בישולי נכרים

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

אכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם (ב' ו').

א

בטעם האיסור

הנה בעבו"ז ל"ה ע"ב שנינו "אלו דברים של עובדי כוכבים אסורים ואין איסורם איסור הנאה חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו והפת והשמן שלהן... והשלקות". ושם (ל"ז ע"ב) הביאו מקור מן המקרא "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי מים בכסף תתן לי ושתיתי, כמים מה מים שלא נשתנו אף אוכל שלא נשתנה". ושוב אמרו דאיסור זה מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא עי"ש.

ונחלקו הראשונים בטעם שאסרו חכמים בישולי נכרים, רש"י במשנה שם (ל"ה ע"ב) כתב דנאסר משום חתנות וכ"כ הרמב"ם בפי"ז ממאכלות אסורות הלכה ט', וכן הוא ברמב"ן וברשב"א שם בעבו"ז ובטור יו"ד סי' קי"ג.

אך רש"י שם ל"ח ע"א כתב דאסרו מחשש שיאכלנו מינים טמאים וכ"כ באור זרוע עבו"ז סי' קצ"ב בשם רש"י והרשב"ם, ובהגהות אשרי עבו"ז פ"ב סי' כ"ח כתב "פרש"י שלקות דתנן שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא ורשב"ם כתב בשם רבותינו דבשולי עכו"ם נאסר משום גזירה שמא יאכילנו עבוד כוכבים דבר טמא הילכך דבר המשתנה מברייתו ע"י האור בין מבושלין במים בין צלויין באור אסורין משום בישולי העכו"ם אבל במידי דלא בשיל שלא נשתנה מברייתו אין לחוש לדבר טמא שהיה ניכר, ויש לי ללמוד מדבריו דאותו קומפוש"ט של עכו"ם וכגון אותם גיליוטייני שידוע שאין נותנין בהם יין וחומץ כמו בזה המלכות שמבשלין אותן ומביאין אותן בעגלות למכור שמותרין" הרי לן בדברי הראשונים שני טעמים שונים באיסור בישולי עכו"ם ואף יש נפ"מ להלכה ביניהם כמבואר.

אמנם רש"י לכאורה סותר דברי עצמו בדף ל"ה כתב דאסור משום חתנות ובדף ל"ח כתב בטעם האיסור דחיישינן שיאכילנו מינים אסורים, ולכאורה צ"ל דרק בצירוף שני הטעמים אסרו בישולי נכרים וראיתי שכך כתב החת"ס בשו"ע שם סי' קי"ג (בהוצאת שטרן).

אך נתקשיתי להבין את דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם וז"ל "רוב דברים אלו כגון הפת והשלקות וכיוצא בהן כולם נאסרו כדי שנתרחק מהם ולא נתערב עמהם כדי שלא נמשך בהתערבנו עמהם לשלוח יד במה שהוא אסור וזה ענין אמרם משום חתנות" וצריך ביאור בדבריו איך יתיישב ענין "חתנות" עם החשש שמא יפשוט ידו במה דאסור, ודוחק לפרש כונת הרמב"ם שיפשוט ידו במה דאסור היינו בנות עכו"ם אלא פשוט דכונתו למאכ"א, וגם דוחק לומר דחתנות היינו קירוב דעת בעלמא שמכוחו יכשל במאכ"א, וצ"ע. אך מ"מ מבואר בדברי הרמב"ם דאין החשש שיאכילנו מינים טמאים בלי שנדע אלא שמא מתוך קירוב הלבבות בהתערבנו עמהם נכשל ביודעין במאכ"א, ולפי"ז אין מקום לדברי ההג"א הנ"ל דאף אם ניכר בעליל שמין טהור הוא מ"מ גזרו חכמים משום חשש דכאשר נתערב עמהם נכשל ביודעין במינים אסורים ונשלח ידינו לאכול מהם, ודו"ק בזה.

אך מלבד דברי הרמב"ם הללו בפיה"מ לא מצינו טעם זה בשאר הראשונים ואף הרמב"ם כתב במשנה תורה טעם אחר כמבואר.

ב

בביאור דין אינו נאכל חי

ואינו עולה על שלחן מלכים

והנה מבואר בעבו"ז ל"ח ע"א וכ"ה בשו"ע שם דבשני סוגי אוכלין אין איסור זה נוהג, כל הנאכל כמות שהוא חי, וכל שאינו עולה על שלחן מלכים, וצ"ב בטעם הלכות אלה לפי שתי הדרכים שביסוד איסור בישו"נ. ומצינו שתי סגנונות בדברי הראשונים בביאור כל אחד משתי הלכות אלו.

לגבי הנאכל חי כתב רש"י בביצה ט"ז ע"א "דכיון שנאכל כמו שהוא חי אינו בישול דלא אהני מידי" ומבואר מדבריו דאין זה משום דהחשש לא קיים במה שנאכל חי, אלא שאין מאכל זה בכלל הגזירה דאין זה בישול (ולפי"ד יש שדימו הלכה זו למה שמצינו לגבי מלאכת מבשל בשבת ואכמ"ל). אך הר"ן בעבו"ז שם כתב דבמה שנאכל חי אין בו קירוב הדעת כיון שאינו מאכל חשוב ואין בו חשש בנותיהם.

וכן לגבי כל שאינו עולה על שלחן מלכים מצינו שתי דרכים, הרשב"א בתורת הבית בית ג' שער ז' כתב דכיון שאינו מאכל חשוב אין בו קירוב הדעת וחשש חתנות, וכעין דברי הר"ן לגבי נאכל חי, אך הרמב"ם בפי"ז ממאכ"א הט"ו כתב בזה "שעיקר הגזירה משום חתנות  שלא יזמנו העכו"ם אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו", הרי שטעם ההיתר משום שאין אדם רגיל להזמין חבירו על מה שאינו עולה על שלחן מלכים.

והנה אם טעם האיסור משום חתנות, מובן דבאכילה שאין בה קירוב הדעת לא גזרו, אבל אם החשש שמא יאכילנו מינים טמאים, מה לן בקירוב הדעת, וע"כ צריך לפרש בדרך אחר מה שלא גזרו בנאכל חי או באינו עולה על שלחן מלכים, והיינו כמבואר, משום שאין כאן בישול, או משום דלא שכיח שיזמין חבירו על מה שאינו חשוב.

ג

בבישול מומר

הנה נחלקו האחרונים במחלל שבת בפרהסיא או שאר מומרין אם בישולן אסור או לא, הפמ"ג באו"ח סי' שכ"ה בא"א ס"ק כ"ב כתב שאסור וכ"כ הגרש"ק בטוב טעם ודעת מהדו"ג ח"ב סי' ט"ז וכ"כ המהר"ם שיק יו"ד סי' רפ"א ובשו"ת מהר"י אסאד יו"ד סי' ל"א וכ"כ בשו"ת החת"ס יו"ד סי' ק"כ לגבי סתם יינם דאף יינו של מחלל שבת בפרהסיא אסור, עי"ש. אך הפתחי תשובה בסי' קי"ג סק"א כתב בשם התפארת למשה דשאלה זו תלויה בשני הטעמים הנ"ל, דאם הטעם משום חתנות פשוט דליכא איסור דמומר לחלל שבתות בתו בת ישראל היא ואם שומרת היא תורה ומצוות לא יומתו בנים על אבותם, אבל אם חיישינן שמא יאכילנו מינים טמאים לכאורה יש להחמיר גם במומר וכיון דהוי אי' דרבנן כתב דספיקו לקולא עי"ש, ונראה עוד דכיון דרוב הראשונים נקטו דאיסור בישולי נכרים משום חתנות הוא לכאורה אין להחמיר במומר, ואכן כך כתב בכף החיים סי' קי"ג סק"א דבדיעבד יש להקל וכך רמז גם האגרות משה יו"ד ח"א סי' מ"ו.

ואף שהחת"ס בתשובה הנ"ל החמיר לגבי יינם הלא בהגהותיו לשו"ע שם סי' קכ"ד סק"ד כתב להדיא להקל לגבי בישו"נ עי"ש. ובאמת נראה פשוט לחלק בין יינם לבישולם, דהלא ביין החמירו יותר ועשוהו כיין נסך, דהלא חזינן דסתם יינם אסור בהנאה כמבואר במשנה בעבו"ז דף כ"ט ע"ב אף דבשו"נ מותרים בהנאה כמבואר שם (דף ל"ה ע"ב) ובאמת כבר כתב הריב"ש (סוסי' רצ"ד) לחלק בין סתם יינם לשאר הדברים שנאסרו אף הם משום חתנות עי"ש.

וראיתי באחרונים הנ"ל ובדרכי תשובה סי' קי"ב סק"ה שהביא בשם כמה אחרונים לתמוה על המתירין בישול מומרים דמאי שנא מקראים שכתב הפר"ח לאסור בישולם עי"ש, ותמיהני על תמיהתם דבאמת שנא ושנא, דהלא אסרו חכמים את משפחת הקראים ודין בת הקראי כמותו וא"כ פשוט דמדרבנן יש לגזור אף בהם משום חתנות, אך מה זה ענין למומר דאין מושג משפחת המומרים אלא אין הדבר תלוי אלא בלב כל אדם ואדם ובת המומר יכולה להיות צדקת כשרה אמנו ואין בה איסור כלל, ולכאורה כ"ז פשוט מאד. (ובספר שבות יצחק עניני בישול ומיקרו גל עמוד ס"ה כתב בשם החזו"א במכתב להחמיר במחלל שבת, ולעומת זאת ראיתי בספר ארחות רבינו ח"ג ע' ע"ט בשם הגרח"ק שהחזו"א הקיל בזה עי"ש).

והנה בסי' קי"ב ס"א לגבי פת עכו"ם שנאסר גם הוא משום בנותיהם כתב הרמ"א דאף במקום דלא שייך בנותיהם כגון בכומרים שאין להם בנות או פת בחורים שאינם נשואים, אסור דלא פלוג, ובכה"ח שם ס"ק י"א כתב דלפי"ז יש לאסור גם במומר לעבו"ז שדינו כגוי, (ולא כדבריו ברי"ס קי"ג), אך באמת נראה פשוט לחלק בין מי שאין לו בנות דלגביו לא פלוג, למי שבנותיו מותרות דלא נכנס כלל לגזירת בנותיהם, וזפ"מ.

וכיון שמצינו בזה דעות לכאן ולכאן בדברי האחרונים, ומאידך מצינו בזה דברים מפורשים בדברי גאון קדמון הריב"ש בסוף סימן שצ"ד שכתב דרק בסתם יינם החמירו במומר ולא בשאר דברים שנאסרו משום בנותיהם והאחרונים כנראה לא ראו דבריו, אין לנו אלא דברי הראשונים, וכן עמא דבר וגדול המנהג להקל בספיקא דרבנן.

ד

בבית ישראל

התוס' בעבו"ז ל"ח ע"א הביאו בשם הראב"ד דלא אסרו בישו"נ אלא בבית הנכרי אבל בבישל בבית ישראל אין איסור, אך בשם ר"ת הביאו שחלק עליו ונקט דלא חילקו באיסור זה בין בית נכרי לבית ישראל, ובשו"ע קי"ג ס"א כתב כשיטת ר"ת דאף בנתבשל בבית ישראל אסור.

ולכאורה מסתבר דאף מחלוקת זו תלויה בשני הטעמים הנ"ל, דאם חיישינן למינים טמאים אין לאסור בבית ישראל כאשר הגוי מבשל ממה שנותן לו היהודי, אך מחשש חתנות אסור דמ"מ יש כאן קרוב הדעת וקרוב לבבות, וראיתי בריטב"א שכתב דבשפחה בבית ישראל יש לחוש יותר לחתנות, ובחידושי הנמוקי יוסף שנדפסו עמ"ס עבו"ז כתב יותר מזה, דכל הגזירה משום חתנות היא שמא יקרא לבת עכו"ם לבשל בשבילו בביתו, הרי לן דמשום חתנות יש לאסור גם בבית ישראל, אך באמת משמע מלשון התוס' דר"ת חשש גם שמא יאכילנו דברים טמאים, דז"ל שם "דלעולם יש לחוש שלא יזהר גם בבית ישראל כמו בבית הנכרי", הרי שאין מחלוקת זו תלויה בשני מטעמים אלא בסברא אם חששו וגזרו גם בבית ישראל, ודו"ק כי קצרתי.

והנה בסעיף ד' שם איתא "יש מי שמתיר בשפחות שלנו ויש מי שאוסר ואפילו בדיעבד (תשובת הרשב"א סי' ס"ח) הג"ה, ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים, ואפילו לכתחלה נוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט".הרי שחילקו בזה בין שפחה המבשלת בבית ישראל לגוי בעלמא, וביאור הלכה זו מצינו בשו"ת הרמב"ן שהביאו שם הבית יוסף, הט"ז בסק"ג,והש"ך בסק"ז, ומקורו בשו"ת המיוחסות סי' רפ"ד וז"ל "וגם בענין בשולי גוים דעתי אני שאין אסורין בשפחות הללו הקנויות לנו, דמלאכה דעבד ערל מלאכה דישראל הוא, דקנוי לו למעשה ידיו ומוזהר עליו בשבת מן התורה וליתיה בכלל גוים, והלכך ליתיה בכלל גזירות דידהו וכן נהגו" וכבר העירו הט"ז והש"ך דלכאורה אין סברא זו נוהגת בזה"ז דאין דין עבד בזה"ז ואין הגויים המשרתים בביתנו קנויים לנו. (וגם עצם הסברא לקולא מחודשת דמה ענין שביתה בשבת לאיסור דרבנן שגזרו משום חתנות או מחשש מאכ"א ולגבי חששות אלה מה סברא יש להקל משום שמצווין אנו בשביתתן וצ"ע).

אך באמת מצינו טעם אחר בהלכה זו, בשו"ת הרשב"א סי' ס"ח ובשו"ת המיוחסות סי' קמ"ט והש"ך הביא תשובה זו בשם מהרש"ל, ויסוד הסברא דלא חששו לחתנות אלא בגוי המבשל לישראל מרצונו וטוב לבו ובזה חששו לקירוב לבבות ולחתנות אבל עבדים ושפחות שבע"כ עובדים לנו אין בהם קירוב הדעת וחשש חתנות, וסברא זו שייכת לכאורה גם בגוי שעובד תמורת שכר, ואף שאינו כעבד ובידו לחזור בו מ"מ כל זמן שלא חזר בו ומפקיע שכירותו עובד הוא בע"כ בשכר פעולתו אין בזה חשש חתנות. וכך מבואר בש"ך ובחכמת אדם כלל ס"ו סעיף י"א, ולא כדברי הב"ח שכתב בריש סי' קי"ג דסברא זו נאמרה רק בשפחה הקנויה לנו ממש ולא במשרתת בשכר עי"ש.

ועוד מצינו בזה שתי דרכים נוספות, הרמ"א כתב דנהגו להקל משום דא"א שלא יחתה הישראל קצת, והט"ז שם הוסיף דאפשר עוד דמה שכתב הרמ"א דהמנהג להקל בזה אף לכתחלה מושתת על שיטת הראב"ד דאין כלל איסור בשו"נ בבית ישראל, ואף שאין הלכה כמותו עי"ש.

והנה נשאלתי במה שמצוי מאוד בזמנינו בבתי זקנים וזקנות תשושים וחלשים, דמשרת או משרתת נכריות כגון פיליפיניות גרים בבית ועוזרים בכל מה שצריך, האם יש מקום להקל שהגויה תבשל לזקנים וזקנות אלה והם יאכלו מפרי ידיה.

ולכאורה קשה להתיר כזאת לבני ספרד אחר שהבית יוסף החמיר בזה אך בני אשכנז היוצאים ביד רמ"א יש מקום להקל לפי המנהג שהביא דנהגו להקל בשפחות שבבתינו, אך באמת יש לעיין בזה כי לאו מילתא דפשיטא היא, ונחזי אנן.

לפי טעמו של הרמב"ן משום שהן קנויות לנו וכיון שאנו מצווין על שביתתן אין זה בכלל מעשי הגוי ואין זה בישול עכו"ם אין היתר זה נוהג בזה"ז, וכך גם לסברת הרמ"א דא"א שלא יחתה אחד מבני הבית היהודים, לא שייך היתר זה בנ"ד שברור לנו שבעלת הבית הזקנה והחולה בודאי אינה משתתפת בבישול, אך מ"מ לסברת הרשב"א והט"ז שמנהג זה להקל משום שסמכו על הראב"ד המקיל בכל בישול בבית ישראל או משום דלא חיישינן לקירוב וחתנות כאשר המלאכה נעשית בע"כ, יש מקום להקל גם בני"ד, אך רק אם הן שכורות אף לבשל אבל אם מבשלות הן בהתנדבות ודאי יש בזה חשש קירוב, וז"פ. ועיין בחכמת אדם שם שפסק דבהפסד מרובה יש לסמוך להלכה על המנהג שכתב הרמ"א עי"ש, ודו"ק בכ"ז.

והנה חזינן דיש מן הפוסקים שנקטו דיש לדון בכל ענין וענין אם יש בו קרוב הדעת וחשש חתנות והקילו כאשר אין חשש קירוב לבבות, ולפי"ז יש אף מי שמקיל בייצור תעשייתי בבתי חרושת דאין בזה כל קשר וקירוב בין הגוי המבשל לישראל האוכל, עיין אגרות משה יו"ד ח"ד סימן מ"ח ומנחת יצחק ח"ב סי' כ"ו, ואכמ"ל.

ה

בישול לחולה שאב"ס

הנה ראיתי בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' ע"ב) שכתב בפשיטות דחולה שאב"ס מותר בבשו"נ, ותמיהני מה ראה על ככה, ולהדיא מבואר בשלחן ערוך שאין היתר לחשאב"ס לאכול בשו"נ אלא בשבת בלבד כמבואר באו"ח סי' שכ"ח סעיף י"ז דהתירו אמירה לנכרי לחשאב"ס אפילו במלאכה דאורייתא ומותר לומר לגוי לבשל לצורך חולה, דכיון שהתירו אמל"נ התירו נמי בישולי נכרים וזה כונת השו"ע שם בסעיף י"ט דהתירו לחולה בישולי נכרים דהיינו רק בשבת וכמו שביאר שם במשנה ברורה ס"ק ס"ג, ולהדיא חזינן ביו"ד סי' קי"ג סעיף ט"ז ברמ"א ובט"ז שם שנחלקו הרשב"א והרא"ה בתורת הבית אם חולה שבישל לו גוי בשבת מותר לו לאכול תבשיל זה אף במוצ"ש או שמא במוצ"ש חוזר לאיסורו ולא התירו בישולי נכרים אלא בשבת כיון שא"א ע"י ישראל, דדעת הרשב"א דאף לחולה עצמו אסור במוצ"ש ודעת הרא"ה דמותר אף לבריא אך לכו"ע אין היתר בישו"נ לחשאב"ס בימות החול עי"ש.

והנה ביו"ד סי' קנ"ה ס"ג מבואר דאף דהתירו איסורים דרבנן לחשאב"ס לא התירו מאכ"א אף באיסורים דרבנן עי"ש, ובפ"ת סק"ח הביא מה שנסתפק בשו"ת רעק"א סי' ה' באיסור מוקצה שאין החפצא בעצם אסורה אלא משום מוקצה. והיה מקום לדון בסברא כעי"ז גם בענין בישו"נ דשמא אין בו איסור חפצא אלא מעין מצות הרחקה, אך באמת חזינן להדיא בדברי הראשונים והפוסקים דלא התירו בישו"נ לחולה אלא בשבת כמבואר, ומה לן בפלפולא בעלמא, כאשר מצאנו הלכה ברורה מפי קדמונינו.

ו

בישו"נ בתנור מיקרו גל

הנה כתב בשו"ע סי' קי"ג סי"ג "דג שמלחו עובד כוכבים ופירות שעשנן עד שהכשירן לאכילה הרי אלו מותרין דמלוח אינו כרותח בגזירה זו והמעושן אינו כמבושל, הג"ה, גם כבוש אינו כמבושל דלא אסרו אלא בישול של אש".

ויש לעיין לפי"ז אם יש איסור בישו"נ בתנור מיקרו גל, ויסוד השאלה בכונת הרמ"א דלא אסור אלא "בישול של אש", האם צריך ממש בישול של אש או שמא לא באו אלא לאפוקי עישון מלוח וכבוש שאין בהם כלל חום האש.

וראיתי בספר שבות יצחק בעניני בישול ומיקרו גל שכתב בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א לאסור בזה, וכ"כ בשבט הלוי ח"ח סי' קפ"ה וח"ט סי' קס"ב דאין להקל בזה, דהלא שני הטעמים משום חתנות ומשום חשש דברים טמאים שייכים אף בבישול זה ולא הוציאו מן הכלל אלא כבוש מלוח ומעושן שאין הם בישול כלל עי"ש.

ולענ"ד יש לעיין בזה, דאין להתעלם מלשון הטור והרמ"א דלא אסרו אלא בבישול של אש ואף בבישול קיטור נחלקו האחרונים ורבים הקילו וכמבואר בדרכי תשובה סי' קי"ג ס"ק ט"ז בשם השם אריה ועוד אחרונים, ובבישול בקיטור גרע טפי דיש כאן חום שבא מן האש ממש ודומה קצת לצלי משא"כ במיקרו גל שאין בו מקור חום חיצוני כלל, ואין כאן גחלת וכדומה שמוציא חום, אלא גלים אלקטרו מגנטיים שגורמים לשינוי מולקולרי בחומר אורגני (דהיינו התבשיל) והחום נוצר בתוך האוכל ולא מבחוץ ובודאי אין כאן בישול ע"י אש.

ואף אם נתעקש לטעון דאין כונת הטור והרמ"א דוקא לבישול של אש אלא לעיקר דרך בישול נראה דאף בזמנינו אין בישול במיקרו גל עיקר דרך בישול, ואין איכותו כאיכות בישול ע"ג האש, והמקפידים על טיב טעם האוכל אין מבשלים בתנורים אלה.

ומש"כ בשבה"ל דמ"מ שייך בזה חתנות וחשש שמא יאכילו דברים טמאים, תמיהני וכי מי יאמר דבמעושן וכבוש לא שייכי חששות אלה ואף בהם אמרו דהוי כבישול לגבי איסור והיתר וחשש בליעת איסורים, ואעפ"כ נקטו השו"ע וכל הפוסקים דאין בזה איסור בשולי עכו"ם דלא גזרו אלא בבישול של אש כמבואר.

ומש"כ עוד דבמעושן וכדו' אין איכות הבישול כמו בבישול ע"ג האש משא"כ בתנורים אלה, פוק חזי מש"כ הרמב"ם בפ"ט ממאכ"א ה"ו דהמבשל בחמי טבריה אין בו איסור בשר בחלב, ובמגיד משנה שם ביאר דלמד כן מן הירושלמי דבמעושן אין דין בב"ח ובישול בחמי טבריה דומה לעישון, אף דבאיכות הבישול ודאי שאני חמי טבריה דמ"מ יש בהם בישול במים, אך מ"מ חזינן דלמדו זמ"ז אף לגבי חשש דאורייתא דשניהם אינם עיקר דרך בישול, וק"ו לני"ד דבדרבנן עסקינן וספיקא דרבנן לקולא, מהי"ת להחמיר בזה. ומשו"כ נלענ"ד דבמקום הפסד ושעה"ד גדול יש להקל דאין איסור בשו"נ במיקרו גל.

וכך נראה בני"ד דכיון דשעה"ד הוא ולחייב את בני המשפחה לשכור מבשלת יהודיה או לקנות בתמידות אוכל מבושל יש בו הוצאה מרובה, יש לסמוך על כך שהגויה תבשל במיקרו גל בצירוף המנהג שכתב הרמ"א דבמשרתת בבית ישראל ליכא בישו"נ ובפרט שמדובר בחולה (ואפשר דבשעה"ד כשאין מי שיבשל לחולה יש להקל טפי כמו בשבת). ויש לעיין בזה עוד, דאם באנו לדון דגם בתנורים אלה יש בישול נכרים אף שאין כאן אש אפשר דיש לדון בזה אף לקולא, דכשם שהרמ"א מקיל כשישראל הדליק את האש ואפילו אם הביאו מאש אחר שהישראל הדליקו אפשר דמהני אף מה שהישראל הכניס את התקע לשקע החשמלי, ואף שודאי אין להקל עפ"י סברא זו, מ"מ אולי חזי לאצטרופי לכל הנ"ל בשעת הדחק, ועדיין צ"ע.

ז

גרם בבישול נכרים

הנה נשאלתי ע"י הגאון ר' יהושע נויבירט שליט"א בעל שמירת שבת כהלכתה, במה שמצוי בזמנינו אכילת בשר "שווארמה" שהבשר מסתובב מעל האש ונצלה וחותכים ממנו שכבות שכבות וכאשר חותכים את השכבה החיצונית נצלית השכבה הפנימית שנתגלתה בפני האש, והעיר הגאון אם האיש החותך את הבשר גוי הוא או מחלל שבת בפרהסיא אם יש בזה חשש בשו"נ שהרי רק ע"י הסרת השכבה החיצונית מוכשרת השכבה הפנימית לצליה ונמצא דזה שחותך את הבשר החי הוא כאילו הניח את הקדירה ע"ג האש.

וזה פשוט דלדעת הרמ"א אין כאן שאלה כלל דהלא לשיטתו בסי' קי"ג ס"ז די בכך שהישראל הדליק את האש אף אם הגוי הוא זה שעשה את כל הבישול ואין בו איסור, אבל לשיטת הבית יוסף שאין היתר אלא כשהישראל משתתף בעצם הבישול יש לעיין בנידון דידן.

ולכאורה אין כאן אלא גרמא, שהרי הבשר היה מכבר מונח ע"ג האש אלא שכל זמן שלא חתכו את השכבה החיצונית לא היתה השכבה הפנימית נצלית וא"כ גרם בישול הוא ויש לעיין אם יש בזה דין בשו"נ.

וראיתי בבן איש חי בפרשת חוקת שדן בשאלה זו והוכיח מדברי מהרי"ל לקולא דבמהרי"ל בשו"ת סי' קצ"ג נשאל בגוי שהניח קדירה על גבי האש והישראל נפח באש וליבה אותו אם זה נחשב כאילו הטיל בו קיסם להתירו, וכתב דכיון דבנפיחה הוי כחו (כמבואר בב"ק י"ח ע"ב) וכחו כגופו יש בזה השתתפות ישראל, ומשמע דאילולי דכחו כגופו הוי היה בזה דין בישו"נ אף דיש גרם בישול ע"י ישראל עי"ש, והבן איש חי מניח לדבר פשוט שדין בישול הגוי לאסור כדין בישול הישראל להתיר ובאמת מסתבר כן דמהי"ת לחלק בין זה לזה.

אך גוף הראיה מדברי מהרי"ל יש לדחות דאף אם די בגרם בישול בישראל להתיר עדיפא מיניה כתב המהרי"ל דהוי כחו וכחו כגופו וכך דרך הראשונים בכל מקום, דמה לן ליכנס לחידושים וספיקות בדין גרם בישול כשאין כאן גרמא כלל אלא כוחו כגופו ממש, ועדיין יש להסתפק בדין גרמא ומידי ספק לא יצאנו.

אך בנוגע לעצם השאלה באמת נראה דכל הבשר היה נצלה במשך הזמן ואין כאן אלא קירוב בישול שבגרמא, וכיון שעיקר הבישול דהיינו הדלקת האש והנחת הבשר ע"י הישראל הוא אין כאן בישו"נ, כך נלענ"ד.

ח

בגדר עולה על שלחן מלכים

הנה נחלקו גדולי הזמן לגבי חטיפים שונים כמו צ'יפס מתפוחי אדמה, או פיצוחים שונים, אם יש לחוש בהם משום בשו"נ, ולכאורה נראה דאין בהם בישו"נ, דהלא בגמ' שם איתא "כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת" וכ"ה ברמב"ם פי"ז הט"ו, ומשמע דאין איסור אלא במה שנאכל בסעודה, אלא שהרמב"ם בפי"ז הי"ח – י"ט הוסיף דיש בישו"נ גם בפרפרת וכ"ה בשו"ע שם ס"א, אך נראה ברור דגם פרפרת ענינו שבא ע"י סעודה ולא באלו החטיפים שאינם קשורים לסעודה כלל, ועיין רש"י ברכות (מ"ב ע"א ד"ה ברך) "נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות כדתניא לקמן (דף מ"ג) כיצד סדר הסבה וכו' ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך אכילה כגון פרגיות ודגים ואח"כ מביאין השלחן ולאחר גמר הסעודה יושבים ושותים ואוכלים ומה הן אוכלין פרפראות כגון כיסני דמעלו ללבא ולחמניות והוא יין ופרפרת שלאחר המזון ושניהם קודם בהמ"ז" הרי דפרפרת אוכלין אינו אלא מה שנאכל בתחלת הסעודה או בסופה אבל חטיפים אלה בודאי אין רגילות לאכלם בסעודה חשובה, ומשו"כ נראה עיקר דאין בהם משום בישו"נ.

וראיתי מי שכתב דיש בפיצוחים בישו"נ דגם מלכים ושרים אוכלים פיצוחים, ולענ"ד אין זה תלוי כלל אם דרך המלך לאכול מאכל מסויים דבאמת פשוט דאין בין אכילת מלכים לאכילת הדיוטות ומה שזה אוכל זה אוכל דאין אכילתן תלויה אלא בתאותם, אלא שבסעודת מלכים יש שוני בין מלך להדיוט ודו"ק בזה.

ונראה עוד דאף שאמרו חז"ל שלחן מלכים, אין הכונה אלא לסעודה חשובה ולא למלכים ממש דזיל בתר טעמא, וכי חששו רק שמא ישא בת מלך וכי בת הדיוט גוי מותרת, אלא ע"כ דכל שמזמינים עליו והוא חשוב להזמין אורחים חששו בו משום בישו"נ, ועיין בכף החיים שם ס"ק ב' שכבר כתב כן אלא שראיתי שקמו עליו עוררין ולענ"ד הדברים פשוטים וברורים.