איסור ריבית

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך (כ"ג כ').

א

הנה יש לעיין ביסוד איסור רבית, לאחר שהמלוה גבה רבית האם הוי כגזל בידו דלאחר שאסרה תורה את הריבית שוב הוי כגזל, ולא רק משום מצות עשה ד"וחי" רבית קצוצה יוצאת בדיינים אלא יש בו גדר ממוני דהמלוה מחוייב להחזיר את הריבית ללוה, או שמא אין כאן גזל כלל דמצד גדרי הממון יש שעבוד על הלוה והמלוה זכאי לגבות מה שפסקו ביניהם אלא דגזה"כ שר"ק יוצאת בדיינים משום "וחי אחיך עמך".

ובמושכל ראשון הו"א דנחלקו בזה הרמב"ם והטור, דהרמב"ם כתב את כל הלכות ריבית בהלכות מלוה ולוה בספר המשפטים, אך הטור שינה מדרכו וכתב את הלכות ריבית ביו"ד, ולכאורה נחלקו אם דיני ממונות הן או דיני איסור, אך כבר כתב הב"ח בריש סי' ק"ס לפרש את לשון הטור שם "ריבית הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא" דבאמת היה ראוי לכתוב את דיני ריבית בהלכות הלואה שבחשן משפט אלא דכיון דבסי' קנ"ח – קנ"ט שנינו את ההלכות שבין ישראל לגוי והיתר לקיחת ריבית מגוי בכלל ואגב כן סידר הטור את כל הלכות ריבית ביו"ד (ועיין בהקדמה לשערי דעה על הלכות ריבית מש"כ בזה ) וא"כ אין בזה פתח לחדש מחלוקת בין הרמב"ם והטור, ומעצם ההנחה דמקומם הראוי של הלכות רבית בחשן משפט הן ודאי אין להוכיח דיש בהם גזל ודין ממוני, דסו"ס בדיני ממונות עסקינן ובהלכות שבין מלוה ולוה, וכז"פ.

והנה הרמב"ם השמיט ממנין מצוות העשה המצוה שעל המלוה להחזיר את הריבית ללוה והרמב"ן השיג עליו בזה (במצות עשה י"ז ששכח הרב) ובמגילת אסתר שם כתב שלדעת הרמב"ם הוי בכלל השבת גזילה ואין זה מצוה בפנ"ע, ולכאורה צ"ל לדבריו דמה דילפינן מ"וחי" שר"ק יוצאת בדיינים הוי כעין גילוי מילתא בעלמא דיש חיוב ממוני להחזירו והוי בכלל והשיב את הגזילה. (אמנם זה פשוט דהמלוה "קונה" את גוף המעות ואף אם לקח חפץ מסוים ברבית קנאו דהלא יש כאן דעת מקנה וכמבואר בדף ס"ה ע"א בגלימא אך מ"מ אפשר דיש עליו חוב לשלם ללוקח את מה שלקח).

והנה הפנ"י בב"מ נ"ו כתב דאונאה הוי בכלל גזל לאחר שאסרתו תורה, שהרי לא מצינו מקור אחר למצות החזרת אונאה, וצ"ע לדבריו דא"כ למ"ל קרא בר"ק דיוצאת בדיינים, וצ"ל דשאני רבית דידע דנתן כמבואר שם ס"א ע"א אך לאחר דידענו מ"וחי אחיך עמך" דיוצאת בדיינים שוב הוי נמי בכלל גזילה, ודו"ק.

ונראה עוד דנחלקו בשאלה זו הרמב"ם והגאונים בפ"ד הי"ג ממלוה ולוה שנחלקו אם מהני מחילה במי שגבה ר"ק, והרמב"ם שכתב דמהני ס"ל דהוי ככל חיוב ממוני דמהני ביה מחילה, ואף די"ל דס"ל דאף במצוה יש מחילה כמו שמצינו במצות עונה, מ"מ מלשונו דיכול למחול כמו בגזל משמע דטעמו משום דהוי חיוב ממוני, ועיין עוד בחינוך מצוה שמ"ג שהביא שנחלקו אם רק כופין על החזרת הרבית או אף יורדין לנכסיו, ודעת הרמב"ם שם בהלכה ג' דיורדין לנכסיו, ואף די"ל דיורדין לנכסיו מדין כפיה וכמ"ש הרמב"ן בסוף ב"ב מ"מ מלשון החינוך שם "כמו בגזלות וחבלות" משמע דלשיטה זו הוי חיוב ממוני ממש, וא"כ הרמב"ם לשיטתו דהחזרת הרבית הוי חיוב ממוני דרבית בכלל גזל הוא.

והנה הט"ז חידש בסימן קס"א סק"ג ובחו"מ סי' ט' סק"א דאין חיוב להחזיר רבית אלא א"כ הלוה תובע ולא כמ"ש הסמ"ע שם סק"א (ובב"מ ס"א ע"ב משמע ברש"י כמ"ש הט"ז שכתב רק "יוצאת בדיינים אם חבירו תבעו בחייו, עי"ש). ובהשקפה ראשונה נראה דנחלקו בהנ"ל דלט"ז הוי מצוה בלבד ולסמ"ע הוי ככל חוב ממוני ואין עצם החיוב תלוי בתביעה, אך באמת נראה דאף להסמ"ע אין זה חיוב ממוני אלא מצוה בלבד אלא דס"ל דאין מקום לחדש שהדבר תלוי בתביעת הלוה וכמ"ש שם הקצות בס"ק א' ובחידושי ההפלאה בחו"מ שם וגם בספרו בכתובות ק"ה ע"ב חולק על הט"ז ומ"מ חידש שם דלא שייך בחיוב החזרת רבית ניתוק לעשה כיון דכל המצוה הוא משום חיות הלוה ולא משום פרעון חוב הרי דאף שחולקים הקצות וההפלאה על חידוש הט"ז מ"מ פשיטא להו דאין כאן חיוב ממוני אלא מצוה בלבד.

ב

אמנם לכאורה מבואר להדיא דרבית הוי כגזל מסוגיא ארוכה בב"מ ס"א ע"א "אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה צריכי דאי כתב רחמנא לאו ברבית  משום דחידוש הוא דאפילו בלוה אסרה רחמנא, ואי כתב רחמנא לאו בגזל משום דבעל כרחיה אבל אונאה אימא לא, ואי כתב רחמנא לאו באונאה משום דלא ידע דמחיל, וכו'" ואת"ל דלולי איסור רבית יש כאן שכירות גמורה, איך נלמד רבית מגזל ואונאה.

וצ"ל דלכאורה דכל עיקר סוגיה זו ענינה איסור גזל אונאה ורבית, והצד השוה שבאיסורים אלה שמחסר ממון חבירו כדברי רש"י שם, ואפשר דאף אם יש שעבוד ממוני ברבית מ"מ יש בו עול ועון דשאני משכירות דעלמא שהנאת השוכר ברורה ומיידית, דהלא דר הוא בבית חבירו, משתמש בכליו, ורוכב ע"ג בהמתו, משא"כ בשכירות מעות שאין הנאתה ברורה וקרובה כלל ורבים המשקיעים כספם על קרן הצבי ועל אף שלא ירויח כלל מתחייב הוא בתשלום רבית, ונמצא מחסר ממון חבירו, אף שמדיני ממונות יש כאן שעבוד שכירות, ודו"ק בזה כי קצרתי.

ג

ובאמת שורש שאלה זו גמ' מפורשת היא בב"ק קי"ב ע"א ובב"מ ס"ב ע"א בהניח להם אביהן מעות של רבית דאין חייבין להחזיר ורמב"ח הוכיח מזה דרשות יורש כרשות לוקח ונקט דקונה בשינוי רשות ורבא אמר דלדידיה אזהר רחמנא להחזיר לבריה לא אזהר, הרי דלרמב"ח הוי כגזל ביד המלוה, ולכאורה לשיטתו הוי גזל ממש מדקונה בשינוי רשות ולפני כן אינו קונה, ולרבא נראה דאין כאן אלא מצות עשה דלבריה לא אזהריה רחמנא. וכן באמת ביאר בשער המלך פ"ה מאישות הט"ו שיטת רבא שהלכה כמותו. וכ"כ במשנה למלך פ"ד ה"ג ממלוה ובנתיבות סימן ר"ח סק"א עי"ש, אך המחנה אפרים בהלכות ריבית סי' ב' נקט דהוי גזל ביד המלוה אף לרבא אלא שגזה"כ דאין הבנים חייבים להחזיר עי"ש.

וכבר נחלקו הראשונים בשני דרכים אלו בשיטת רבא הריטב"א פירש להדיא כהבנת השעה"מ דלשיטת רבא אין החזרת רבית אלא מצוה בלבד וביאר עוד בדרכו דלא מהני מחילה ברבית כיון דאין בו שעבוד, ולשיטתו אזל בדף ס"ה ע"ב שם כתב דלא צריך להחזיר חפץ שלקח ברבית בעין, אך השט"מ שם בשם הר"ש משנץ כתב דבאמת יש בהחזרת רבית שעבוד ממוני ומחזירו בעין ופירש שיטת רבא כהבנת המחנ"א, עי"ש  וגם הרמב"ן בב"מ ס"ה ע"ב כתב להדיא דאין על המלוה אלא מצ"ע בלבד להחזיר וקנה את המעות עי"ש.

והנה בב"מ ס"ה ע"א מבואר דמלוה שגבה גלימה ברבית אי"צ להחזיר את הגלימה אלא יכול להחזיר דמים, ולכאורה מוכח מזה דאין הרבית כגזל ובאמת קנה את הגלימה אלא שמצוה עליו לשלם דמיו וכ"כ המל"מ פ"ח ממלוה ה"א, אך במחנ"א רבית סי' ג' הוכיח מסוגיא זו דהנותן לחבירו חפץ תמורת תשלום חוב ושוב התברר שאינו חייב כלום אינו יכול לתבוע את החפץ אלא יקבל דמיו, ולשיטתו אין ראיה מהסוגיא דברבית יש חוב ממוני אך עצם סברתו צע"ג דלכאורה הוי ככל מקח טעות שחוזר לחלוטין וצ"ע.

והנה התוס' בב"מ דף ע' נתספקו אם גוי מצווה על הרבית משום גזל, ובתי' א' כתבו דאכן כן ולכאורה שני התירוצים בהא פליגי אם יש ברבית גזל או אין כאן אלא גדר איסורי בלבד, ודו"ק. (ואף דבישראל יש לאו לחוד על רבית ועל גזל ובב"מ ס"א ע"א אצטריכו להו, כבר ביארתי במק"א דז' מצוות דב"נ שרשים הם וכוללים ענינים רבים עיין מנחת אשר לבראשית סי' ט' אות ז').

סוף דבר להרמב"ם לכאורה הוי כגזל ולשיטתיה אזיל בג' מקומות, א' בהשמטת מצ"ע דהחזרת רבית, ב' במה דיורדין לנכסי המלוה, ג' במה דמהני מחילה, וכך נקטו המגילת אסתר והמחנ"א. להרמב"ן אין כאן אלא מצ"ע ולשיטתו השיג על השמטת הרמב"ם וכך נקט השעה"מ בשיטת רבא שהיא מסקנת ההלכה.

וסתימת הפוסקים בכ"מ דבאמת אין בזה אלא מצות עשה בלבד, ועיין בדגול מרבבה בסי' קס"א שהסתפק במת הלוה אם חייב המלוה להחזיר ליורשיו ונקט דפטור כיון שאין בזה חיוב ממוני אלא מצ"ע בשביל חיות הלוה בלבד ולא בשביל יורשיו וכ"כ בפ"ת שם ס"ק ו' עיין בדבריהם.

ד

והנה עיקר דברינו הנ"ל אינם אלא לאחר שגבה המלוה לרבית וחייב להחזירו, ויש לעיין עוד אם יש על הלוה חיוב שעבוד ממוני לשלם את הרבית אלא שהתורה אסרתן או דאין עליו שעבוד כלל דהתורה ביטלה את עצם החוב, ולכאורה הא בהא תליא דאם יש שעבוד וחוב אין הרבית גזל ביד המלוה ואם אין שעבוד על גוף הלוה ממילא המעות גזל הם ביד המלוה, אך י"ל דאף דאין שעבוד על הלוה מ"מ כיון שנתן מדעת אפשר שאין כאן גזל ומצוה בלבד רמיא על המלוה להחזיר.

והנה בשערי דעה על הלכות רבית (לבעל שער המשפט) בתחילת הספר נסתפק במי שלוה ברבית ואח"כ נעשה מומר אם מותר למלוה לגבות ממנו רבית אם אזלינן בתר שעת ההלואה או בתר שעת הפרעון.

ולכאורה פשוט דאם נשלל השעבוד ברבית, אף אם נעשה מומר אח"כ אין שום חיוב דבשעת ההלואה דהיה באיסור נפקע השעבוד אבל אם שעבוד ממוני אלא שאסור לשוב ולגבות רבית, אפשר דאם בשעת הגביה מומר הוא מותר. ובסוף הלכות רבית חידש השע"מ עוד דברבית חייב המלוה להחזיר רבית שגבה אף בספק דלא שייך גדר המוציא מחבירו עליו הראיה ודין מוחזק כיון שאין הספק בגדרי הממון אלא במצוה בלבד, ושני חידושים אלה תלויים בשאלה היסודית הנ"ל אם יש ברבית חיוב ממון או לא. (ועיין עוד בחוו"ד סי' קס"א סוף סק"ה).

וידועים דברי הריטב"א בקידושין ו' ע"ב שרוב אחרונים הבינו בפשטות דבריו דיש חיוב ממוני על הלוה לשלם את הרבית, עיין אב"מ סי' כ"ח סקכ"ב, שערי יושר שער ה' פרק ג', ואבנ"ז יו"ד סי' ת"ד, וחלקת יואב יו"ד סי' כ"ד, ואמרי בינה בשו"ת בסוף חלק יו"ד סי' ג' ועוד, אמנם החזו"א באהע"ז מ"ב א' ויו"ד ע' א' כתב אף בשיטתו דאין כאן שעבוד, והנה אף שהחזו"א שם נקט כן גם לגבי שמיטת כספים, במנחת אשר לגיטין סי' נ"ט דנתי לחלק בין שמיטת כספים דלדעת הרבה ראשונים יש בו חיוב ממוני אף לאחר השמטת השביעית לרבית, דבשביעית לא אסרה תורה את עצם החוב אלא את הגביה בדרך גביית חוב אבל ברבית אסרה תורה את עצם החיוב והשעבוד דמשעת הלואה כבר עוברים על לא תשימון. יסוד הדבר, בשמיטת כספים יש כאן חוב עם מגבלות אבל ברבית אין כאן חוב כלל, ואכמ"ל.

והנה יש עוד להאריך בזה בסוגיא דאי עביד לא מהני בתמורה דף ה', אך לא נתפניתי כאן והארכתי בסוגיא זו במק"א.

ה

בגדר רבית לולי איסור התורה

והנה כתב החת"ס בשו"ת ח"ו סי' כ"ו דאף לולי שאסרה תורה רבית אין על הלוה שום חיוב דאין כאן אלא דברים בעלמא ולא דמיא לשכירת כלים שצריך לשלם הפחת כשמחזיר את גוף הכלי משא"כ ברבית שמחזיר את כל הכסף עי"ש. אמנם באמת מבואר בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סימן רכ"ג דיש חיוב ברבית מדין שכירות דכמו שחייב לשלם שכירות על בהמתו וכליו ומלאכתו כך יש שכירות על ממונו, ומש"כ החת"ס דשאני בהמה וכלים דיש בהם פחת לכאורה אין בו סברא דמה ענין פחת אצל שכירות וכי משום הפחת הוא משלם שכירות והלא אין חיוב שכירות אלא משום דזה זכות בעל הבהמה והכלים להרויח על ידם וא"כ ה"ה בממונו (וכדברי שו"ת הרשב"א כתבו מדעתם החו"ד סי' ק"ע סק"ה והחזו"א ביו"ד סי' ע' א' עי"ש).

אמנם יש לטעון דשאני הלואה דמלוה להוצאה ניתנה וא"כ אינו משתמש בשל חבירו אלא בשל עצמו, וגם דוחק לומר דהוי כפסיקה והחיוב הוא על המצאת המעות ולא על עצם המעות ונראה מזה קצת סמך לשיטת החת"ס אך מ"מ מבואר שלא כדבריו בשו"ת הרשב"א הנ"ל.

אמנם לכאורה יש מקור לדברי החת"ס בב"מ ס"ט ע"ב ר' חמא הוי מוגר זוזי בפשיטא ליומא, כלו זוזי דר' חמא, הוא סבר מאי שנא ממרא, ולא היא מרא הדרא בעיניה וידיע פחתיה זוזי לא הדרא בעינייהו ולא ידיע פחתייהו", אך באמת אין ראיה מסוגיא זו אלא דבמה דלא הדר בעין ולא ידיע פחתיה הוי הלואה ויש בו רבית משא"כ כשחוזר בעין ויש בו פחת ולא דעצם גדר תשלום השכירות משום פחת הוא, ועוד דבתוס' בשם הריב"ן לא גרסי כלל הדר בעיניה וכן נראה גם מדברי הרמב"ם בפ"ה הט"ז ממלוה, ובפי' ב' בתוס' כתבו דבחדא מתרתי הוי הלואה, או משום דלא הדר בעין או משום דלא ידיע פחתיה, ומ"מ פשטיה דמילתא דאילולי איסור רבית הוי ככל שכירות בעלמא כמבואר.

אך מ"מ אף לשיטת הרשב"א וסייעתיה מסתבר דלאחר שאסרה תורה רבית, הפקיעה תורה את כל עצם השעבוד דאין שעבוד שא"א לממשו ואיסור התורה שוללת לחלוטין את דין הממון והשעבוד, ודו"ק בזה.

וידוע מש"כ הגרב"ד בברכת שמואל קידושין סימן ד' בשם הגר"ח דאף ללא דין שכירות יש חיוב לשלם רבית לולי שאסרתו תורה, משום עצם הפסיקה כמו שיכול למכור דבר השוה מנה במאתיים הפסיקה מחייבת כך גם ברבית, עי"ש.

ונראה מדבריו דיש קנין והתחייבות בעצם הפסיקה וכל הקונה משל חבירו על סמך פסיקה מסויימת הפסיקה מחייבתו ומשו"כ דן לדמות רבית למכר ושכירות מכח עצם הפסיקה, אך לענ"ד נראה טפי דאין הפסיקה אלא קביעת המחיר, אך עצם החיוב לעולם אינו אלא משום דין קדום ומוגדר, והיינו מכר או שכירות, והרי ברבית ודאי שאין כאן מכר ואת"ל דגם שכירות אין כאן אין כל תוקף בעצם הפסיקה, כך נלענ"ד ברור ופשוט.