ביזוי מצוה (תשע"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א


 

"ושפך את דמו וכסהו בעפר" (י"ז י"ג).

הנה אמרו בחולין (פ"ז ע"א):

"ת"ר ושפך וכסה, מי ששפך יכסה, שחט ולא כסה, וראהו אחר מנין שחייב לכסות, שנאמר ואומר לבני ישראל, אזהרה לכל בני ישראל. תניא אידך ושפך וכסה, במה ששפך בו יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו".

ובמס' שבת (כ"ב ע"א) אמרו:

"אמר רב יהודה אמר רב אסי (אמר רב) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי וכי נר קדושה יש בה. מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו. דתניא ושפך וכסה , במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו. הכא נמי שלא יהו מצות בזויות עליו. בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה, אמר להו הרי אמרו, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. אמר רב יוסף מריה דאברהם, תלי תניא בדלא תניא. סוכה תניא, חנוכה לא תניא. דתניא סככה כהלכתה, ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, יינות (של) שמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו. אלא אמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם".

ויש לעיין בהלכה זו האם מדאורייתא היא ודרשה גמורה או באיסור דרבנן עסקינן ואין הפסוק אלא מעין רמז ואסמכתא.

ושלושה גדולי עולם כתבו דהוי דאורייתא, השאגת אריה (סימן מ') הפני יהושע (סוכה ל' ע"א) והחיי אדם (כלל ס"ח סעיף ב'). אך מפשטות דברי התוס' (סוכה ט' ע"א ושבת כ"ב ע"א וכן בדברי שאר הראשונים שם) משמע דהוי מדרבנן. דהנה מכל דברי התוס' והראשונים (שם בשבת ובסוכה) משמע שאין איסור דאורייתא אלא בעצי הסוכה כדילפינן מקרא דסוכה איתקש לקרבן חגיגה. אבל בהא דביזוי מצוה ואיתקצאי למצותיה אין כאן אלא איסור דרבנן.

ואי בדידי תליא היה נראה דמה שדרשו במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגלו אין זה דרשה גמורה דהלא (שם) דרשו מסמיכות זו מי ששפך הוא יכסה, אך מ"מ קבעו חכמים מסברא דאם חייב אדם לחבב את המצוות ולהתנאות בהן ולרדוף אחריהן ק"ו שאסור לו לנהוג בהן מנהג בזיון, ומצאו לזה רמז בכתוב.

ואפשר עוד דאף דאסור מה"ת לכסות דם ברגליו דאסור לקיים מצוה בדרך בזיון אך מה שאסרו להשתמש בחפצא דמצוה לדבר הרשות אינו אלא מדרבנן.

אך בגוף הענין כשקבעו חכמים את כללי חיבוב המצוה, אף שלא דרשו כן בדרשה גמורה אין זה כשאר תקנות חכמים שאינם אלא מדרבנן, אלא כללים אלה חמירי טפי ונמסר הדבר לחכמים לקבוע את יסודות עבודת האל והדביקות בו.

ב

והנה נחלקו שני גדולי הדור החתם סופר והשער המשפט במי שתלה אתרוג בסוכה כנוי סוכה האם מותר להורידו על מנת לקיים בו מצות ד' מינים.

בשו"ת חת"ס (או"ח סימן קפ"ד) התיר דכיון שמשתמש בו לצורך מצוה אין כאן ביזוי מצוה שהרי מדליקין מנר לנר, וכ"ש בני"ד דמעיקרא אינו משמש אלא לנוי מצוה ומעתה ישתמשו בו למצוה גמורה, ועוד דמצוות לאו ליהנות ניתנו, עי"ש.

והגאון בעל שער המשפט בספרו נחלת אבות (סימן ה') כתב דכיון דאיתקצאי למצוותו ואסור ליהנות ממנו אין בו היתר אכילה ואינו יוצא בו יד"ח.

אך החת"ס כתב דכיון דמותר לכל דבר מצוה שוב יש בו היתר אכילה, עי"ש.

ונחזה אנן.

הנה מחד גיסא נפסק בשו"ע (תרע"ד) דמדליקין מנר לנר, ובגמ' מבואר דכאשר מדליק להדיא מנר לנר אין בו ביזוי מצוה.

ולכאורה יש לתמוה בזה מאי שנא ממה שנחלקו הראשונים אם מותר להשתמש בנ"ח תשמיש של קדושה דהטור (סי' תרע"ג) הביא מבעל העיטור שהתיר וכך הביא שם בבית יוסף משבלי הלקט, אך הטור דייק מסתימת הרא"ש דאסור אף שימוש של קדושה כגון ללמוד תורה, וכ"כ הב"י והב"ח מסתימת הרי"ף והרמב"ם. ובשו"ע (שם ס"א) כתב דאסור ושוב הביא יש מי שמתיר, עי"ש.

והנה בעל העיטור דייק מדברי שמואל שאסור להרצות מעות נגד נר חנוכה, ובא למעוטי תשמיש מצוה דמותר ואין הלכה כמ"ד אסור להשתמש לאורה, אך הרא"ש ושאר הראשונים דייקו מלשון הגמ' דאסור להשתמש לאורה כל שימוש שהוא ואף של קדושה אסור, ומאי דאמר שמואל דאסור להרצות מעות לרבותא אמר דאף שאינו אלא תשמיש קל וארעי אסור.

וטעם המתירים דכיון שאינו משתמש תשמיש חול אין כאן ביזוי מצוה, ובטעם האוסרים  מצינו בדברי הראשונים שתי דרכים:

א. משום דאם ישתמשו לאורו אף תשמיש של מצוה וקדושה שמא יאמרו לצורכו אדלקה ואין כאן היכר דהוי נר של מצוה.

ב. אף שימוש של מצוה יש בו ביזוי מצוה, דנראה כאילו אין מצוה זו חביבה בעיניו ולכן משתמש בה למצוה אחרת, כך כתבו הרמב"ן והר"ן (מס' שבת שם).

ובמה שנפסק דמדליקין מנר לנר ג"כ נחלקו הראשונים. לדעת הרשב"א והר"ן והרא"ש (בשבת שם) אין זה אלא להדליק נר חנוכה מנר חנוכה דכיון שזה אותה מצוה אין בזה כל בזיון אבל אסור להדליק נר שבת מנר חנוכה או נר חנוכה מנר שבת, וכך דעת הטור שם בשם הרא"ש (פ"ב סי' ז'), אבל בשם ספר התרומה (סימן רכ"ט) כתב הטור דמותר להדליק גם נר שבת מנר חנוכה או נר חנוכה מנר שבת.

ולפי כל המבואר יש לתמוה בדברי החתם סופר שכתב בפשטות דאין כל איסור להשתמש במצוה כדי לקיים מצוה אחרת, והוכיח כן מהא דמדליקין מנר לנר, והלא רבים הראשונים שכתבו להדיא דאסור להשתמש לאורה של נר חנוכה אף שימוש של מצוה ורק מנר לנר מותר דכיון שזה אותה המצוה אין בזה בזיון, ואף לדעת המתירין גם נר שבת מנר חנוכה, נראה דכיון שזה נר וזה נר אין כאן ביזוי מצוה משא"כ במשתמש בנר חנוכה לצרכי מצוה אחרת.

ומסתבר לפי"ז דבאמת אסור להסתפק בנוי סוכה אף לשם קיום מצות אתרוג.

וגם מש"כ החת"ס להתיר משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו לכאורה אינו מן הענין, דאף דלגבי איסורי הנאה אין שימוש של מצוה בכלל הנאה אסורה, במה שאסרו חכמים להסתפק או להשתמש משום ביזוי מצוה אין הדבר תלוי אלא במה שנחלקו הראשונים אם מותר ללמוד תורה לאורה של נר חנוכה והרי קיי"ל דאסור ואין לדמות איסור השתמשות משום ביזוי מצוה לאיסור הנאה מה"ת.

ועפר אני תחת כפות רגליהם אך לכאורה יש לתמוה בין בדברי החת"ס ובין בדברי הנחלת אבות שאף הוא לא אסר אלא משום דס"ל דכיון דאיתקצאי למצוותיה אין בו היתר אכילה ואין יוצאין בו יד"ח, ולענ"ד יש לפקפק אם יש היתר מצד ביזוי מצוה.

אמנם מה שכתב החת"ס להקל משום דמעיקרא שימש לנוי מצוה בלבד ועכשיו ישמש למצוה ממש מילתא דמסתברא הוא, ומעלין בקודש ולא מורידין.

ג

בציצית

כתב הטור (או"ח סימן כ"א):

"ציצית אין בהם משום קדושה דתשמישי מצוה הן ויכול לזורקן וליכנס בהן לבית הכסא. ויראה דאפילו בעודן במצותן מותר להשתמש בהן, אבל בשאלתות כתב בפרשת שלח לך אסור לבני ישראל למיעבד צרכיהן במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר ביה מדעם אי נמי הושענא לאורוחי ביה ואתרוג דמצוה למיכליה דילפינן מדם דאמר קרא ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגליו שלא יהו מצות בזויות עליו דדוקא תשמישי מצוה בתר דאיתעבדי בהו מצוה נזרקין ע"כ. ואפשר לחלק שאינו דומה לדם דשאני התם כשמכסה ברגל עושה המצוה דרך בזיון מה שאין כן כאן (ס"א וכ"כ הרמב"ם ז"ל מותר לכנוס בציצית לב"ה ולבית המרחץ נפסקו ציציותיה זורקן לאשפ' אם רוצה) וטוב להחמיר".

ותמה עליו הבית יוסף מאי שנא ציצית מנר חנוכה שאסור להשתמש לאורה, ונוי סוכה שאסור להסתפק מהן כל שבעה ומה האיסור להריח בהדסים, ולשיטתו פסק בשו"ע (שם ס"א) דאסור להשתמש בציצית לקשור בהם דבר, עי"ש.

וכתב הדרישה ליישב דעת הטור דשאני הני תלתא מצוותא דעושה בהם שימוש חול בשעת קיום המצוה דמסתפק מנוי סוכה בשעה שהם תלויים בסוכה, ומשתמש לאור נר חנוכה בעודה דולקת, וכן הנוטל לידו הדס כדי להריח בו, דכיון שמצוותו בנטילה כשנוטלו לידו הרי הוא מקיים מצותו וכשמריח בו הו"ל כעושה שימוש חול בשעת קיום מצוותו.

ויש לתמוה בדבריו דאטו מותר להריח בהדס כשאינו נוטלו בידו, ואטו מותר ליטלן ולהריח בהן בלילה כיון שאין מצוותן אלא ביום, ועוד דהלא לרוב הראשונים אינו מקיים מצוה כלל אלא בנטילת ד' מינים בחדא מחתא.

וע"כ דכל שמוקצה למצוותו יש בו ביזוי מצוה אף שלא בשעת קיום המצוה, כל עוד החפצא מיוחדת למצוה.

והב"ח כתב בדרך אחר, דשאני מצוות ציצית שאינה אלא מצוה קיומית ואם לא ירצה אינו חייב ללבוש ד' כנפות ולקיים מצות ציצית, ומשו"כ כל עוד אינו לובש את הבגד מותר להשתמש בו תשמיש חול.

וגם בדבריו יש לתהות דכיון דמ"מ לובש טלית זה בכל יום אף אם אינו מחוייב בכך, מאי שנא מהני מצוות דאסור להשתמש בהם לצרכו והנאתו אף שלא בשעת קיום המצוה, ודוחק לומר שדברי הטור אכן אינם אמורים אלא במקום שלא נהגו ללבוש ציצית תדיר.

ועוד יש לתמוה דהלא גם בהדס אינו מצוה להשתמש דוקא בהדס זה כל שבעה ויכול להחליפו באחר.

ואי בדידי תליא הוי אמינא דשאני ציצית מנר חנוכה, נוי סוכה וד' מינים דכל הני הוי חפצא דמצוה גרידא, אבל הציצית טפלין לבגד והוי כחלק ממנו, וכמ"ש הרמב"ם (פי"ט מהל' שבת ה"כ) דהוי מנוי הבגד ותכסיסיו, וכבר כתבתי במק"א את הנלענ"ד דכל הטלית הוי בגד ציצית והטלית וציציותיו הוי חפצא דמצוה, ומשו"כ יש הידור מצוה אף בטלית נאה ולא רק בציצית נאה, עי"ש. וכשם שמותר להנות ולעשות צרכיו בבגד כך גם בציצית.

ויסוד הדבר דשאני ציצית משאר חפצא דמצוה שאינם מיוחדים אלא למצוה בלבד, משא"כ ציצית דהוי כחלק מן הבגד, וכשם דפשוט דמותר להנות מהבגד כך גם בציצית.

ולפי דרך זו אפשר שדעת הטור להקל אף בשעת לבישת הטלית ולא רק בשעה שפושטו ולא כדברי הפוסקים שפירשו בכוונת הטור להתיר רק בשעה שאינו לבוש בטלית, ועדיין צ"ע בזה.

אך ביותר יש לתהות בדברי הדרישה והב"ח גם יחד, דאף אם יש בדבריהם ליישב דעת טור להלכה, עדיין יש לתמוה בדברי הטור שכתב לדחות את דברי השאילתות משום דעד כאן לא אמרו דיש איסור בביזוי מצוה אלא בכיסוי הדם ברגליו "דשאני התם כשמכסה ברגל עושה המצוה דרך בזיון מה שאין כן כאן".

והתמיה כמו עולה מאליה דהלא משלשת ההלכות הנ"ל חזינן דיש איסור בביזוי מצוה לא רק כשעושה את המצוה בדרך בזיון אלא אף כשמשתמש בחפצא דמצוה תשמיש חול.

והנראה עיקר בזה, לפי מה שכתב התוס' הרא"ש (שבת כ"ב ע"א ד"ה אסור):

"אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. משמע דסבירא ליה דמותר להשתמש לאורה ודוקא מעות הוא דאסירי משום דהוי ביזוי יתירא, אי נמי סבר דאסור להשתמש לאורה והא דנקט הרצאת מעות תשמיש הרגיל נקט, וכן משמע מתוך לשון רבינו שמשון שכתב למעלה (ד"ה קסבר) דאף רב יוסף סבר אסור להשתמש לאורה והיינו הך דקאמר מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו, ולי נראה דסבר דמותר להשתמש לאורה דמ"ד אסור להשתמש לאורה לאו משום בזוי מצוה קאמר דכל מיני תשמיש אסור ואפי' לקרות לאורה אלא טעמיה משום דהוקצה למצותו, דאי לא תימא הכי אמאי לא פריך לרב ור' יוחנן דלעיל דסברי אסור להשתמש לאורה וכי נר קדושה יש בו, אלא ודאי לא משום בזוי מצוה קאמרי, אבל לרב יהודה דאמר אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ושרי שאר תשמיש אלמא לאו משום דהוקצה למצותו הוא אלא משום דהרצאת מעות הוי תשמיש של בזוי, להכי פריך ליה וכי נר קדושה יש בו".

הרי דלידן דקיי"ל אסור להשתמש לאורה אין כל הכרח דיש ביזוי מצוה כשמשתמש לאורה של נר חנוכה, ורק למ"ד מותר להשתמש לאורה חידש רב אסי דמ"מ אסור להרצות מעות משום דהוי בזיון יתירה.

ולפי"ז באמת יש מקום לומר דאין איסור ביזוי מצוה אלא כשעושה את המצוה בדרך בזיון כהא דכיסוי הדם ברגלו.

אלא שלא ירדתי לסוף דעתו איך יפרש הרא"ש מה שאסור להסתפק מנוי סוכה, ולהריח בד' מינים, ועדיין צ"ע.

 

ד

בחפצא

הנה איתא בהל' ציצית (סימן י"א ס"ה):

"אין עושין הציציות מהצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם, ולא מהנימין הנתלשים מהבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד, והטעם משום ביזוי מצוה".

הרי לן גדר חדש בביזוי מצוה, דאין להשתמש בדבר מבוזה לחפצא דמצוה, ובמשנ"ב כתב (ס"ק כ"ה) דפסול אף בדיעבד, ובאמת מבואר כך במנחות (מ"ב ע"ב) דעשאן מן הקוצים פסולה, אלא שבגמ' לא מבואר מה הפסול, והבית יוסף נקט דהוי משום ביזוי מצוה כמבואר.

ויש בזה חידוש כפול ומכופל, דמלבד עצם החידוש דיש דין ביזוי מצוה בחפצא, עוד יש בזה חידוש דמשום ביזוי מצוה הוי פסול בדיעבד, שלא כדין ביזוי מצוה דכיסוי הדם ובנ"ח וכדו' דאינו אלא לכתחילה.

ועיין עוד בשו"ע בהל' שופר (סימן תקפ"ו סכ"ג):

"יכול ליתן בתוכו מים או יין לצחצחו, אבל מי רגלים, אף בחול אסור מפני הכבוד".

ומקור הלכה זו בראש השנה (ל"ג ע"א), והרמב"ם (פ"א מאיסורי מזבח ה"ד) כתב כדי שלא יהיו המצוות בזויות עליו, הרי דס"ל דאף הלכה זו משום ביזוי מצוה. וגם בהלכה זו יש חידוש דאף שאין מדובר אלא בצחצוח קול השופר, מ"מ יש בזה ביזוי מצוה.

ובאמת מצינו לשון זה "מפני הכבוד" לגבי הקטורת שאמרו (כריתות ו' ע"א) דמי רגלים יפין לה אלא "שאין מכניסין מ"ר במקדש מפני הכבוד", ולדברי הרמב"ם נראה לכאורה דגם בזה הכוונה לביזוי מצוה.

ועיין עוד ברמ"א (או"ח רע"ה סי"ב) דנהגו לכסות את הקטנים שלא יעמדו ערומים בפני נר שבת משום ביזוי מצוה.

ובזה אין בזיון לא באופן קיום המצוה (כמו כיסוי הדם ברגל) ולא בהשתמשות בחפצא דמצוה (כמו בנר חנוכה) ולא בחפצא (כמו בציצית). ונראה דמשו"כ אין זה אלא מנהג כמבואר בכלשון הרמ"א ובדברי הרוקח שהן מקור הלכה זו.

אולם גם מנהג זה מבוסס על לשון חז"ל "שלא יהיו מצות בזויות עליו", שביסודו של דבר כל הגדר באדם היא שלא יהיו מצות בזויות עליו, וכל ההלכות וגדריהן ענין אחד המה, שלא יהיו המצוות בזויות בעיני האדם אלא יקרות מפז וכלשון הרמב"ם (שחיטה פי"ד הט"ז):

"וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצות בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא והצילנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי".

ה

הקריבהו נא לפחתך

ויש לעיין במה שמצינו בכמ"ק דאין לקיים מצוה בחפצא שיש בו פחיתות ובזיון משום דכתיב (מלאכי א' ח') "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות", ונציין עשרה מקורות:

א. אין עושין כלי שרת מעצים פחותים משום דכתיב הקריבהו נא לפחתך, כך אמרו בסוטה (י"ד ע"ב).

ב. בסוכה (נ' ע"א) אמרו דאף למ"ד דמהני סינון בגילוי אין זה אלא לשתיה אבל לגבוה לא מהני משום הקריבהו נא לפחתך.

ג. חטים ושעורין שבגללי בהמה פסולים למנחות משום הקריבהו נא לפתחך כמבואר במנחות (ס"ט ע"א).

ד. יין שריחו רע מפני שהניחו בכלי מאוס פסול למזבח (ב"ב צ"ז ע"ב), ופירש רשב"ם משום הקריבהו נא לפחתך.

ה. טריפה פסול לקרבן כתב הרמב"ם (איסו"מ פ"ב ה"י) משום הקריבהו נא לפחתך, אך כבר תמה הכס"מ שם דבתמורה (כ"ט ע"ב) דרשו כן מתורת משה דהוי דאורייתא, ועי"ש מה שנדחק.

ו. בהמה כחושה כתב רש"י (מנחות ס"ד ע"א) דאין מביאין לכתחלה קרבן משום הקריבהו נא, עי"ש.

ז. וכן מצינו עוד ברש"י בזבחים דף ס"ח ע"ב לענין מחוסר אבר בעופות שפסול לקרבן.

"שנסמית עינה - דה"ל מחוסר אבר והקריבהו נא לפחתך וכי אמרינן אין תמות וזכרות בעופות לענין דוקין שבעין הוא דקאמרינן".

ח. מומים גדולים בעוף שפסולים לקרבן כתב רש"י בזבחים ובחולין. עיין בזבחים (פ"ה ע"ב ד"ה הואיל וכשרין): "הואיל וכשרין בעופות - דכתיב (ויקרא כב) תמים זכר בבקר בכשבים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות ומיהו מחוסר אבר לא משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א) וכן מום מגונה.

וכן כתב רש"י בחולין כ"ג ע"א: "בבהמה - כתיב תמים זכר אבל עוף לא כתיב ביה לא תמים ולא זכר הלכך לא פסלי בהו מומין קטנים כגון דוקין שבעין אלא מומין גדולים כגון מחוסר אבר משום הקריבהו נא לפחתך".

אולם בתוס' בזבחים ל"ה ע"ב חלקו עליו וכתבו:

"אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרים בעופות - לאו דוקא דוקין שבעין דה"ה שאר מומין שאינן מחוסרי אבר כדאמר בפרק קמא דקדושין (דף כד:) דוקא יבש גפה ונסמית עינה אי נמי שאר מומין פסלי מדרבנן ומה שפי' בקונטרס דמחוסר אבר פסול בעוף משום הקריבהו נא לפחתך בחנם פירש דבהדיא דריש לה בקדושין (ג"ז שם) מדכתיב מן העוף ולא כל העוף".

ט. חולין (צ' ע"ב) איתא:

"גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה, ושל עולה – מעלהו, מאי לאו מעלהו ומקטירו, לא, מעלהו וחולצו, ומאחר שחולצו למה מעלהו, משום שנאמר הקריבהו נא לפחתך".

וברש"י שם פירש:

"מעלהו - עם הירך כמות שהיא שלמה ואח"כ חולצו בראש המזבח שגנאי הוא להביא ירך מפורעת למזבח משום הקריבהו נא לפחתך".

י. ועוד דין מחודש מצינו בהלכה זו במגן אברהם (סימן נ"ג ס"ק ח')

ולכן כהן בעל מום פסול לעבודה וא"כ גם בש"ץ יש ליזהר, ועוד הקריבהו נא לפחתך וגו':

הצד השוה שבכל אלה (מלבד דברי המג"א) דמיירי בחפצא, דאין מביאין דבר מאוס ומבוזה ע"ג המזבח.

ויש לעיין לפי"ז למה לא פירש הבית יוסף אף הלכה זו דאין עושין ציצית מן הקוצים משום הקריבהו נא לפחתיך, ולמה פירש משום ביזוי מצוה, דהלא לא מצינו ביזוי מצוה בחפצא.

ולכאורה היה נראה דלא מצינו פסול דהקריבהו נא לפחתיך אלא במזבח ובקדשים (ובשליח ציבור שדינו ככהן המקריב קרבנותיהן של ישראל ותפילות כנגד קרבנות תקנום) ולא במצוה דעלמא, ומשו"כ חידש הבית יוסף דבהכרח טעם הלכה זו משום ביזוי מצוה.

אך באמת מצינו בכמ"ק דגם בחפצא דמצוה אמרו טעם זה דהקרבהו נא לפחתך.

א. הלא כתב בעל המאור (ר"פ לולב הגזול, י"ד ע"ב מדה"ר) דפסול לולב היבש משום הקריבהו נא לפחתיך, ואף הרמב"ן (במלחמות שם) לא חלק עליו אלא משום דאינו מאוס כלל.

ועדיין יש מקום לומר דשמא לא אמרו פסול זה אלא במה שבא לרצות דהלא זה לשון הפסוק "הקריבהו נא לפחתך הירצך". וידוע מש"כ הריטב"א (סוכה ט' ע"א) דלא אמרו פסול פצוה הבא בעבירה אלא במצוה שבאה לרצות ומצוות לולב יש בה משום ריצוי.

אך באמת מצינו פסול זה דביזוי מצווה אף במצוות שאין בהם ריצוי.

ב. כתבו הראשונים דאף בזמנינו דלא חיישינן לגילוי משום שאין נחשים מצויים בינינו, מ"מ אין להשתמש ביין זה לקידוש משום הקריבהו נא לפחתיך, כ"כ הרשב"ם (ב"ב צ"ז ע"א) וכ"ה בשאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא נ"ד).

ג. ובהלכה זו מצינו דקידושא ואבדלתא דין אחד להם, דכבר כתב בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' ל"ד) ומובא בש"ך (יו"ד סימן ק"ח ס"ק כ"ו), דאין להריח בהבדלה בשמים שהיו בכלים של יין נסך וקלטו מריח היין אעפ"י שאין איסור להריח בהם, דמ"מ אין הם ראויים למצוה משום הקריבהו נא לפחתיך, וכ"ה בשו"ע או"ח (סימן רצ"ז סעיף ג').

ד. עכבר שנמצא בשמן כתבו הראשונים דאין מדליקין ממנו נר של ביהכ"נ משום הקריבהו נא לפחתיך, כך הביא הרא"ש (חולין פ"ז סימן ל"ה) מתשובת גאון אחד, וכ"ה בשו"ע (או"ח סימן קנ"ד סעיף י"ב) וברמ"א (יו"ד ק"ד סעיף ב'), ולא בנר ביהכ"נ בלבד אמרו, אלא בכל נר של מצוה כגון נר שבת ונר חנוכה, כ"כ ביש"ש (חולין פ"ז סי' מ"ה), והפמ"ג (או"ח שם א"א ס"ק י"ט).

וכבר מצינו הלכה זו בדברי רבינו הרמב"ן והריטב"א. עיין מש"כ הרמב"ן חולין (צ"ט ע"ב):

"ונשאל לגאון ז"ל בעכבר שנפל לשמן של בית הכנסת ואמר אם השרץ נימוח בשמן משערין ליה בששים בשמן רותח ומותר באכילה ואין צריך לומר להדלקה ואם צונן הוא מעבירו במסננת ושרי אפי' באכילה ולא בעינן ששים, ולגבי נרות של בית הכנסת אם הוא מענין שאסור באכילה אסור בהדלקה משום שנאמר הקריבהו נא לפחתך, למדנו מכולן שהבריה שנמוחה בטלה כשאר איסורין".

וכ"כ הריטב"א (סוכה נ' ע"א):

"אפילו תימא רבי נחמיה משום הקריבהו נא לפחתך. ומכאן שאין מדליקין בבתי כנסיות אלא משמן הגון שראוי להדליק בו לפני מלכים וכן כתבו הגאונים ז"ל".

הרי לן מכל זה דאף במצוות פסלו את המאוס והמבוזה משום הקריבהו נא לפחתיך, ויש לעיין לפי"ז למה פירש הבית יוסף את מה שפסלו צמר הנאחז בקוצים לציצית משום ביזוי מצוה ולא משום הקריבהו נא לפחתיך.

ולא נתבררו אצלי גדרים אלה על בוריין דלכאורה גדרים אלה מתחלפים ודומין זל"ז, ולול"ד הב"י הו"א דבכל הנוגע למעשה המצווה ולהנהגה בחפצא דמצוה אמרו שלא יהיו מצוות בזויות עליו, ובכל הנוגע לעצם החפצא אמרו הקריבהו נא לפחתיך, אך לדברי הב"י שוב צ"ע בזה.

ומ"מ חזינן דגם בהלכה זו דהקריבהו נא לפחתיך מצינו שיש דאף בדיעבד פסול ואינו יוצא בו יד"ח כגון בבהמה בע"מ, מחוסר אבר וטריפה לקרבן ויין מגולה לנסכים ויש שאינו אלא לכתחלה כגון בהמה כחושה לקרבן לשיטת רש"י דיש בו משום הקריבהו נא לפתחתיך, וכנראה נמסר הדבר לחכמים והם קבעו ברוחב דעתם ורוח קדשם במה ראוי לפסול אף בדיעבד ובמה לכתחלה בלבד.

ועדיין צ"ע בכ"ז.

 

 

 


נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי

"נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" (תהלים קי"ט ק"ה).

"וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצות בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא והצילנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" (רמב"ם הל' שחיטה פי"ד הל' ט"ז).

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" (רמב"ם הל' לולב פ"ח הל' ט"ו).

המכבד את המצוות, לא את המצוות עצמן הוא מכבד אלא מי שצוה בהן, והשמח במצוות לא במצוות לבד הוא שמח אלא במי שצוה בהן, כי רק בעשיית המצוות דבק הוא בהקב"ה ורק באורן של מצוות בידו ליישר את אורחותיו ורק ע"י מצות ה' יהנה האדם מזיו השכינה.

וראה מש"כ רבינו המסילת ישרים (פ"א):

"והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד') העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו" (מסילת ישרים פרק א').

והמצוות שתי פנים להן, העשין והלאווין, כנגד הכתוב בתהלים "סור מרע ועשה טוב" (פרק ל"ד פסוק ט"ו ופרק ל"ז פסוק כ"ז). בקיום מצוות הל"ת סר האדם מן הרע ופורש מן החטא והעון, וע"י קיום המצוות דבק הוא בטוב הנצחי.

ואמרו חכמים (מכות כ"ג ע"ב) דרמ"ח מצוות העשה כנגד רמ"ח אברי האדם, ושס"ה הלאווין כנגד שס"ה ימות השנה. ולפי פשוטן של דברים הדברים באים ללמד שקיום המצוות שלימות האדם המה והמצוות מישך שייכי לכל גופו ולכל אבריו, וחובה המה מראשית שנה עד אחרית שנה.

ויתירא מזו למדנו בתנחומא (כי תצא סימן ב'):

"א"ר אדא רמ"ח מצות עשה יש בתורה כמנין איברין שבאדם ובכל יום ויום צועקים על האדם עשה אותנו שתחיה בזכותינו ותאריך ימים, ושס"ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה ובכל יום ויום שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת לאדם גוזרני עליך במי שהגיע ימיך ליום הזה אל תעבור בי את העבירה הזאת ואל תכריע אותך ואת העולם כלו לכף חובה, הרי תרי"ג מצות".

ולמדנו מדברים בעומק הדברים דלא זו בלבד שהקב"ה נתן לנו רמ"ח מצ"ע כנגד רמ"ח אברים בבחינה כללית, אלא אף אין בכלל אלא מה שבפרט וכל אחד מאברי האדם קשור למצוה מסויימת ומן המצווה ההיא אבר זה יונק את חיותו ועל ידה מתקדש הוא. ואברי האדם קוראים לו לקדשם לרוממם ולחזקם בקדושת המצוה.

והוא מה שכתב הרח"ו בשערי קדושה (ח"א שער א'):

"ואמנם המזון הרוחני של הנפש הקדושה נמשך אליה על ידי קיום התורה הכלולה בתרי"ג מצוות כדמיון אברי הנפש... וכאשר יחסר לאדם קיום איזה מצוה גם האבר הפרטי המתייחס למצוה יחסר ממנו מזונו... ונמצא שהאבר ההוא מת לגמרי".

וכך יש להבין גם את הקשר שבין שס"ה ל"ת לימות השנה, לכל אחד מימות השנה יש קשר תמיר ונעלם לאחת ממצוות התורה, וממצוה זו אותו היום מתקדש ומתעלה והאדם מתעלה עמו, וימי השנה הם הקוראים לאדם לדקדק במצוותיו לקיימן ולחבבן.

ב

"והצילנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" (רמב"ם הל' שחיטה שם).

הרי לן שתכלית המצוות להיות לנו לנר ליישר המעשים ואור להורות נתיבות היושר ובלעדיהם הרי אנו ממששים בחושך.

וכן כתיב "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו' כ"ג).

התורה והמצוה שני עמודי העבודה המה ובסוף פ"ק דקידושין (מ' ע"ב) "היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול", אך כולי עלמא מודי דאין שלימות העבודה ושלימות האדם אלא בשניהם.

והיחס שבין המצוה והתורה הוא היחס שבין הנר להאור, וכמ"ש "כי נר מצוה ותורה אור", ללא הנר לא יתכן אור וללא אור מה חפץ יש בנר. וכן ללא מצוות אין תורה, וכמ"ש חז"ל (יבמות ק"ט ע"ב) "כל האומר אין לו אלא תורה... אפילו תורה אין לו", אך תכלית המצוות שעל ידם נזכה לאור התורה והקדושה ליישר המעשים ולהורות נתיבות היושר.

והיחס שבין הנר לאור הוא היחס שבין גוף לנשמה, ללא גוף אין קיום לנשמה בעולם הזה, אך ללא נשמה מה חפץ יש בגוף.

ועוד אמרו חז"ל (סוטה כ"א ע"א):

"משל, לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם".

וכבר אמרתי מאז בעומק כוונתם.

דהנה העולם הזה דומה ללילה (פסחים ב' ע"ב) ובחשיכה שרינן, והסכנות אורבות מכל צד ופינה, ושתי פנים להם, המשולים לקוצים ופחתים מחד ולחיות ולסטים מאידך. הקוצים והפחתים במקומם הם עומדים ובני האדם בהילוכם ובכוחם נתקלים בהם וניזוקים, וחיות ולסטים אורבים לו לאדם ורודפים אחריו להזיקו ולהרגו, וכנגדם יש שהאדם נכשל בכחו ובמעשיו כאשר הולך הוא מחשכים ואינו מבחין כלל בסכנה, ויש שהיצר הרע בא עליו בתחבולות להחטיאו ומזמן לו נסיונות קשים להכשילו, וכחיות ולסטים האורבים בדרך ומתנפלים על טרפם.

האדם ללא תורה ומצוות דומה להולך חשך וצלמות וסכנת הדרכים כפולה ומוכפלת.

ואם ידבוק במצוות משול הוא למי שנזדמה לו נר ואבוקה ליישר דרכו ובידו להתרחק מן המכשול, אבל עדיין מתיירא הוא מחיות רעות, מן היצר האורב לו ומזמין לו נסיונות ופתיונות להכשילו. אם יעסוק בתורה שנמשלה לאור החמה יודע הוא להלחם ביצרו ולנצחו, אך עדיין אינו יודע באיזה דרך הוא מהלך וכיצד וגיע לשלימות יעודו להתענג על ה' ולהנות מזיו השכינה, ועל זה אומר החכם מכל אדם "ודרך חיים תוכחות מוסר".

"החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך" (משלי ד' י"ג).