בל יראה ובל ימצא

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (י"ב י"ט).

הנה יש לעיין ביסוד האיסור דבל יראה ובל ימצא אם גדרו שלא יהא לו חמץ בפסח דהיינו שלא יהא חמץ בבעלותו וכמו דמשמע מלישנא דקרא "לא יראה לך חמץ" וחז"ל ביארו דהאי לך הוי גדר בעלות ודרשו דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה (וכעין ולקחתם "לכם" בד' מינים דהוי גדר בעלות דצריך להיות שלו), או דיסוד האיסור הוא שלא יהא חמץ ברשותו וכדמשמע לישנא דקרא ד"שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" וכמו שמבואר בפשטות בכל מקום דאינו עובר אף ביש לו חמץ אם אין החמץ מונח ברשותו כלל אלא ברשות הרבים, וכן מבואר במכילתא שהביאו הראשונים בפרקן דאינו עובר אלא כשהחמץ הוי ברשותו דומיא דביתו ומהאי טעמא כתבו הגאונים דהמפקיד חמץ אצל חבירו אין המפקיד עובר בבל יראה, ואף הרא"ש פסחים פ"א סי' ד' לא חלק על הגאונים בעצם ההנחה דאינו עובר אלא כשהוא ברשותו אלא שחידש דכיון דהנפקד השאיל למפקיד מקום בחצירו הוי זה כביתו של המפקיד לענין בל יראה (ועיין לקמן אות ב' שם נתבארו שיטות הגאונים, רבינו יונה והרא"ש) ומבואר מזה דאינו עובר אלא בהיות חמצו ברשותו, וא"כ צ"ע ביסוד איסור זה אם הוא בהיות החמץ שלו בפסח או בהיות החמץ ברשותו, ובמושכל ראשון היה ראוי לחקור בזה ג' חקירות דשמא הוי יסוד האיסור במה שיש לו חמץ אלא שיש תנאי באיסור זה שאינו עובר אלא בהיות החמץ ברשותו ג"כ (ולפי"ז היה מסתבר יותר שיטת הרא"ש הנ"ל דהמפקיד עובר אף אם חמצו בבית הנפקד דלא בעינן רשותו ממש אלא די במה שהחמץ משתמרת לו בבית הנפקד), או דיסוד האיסור הוא במה שהחמץ הוא ברשותו אלא דיש תנאי שאינו עובר על חמץ של אחרים ושל גבוה (ולפי"ז היה מסתבר חידושם של הפנ"י והגר"א דעובר אף בשל ישראל חבירו ולא נתמעטו אלא חמץ של עכו"ם ושל הקדש) או שמא הוי יסוד הלאו שלא יהא חמצו ברשותו ואינו עובר אלא אם יש לו חמץ שלו בתוך רשותו. ועיין במאירי ובחידושי רבינו דוד ד' ע"א דהשוכר אינו עובר מה"ת מפני שאינו שלו והמשכיר אינו עובר משום שאינו ברשותו, ודו"ק.

אך באמת כל זה אינו כלל, ונראה ברור דאין איסור בל יראה תלוי כלל במה שהחמץ שלו ולא במה שהוא ברשותו אלא בגדר חדש שלא מצינו לו חבר במקום אחר דהיינו במה שהחמץ מצוי בידו. דהנה מבואר בפסחים (ה' ע"ב) דעובר אף בחמץ שקיבל עליו אחריות וילפינן זאת מ"לא ימצא" אף שאין בזה גדר קנין כלל דאין הנפקד קונה את הפקדון אלא מתחייב בשמירתו בלבד וע"כ דעובר בלאו זה אף באין החמץ שלו כלל כיון דהוי מצוי בידו ע"י שחייב באחריותה. (ובפשטות נראה דבל יראה ובל ימצא לא הוי ב' לאוין אלא דלא ימצא מגלה על לא יראה דלא בעינן שיהא שלו אלא שלא יהא מצוי בידו ואין בחמץ אלא איסור אחד כמבואר בדף ה' ע"ב מה שאור האמור בבתים וכו' אף שאור האמור בגבולין וכו'" וחז"ל קבעו גדר מצוי לכל פרטיה ודקדוקיה, אך הכ"מ בפ"א ה"ג כתב דהוי ב' לאווין ובטמון אינו עובר בלא יראה אלא בלא ימצא בלבד וכך הביא גם ר' דוד שם עיין בדבריהם).

(והנה נחלקו הראשונים בגדר חיוב אחריות לחייבו בב"י וב"י דהתוס' ס"ל בב"מ פ"ב ע"ב ד"ה אימור דאינו עובר בב"י ע"י חיוב אחריות דגניבה ואבידה דשומר שכר אלא ע"י חיוב אונסין, ולכאורה היה נראה לומר דס"ל דאינו נחשב מצוי בידו אלא ע"י קנין מסויים דאז גזה"כ דלענין ב"י אף זה הוי שלו דאף דבכל מקום שאלה לא קניא אף שיש לו זכות וקנין מסויים מ"מ לענין ב"י הוי כשלו משום שחייב באחריות אונסין אבל בשומר שכר אינו עובר כיון שאין לו בפקדון קנין כלל, אך באמת אין זה נכון כלל דפשוט דאין כונתם דצריך שיהא לנפקד קנין וזכות בפקדון כדי שיעבור עליו שהרי אף השוכר יש לו קנין כמו השואל דשאלה ושכירות הוי גדר אחד בגדרי הקנין, אך מכיון שאין השוכר חייב באונסין אינו עובר בב"י ועיין שם בהג"ה מהרש"ל דאף השומר שכר אם קיבל על עצמו אחריות אונסין עובר בב"י, ועוד דבני מחוזא בודאי לא היה להם שום קנין וזכות בחמירא דבני חילא אך מכיון שהיו חייבין באחריות אונסין (לשיטת התוס') היו חייבין לבער, וע"כ פשוט דאינו צריך גדר קנין כלל אלא דנחלקו הראשונים באיזה חיוב אחריות נחשב מצוי בידו והתוס' ס"ל דרק בחייב באונסין ועיין שיטת הרמב"ם בפ"ד ה"ד מחו"מ דאף אם לא קיבל אחריות כלל אם יודע שהעכו"ם יאנסו לשלם חייב לבער, הרי שאין הדבר תלוי בקנין כלל וז"פ).

ועוד ראיה יש דאף בחמץ שאינו שלו כלל עובר בב"י אם נחשב מצוי בידו ממש"כ התוס' בפסחים ל"א ע"ב דאף דאין בע"ח קונה משכון אלא בשלא בשעת הלואתו ולא בשעת הלואתו מ"מ אף משכון דשעת הלואתו חשוב מצוי בידו, ומשמע מדבריהם דבאמת אינו קונה כלל בשעת הלואתו ואינו יכול לקדש בו את האשה ולא מהני אלא לענין שעבוד ומ"מ עובר בב"י כיון דהוי מצוי בידו וכ"כ בגיטין ל"ז ע"ב דלא קני לשום דבר אלא שנחשב מצוי עי"ש (ודלא כמ"ש בקידושין ח' ע"ב דה"ה דיכול לקדש בו אשה אף במשכון בשעת הלואתו עי"ש) הרי דעובר כשמצוי בידו אף שאין בו קנין כלל.

ולפי"ז יובן גדר נכרי שכיבשתו ושרוי עמו בחצר שלא מצינו לו חבר בשום מקום דלמה צריך לזה קרא דבודאי לא הוי יותר שלו ע"י שכיבשתו או שהוא שרוי עמו, ובאמת הקשו התוס' כן דלמה לא צריך בחלה תרי קראי לכה"ג, ולהנ"ל נראה דרק לענין ב" דיסודו במה שהחמץ מצוי אצלו הו"א דבנכרי שכיבשתו או שרוי עמו הוי יותר מצוי, ובאמת מבואר בתחילת דבריהם דכיבשתו עושה שיחשב "מצוי" אלא דילפינן מ"לך" דאף במצוי צריך אחריות עי"ש, ודו"ק בזה.

ולשיטת הפנ"י והגר"א דעובר בב"י על חמצו של ישראל אחר שברשותו אף שאין הוא הבעלים כלל בודאי אין איסור ב"י תלוי במה דהחמץ הוא שלו כלל וזפ"מ, (ועיין במנחת אשר פסחים סימן י' מש"כ בדבריהם).

ונראה פשוט דבודאי אין יסוד האיסור גם במה שהחמץ הוא ברשותו, דאף דאין להוכיח מדברי הרא"ש בסי' ד' שכתב דהמפקיד עובר בב"י אף שאין הפקדון ברשותו דאין צריך שיהא ברשותו שהרי הרא"ש כתב דהוי כביתו כיון שהנפקד השאיל לו מקום בביתו, אך נראה דמבואר כך ממה דאיתא לקמן ו' ע"א דביחד לו בית אינו עובר ומבואר שם בר"ן ובחי' ר' דוד דמה"ת אינו עובר בכה"ג אף בחמץ של עצמו כיון שאינו מצוי בידו אלא דמדרבנן חייב לבער חמץ של עצמו אפילו בכה"ג שהוא מונח בבית עכו"ם ממש עי"ש, ואף מדברי הרמב"ן לקמן דף ו' משמע דלא חילק כלל בין יחד לו בית לחמץ ישראל שהוא בבית עכו"ם ממש אלא לענין חיוב דרבנן דבחמץ של ישראל מחוייב לבער מדרבנן ובקיבל אחריות על חמץ של נכרי לא החמירו ביחד לו בית אבל משמע מדברי כל הראשונים הנ"ל דמה"ת מהני מה שייחד לו בית שלא יעבור אף בחמץ של עצמו, ומה"ט כתבו המאירי ובחי' רבנו דוד לעיל ד' ע"א שאין המשכיר עובר כשחמצו ברשות המושכרת לשוכר כיון שאין הוא ברשותו, ואף דאין שכירות קונה נראה דלענין ב"י וב"י אין הדבר תלוי בגדר קנין של הרשות אלא במי שהוא מוחזק בשימושו דאז הוי מצוי בידו אבל אם השכיר ביתו לאחרים או אף אם ייחד להם ביתו אף שאין בזה קנין מ"מ שוב לא הוי מצוי בידו כיון שהחמץ מונח במקום שמיוחד לשימוש אחרים ואינו עובר עליו מה"ת, הרי דאף שבגדרי קנין בודאי הוי ברשותו מ"מ פטור כיון דלא הוי מצוי בידו.

אמנם בחידושי רבינו פרץ מבואר דבחמץ של נכרי מהני ייחד לו בית אבל בחמץ של עצמו עובר אפילו ברה"ר, ובתורי"ד כתב במהדו"ק דאף בחמץ של עצמו מהני ייחד לו מקום ובמהדורא תליתאה חזר בו ונקט אף ברה"ר, ודו"ק.

וגדר זה דמצוי בידו יש בו צד חומרא וצד קולא, דמצד אחד מצינו כנ"ל אף שהבית הוי שלו מ"מ אינו עובר על חמצו הנמצא בו בב"י כיון דלא הוי "מצוי" אצלו ביחד בית לאחרים או השכירו, אך מאידך גיסא מצינו בזה חומרא דאף אם אינו בעל הרשות כלל מ"מ עובר בב"י אם דר בו ומשתמש בו, וכ"כ האחיעזר בח"ג סוס"י ב' לתרץ קושית המקור חיים לפי"ד הגאונים דאינו עובר בב"י אלא כשהחמץ מונח בביתו א"כ המוצא חמץ בביתו ביו"ט דמבואר בפסחים ו' ע"א בדברי רש"י והר"ן דאם לא ביטלו ישרפרנו דלמה לא יפקיר ביתו וממילא לא יעבור כיון דלא הוי ברשותו וכתב האחיעזר דאף אם יפקיר ביתו עובר בב"י וב"י כיון שהוא דר בו ומוחזק בשימושו והוי בכלל בתיכם וכ"כ בקובץ שיעורים דף ו' ובקה"י סי' ד' עי"ש בדבריהם, ויסוד הדברים נראה כנ"ל דשורש האיסור בב"י הוי מה שהחמץ מצוי אצלו וילפינן זאת מ"לא ימצא" כנ"ל.

ועיין עוד במש"כ בשו"ע הגרש"ז בסי' תל"ו סעיף ו' דהיוצא לשיירא אינו חייב לבער או לבטל מה"ת ואינו עובר בב"י כיון דלא הוי "מצוי אצלו" ומקור הדברים הוא בדברי רש"י ה' ע"א בשיטת רבא דאם דעתו לחזור חייב לבדוק אף ביוצא לדרך לפני ל' יום ופרש"י "דכי הדר ביה בימי הפסח עבר עליה וכו' וכשראהו עובר עליה" הרי שאינו עובר עליה כלל עד שיחזור לביתו ובמהרש"א וכן בשו"ע הגרש"ז שם ביארו דאינו עובר משום שהוא בדרך ואין החמץ "מצוי אצלו".

(אך המהרש"ל כתב לפרש דברי רש"י בדרך אחר, דס"ל דאין עובר בב"י בחמץ שאינו ידוע עיי"ש ועיין בר"ן שפירש את שיטת הירושלמי כעין דברי רבא אך בשיירי קרבן פירש דבריהם כפשטותם דאם אין דעתו לחזור עד אחרי הפסח חייבין לבער אפילו ביוצאין בר"ה ולפירוש זה נראה דס"ל להירושלמי דעובר מה"ת אף כשהוא בדרך ולכן חייבין לבער באין דעתו לחזור, ודו"ק בזה).

ואף מדבריהם מבואר בפשטות דאף בחמץ של עצמו והוא ברשותו אינו עובר אם אין החמץ מצוי אצלו, ומבואר דזה שורש האיסור, ועיין עוד בתוס' לקמן כ"א ע"א ד"ה ואי דאינו עובר בב"י על חמץ שאינו ידוע דלא הוי מצוי עיי"ש, וגם מזה מוכח כנ"ל. ועיין גם בתוס' ב"מ פ"א ע"ב ד"ה והא שכתבו ואף בחמץ של ישראל כיון דאפילו לא ימצא אינו עובר אם אינו מצוי אצלו לגמרי, עי"ש.

(אך מה שכתוב בגליון שו"ע הגרש"ז שם דמקור סברא זו הוא מדברי רש"י והר"ן, לא הבנתי דמדברי הר"ן נראה יותר דס"ל דמה שצריך לבדוק בדעתו לחזור אינו כדי שלא יעבר אלא כדי שלא יבא לאכול מן החמץ כשיחזור אבל באמת צריך לבטל ולא חיישינן שלא יבטל לפני זמנו שהרי הר"ן העתיק דברי רש"י אך שינה לשונו וכתב "זקוק לבער כדי שכשיחזור בימי הפסח לא ימצא חמץ בתוך ביתו" ונראה מזה כונתו כמ"ש בשלטי גבורים אות ז' "שמא יבא בתוך הפסח וימצא בתוך ביתו וישכח ויאכל" ושו"ר בחי' הר"ן שכתב להדיא דבאמת עובר בב"י אף כשהוא בריחוק מקום וצריך לבטל ורק מחשש שיאכל בפסח צריך לבדוק עי"ש).

והנה נראה דגם דין מפולת דתנן בפסחים ל"א ע"ב דאם אין הכלב יכול לחפש אחריו דאי"צ לבער וברש"י מבואר שם דאף לבטל אינו חייב מה"ת אלא מדרבנן שמא יפקח את הגל ואז יעבור בב"י אבל כ"ז שהחמץ תחת למפולת אינו עובר עליו כלל מה"ת מבוסס על יסוד זה, וס"ל לרש"י דכשהחמץ הוי תחת למפולת אף שבודאי הוי עדיין שלו כיון שיכול לפנותו (וע"כ צ"ל דהוי שלו דאל"כ איך יבטל דבר שאינו שלו) מ"מ אינו עובר עליו דלא הוי "מצוי אצלו" כיון שרק ע"י פינוי המפולת יכול להשיגו, ומה שנאמר בדין מפולת דהרי הוא כמבוער נראה פשוט דאין הכונה דהוי ממש כמבוער דא"כ איך יבטלנו, וגם תקשה דא"כ למה אסור לעשות אוצר על חמצו תוך ל' כיון שזה ביעורו וברש"י כתב דאוצר הוי כמפולת עי"ש, וע"כ נראה פשוט דלא נאמר דהרי הוא כמבוער אלא לענין שאין עליו חובה לבערו ומבחינת חובת הבעלים הרי הוא כאילו כבר ביערו, ומה שאינו עובר עליו הוא רק משום שאין זה מצוי אצלו כנ"ל.

אך במכילתא מיעטו חמץ שנפלה עליו מפולת מ"לא יראה לך" ודבריהם במלואם מובאים ברמב"ן, אך נראה פשוט דמהאי טעמא פירש הרמב"ן בפירושו על התורה שמות י"ב י"ט וגם בריש מכילתין דאין כונת המכילתא לדין חמץ שנפלה עליו מפולת ג"ט המבואר במתני' אלא לחמץ שנפלה עליו מפולת גדולה שאינו יכול לפנוטתה והוי' כאבוד ממנו ומכל אדם דשוב אינו שלו עי"ש, ובריש מכילתין הוסיף עוד הרמב"ן דבחמץ שנפלה עליו מפולת שיכול לפנותו באמת עובר עליו מה"ת ולכן צריך לבטל כמבואר לקמן אך שוב כתב די"ל דאף בזה אינו עובר מה"ת ומה שצריך לבטל הוא משום חשש שיפנה את המפולת כמ"ש רש"י לקמן, וכנראה שהרמב"ן מסתפק בדין זה אם עובר עליו מה"ת או דפטור מה"ת כשי' רש"י עי"ש בדבריו.

והנה החזו"א באו"ח סימן קי"ח סק"י הביא את דברי הרמב"ן בפירושו על התורה ותמה על דבריו דבנפלה עליו מפולת ג"ט עדיין אינו אבוד מכל אדם, וגם תמה דאם הוי אבוד מכל אדם איך נאמר שצריך לבטל עי"ש, ולכאורה דבריו תמוהין דנראה בעליל בדברי הרמב"ן שהוא מפרש את המכילתא דלא מיירי כלל במפולת ג"ט אלא במפולת גדולה שאי אפשר לפנותה וע"ז באמת לא נאמר כלל שצריך לבטל ואין דברי המכילתא מכוונים כלל לדברי המשנה וכמבואר להדיא בדברי הרמב"ן במכילתין שהבאתי, ודברי גאון ישראל החזו"א צ"ע. ושוב ראיתי שגם האבני נזר טעה בזה בשו"ת חו"מ סי' קי"ז ותמה על הרמב"ן כהחזו"א ויש לתמוה על דבריו כנ"ל.

אך בדברי הר"ן שם נראה שהבין דבמכילתא מיירי ג"כ ממפולת ג"ט שהביא דרשת המכילתא לבאר דא"צ לבטל אלא מדרבנן עי"ש, אך נראה ברור דכונת הרמב"ן הוא כמו שכתבתי, עיין בדבריו.

ויסוד הדבר כמבואר דשורש האיסור הוא במה שהחמץ מצוי בידו וגדר זה מחודש הוא, ומצינו כיוצא בו רק לגבי פדיון מע"ש בפ"א מ"ב ממעשר שני ובב"ק צ"ח ע"א "אין מחללין על מעות שאינם ברשותו היו לו מעות בקסטרא או בהר המלך או שנפל כיסו לים הגדול אין מחללין, אמר רבה שאני לענין מעשר דבעינן מצוי בידך דרחמנא אמר וצרת הכסף בידך" ועי"ש ברש"י דהוי דין מיוחד במע"ש, וכעי"ז נראה בלאו דבל יראה כמבואר ודו"ק כי קצרתי.

ב

והנה לפי"ז נלענ"ד שיובהרו לנו דברי הגאונים שהביא הרא"ש בפסחים פ"ק סי' ד', דהנה הרא"ש הביא שם את דברי הגאונים דהמפקיד חמצו אצל נפקד והנפקד קיבל עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו, והביאו ראיה מן המכילתא עי"ש, והנה מלשון הרא"ש משמע דרק באופן שהנפקד קיבל עליו אחריות ס"ל לגאונים דאין המפקיד עובר בב"י וב"י על הפקדון אבל אם לא קיבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו המפקיד וכך הבין הטור בסי' ת"מ שכתב בשם הגאונים "דכיון" שהנפקד קיבל אחריות פטור המפקיד עי"ש, וכבר נתקשו בזה האחרונים דמה ענין אחריות הנפקד לעבירת המפקיד דממ"נ אם צריך שיהא ברשותו כדי שיעבור כמ"ש הגאונים עפ"י המכילתא א"כ אף בלא קיבל עליו הנפקד אחריות למה עובר המפקיד כיון שאינו ברשותו, ועיין בשאג"א בסי' פ"ג שהאריך לסתור הבנת הטור בזה וכתב דזה דבר ברור שאין כונת הגאונים דפטור המפקיד הוא משום שהנפקד קיבל עליו אחריות כלל ולא נקטו דהנפקד קיבל עליו אחריות אלא משום דבכה"ג הנפקד עובר אבל המפקיד לעולם אינו עובר בין קיבל עליו הנפקד ובין לא קיבל כיון שאין החמץ ברשותם, עי"ש.

אך לדברי השאג"א קשה למה נקטו הגאונים בדבריהם הא דהנפקד קיבל עליו אחריות כיון שאין בזה חידוש כלל דהלא זה דבר פשוט ומבואר בגמ' דחייב בקיבל עליו אחריות, ויש מזה ראיה להבנת הטור דפטור המפקיד תלוי במה שהנפקד קיבל אחריות על עצמו.

וראיתי בקהילות יעקב שהביא בשם הברוך טעם ביאור בדברי הגאונים, דבאמת מודו הגאונים בעיקר דברי הרא"ש שטען כנגדם דכיון דעיקר הממון הוי של המפקיד והנפקד השאיל לו מקום בחצירו לצורך פקדונו הרי זה כביתו של המפקיד לחייב עליו בב"י, אלא דחילקו בזה בין גונא שלא קיבל עליו אחריות דאז ס"ל כמ"ש הרא"ש דכיון דאין לנפקד שום חיוב אחריות הרי כל מה שהחפץ ברשותם הוא רק לטובת המפקיד והוי כאילו מקום הפקדון שאול למפקיד והוי כביתו אבל אם קיבל עליו הנפקד אחריות א"כ בעצם הוי שמירתו לטובת עצמו כדי שלא יתחייב בתשלומיה ואזי לא הוי כבית המפקיד ופטור עליה, עי"ש.

אך לענ"ד דחוק לכאורה לומר דע"י שקיבל עליו הנפקד אחריות שוב לא הוי רשותו שאול למפקיד כיון שכל סיבת היות הפקדון ברשותו הוא למען המפקיד ולטובתו ואף עצם קבלת האחריות הוא לטובת המפקיד ואף שעכשיו משקיבל אחריות הרי משמרו גם כדי שלא יתחייב בתשלומין מ"מ כיון שכל זה הוא לטובת המפקיד קשה לומר לענ"ד דבכה"ג אין רשותו שאול למפקיד (ואולי יש אפילו סברא לטעון דבכה"ג מסתבר עוד יותר לומר דהוי רשותו כרשות המפקיד כיון שקיבל אחריות על פקדונו).

ונראה יותר דסברת הגאונים דכיון דקיבל עליו הנפקד אחריות ובכה"ג חייב עליו הנפקד, ומבואר בגמ' דהנפקד חייב בכה"ג כיון דהוי "מצוי אצלו", א"כ מסתבר דכיון דהוי מצוי אצל הנפקד שוב הוי כאילו אינו מצוי אצל המפקיד דכמו שלמדנו מקרא זה דחייב בכל ענין שמצוי אצלו אף שאין החמץ שלו כמו"כ למדנו דאם אינו מצוי אצלו אינו חייב עליה אף שהוא שלו כנ"ל וס"ל לגאונים דלא מסתבר דנחשב החמץ מצוי אצל המפקיד והנפקד כאחת וכיון דהוי מצוי אצל הנפקד ע"י קבלת אחריותו עליו שוב לא הוי מצוי אצל המפקיד אבל אם לא קיבל עליו הנפקד אחריות ואין החמץ מצוי אצלו שוב חייב עליה המפקיד דהוי כמצוי אצלו, והיסוד שעליו סובבים דברי הגאונים הוא הסברא דאין החמץ מצוי ביד שניהם ואי דמר לאו דמר כנ"ל וע"ז השיב הרא"ש דכיון דעיקר הממון של המפקיד הוא וגם הנפקד השאיל להם מקום בחצירו הוי כמצוי ברשות המפקיד אף בקיבל עליו הנפקד אחריות והוי כמצוי אף בידו, ושוב ראיתי שכ"כ החזו"א באו"ח סימן קי"ח אות ו' עי"ש.

אך לכאורה עדיין צ"ב בזה דמלשון הרא"ש שהביא שיטת הגאונים משמע דהטעם לפטור המפקיד הוי משום שאינו בביתו וילפינן מבתיכם דאינו חייב אלא כשהחמץ בביתו ולאו משום דהוי מצוי ביד הנפקד ואיך שני טעמים אלו משמשים בערבוביא.

ולהמבואר לעיל דיסוד איסור ב"י הוי במה שהחמץ מצוי אצלו, אלא דבגדר מצוי יש כמה וכמה גדרים, דאין כל חמץ המונח ברשותו בכלל מצוי אלא אם הוי שלו או דחייב באחריות (זולת לשי' הגר"א והפנ"י דחייב אף בחמצו של ישראל חבירו כמבואר במנחת אשר לפסחים סימן י') הרי דגדר מצוי אינו מציאות גרידא שהחמץ מונח בידו אלא בעינן שיהא לו קשר כל שהוא עם החמץ, וכן לענין הרשות שהחמץ מונח בו מבואר במהרש"א לקמן ו' ע"א ובשו"ע הגרש"ז בסי' תל"ו סעיף ו' דאף אם מונח ברשותו אם אין הבעלים במקומו בפסח ויצאו בשיירא אינם עוברים מה"ת דלא הוי מצוי אצלו ועיין לעיל אות א' מש"כ בזה, הרי דגדר זה דמצוי מושתת על פרטים שונים הנוגעים לבעלותו או אחריותו על החמץ וגם על מה שהחמץ נמצא ברשותו ובהישג ידו, ולפי"ז נראה דמה דילפינן במכילתא דאינו חייב אלא א"כ החמץ ברשותו דומיא דביתו הוי ג"כ פרט בגדר מצוי דילפינן מקרא דאם אינו ברשותו לא הוי מצוי אצלו, ודרשה זו דבעינן שיהא בביתו אין הכונה לגדר רשותו ממש אלא כעין ביאור לגדר מצוי דבעינן שלא יהא ברשות אחרים או במקום שאינו קשור לבעלים ואין לבעלים רצון בו כגון מקום הפקר, דאין זה גזה"כ בעלמא דעובר רק כשהוא בביתו אלא הוי הגדרת ענין מצוי, ובזה ס"ל להגאונים דמסתבר דרק כשהוא בבית אחרים ובאחריותם לא הוי מצוי אצל הבעלים העיקריים כיון שהוא מצוי ביד הנפקד כנ"ל אבל כשהוא בבית אחרים שלא קיבלו עליו אחריות והוא משומר על ידם לטובת המפקיד אז הוי מצוי אצל המפקיד וחייב עליה, ודו"ק בזה.

תגיות: