבישת שכר שכיר מצינו חמשה שמות ועשה, עי"ש. אך המגיד משנה בהל' שכירות (פי"א הלכה א' – ב') כתב דמסתימת דברי הרמב"ם משמע דס"ל דעובר על כל הני כחדא, עי"ש.

דהנה כתב הרמב"ם (שם):

"מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו שנאמר ביומו תתן שכרו וגו', ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל"ת שנאמר ולא תבוא עליו השמש ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם, אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים חייב ליתן בזמנו ואם איחר לאחר זמן עובר בל"ת... כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו, ועובר בארבע אזהרות ועשה עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ומשום לא תלין פעולת שכיר ומשום לא תבא עליו השמש ומשום ביומו תתן שכרו".

הרי שאין הרמב"ם מחלק בין שכיר יום ושכיר לילה ובכל כובש שכר שכיר כתב דעובר בהני לאוין.

אמנם חידש שם בכסף משנה דשני דינים יש בהלכה זו, ושתי ההלכות שברמב"ם שני דינים המה וכשאמרו שהכובש שכר שכיר עובר בה' לאוין אין זה אלא במי שהחליט בלבו לא לשלם כלל או לצערו ע"י מניעת התשלום, אך מי שמתכוין לשלם אלא שמלין שכר מתוך רשלנות או מכל סיבה אחרת אינו עובר אלא בעשה ול"ת. וכך כתב גם הסמ"ע בחשן משפט (סימן של"ט ס"ק א'), עי"ש.

ב

במהות העבירה

והנה מבואר שם ברמב"ם דאינו לוקה על לאו זה משום דניתן לתשלומין, וכמו שאינו לוקה על לאו דגניבה וגזילה.

ובשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן כ"ו) ובמנחת חינוך (ר"ל) תמהו דאין העבירה אלא במה שלא שילם בזמנו והלין את שכר הפועל, ודבר זה אין לו תשלומין ולמה לא ילקה.

אך נראה מזה דאין עצם האיסור משום שציער את הפועל בהלנת שכרו, אלא עבירה זו מן העבירות הממוניות ומהות האיסור בכבישת ממון חבירו תחת ידו לזמן, ומשל לדבר הגוזל על מנת למיקט או על מנת לשלם דעובר בלא תגזול כמבואר בב"מ (ס"א ע"א) אף שעצם הגזילה אינה אלא לזמן מה. וכן שואל שלא מדעת כגזלן הוא, ואף שלא התכוין לגזול לצמיתות, דכיון דמ"מ משתמש הוא במה שאינו שלו שלא מדעת הבעלים הוי כגזלן, כך גם בכובש ש"ש ואינו משלם לו ביומו, וכיון שעבירת ממון יש כאן ניתן הוא לתשלומין ואינו לוקה, וז"פ.

ג

המשלם לפני זמנו

והנה ראיתי מובא שהחפץ חיים הקפיד שלא לשלם לפועל לפני שגמר מלאכתו, כדי לקיים את מצות העשה דביומו תתן שכרו. ואם נכונים הדברים יש ללמוד מהם דהמשלם לפועל לפני גמר מלאכתו מפסיד שכר מצות עשה זו.

וכך שמעתי שהגרי"ש אלישיב הורה שלא לשלם לנהג מונית לפני גמר הנסיעה מטעם זה, דכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, המשלם לפני גמר הנסיעה אינו מקיים מצוה.

והראוני שהגר"י זילברשטיין שליט"א הורה דאם משלם לנהג אחר שכבר התחיל בנסיעה ונמצא באמצע כביש בין עירוני מקיים את המצוה, כיון שכבר אינו יכול לחזור בו, ואם יחזור בו חייב יהיה לשלם לו כל שכרו כיון שבמקום זה אינו יכול למצוא נוסעים אחרים.

ולענ"ד נראה לפקפק בשתי ההנחות הנ"ל.

דמחד נראה פשוט דכיון ששילם את שכרו ולא איחר לשלם קיים מצות עשה של פריעת שכר שכיר. דלומר שהמקדים לשלם הפסיד מצוה הוי איפכא מסתברא, דהלא במצוות שבין אדם לחבירו ובמצוות שבממון אזלינן בתר טעמא, וכיון שהמשלם בזמנו קיים מצות עשה ק"ו למי שמשלם לפני זמנו.

כך נראה פשוט וברור לענ"ד.

ואת"ל דאינו מקיים מצוה אלא לאחר שכבר חלה עליו חובת תשלומין, אין כלל נפ"מ במה שכבר יצא לדרך, דאם חייב לשלם לנהג אם לא יסע עמו אין זה אלא משום דינא דגרמי ומה זה ענין לתשלום שכר פועל.

ד

תשלום שכר פועל וכבוד שבת

הנה כתב בבאור הלכה (סימן רמ"ב ס"א ד"ה לכבד):

"ואם יש לו רק מעט מעות ובא שכיר לתבוע עבור פעולתו שגמר לו היום [דאם גמרו מאתמול אין עליו רק איסור דבל תשהה וכמבואר בח"מ והוא כשאר בע"ח דעלמא אך בת"ח יש לעיין עיין יומא פ"ז ה"ד ח"ה וכו'] נראה דצריך ליתנם להפועל כדי לקיים מה שכתוב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש אף שעי"ז לא ישאר לו במה לענג השבת או שיפייסנו שיתרצה להמתין עד אחר השבת דחיוב תשלומי שכיר בזמנו הוא מדאורייתא וזה הוי רק מדברי קבלה. ואפילו להפוסקים דזה ג"כ הוי מדאורייתא וכמו שכתבנו במ"ב שם הוי עשה ולא תעשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה [יבמות כ"א] וזה לא מיקרי כתבעו ואין לו דאינו עובר בבל תלין".

הרי לן דנקט דמצות תשלום שכר שכיר דוחה מצות כבוד ועונג שבת, משום דזו דאורייתא וזו מדברי קבלה, ועוד דאין עשה דוחה ל"ת ועשה.

ובמק"א ביארתי דבמצוות שבין אדם לחבירו לא אמרינן עדל"ת דאטו נתיר לגנוב ולגזול כדי לקיים מצות עשה, ומי שאין לו מצה או לולב מותר לו לגנוב משל חבירו כדי לקיים מצותו. ואין לדחות דהוי מצוה הבא בעבירה דאם אכן אמרינן עדל"ת אין כאן עבירה כלל אלא מצוה בלבד.

ועוד יש להעיר דהרי אין זה בעידנא, דבשעה שעובר על בל תלין עדיין אינו מקיים מצות עונג שבת, ואכמ"ל.

ה

ביטול תפלה משום מצוה זו

והנה בליקוטי תורה למרנא הרח"ו פרשת קדושים כתב:

"בענין שכר שכיר, היה מורי זללה"ה נזהר לדבר גוזמא, והיה מתעכב לפעמים מלהתפלל מנחה עד ששילם. ולפעמים מעכב ומאחר תפלת מנחה עד שקיעת החמה, שלא היה בידו מעת מזומנים לפריעת שכר, והיה משלח ומבקש מעות מכאן ומכאן, עד ששילם שכר שכיר, ואח"כ היה מתפלל מנחה. ואומר, איך אתפלל להש"י, ובא מצוה גדולה כזו ולא אקיימנה, ואיך אשא פני להתפלל".

ומבואר מלשונו שהאריה"ק ודאי לא היה מבטל תפלת המנחה משום תשלום שכר שכיר אלא שלפעמים איחר את זמן התפילה (ועיין בשו"ת דברי יציב או"ח סימן ק"י שהוכיח מכאן שלשיטת האר"י מותר להתפלל מנחה לאחר שקיעה"ח, ואכמ"ל). אך כבר כתב היעבץ בסידור בית יעקב (בעזרה קטנה לפני תפלת מנחה אות ט"ו) דע"כ מיירי כאשר השכיר עדיין לא תבע שכרו ואף אם לא היה משלם לו לא היה בזה חטא, אלא דמ"מ היה מהדר במצוה זו וכלשון הרח"ו "איך אתפלל להשי"ת ובאה מצוה גדולה כזו ולא אקיימנה". ואת"ל דמיירי בתבעו פשיטא ומאי קמ"ל, עי"ש.

ובצוואת החיי אדם (נדפסה בסוף ספרו זכרו תורת משה אות כ"ח) הזהיר אף הוא על חומרת מצוה זו וכתב:

"ואפילו כשתצטרך לבטל תפלת מנחה בעבור זה עד שתשיג מעות לסלק לו מוטב שלא תתפלל, כי מאחר שתבע הבעל מלאכה אתה מחוייב לסלק לו ובאם לאו עובר על לאו דלא תעשוק ולא תלין, ולא יהיו דברים אלו קלים בעיניכם כי הם חייכם".

הרי לן להדיא דאם תבעו וכבר נתחייב לתת לו יש אף לבטל את התפלה לחלוטין , דמצוה זו דוחה את מצות התפלה.

אלא שלכאורה יש לתמוה על הח"א דהלא מבואר להדיא בגמ' דאם אין בידו ממה לשלם אינו עובר וכ"ה בשו"ע (שם סעיף י') וכיון שאינו עובר מהי"ת לבטל חיוב התפלה.

אמנם עיין בהגהות הגרעק"א שם שדן דאם בידו שוה כסף שעל ידם יכול הוא לשלם לפועל עובר אף אם אין בידו מעות, ולפי"ז ניחא דמסתמא מיירי במי שיש בו חפצים כל שהם וכלי בית ושאר שו"כ וא"כ עובר בעשה ול"ת, ומצוה זו דוחה את מצות התפלה, כמבואר.

ובשיטה מקובצת (בב"מ שם) כתב בשם הריטב"א דאם יש בידו סחורה העומדת למכירה חייב הוא למכור ולשלם שכר שכיר אף שאין בידו מעות אבל אין מחייבין אותו למכור כלי ביתו, עי"ש.

אמנם חידוש עצום חידש מרן החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"א פ"ט סעיף ז') דאם יש בידו ללוות חייב הוא לעשות כן על מנת לשלם שכר שכיר ביומו. ובנתיב החסד (אות כ"א) ביאר שיטתו בשתי דרכים:

א. לפי המבואר במנחות (מ' ע"א) דבעידנא דריתחא ענשינן על מי שאינו מביא על עצמו חיוב מצות עשה ומשו"כ אמר המלאך לרב קטינא דמי שאינו לובש ציצית צפוי לעונש, וה"ה בני"ד.

ולול"ד יש לפקפק דאין הנידון דומה לראיה, דבנידון דידן התורה פטרתו אם אין בידו מדכתיב "לא תלין פעולת שכיר אתך", ולמדו דרק אם יש בידו. ועוד דכיון שפטור מלטרוח ולהשיג הרי זה כמי שאין בידו כדי צרכי המצוה שפטור מלהוציא יותר מחומש, ומה זה ענין להא דרב קטינא.

ב. ועוד כתב שם הח"ח לדייק מדברי רש"י עה"ת שכתב דלהכי נתנה תורה כל הלילה לשלם לשכיר יום וכל היום לשכיר לילה כדי שיוכל בעה"ב לבקש מעות, הרי שמצוה עליו לבקש מעות.

וכך דייק גם מדברי החינוך (מצוה תקפ"ח) שכתב:

"אבל לא תבעו או שאין לו כלום שיפרע לו אינו עובר, שלא חייב הכתוב אלא בשיש לו בביתו או שיכול לפורעו". הרי דאף אם אין לו בביתו כל שיכול לפרעו ע"י שילווה רובצת עליו חובה לעשות כן, עי"ש.

ומ"מ לפי"ד האהבת חסד מובנת צוואת הח"א שיש לבטל תפלת מנחה כדי לבקש מעות לשלם לשכיר ביומו.

ו

תשלום ש"ש כנגד חייך קודמין

והנה הגר"י ענגיל בספר חוסן יוסף (אות קט"ו) פלפל בשאלה במי שחייב שכר שכיר ושניהם בעל הבית והפועל מהלכין בדרך ויש בידו קיטון של מים דכבר נפסקה הלכה דחייך קודמין לחיי חברך (ב"מ ס"ד ע"א), אמנם בנידון דידן אפשר דכיון שנתחייב הוא לשלם לשכירו שוב חייו של השכיר קודמין לחייך, עי"ש.

אמנם יש לדון דהלא מבואר להדיא דאם אין לו פטור הוא מלשלם לשכירו, ולכאורה פשוט דאין כונת הדברים שהאדם חייב להוציא לחמו מפיו ולרעוב כדי לשלם שכר שכיר, וכאשר אין בידו אלא כדי צרכו אינו עובר, וק"ו הדברים כאשר מדובר בפקו"נ דודאי הוי בכלל "אין לו" ופטור ממצוה זו, ושוב מסתבר לומר חייך קודמין לחיי חברך.

וק"ו הדברים לפי מה שחידש בספר החינוך (מצוה תקפ"ח) דאם ע"י תשלום שכר שכיר יפסיד ממון רב הרי זה כאילו אין בידו לשלם, כך כתב לחדש "לפי הדומה", דק"ו ב"ב של ק"ו דאם ע"י תשלום שכרו יאבד נפשו דהרי זה כאילו אין בידו לשלם, וכ"ז פשוט.

ונראה דה"ה במי שחייב לפרוע חוב לחבירו, דאעפ"י שפריעת בע"ח מצוה, מ"מ אם חייו תלויים לו מנגד אמרינן חייך קודמין לחיי חברך אעפ"י שמחוייב הוא מצד דיני הממונות לפרוע חוב לחבירו.


כי תצא למלחמה על אויבך

"כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלקיך בידך" (כ"א י').

"וע"ד כי תצא למלחמה על אוביך דא איהו יצה"ר דאנן צריכין למיפק לקבליה במלין דאורייתא ולקטרגא ליה וכדין יתמסר בידא דב"נ כמה דאתמר ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו. א"ר שמעון ווי על דא ווי ע"ד תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם [שם ל] דהא יצר הטוב אשתבאי בידיה ואיהו מלך עליה. אשת יפת תאר דא היא נשמתא כד"א [שם לא] אשה יראת ה' היא תתהלל. דהא בכל יומא ויומא אינון סיען ומנהיגין דנשמתין ואינון סיען ומנהיגין דיצר הרע אינון בקטרוגא [דף צו עמוד ב] תדירא מקטרגין אלין באלין וכל שייפין דגופא בצערא בינייהו בין נשמתא ובין יצה"ר" (זוהר חדש פרשת כי תצא דף צו ע"א).

הרי לן מדברי הזוהר דמלחמה זו רמז יש בה למלחמת היצר, שהיא הגדולה והקשה שבכל המלחמות וכדברי החובת הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ה') דגבורי חיל חזרו משדה הקרב ופגע בהם חכם אחד ואמר להם חושבים אתם שחוזרים הנכם ממלחמה גדולה ולא היא, ממלחמה קטנה חזרתם ולמלחמה גדולה אתם נכנסים שהיא מלחמת היצר.

ולמה מלחמה זו גדולה היא מכל המלחמות, כי במלחמה שבין אומה לאומה, בין עם לעם, צבא מול צבא, לפעמים ארוכה ולפעמים קצרה, מטבע הדברים שבשלב כלשהו יש בה הכרעה, זה המנצח וזה המובס, אבל במלחמת היצר אמרו חז"ל (אבות ב' ד') אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי, הרי שעד זיבולא בתרייתא יצר הרע אורב לפתחנו ללכדנו ברשתו ולהוריד שיבתנו שאולה, ולכן גדולה מלחמה זו וקשה מכל המלחמות שבעולם.

וזה לעומת זה עלינו ללחום בו ולשבור את כחו עד יום המות, וכדבריהם ז"ל "זאת התורה אדם כי ימות באהל אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה" (שבת פ"ג ע"ב), וע"י עסק התורה עד הרגע האחרון יש בידנו להנצל מרשת הרשע של השטן.

ואפשר דמזה הטעם נהגו לומר בימי אלול בכל יום את המזמור (תהלים כ"ז) "לדוד ה' אורי וישעי... אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", וגם מלחמה זו מלחמת היצר הוא, וכך אמרו חז"ל (מדרש תהלים) "בזאת אני בוטח, דכתיב זאת התורה אדם כי ימות באהל", רק על ידי דבקות בתורה עד שעת המיתה בטוחים אנו להנצל מיצר הרע האורב לנו עד יום המות.

ובמלחמה זו אין ביד האדם קרוץ מחומר לנצח בדרך הטבע את היצר הרע שהוא מלאך המות והוא השטן, אלמלא הקב"ה עוזרו, וכך אמרו חז"ל (קידושין ל' ע"ב) "אמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו", וכך אמרו עוד (שבת ק"ד ע"א) "בא לטהר מסייעין לו, בא לטמא פותחין לו", גם מי שבא לטמא פותחין לו את שערי הטומאה ומאפשרים לו ליכנס, דהלא מלך כל הארץ נתן ביד האדם לבחור בטוב וברע, ומדויל ידו משתלם ליה, אך הבא לטהר לא זו בלבד שפותחין לו אלא אף מסייעין לו, דמדה טובה מרובה ממדת פורענות חמש מאות פעמים (סוטה י"א ע"א).

וזה שכתוב "כי תצא למלחמה על אויביך... ונתנו ה' אלקיך בידך" , אין אתה צריך אלא לצאת למלחמה, ואם כך תעשה באמת ובתמים, בכל הכח והעוז, מובטח לך שיתננו הקב"ה בידך.

ב

הנה ידענו מה שאמרו חז"ל (ברכות ה' ע"א) דג' עצות יש במלחמת היצר, יעסוק בתורה, יקרא קריאת שמע, ויזכיר לו יום המיתה, ויש לתמוה אפוא, דהלא יש בינינו רבים שעוסקים בתורה כל היום כולו, וגם מדקדקים לקרוא קריאת שמע לא רק פעמיים ביום כמצות התורה "בשכבך ובקומך" אלא מקדימים לקרוא לפני תפילת השחר, ומאחרים שוב לקרוא קר"ש שעל המטה, וגם זוכרים יום המיתה בכל יום ויום, ואעפ"כ אינם מלאים מצוות כרימון אלא חלילה להיפך.

אך באמת פתרון חידה זו פשוט בתכלית דהלא כך תחילת מאמרם של חז"ל שם בברכות "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, נצחו מוטב, לא נצחו יעסוק בתורה" וכו' ורש"י שם כתב בפשטות סגנונו ונועם לשונו "שיעשה מלחמה עם יצר הרע", כל העצות הללו אינם אלא כלי זיין במלחמה, אך כשאינו יוצא לקרב איך יצפה לנצחון אם לא ילחם מה יועילו כלי מלחמה, אם אינו מרגיז יצה"ט על יצה"ר לא יועילו ולא יצילו לא תורה, לא קרי"ש, ולא יום המיתה.

ג

והנה אמרו חז"ל (שם ברכות ה' ע"א) "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד') רגזו ואל תחטאו. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה".

ומשמע מדבריהם דיש כמה וכמה עצות להתגבר על יצר הרע. הראשונה הוא תלמוד תורה, ולמעלה ממנה קר"ש, שהרי מדבריהם מבואר דאם לא ניצח את יצר הרע ע"י תורה עדיין יש מקום להלחם בו ע"י קר"ש. ואם לא ניצחו אף ע"י קר"ש יש תקנה לאחריתו ע"י שיזכיר לו יום המיתה.

ויש לתמוה בזה ממה שאמרו בקידושין (ל' ע"ב) "כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: (בראשית ד') הלא אם תטיב שאת, ואם אין אתם עוסקין בתורה - אתם נמסרים בידו, שנא': לפתח חטאת רובץ, ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו". ומדבריהם אלה משמע שאין לך כל תבלין נגד יצה"ר אלא תורה לבדה, ואין זולתה.

ונראה בזה דאכן כך, אין לך תבלין נגד יצה"ר אלא תורה לבדה ואין בלתה. אך אם למד אדם תורה ועדיין יצרו מתגבר עליו סימן הוא שכלל אינו יודע תורה מהי וכיצד יש לעסוק בה. ושמא יש בו תורה ואין בו יראת שמים, וכבר אמרו חכמים (יבמות ק"ט ע"ב) "דתניא, רבי יוסי אומר: כל האומר אין לו תורה - אין לו תורה; פשיטא! אלא כל האומר אין לו אלא תורה - אין לו אלא תורה; הא נמי פשיטא! אלא דאפילו תורה אין לו", וברש"י שם "אפילו תורה - אפי' שכר לימוד אין לו". הרי שאין כל חשיבות ואין כל ענין בתלמוד תורה אם תורה זו אין בה יראת שמים וקבלת עול מצוות, ולא זו בלבד שאין אדם זה יוצא ידי חובתו וממלא את יעודו בשמירת המצוות, אלא אף זכות ת"ת ושכרה אין בידו. וכך דקדק רש"י מתוך לשונם אפילו תורה אין לו.

ומשו"כ אמרו שאם לא ניצח את יצרו הרע ע"י תורה יקרא קר"ש ויקבל על עצמו עול מלכות שמים ויחזור לתלמודו, דאין קריאת השמע עצה חלופית במקום התורה אלא השלמה לת"ת כמבואר.

ואם קרא קר"ש ולמד תורה ועדיין לא ניצח את יצר הרע הרי בהכרח שעדיין יש חסר במהות תלמודו. שהרי עוד אמרו חז"ל (אבות ג' י"ז) אם אין דרך ארץ אין תורה". הרי שגם במידות טובות קבעו חז"ל שאם אין האדם נוהג בדרך ארץ אין תורה. ועיין בלשונו הזהב של רבינו יונה החסיד (בפירושו שם) "שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות. ובזה תשכון התורה עליו שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות". הרי לן שללא תיקון המידות אין תורה.

ועוד דשמא מלוכלך הוא בעון ופשע, ועליו נאמר (תהלים נ' ט"ז) "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך" ואין להקב"ה נחת רוח בתורתו ח"ו.

ומשום כך אמרו דאם קרא קר"ש וקיבל עליו עול מלכות שמים ועסק בתורה ואעפ"כ לא נצח את היצר הרע ולא שבר את כחו יזכיר לו יום המיתה, ומטבעה של זכרון זו להביא על האדם רוח ענוה ושפלות ורוח תשובה וכמ"ש "שוב יום אחד לפני מיתתך " (אבות פרק ב' משנה י').

ואם כך יעשה יקרא קר"ש ויזכיר לו יום המיתה אז מובטח לו שע"י תלמוד תורה ינצח את יצרו הרע, ועליו אמרו הקב"ה בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין.