בית כנסת כמקדש מעט(תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה ח')

'כמה חביבין אינון ישראל קמי קב"ה דבכל אתר דאינון שריין קב"ה אשתכח בינייהו בגין דלא אעדי רחימותא דיליה מנהון, מה כתיב, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ועשו לי מקדש סתם, דכל בי כנישתא בעלמא מקדש אקרי, והא אוקמוה,. שכינתא אקדימת לבי כנישתא'. (זוה"ק במדבר נשא, אות ק"ה)

"ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יחזקאל י"א ט"ז)- אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. (מגילה כ"ט ע"א)

נפלאים הם דברי הזוהר, ונפלאים הם דברי הגמ', ומהם למדנו דכל בי כנישתא, מקדושת המקום יש בו.

 

הנה אף שדברי חז"ל אלה לכאורה דברי אגדתא הם, נראה דכמה וכמה הלכתא גבירתא למדנו מהם, ולכמה עניינים יש נפקותא בהלכה במה שבתי כנסיות ובתי מדרשות נקראו מקדש מעט, ונבאר.

א

בנין בית כנסת- בשדי חמד מערכת הכללים אות ב' מ"ד (כרך א') האריך לדון אם יש מצות עשה לבנות בית כנסת, והביא מדברי הזוה"ק הנ"ל "ועשו לי מקדש, כל בי כנישתא בעלמא מקדש אקרי" דאף לבנות בית כנסת בכלל מצות בנין המקדש הוא, והביא כן מספר שנות ימין, וספר נחמד למראה, ולעומתם הביא  פוסקים רבים דאין מצוה בבנית בית כנסת, אלא הכשר מצוה בלבד היא. עי"ש.

ב

מורא מקדש- כתב היראים במצוה ת"ט "דמצינו ביהכנ"ס ובית המדרש שנקראו מקדש דתניא והשימותי את מקדשכם וכו' לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמרינן במגילה (כ"ט) ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל, למדנו כשאמרה תורה את מקדשי תיראו שבתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל" הרי לן גם לענין מצוה זו דדין בית כנסת כדין בית המקדש, וכ"ה בסמ"ק מצוה ו' שכתב להדיא "לירא מקדש... ובזמה"ז הוי בית הכנסת מקדש מעט".

ג

"לא תעשון כן לה' אלוקיכם", כתב הרמב"ם במנין המצוות ל"ת ס"ה "שלא לאבד בית מקדש או בתי כנסיות או בתי מדרשות", הרי כתב להדיא דגם בתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל, וכ"ה במרדכי מסכת מגילה סי' תתכ"ו, "בית הכנסת נקרא מקדש מעט ולכך אסור לנתוץ דבר מביהכנ"ס, דתניא בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה שהוא בלא תעשה, ת"ל ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלוקיכם, ואם נתץ על מנת לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מקרי", הרי לן מדבריהם דכשם שאסור לנתוץ מאבני המזבח וההיכל, כך חל אסור זה גם על בתי כנסיות ובתי מדרשות,

אמנם, צ"ע מדברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות יסודי התורה הלכה ז' "הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה שנאמר ... לא תעשון כן לה' אלוקיכם" הרי שאין איסור אלא במקדש. וע"ע בספר המצוות ל"ת ס"ה שם כתב "מן המזבח ההיכל והדומה לו" ולשון זה משתמע לשני פנים. וכבר הארכתי בזה מאד במק"א (שבירת הלוחות, פרשת תשא, תשס"ד)

ד

מעילה- כתב היראים (מצוה ק"ד) דכשם שאסור מן התורה להנות מן ההקדש והנהנה מעל בהקדש, כך אסור להנות מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שנתייחדו לתפילה שגם הם הקדש עי"ש.

והנה ברור דאין מעילה ממש בנהנה מבית הכנסת ונכסיו, וכי יש בזה אשם מעילות ותשלומי חומש ואטו נאמר דעל ידי מעילה יוצאים נכסי בית וכנסת לחולין ופקע רשות ההקדש. וצ"ל דאף שאין בבית הכנסת דין מעילה אפשר שיש בו איסור מעילה, וכמו שכתבו התוספות בנדרים (י' ע"א) לגבי קדשים קלים שאין בהם מעילה דמכל מקום יש בהם אסור הנאה דאורייתא, ועדיין צ"ע.

ה

בקצות החושן סי' ר' סק"א הביא את דברי האגודה דאין ביהכ"נ קונה משום שאין חצר להקדש, והתויו"ט טען לעומתו דיש חצר להקדש, וכבר נחלקו הראשונים בבבא בתרא (ע"ט ע"א) אם יש חצר להקדש. הרשב"ם והתוספות נקטו שאין הקדש קונה בחצר והרמב"ן חולק על דבריהם ונקט שההקדש קונה בחצר. והתויו"ט נוקט כשיטת הרמב"ן בבואו לחלוק על דברי האגודה. אך מ"מ הניחו לדבר פשוט דדין בית כנסת כדין הקדש לענין קנין, והקצות שם תמה עליהם וכתב דביהכ"נ הוי כחצר השותפין ואין בו דין הקדש כלל, עי"ש.

ומ"מ חזינן מדברי האגודה והתויו"ט שדנו דין בית הכנסת כדין הקדש אף לענין גדר קנין, ואף דלכאורה סברת הקצות פשוטה ועצומה דהלא אין כאן הקדש כלל ומילתא דפשיטא דעצם בית הכנסת קנין הצבור הוא וכשותפות הוא כמבואר בנדרים מ"ח ע"א, נראה בדעת האגודה ותויו"ט דמ"מ כיון דיש בבית הכנסת מקדושת המקדש, אם להקדש אין חצר גם לביהכ"נ אין חצר, ולענין זה דין בית כנסת כדין הקדש, ודו"ק בזה. (אך תמה אני על מה שהאריך הקצות שם לתמוה ממעות שנמצאו בהר הבית והניח לדבר פשוט שהר הבית בבעלות הקדש הוא ולהדיא מבואר בנדרים שם דהוי של עולי בבל ולא של הקדש כלל, וצ"ע).

ומצינו כמה הלכות באופן בנין ביהכ"נ ותוקף קדושתו הנגזרים מדמיון בית הכנסת למקדש,  וכבר כתב המהרי"ק בסוף שורש קס"א, דלהרבה דברים נקראו בתי כנסיות ובתי מדרשות בית מקדש מעט ,ונפרט. אלא שבבית יוסף בסוף סי' קנ"א הביא להסתפק אם קדושת ביהכ"נ כקדושת ההיכל, וגם עליותיו נתקדשו או שמא הוי כקדושת עזרה ועליותיו לא נתקדשו עי"ש.

ו

הנה כתב בשו"ע סי' קנ"א סעיף י"ב "יש להזהר מלהשתמש בעליה שעל גבי בית הכנסת תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב שם, ושאר תשמישים יש להסתפק אם מותר", ושורש הספק כתב בבית יוסף שם אם קדושת ביהכ"נ כקדושת ההיכל היא שעליותיו נתקדשו או כקדושת העזרה שעליותיו לא נתקדשו, ועיין במשנ"ב שם סק"מ שהביא דבריו. הרי לן נפקא מינא להלכה במהות קדושת בית הכנסת ובמה דומה היא לקדושת המקדש.

והנה מהלך נפלא כתב הגר"ש סופר במכתב סופר ח"ב סי' א', ויסוד דבריו דכל מבנה בית הכנסת וצורתו מכוון כנגד בית המקדש. ארון הקודש ובו ספרי תורה- כנגד קודש הקודשים ובו לוחות העדות וספר תורה שבארון, עמוד התפילה- כנגד מזבח הקטורת שבהיכל, דכתיב "תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב", מנורה בדרום דהיינו נר חנוכה- כנגד מנורת המאור שבדרום, והבימה שבמרכז בית הכנסת כנגד מזבח החיצון, ולכן נהגו לעשות בימה זו מוגבהת- לעלות בה כשם שעולין למזבח ע"ג הכבש. עי"ש בעומק דבריו. והבימה הוי כנגד המזבח לפי ד' בגמ' במגילה ל"א ע"ב דקורין בתורה פרשיות הקרבנות כדי שיחשב כאילו הקריב קרבן, ומשו"כ נהגו דמברכין ברכת הגומל כאשר עולים לתורה כמו שהקריבו קרבן תודה ע"ג המזבח.

אמנם  בשו"ת חת"ס או"ח סי' כ"ח, כתב דהבימה הוי כנגד מזבח הקטורת עי"ש, ונראה לכאורה דזה תלוי במה שנסתפק הב"י אם בית כנסת קדוש כקדושת ההיכל או כקדושת העזרה כנ"ל, דאם הוי כהיכל מסתבר כהחת"ס דהבימה כנגד מזבח הזהב, ואם הוי כעזרה מסתבר דהוי כנגד מזבח החיצון, ומ"מ לפי דברי המכתב סופר בעצם הוי ביהכ"נ כנגד בית המקדש כולו, ארון הקודש כנגד קדש הקדשים, קדמת בית הכנסת כנגד ההיכל ועמוד התפילה כמזבח הקטורת, מרכז ביהכ"נ ומקום ישיבת הצבור הוי כעזרה, ובמרכזה הבימה כנגד המזבח החיצון, וז"פ. ונראה עוד בדרך זה מה שנהגו לעשות פרוכת לארון הקודש כנגד הפרוכת שחצצה בין קה"ק להיכל.

ז

פתח בית הכנסת- בשו"ע סי' ק"נ סעיף ה' איתא "אין פותחין פתח בית הכנסת אלא כנגד הצד שמתפללים בו" וטעם הלכה זו מבואר בבית יוסף דילפינן מהיכל שפתחו היה במזרח מול קדש הקדשים, וכך בבית הכנסת הפתח צריך להיות מול ארון הקודש, עי"ש.

ח

גובה בית הכנסת-  שם בס"ב איתא "אין בונים בית כנסת אלא בגובהה של עיר ומגביהן אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר שמשתמשים בהם" ובמשנ"ב סק"ה  משום דכתיב לרומם את בית אלוקינו, הרי שגם הלכה זו נלמדה מהמקדש כמבואר.

ט

בסימן קנ"ג סעיף כ"א כתב הרמ"א "אסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב דבר של מצוה כגון ביהכ"נ." ומקור הלכה זו ברי"ו ובמהרי"ל, ושם במשנ"ב סקק"ז דהוא הדין כלי בית הכנסת שדינם לכל דבר כדין ביהכ"נ. הרי שגם הלכה זו נלמדה מדין המקדש וע"ע בשו"ת חת"ס או"ח סי' ל"ט שכתב לפי דבריהם דה"ה שכל חפצי ביהכ"נ צריכים להיות "מן המותר בפיך". אמנם במגן אברהם שם סקמ"ו כתב דאין כל זה אלא מדרבנן ולא מה"ת, עי"ש.

ומלבד כל אלה שבהם חזינן שבתי כנסיות ובתי מדרשות כביהמ"ק הם לא רק במישור הסגולי אלא אף להלכה ולמעשה. עוד למדנו מדברי השו"ע שגם דיני התפילה נלמדו מדיני הקרבנות כמבואר בסי' צ"ח סעיף ד' "התפילה היא במקום הקרבן ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים ומעומד דומיא דעבודה וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמו. ושלא יחוץ דבר בינו לקיר דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה כגון בגדי כהונה אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפילה משום נקיות."