ביסוד איסור תחומין בשבת (תשע"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי, ראו כי ה' נתן לכם את השבת על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (ט"ז כ"ח - כ"ט).

"אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה, מנא לן אמר רב חסדא למדנו מקום ממקום ומקום מניסה וניסה מגבול וגבול מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ דכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו'" (עירובין נ"א ע"א).

א

הנה יש לעיין ביסוד איסור תחומין בשבת אם דאורייתא הוא אם דרבנן, וכמה שיעור התחום.

וכבר כתב הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת שכ"א) וז"ל "שהזהירנו שלא להלך חוץ לתחום המדינה בשבת, והוא אומרו 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי' ובאה הקבלה שגבול ההליכה שהיא אסורה מה שנוסף על אלפיים אמה חוץ מן המדינה ואפילו אמה אחת, וללכת אלפיים אמה לכל צד מותר, ולשון מכילתא 'אל יצא איש ממקומו' אלו אלפים אמה", עכ"ל.

נתבאר בדבריו דאלפיים אמה דשבת דבר תורה הן והיוצא חוצה להן עבר בלאו של תורה.

ברם, הרמב"ם חזר בו וכתב (הל' שבת ריש פ' כ"ז) "היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי', מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור שאלפים אמה הוא מגרש העיר", עכ"ל.

ומקור דבריו מהא דאמרו בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ד) "רבי שמעון בן ביסנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולן אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל". הרי שלשיטתו היוצא מחוץ לתחום כשיעור י"ב מיל הוא שאסרה תורה, אולם חכמים בדבריהם גזרו שלא יצא אדם מתחום העיר אלא עד אלפיים אמה[א].

אכן הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות פליג אדברי הרמב"ם וכתב דאין איסור תורה ביציאת אלפיים אמה חוץ לתחום, ואף י"ב מיל לאו דאורייתא הוא אחר שלא הוזכר כן בתלמוד דידן, ואין זה השיעור אלא מדבריהם. וכן כתב גם במלחמות (שלהי פ"ק דעירובין) וכן שיטת הבעה"מ שם, וכ"ה שיטת הרא"ש (שם פ"ק סימן כ"ד) דאין איסור תחומין אלא מדבריהם.

ונראה להביא ג' מקורות לשיטת הרמב"ם דאיסור תחומין מן התורה:

א. תנינן ביבמות (מ"ז ע"ב)"אמר רבי אלעזר מאי קראה דכתיב (רות א') 'ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה' אמרה לה אסיר לן תחום שבת, באשר תלכי אלך. אסיר לן יחוד, באשר תליני אלין", וכו'. הרי דאף בימים הראשונים נוהג היה איסור תחומין ואין זה תקנה מדבריהם, דאי נימא דאיסור תחומין בכלל תקנת עירובין היא, הא לא מצינו שנתקנה עד מלוך שלמה על ישראל, וכאמרם (עירובין כ"א ע"ב) "אר"י אמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים" וכו' (וברש"י שם פירש דכונתם לעירובי חצירות), ומדנקיט קרא גבי רות שמע מינה דאורייתא הוא. אך יעויין ברמב"ן (השגותיו לסה"מ שורש א') שעמד על ראיה זו וכתב ליישבה "או שיחשבו שאמרה לה ברוח הקדש אפילו מצות העתידות להתחדש, כמו שאמרו (יבמות שם) 'מפקדינן אתחום שבת' והיא מצוה מדבריהם, ואני חושב שהיא תקון שלמה ובית דינו מכלל עירובין".

ב. עוד נראה מקור לכאורה מקרא דכתיב (יהושע פ"ג ד') בפקוד יהושע את ישראל בעת כיבוש יריחו "אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפיים אמה במדה אל תקרבו אליו למען אשר תדעו את הדרך אשר תלכו בה כי לא עברתם בדרך מתמול שלשום", ופרש"י שם שנצטוו שיהא ארון ברית ה' רחוק מן העם משום כבודו של מקום וכשיעור אלפיים אמה "כדי שתהיו יכולין לילך ולהתפלל לפניו בשבת כך מפורש במדרש תנחומא, לפי שידע שעתידין להיות צרים לפני יריחו בשבת". ולכאורה מכאן יסוד לדברי הרמב"ם דתחומין דאורייתא וכשיעור אלפיים אמה. אכן, מדהדר ביה הרמב"ם מההיא וכתב במשנה תורה שאין איסור תורה אלא כשיעור י"ב מיל, ע"כ אית לן למימר דאלפיים אמה דכתיבי בקרא לאו דאורייתא הן ודיבר יהושע אל העם על שם העתיד ברוח הקודש, ונהגו ישראל חומר בנפשם ליזהר אף בזו, וכדרך שכתב הרמב"ן גבי קרא ד"באשר תלכי אלך" דכתיב ברות.

ג. באמת כבר אמרו חז"ל ביעקב אבינו "ויחן את פני העיר" (בראשית ל"ג י"ח) שנכנס עם דמדומי חמה וקבע בה תחום שבת ומכאן שיעקב שמר שבת עי"ש במדרש רבה (פ' ע"ט ה"ו) וברמב"ן, וידועים דברי הגר"א בקול אליהו במה שאמרו דאברהם אבינו קיים אפילו עירובי תבשילין, דהכונה לעירובי תחומין.

נמצא דג' מחלוקות הן ביסוד דין תחומין אם דאורייתא אם דרבנן, שיטת הרמב"ם בספה"מ דאלפים אמה מן התורה, וכן משמע קצת מקרא דכתיב ביהושע ומאמרם ביבמות גבי רות. ובמשנה תורה ס"ל להרמב"ם דאיסור תחומין מן התורה בשיעור י"ב מיל. שיטת הרמב"ן ושאר ראשונים דאף שיעור י"ב מיל אינו אלא מדבריהם.

ב

כתב המנחת חינוך (מצוה כ"ד) לדון לפי שיטת הרמב"ם דהיוצא חוץ לתחום עובר בלאו ד"אל יצא איש ממקומו" אם ביטל גם מצות עשה, דהלא כתב הרמב"ם בריש הלכות שבת (פרק א' הלכה א') ד"כל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה", אולם שמא אין דבריו אמורים אלא לגבי ל"ט מלאכות שבת דבעשייתן עבר בלאו וביטל עשה, אולם בזו שאינה 'מלאכה' אלא נאמר בה לאו בפני עצמה אפשר דלא עבר בעשה. וכתב לתלות ספק זה בדין המחמר אחר בהמתו דפליגי בה רבותינו הראשונים, אם מלבד הלאו דמחמר עוד ביטל העשה דשביתה. דהנה כתב הרשב"א בחידושיו (יבמות ו' ע"א) להקשות אתלמודא התם, האיך מצינן למילף עדל"ת ממחמר אחר שיש בו לאו ועשה דשביתה, ותירץ בשם מורו הרב [רבינו יונה וכמו שהביא הריטב"א משמיה], דבמחמר ליכא עשה דמסתמא 'תשבות' אינו עשה אלא אאבות מלאכות, וכן נראה דעת התוס' שם. אולם הרשב"א לא ניחא ליה בדרך רבו ונקיט עיקר דאף המחמר ביטל עשה דשבתון. וכתב המנ"ח דכטעמא דמחמר טעמא דתחומין, והיינו דמספק"ל בתרוויהו אם עשה דשבתון במלאכה לחוד אמור או אף בשאר איסורי שבת הגם דאין מהותן בכלל מלאכה.

ולדידי נראה לחלק בין דינא דתחומין לדינא דמחמר, דהנה במחמר דיש צד שבו חמור הוא מדין היוצא חוץ לתחום, אחר שבמעשיו מסבב שהבהמה תעבור על מלאכה גמורה ובזה יבוטל העשה דשביתה, ואף דאין ענוש כרת על זה הלאו מכל מקום יש בגרמתו של זה לבטל העשה דשביתה כיון שהבהמה עושה מלאכה, אולם איסור תחומין אין ענינו כלל כשאר מלאכות שבת, דאין בו 'מלאכה' כלל ולאו בפני עצמו הוא, וא"כ אפשר דאף אליבא דהרשב"א דהמחמר יש בו ביטול עשה מ"מ היוצא חוץ לתחום קיל טפי ואין ביציאתו את התחום ביטול עשה דשביתה. ומאידך אפשר דתחומין חמירי טפי מאיסור מחמר, דהנה בטעם סברת רבותיו דהרשב"א שאין מחמר מבטל עשה דשבת נראה לומר דהטעם כיון דהמחמר אחר בהמתו אין בו 'מעשה מלאכה' מצד האדם כלל ואינו חייב אלא משום גרמתו למעשה בהמתו, אך אין בזה משום ביטול שביתת השבת אחר דלא עשה הוא כלום, אולם היוצא חוץ לתחום אף דלא עביד 'מלאכה' מ"מ ביציאתו עשה מעשה האסור, ואפשר דאין העשה דשביתת השבת אמור דוקא בל"ט מלאכות דשבת אלא בכל דבר ודבר שאסרה תורה ואית ביה מעשה. נמצא איפוא דאיסורא דתחומין ואיסורא דמחמר אין בהן הכרח דשרשן אחד, ואפשר דלאו בחדא מחתא מחתינן להו[ב].

והנה ביסוד הלאו דמחמר יש לעיין אם ענף הוא מאיסור עשיית מלאכה בשבת, או אינו אלא כעין גדר מסויים במצות שביתת בהמתו. היינו, אם שורש הלאו דמחמר כטעם האיסור בשאר מלאכות, דהעושה את המלאכה בגופו או בכחו חייב כרת ואם עשאה ע"י בהמתו עבר בלאו (ואין ענין החורש להכא לחשבו כמעשה בהמתו, דכבר באו דברי הרמב"ן (שבת קנ"ג ע"ב) "שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת, כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן", והארכתי בזה במק"א עיין מנחת אשר שבת סי' נ"ו ואכמ"ל). וא"כ אף המחמר מן המלאכות הוא אלא שאין בו אלא לאו כיון שעשאו ע"י בהמתו, (וכהא דחזינן בכמה מקומות דיש שיתחייב האדם על גרמתו אף דלא עביד מעשה בידיים, וה"ה למחמר אחר בהמתו). או שמא אין המעשה דמחמר אסור לסיבת האדם כי אם לסיבת שביתת בהמה וכלים דלא יעשו מלאכה ע"י ישראל ואף לא ע"י הנכרי, ונמצא זה המחמר עובר בלאו לא משום שביתתו הוא אלא משום שביתת הבהמה דלא תעשה מלאכה ע"י ישראל. ולכאורה אי נימא דלאו דמחמר משום עשיית המלאכה הוא, אלא דקיל מיניה לסיבת עשייתו ע"י הבהמה ולא במעשי האדם מסתברא טפי דביטל אף העשה דשביתה, אולם אי נימא דענין האיסור לסיבת החיוב בשביתת הבהמה, נראה דלא ביטל אחר ששבת זה כדינו ובהמתו היא דעבדא מעשה.

ונראה לכאורה דכבר נחלקו הראשונים בספיקא דידן, דהנה פליגי רבוותא אם המחמר אחר בהמת חבירו עבר בלאו או שמא אינו אסור אלא במחמר אחר בהמת עצמו, לשיטת הרשב"א (שבת קנ"ג ע"א) המחמר אחר בהמתו חייב בין אם חימר אחר בהמתו הוא ובין אם חימר אחר בהמתן של אחרים, כל שתעשה הבהמה מלאכה מחמתו. ולשיטת הגהות אשר"י (ע"ז פ"א סי' כ"ב)אין המחמר חייב דבר תורה אלא במחמר אחר בהמת עצמו, וכל שחימר אחר בהמת אחרים פטור. ונראה דבזה פליגי, דלשיטת ההגהות אשר"י יסוד האיסור דמחמר משום שביתת בהמתו הוא, אלא דחמיר מיניה שבמחמר עושה הבהמה המלאכה מחמתו, אולם מאחר דשורש האיסור משום שביתת בהמתו נראה פשוט דאין חייב כשחימר אחר בהמת חבירו, ולשיטת הרשב"א דהמחמר אחר בהמת חבירו חייב נראה דהולך לשיטתו דאין המחמר אסור משום שביתת בהמתו, אלא משום כללות האיסור בעשיית מלאכה, ולהכי משעבר וחימר ביטל אף העשה דשביתה, והדברים מתיישבים כמין חומר.

ג

ובעיקר דברי המנ"ח שכתב להסתפק בלאו דתחומין אם יש בו ביטול עשה אם לאו, נראה היה לפשוט לפי מה שנחלקו הפוסקים במי שבהמתו יוצאת חוץ לתחום אם יש בזה משום שביתת בהמתו. דכתב המג"א בסימן רמ"ו ס"ק י"ב דלמ"ד תחומין דאורייתא אף על יציאת בהמתו חייב כיון דנצטווה על שביתתה, והנה בסימן ש"ה סקי"ח הביא המג"א את מה שנחלקו בזה הלבוש והד"מ, ובפמ"ג בסי' רמ"ו תמה שהמג"א סתר דברי עצמו, אך באמת לא הכריע בזה המג"א בסי' ש"ה אלא הביא את שתי הדעות, עי"ש היטב, אולם בהגהות מרדכי (קידושין סי' תקס"ה) נקט דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא ב"מלאכה" מכלל ל"ט מלאכות, אבל איסור תחומין אף אם דבר תורה הוא מ"מ לא נצטווה בו על שביתת בהמתו. והנה לכאורה מסתברא דכמצות שביתת האדם מן המלאכה כן מצווה הוא להשבית בהמתו וכליו מאותן המלאכות, וא"כ אותן הפוסקים דס"ל דחייב אדם על יציאת בהמתו את התחום, מסתברא דהיכא דיצא הוא עצמו ביטל את שביתתו הוא ועבר בעשה דשבתון, אולם למ"ד דאין אדם חייב על יציאת בהמתו משום חיוב שביתתה ע"כ דס"ל דאין יציאת התחום ענין ל'שביתה' אלא דין בפ"ע וכל שעבר ויצא ממקום שביתתו לא ביטל עשה דשביתה. נמצא איפוא, דזה הספק אם יציאת התחום יש בה נמי ביטול עשה דשבתון, מיתלא תליא בפלוגתתם בדין יציאת בהמתו אם עבר על דין שביתת בהמתו, כנלענ"ד דבהא תליא מילתא ודלא כמ"ש המנ"ח, ודו"ק.

ועיין במהרש"א כתובות (ז' ע"א) שהקשה למה אין היתר אוכל נפש בתחומין (ועי"ש בקרני ראם מה שנדחק בזה), ובשו"ת חת"ס (או"ח סי' קמ"ט) כתב דתחומין לאו 'מלאכה' הוא ואין היתר אוכל נפש אלא ב'מלאכות', עי"ש, (ויש לעיין מדברי החת"ס עה"ת (בראשית ל"ג י"ח) דגוי שיצא חוץ לתחום לא הוי בכלל עכו"ם ששבת, וי"ל). ועיין עוד ברמב"ן במלחמות (ביצה י"ג ע"ב מדפי הרי"ף) שכתב דתחומין בכלל מלאכה הוא.

והנה יש לעיין עוד מנ"ל דיש איסור תחומין ביו"ט, דהלא כתבו התוס' (פסחים ה' ע"ב ד"ה לחלק) דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אינה אסורה ביו"ט, כיון שאינה 'מלאכה' אלא איסור בעלמא שנאמר בשבת. ולשיטת הסוברים דאף תחומין אינם בכלל מלאכה א"כ מנלן דאסורים הם ביו"ט. וכבר הקשה כן בפרי חדש (סימן תצ"ה סק"ג). ויש מן האחרונים שנקטו דאיסור תחומין ביו"ט אינו אלא מדרבנן, (עיין טורי אבן חגיגה י"ז ע"ב, ספר יום תרועה ר"ה ל"ג ע"א), אמנם המג"א (סימן תקפ"ו ס"ק כ"ד)כתב דהוי מן התורה וכ"ה בלבוש שם, ולפי דרכינו נראה דאזלו לשיטתייהו דסברו דיש שביתת בהמתו בתחומין הרי דהוי בכלל מלאכה ואסורה אף ביום טוב. וגם הרמב"ן לשיטתו דכתב (עירובין מ"א ע"ב) דלמ"ד תחומין דאורייתא גם ביו"ט הוי מן התורה, ולשיטתו הולך במסכת ביצה שם כתב דהוי בכלל מלאכה כנ"ל, ודו"ק.

ד

וראה עוד מש"כ המנ"ח (שם) והפליא חידושו דלמ"ד תחומין דאורייתא אפשר דקיל טפי מלמ"ד תחומין דרבנן. דהנה לשיטת הרמב"ם תחום שבת דאורייתא הוא (בשיעור י"ב מיל כמסקנת דבריו), ושיעור אלפים אמה שאמרו לאו משום איסור שבות מדבריהם אמרו אלא גזירה אטו י"ב מיל, ואם על יציאת י"ב מילין אינו עובר אלא בלאו ולא בעשה דשבתון א"כ בשיעור אלפים אמה בודאי אין איסור עשה מדבריהם כי אם לאו, אולם אי נימא דתחומין לאו דאורייתא וכשיטת שאר הראשונים א"כ כל איסור תחומין בלאו ועשה דדבריהם, העולה מדבריו דאי נימא דתחומין דאורייתא ואין בהם עשה אלא לאו, א"כ אלפים אמה שאמרו חכמים וגזרו אטו י"ב מיל נמי לית ביה אלא לאו, אולם אי נימא דתחומין מדבריהם והרי"ז כשאר שבותים נמצא זה עובר בלאו ועשה, חזינן דיש ולמ"ד תחומין דרבנן חמור הוא טפי מלמ"ד תחומין דאורייתא, [ונ"מ למקום פיקו"נ אם באנו לדון בסברת הקל הקל תחילה] והדברים נפלאים.

ה

הנה מבואר (ביצה ל"ז ע"א) דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים ואין אדם יכול להוליך בהמתו וכליו אלא במקום שהוא יכול לילך, ונחלקו הפוסקים למ"ד תחומין דאורייתא אם אף בזו אמרו שיהיו הכלים אסורין לצאת מן התחום כרגלי בעליהם, או דלמא בהא כו"ע מודו דאין תחום הכלים מן התורה. ונקטו רבים מן הפוסקים (מג"א סי' ת"ד ס"ק א', ועי"ש שהביא מתשובת הרלב"ח סי' כ"ח) להוכיח מהא דילפינן תחומין דאורייתא מקרא דכתיב "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" דלישנא דקרא משמע להדיא דאין אסור אלא יציאת "איש" ומנלן להוסיף דאף בהמה וכלים נאסרו, ומכאן נקטו עיקר דדין דאורייתא דתחומין אגברא לחודיה נאמר, והא דתנינן דרגלי הבהמה כרגלי הבעלים ואסור להוציאן למקום שאין בעליהן ראויין לילך דין דרבנן הוא. ברם בשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן מ"א) פליג ארלב"ח ונקיט דהא דאמרו דרגלי הבהמה כרגלי הבעלים דין דאורייתא הוא וכדינא דתחומין אליבא דהרמב"ם.

ובישועות יעקב (סימן ת"ד סק"ב) כתב לחדש דלא נחלקו הרלב"ח ומהר"ם אלשקר אלא גבי בהמתו אם שביתתה כרגלי בעליה, אולם גבי חפציו וכליו של אדם כו"ע מודו דאין איסור הוצאתן אלא מדבריהם.

והביא המנ"ח דכבר נחלקו בזה רבותינו הראשונים להדיא בעירובין (ע"ט ע"ב)גבי גוב של תבן הנמצא בין תחומי שבת של שתי ערים, דהללו מסתפקין מצד זה והללו מצד זה [ואם במים אסורים כיון שמתערבין וכל אחד מסתפק מחבירו], והקשו דשמועה זו פשוטה ומאי קמ"ל, ותירצו התם דרבותא היא לשיטת רבי עקיבא דתחומין דאורייתא, דהו"א דאיכא למיחש דילמא אתי לאחלופי ויפשטו ידיהם ויטלו חוץ לתחומן, קמ"ל. ופרש"י התם "מהו דתימא נגזור דילמא אתי לאחלופי וליקח מתחום שאינו שלהם וקא עברי אדאורייתא", הרי לן דאין מוציאים את התבן אלא כרגלי בעליו ודין דאורייתא הוא. אולם הריטב"א שם תמה עליו דאפילו לר"ע ליכא איסור דאורייתא אלא ביוצא חוץ לתחום, אבל העומד תוך התחום ומביא מחוץ לתחום תוך ד' אמות אין בו איסור לר"ע יותר מלרבנן וכולהו ס"ל דתחומי כלים דרבנן ולאו דאורייתא. חזינן לכאורה דרש"י והריטב"א פליגי בהא דפשיטא ליה להישי"ע בשיטת הרלב"ח ומהר"ם אלשקר. נמצא דג' מחלוקות בדבר, שי' המג"א והרלב"ח דלמ"ד תחומין דאורייתא אין הבהמה והכלים בכלל, לשיטת המהר"ם אלשקר אף איסור יציאת הבהמה מן התורה, ולדברי הישי"ע לא נחלקו אלא גבי בהמה ולא גבי כלים דבהם כו"ע מודו דאיסורן דרבנן, ודברי הישועות יעקב נסתרים לכאורה מפלוגתת רש"י והריטב"א כמו שנתבאר.

ו

תחומין למעלה מעשרה

"בעי רב חנניא יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה, עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה לא תיבעי לך דארעא סמיכתא היא. כי תיבעי לך, בעמוד גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה. אי נמי דקאזיל בקפיצה. לישנא אחרינא בספינה מאי, אמר רב הושעיא תא שמע, מעשה שבאו מפלנדרסין והפליגה ספינתם בים וכו'. אי אמרת בשלמא יש תחומין, משום הכי רצו. אלא אי אמרת אין תחומין אמאי רצו, כדאמר רבא במהלכת ברקק, הכי נמי במהלכת ברקק. תא שמע פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה וכו'. אי אמרת בשלמא יש תחומין שפיר, אלא אי אמרת אין תחומין כי לא היינו בתוך התחום מאי הוי, אמר רבא במהלכת ברקק. תא שמע הני שב שמעתא דאיתאמרן בצפרא בשבתא קמיה דרב חסדא בסורא, בהדי פניא בשבתא קמיה דרבא בפומבדיתא. מאן אמרינהו, לאו אליהו אמרינהו, אלמא אין תחומין למעלה מעשרה. לא, דלמא יוסף שידא אמרינהו" (עירובין מ"ג ע"א).

ובעיה זו לא איפשיטא, ונחלקו הראשונים להלכה אם יש תחומין למעלה מעשרה כמבואר באריכות בבית יוסף (סימן ת"ד).

ובשו"ע (שם ס"א) איתא:

"המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים, כגון שקפץ על גבי עמודים שגבוהים עשרה ואין בכל אחד מהם ארבעה טפחים על ד' טפחים, הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לאו, ומה שיהיה בדרבנן, יהיה ספיקו להקל. הגה: מיהו אם היה הולך בדרך זה או על ידי קפיצת שם מתוך י"ב מיל חוץ לי"ב מיל, אזלינן לחומרא למאן דאמר תחומין י"ב מיל הוי דאורייתא (ד"ע ותשובת רמב"ם). והואיל ואין בימים ובנהרות איסור תחומין דאורייתא לד"ה, לפי שאינם דומין לדגלי מדבר. מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל, אם משנכנס השבת עד שהגיע לנמל לעולם היתה למעלה מי' מקרקע הים או הנהר, יורד ואינו נמנע ויש לו אלפים אמה ממקום שפגע בו למטה מי'".

וכתב המשנ"ב בביאור הלכה (ד"ה למאן) דכיון דהרבה פוסקים הסכימו שאלפים אמה אינו אלא מדרבנן יש להקל בלמעלה מעשרה לפי המבואר בשו"ע.

והנה נחלקו האחרונים אם יש איסור תחומין בנסיעה ברכבת, דעת החת"ס (שו"ת ח"ו סימן צ"ז) דכיון דרחב ד' יש בה איסור תחומין כמבואר בגמ' דעמוד גבוה י' ורחב ד' הוי כארעא סמיכתא ויש בו איסור תחומין, וכ"כ בשו"ת מהר"י אסאד (ח"א סימן נ"ח), וכ"כ הביאור הלכה (רי"ס ת"ד), עי"ש.

ומאידך כתב הגרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת (קמא סימן קצ"ב) דהוי כספינה למעלה מי' וכיון דספיקא הוי יש להקל בדרבנן, וכ"כ בשו"ת שם אריה (אהע"ז סימן ל"ג), ולשיטתם דין רכבת כדין ספינה וכשם שהיושב בספינה גבוה י' טפחים מקרקעית הנהר הוי למעלה מי' כך גם ברכבת, ושאני מעמוד עשרה ורחב ארבעה דהוי כארעא סמיכתא כיון שעמודים אלה קביעי וקיימא, משום הכי הוי כארעא סמיכתא משא"כ בספינה ורכבת דניידי.

ז

ושאלה זו נפתחה בתקיפי קמאי, הבית יוסף (סימן רס"ו)כתב דיש תחומין למנעלה מעשרה ביושב בקרון כיון דרחב ד' הוי כארעא סמיכתא, אבל ברוכב ע"ג סוס אין תחומין למעלה מעשרה, ולא פירש מה בן זה לזהף ושמא נקט דאין גם בסוס רחב ד'. וכ"כ הרמ"א (שם ס"ב).

ובשו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן פ"א) כתב בפשיטות דהרוכב ע"ג גמל יש בו איסור תחומין אף דהוי למעלה מעשרה.

ושניהם דנו במי במי שנאלצה לילך חוץ לתחום בשבת משום פקו"נ או מהיתר אחר, האם עדיף שילכו ברגל או שמא עדיף לרכוב ע"ג בהמה, דמחד גיסא עובר בשבות דאין משתמשין בבע"ח אך אפשר להמלט מאיסור תחומין, עי"ש.

והמגן אברהם (שם סק"ז) כתב דיש איסור תחומין ברוכב ע"ג בהמה למעלה מעשרה כיון דרכוב כמהלך והוי כמהלך ברגליו.

ובאבן העוזר תחילת הלכות שבת, וכן בשו"ת חת"ס (ח"ו סימן צ"ז) תמהו עליו דמה זה ענין להא דרכוב כמהלך, עי"ש.

ולענ"ד נחלקו בכל שורש הספק אם יש תחומין למעלה מעשרה דיש לפרשו בשתי דרכים:

א. המהלך למעלה מעשרה לא מיקרי הילוך, וז"ל שו"ע הרב (סימן ת"ד ס"א):

"מפני שאפשר שהילוך גבוה י' טפחים אינו נקרא הילוך אבל עמוד שיש בו ד' טפחים על ד' טפחים כיון שנוח תשמיש הליכתו אין בו ספק שהילוך גמור הוא והרי זה כמהלך בארץ".

וכן משמע מלשון רש"י במקור הסוגיא (עירובין שם ד"ה בעמוד גבוה):

"בעמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה - ונכנס ראשו אחד לתוך התחום לא תיבעי לך דאיסור תחומין נוהג בו, ולא יעלה על ראשו שבתוך התחום ויצא לראשו אחר - דהא חזי להילוך, והילוך מעליא הוא".

הרי לן דברחב ארבע יש תחומין למעלה מעשרה משום ד"הילוך מעליא הוא".

ונראה לכאורה דכך הבינו מתוך מקור איסור תחומין שלמדו ממה דכתיב "אל יצא איש ממקומו", דהאיסור הוא במעשה היציאה, ומשו"כ כל שאינו דרך הילוך אין בו איסור.

ב. אך מפשטות לשון הגמ' שנסתפקו אם יש תחומין למעלה מעשרה היה נראה יותר דשורש הספק הוא בגדר המקום, דאל יצא איש ממקומו כתיב, והשאלה הוא מקומו של אדם עושה למעלה מי', וכשם שאין רה"ר למעלה מי' נסתפקו אם יש איסור תחומין למעלה מי', מצד המקום ולא מצד המעשה.

וכן משמע מפשטות לשון הגמ' דעמוד גבוה י' ורחב ד' הוי כארעא סמיכתא, ולפיכך יש בו תחומין למעלה מי' ולא משום שזה דרך הליכה אלא משום דהוי מקום תחומין כיון דהוי כארעא סמיכתא.

ובדרך זה נראה לבאר דעת המג"א דכיון דמהלך כעומד הרי זה הילוך גמור ודרך הליכה ומשו"כ יש בו תחומין למעלה מעשרה, אך הבנת החת"ס ואבן העוזר היא דלמעלה מעשרה אינו מקום תחומין ומה לן במה דמהלך כעומד הוא, ודו"ק בזה.

והנה בטוב טעם ודעת ובשם אריה נשאלה השאלה באשה מילדת שצריכה לנסוע בעגלה לעזור למקשה לילד ואם תיסע לבדה יש איסור ייחוד עם הנהג הנכרי האם מותר לאיש להצטרף עמה כדי למנוע איסור ייחוד, ושני נביאים מתנבאים בסגנון אחד דכיון דאיסור ייחוד מה"ת ואיסור תחומין לרוב הפוסקים אינו אלא מדרבנן, וכיון שהעגלה למעלה מעשרה יש להקל באיסור תחומין למעלה מעשרה ולא להקל באיסור ייחוד.

ובשו"ת העמק שאלה (או"ח סימן י"ד) הביא את דברי השם אריה וכתב דכיון שאין כל צורך בליווי לתועלת היולדת, ואין זה אלא למנוע איסור ייחוד אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך.

ושתי תשובות בדבר:

א. הלא פסק הבית יוסף בשו"ע (סימן ש"ו סי"ד) דהיכא דלא פשע באמת אמרינן ניח"ל לחבר דליעבר איסורא זוטא כי היכא דלא ליעבד ע"ה איסורא רבה ולפיכך מותר לו לאדם לחלל שבת כדי להציל את בתו שנחטפה לשמד.

אך אי משום הא יש לדחות מטעם אחר דכיון שאיסור ייחוד נדחה משום פיקו"נ אין כאן כל איסור כלל, ואין לעבור באיסור קל כדי למנוע מעשה עבירה לצורך פיקו"נ.

אמנם כבר דנתי במקום אחר להוכיח דבמסגרת ההלכה דהקל הקל תחילה אכן יש להשתדל בכל דרך להקל על האיסור אף במה שאין בו צורך ישיר לפיקו"נ, ומשו"כ אמרו דחולה שיב"ס שצריך לאכול פירות כדי לפקח נפשו ויש לפניו טבל ותרומה, יפריש מן הטבל ויתקן פירותיו ולא יאכל מן התרומה, ואף שאין בהפרשה צורך לפיקו"נ.

אך יש לחלק בין תיקון הפירות שכל עניינו להתיר את האיסור ולתקן את הפירות כמצוותו בדרך טבעית ומקובלת, משא"כ בני"ד שאין כל צורך וענין שפלוני אלמוני יסע לבית היולדת, אין לעבור איסור קל כדי למנוע דחיית איסור ע"י פיקו"נ.

ב. אלא דמטעם אחר יש לדון להקל בני"ד, דכיון דרוב הראשונים נקטו דתחומין אינו אסור אלא מדרבנן, וספק אם יש תחומין למעלה מעשרה, יש להקל בזה בשעת הדחק, וכיון שאיסור ייחוד איסור חמור הוא יש להקל בחשש דרבנן של תחומין כדי למנוע איסור ייחוד.

 


 

דבר אל בני ישראל ויסעו

"ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'... ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרשון. ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה " (שמות פרק י"ד פסוק י' – ט"ז).

ראו רבים וגם תמהו, הלא אומנות אבותינו בידינו וכך נצטוינו, לזעוק אל ה' בשעת צרה וצוקה, להתנפל לפניו בתחנון ובתפלה ובצעקה, ומה זה שאמר ה' למשה "מה תצעק אלי".

אלא שיש ונגזרה גזירה, ואין לבטלה בכל כח שבעולם ואף לא בכח התפילה כי אם בכל הבטחון בלבד. וכך היה בשעה שעמדו ישראל על הים.

וכך כתב בנפש החיים (שער א' פרק ט'):

"ובעת קריעת ים סוף אמר הוא יתברך 'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו' (שמות י"ד ט"ו) ר"ל דבדידהו תליא מילתא שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון ויסע הלוך ונסוע אל הים סמוך לבם לא יירא מעצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם, ואז יגרמו עי"ז התעוררות למעלה שיעשה להם נס ויקרע לפניהם".

וכך שמעתי ממו"ר כ"ק בעל הדברי יציב זצ"ל בשם הרה"ק ר' פנחס מקוריץ, והדברים היו רגילים על לשונו תדיר.

וכבר קדמם באור החיים וכתב בזב ביאור נפלא (שמות י"ד ט"ו):

"מה תצעק אלי פירוש כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת, ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס ובאמצעות זה תתגבר הרחמים".

ומעל כולם הלא סוד זה נתגלה בזוהר הק' (ח"ב נ"ב ע"ב):

"א"ר יהודה א"ר יצחק פרעה חכים מכל חרשוי הוה ובכל אינון כתרין ובכל אינון ידיען אסתכל ובכל סטרא דלהון לא חמא פורקנא דלהון ישראל ולא הוה תלי בחד מנייהו, ועוד דהא בכלהו קשירו קשרא עלייהו דישראל ופרעה לא סבר דאית קשרא אחרא דמהימנותא דאיהו שליט על כלא, ועל דא הוה אתקיף לביה".

פרעה מכשף היה, וידע שאין לישראל תקומה ותקווה. כל הדרכים נסתממו וכל השערים ננעלו בפניהם. בטוח היה בנצחונו וכך העלה באצטגנוניו. אך לא ידע הוא את סוד האמונה, ולא ידע שהבוטח בה' חסד יסובבנו אף אם כל שאר הסגולות והעצות פג כוחם, והוא שאמר הקב"ה למשה רעיא מהימנא "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו".

ונראה עוד דכל עשרת המכות על נסיהן ונפלאותיהן הכנה והכשר היו לנסיון הגדול ולץשועה הגדולה של קריעת ים סוף, דכבר ביארתי במק"א דכונה כפולה ומוכפלת היה בעשרת המכות וכדברי הכתוב (שמות י' ב') "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם". מחד היו המכות עונש לפרעה ומצרים שציערו את ישראל ארבע מאות שנים, ומאידך היו המכות לאות ולמופת לבני ישראל שהקב"ה לבדו שליט בעליונים ובתחתונים ואין עוד מלבדו.

וכבר ביארו הקדמונים בחכמתו העמוקה של רבי יהודה שהיה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב, דעשרת המכות חלוקות לשלש חלוקות, שלשת הראשונים, דם צפרע וכנים היו בעפר הארץ ומי הים שהם הדרגה הנמוכה של הבריאה. המכות האמצעיות ערוב דבר ושחין היו באדם ובבעלי החיים שהן למעלה מדרגת הארץ, וארבעת האחרונים היו בגרמי השמים, ברוחות השמים שהביאו את הארבה ממרחק, בברד שניתך ארצה, וליקוי המאורות במכת החושך, ומעל כולם מכת בכורות שהיתה בנפש האדם.

וכל זאת לגלות ולהודיע שאלקי השמים הוא אלקי הארץ ובורא שמים הוא יוצר האדם, והוא לבדו תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, אין עוד מלבדו ואפס זולתו.

ורק בכח אמונה זו באו ישראל בתוך הים בחרבה וזכו לנס קריעת ים סוף.

ב

איתא במכילתא (בשלח ריש פרשה ג'): "ר' אליעזר אומר, אמר הקב"ה למשה משה בני נתונים בצרה הים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה. מה תצעק אלי, שהיה (ר' אליעזר) אומר יש שעה להאריך ויש שעה לקצר, "א-ל נא רפא נא לה" – הרי זה לקצר, "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום" - הרי זה להאריך". ע"כ.

וכעין זה בספרי סו"פ בהעלותך "שאלו תלמידיו את ר' אליעזר עד כמה יאריך אדם בתפילתו? אמר להם: אל יאריך יותר ממשה, שנאמר: "ואתנפל לפני ה' כראשונה את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה". ועד כמה יקצר בתפילה? אמר להם: אל יקצר יותר ממשה, שנאמר: "א-ל נא רפא נא לה", יש שעה לקצר ויש שעה להאריך". ע"כ וע"ע כעי"ז בברכות ל"ד ע"א.

והנה חז"ל לא פתחו לנו שערי אורה לדעת עת וזמן לכל חפץ, עת להאריך ועת לקצר, ולא נגלו לנו תעלומות חכמה לדעת מדוע משה רבינו לפעמים האריך ולפעמים קיצר.

ולפי המבואר בדבריהם של שלשה גדולי עולם, ודברי הזוהר הרקיע הנ"ל דבכח הביטחון להשלים את כח התפילה (וכבר הארכתי במקום אחר לבאר דכח הביטחון יש בו כדי להגן על הבוטח ולהבטיח שהקב"ה ימלא בטחונו וכדכתיב (תהלים ל"ב, י'): "הבוטח בה' חסד יסובבנו"). וביאור הדבר, דהלא כל כח התפילה אינו אלא בכך שע"י תפלתו גורם האדם לפתוח לעצמו את שערי השפע בריבוי הרחמים והחסד, ו"ברכה" נגזרת מלשון "בריכה" ו"ריבוי" כמ"ש הרשב"א (בשו"ת ח"ה סי' נ"א) ושפע זה מתרבה ויורד גם בכח מצות הביטחון.

ואפשר דמשום כך כאשר התפלל משה לרפואתה של מרים - שהיתה צדקת גמורה ומסתמא עז היה בטחונה בהקב"ה הרופא כל בשר ומפליא לעשות - לא האריך בתפילתו אלא קיצר עד למאוד. אך כאשר התפלל על בני ישראל לאחר חטא העגל, שהקב"ה ימחל לעוונם ולא היתה אצלם השלמת הביטחון במקום התפילה, ראה משה, רעיא מהימנא, צורך להתנפל לפני ה' ולהאריך בתפלה.

ולפי זה מובן שאמר הקב"ה לישראל: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" ואם יסעו בני ישראל לתוך הים ויכנסו לתהומות ויבטחו באביהם שבשמים שיציל ויושיע משבולת מים רבים, אזי בכח הביטחון ינצלו אף במיעוט תפילה.

ואפשר לומר עוד, דבאמת לא היו בני ישראל ראויים להיגאל, משום חסרון אמונה שבהם, דהלא טענו כנגד משה: "המבלי אין קברים במצרים", ונזקקו לתשובת המשקל ולחיזוק במידת האמונה והבטחון כדי שיהיו ראויים להיגאל.

וזה שאמר הקב"ה למשה: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", וכאשר יכנסו לתוך הים ויבטחו בקב"ה שיצילם, בכך תגדל זכותם ויתקנו את אשר עוותו ויהיו ראויים לנס.

 

[א] ופשיטא דאית לן לאוקמי הלכתא כדבריו הכא, דזה ברור לכל יודעי דת ודין דדברי הרמב"ם במשנה תורה הם עיקר להלכה לגבי דבריו שבספר המצוות, ועוד דספר "משנה תורה" כתבו לאחר ספר המצוות וע"כ נראה דהדר ביה מההיא. שוב ראיתי שכתב כן להדיא בתשובה לה"ר ריש מתיבתא דבבל (עי' תשובותיו סי' קנ"ו) וז"ל, "אמרנו בספר המצות שאמרו אל יצא איש ממקומו הוא אזהרה על ההליכה בשבת והבאנו ראיה מדבריהם דלוקין על עירובי תחומין דבר תורה, והסכמנו באותו החיבור שלא נזכור בו כי אם מצות דאורייתא וזה החיבור ג"כ מצוי אצלך בבבל ולא ביארתי שם ההפרש שיש בין אלפים אמה ובין י"ב מיל, לפי שאין כונת אותו הספר לדעת תלמוד המצות אלא לדעת עניניהם בלבד אמנם בחיבור ביארנו זה כפי כוונת הספר", ודו"ק בזה.

 

[ב] ואף מדברי הרשב"א משמע לכאורה דבהא פליג ארבותיו, אם עשה דשבתון אמור במלאכות דענוש עליהם כרת ובשגגתם מביא קרבן, או"ד בכל איסורי שבת אמור, ברם בשרשי הסוגיות נראה דאין הכרח דענינם אחד, כמבואר.