בל תוסיף ובל תגרע

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם (ד' ב').

הנה מצוה זו ענינה לעשות את מעשה המצוות כמצוותן ללא תוספת וגרעון, ומצאנו בדברי חז"ל הוספה על המצוה בשני פנים, בחפצא דמצוה או בזמן המצוה, חמש מינים בלולב, חמש טוטפות בתפילין, חמש חוטין בציצית, (רש"י בפרשתנו ובפרשת ואתחנן ד' ב') הרי הם הוספה בחפצא דמצוה, וכן מה דמבואר בראש השנה כ"ח ע"ב שכהן המוסיף ברכה בברכות כהנים עובר בבל תוסיף אף זה הוספה בחפצא, ד"חפצא" במצות ברכת כהנים הם הברכות הכתובות בתורה והמוסיף עליהם כמוסיף בגוף המצוה ועובר בבל תוסיף, וכן הנותן ד' מתנות במקום שמצותו מתנה אחת (בזבחים פ' ע"א). והוספה בזמן המצוה מצאנו לגבי הישן בשמיני בסוכה לשם מצות סוכה דעובר בבל תוסיף (שם בראש השנה).

ועוד מצינו גדר נוסף בלאו דבל תוסיף לשיטת רש"י, דאשה המקיימת מצות עשה שהזמן גרמא עוברת בבל תוסיף, כ"כ רש"י בראש השנה ל"ג ע"א ובעירובין צ"ו ע"א, אף דאין כאן הוספה בעצם מעשה המצוה וחלקיה אלא הוספה בעצם עשיית המצוה על ידי מי שפטור ממנה, אמנם התוס' בעירובין שם חלקו על דברי רש"י וכן דעת רוב הראשונים דאין בל תוסיף אלא במוסיף על מעשה המצוה בתוספת בחלקיה ופרטיה ולא במי שפטור מן המצוה ומקיימה, ואף בשיטת רש"י הבינו התוס' שאין כונתו לעבירה דאורייתא שהרי בהביאם את דברי רש"י כתבו ד"נראה כמוסיף על המצוה ומשמע מלשון זה דאין כאן אלא איסור דרבנן אך בלשון רש"י שם משמע יותר דכונתו לבל תוסיף מה"ת דכתב "דפטורות לגמרי במצות עשה שהזמ"ג וכי תקעי איכא בל תוסיף". ועיין עוד בספר המכריע סי' ע"ח שכתב לבאר למה חייבו את הסומא במצוות מדרבנן לר' יהודה דפטור ממצות מה"ת ואת האשה לא חייבו במצוות עשה שהז"ג מדרבנן, דאשה מצווה בלאוין וכיון שהיא מצווה בלאו דבל תוסיף אי אפשר לחייבה במ"ע שהז"ג דיש בזה בל תוסיף משא"כ בסומא דפטור אף מן הלאוין ואינו מצווה בלאו דבל תוסיף (ובמנחת אשר בראשית סימן ס"ח וכן במנח"א לב"ק סי' נ"ה ובמכתב ב' בסוף הספר דנתי בדבריו), ואף מדבריו למדנו כשיטת רש"י דאשה העושה מ"ע שהזמ"ג עוברת על בל תוסיף.

אמנם נראה פשוט דאף לשיטתם אין זה אלא באשה שכל מינה פטורין ממצות אלה ומשום כך הוי כאילו היא מוסיפה על מצוות התורה בקיימה מצוה שאינה נוהגת בה כלל משא"כ במי שפטור מן המצוה משום סיבה מקרית שבודאי אינו עובר על בל תוסיף דהרי חזינן במצטער דפטור מן הסוכה דמ"מ אינו עובר בב"ת אלא אמרו בו שנקרא הדיוט, וזה פשוט.

 

 

ב

בענין בל תוסיף בהוראה

והנה מצוה זו נכפלה פעמיים במשנה תורה דמלבד הפסוק הנ"ל בפרשת ראה, נכתב בפרשת ואתחנן (ד' ב') "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו", וצ"ב להבין פשר דבר למה נכפלה מצוה זו פעמיים במשנה תורה.

ונראה בהקדם ביאור שיטתו המחודשת של הרמב"ם במצוה זו, דבפרק ב' מממרים הלכה ט' כתב "הואיל ויש לבי"ד לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכו' מה הוא זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו וכו' שלא להוסיף ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם שהוא מה"ת בין בתושב"כ ובין בתושבע"פ" וכו' והרמב"ם חזר על דבריו בהקדמת ספר המצוות הקצר בתחלת משנה התורה, הרי שחידש לן הרמב"ם דמלבד בל תוסיף דעשיה שעובר במוסיף על מעשה המצוה בשעת עשייתה שנצטוינו שלא להוסיף במצוות התורה יש לאו שלא להוסיף על מצוות התורה בדרך הוראה, וכ"כ הרמב"ן בפירושו על התורה בפרשת ואתחנן שם דהמוסיף על מצוות התורה כירבעם בן נבט שהוסיף חג מדעתו עובר בבל תוסיף עי"ש.

ורבינו הגר"א באדרת אליהו על התורה כתב דשני הגדרים בלאו דבל תוסיף נובעים משני הפסוקים הנ"ל דהפסוק בפרשת ואתחנן מתייחסת לב"ת שעל הבי"ד שלא להוסיף על מצוות התורה ומשום כך נאמרה בלשון רבים "לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו" והפסוק בפרשת ראה שנאמר בלשון יחיד "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו" נאמר לגבי כל יחיד המוסיף על המצוה בשעת עשייתה עי"ש. אמנם יש להעיר על הגר"א דאין דבריו מתיישבים בדברי הרמב"ם שהרי הרמב"ם שהוא מרא דשמעתתא דיש ב"ת בהוראה נקט בלשונו בהלכות ממרים דוקא את הפסוק בפרשת ראה ומבואר מדבריו דהמקור לגדר זה בבל תוסיף מפרשת ראה הוא ומדנכפל ציווי זה פעמיים אפשר דס"ל דבאמת הני תרי קראי ללמדנו שני דינים בבל תוסיף נכתבו אך היפך מסברת הגר"א, דקרא דפרשת ואתחנן ענינה שלא להוסיף בעשיית המצוה וכדמשמע מלישנא דקרא "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו" ופסוק דפרשת ראה ענינה שלא להוסיף מצוה חדשה על מצוות התורה וכדמשמע ממה דקדים ליה "כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם" ועל כגון זה נצטוינו שלא להוסיף מצוות חדשות כאשר עשו הגויים וכירבעם שהוסיף חג מדעתו.

ולול"ד הגאון באמת היה נראה היפך הדברים דהלא מצינו במנחות ס"ה דלשון רבים דוקא קאי אכל יחיד דכך דרשו וספרתם לכם שתהא ספירה לכאו"א ולעומת זאת דרשו בספרי פרשת ראה שבע שבועות תספור לך בבי"ד, הרי לן דלשון יחיד משמע בבי"ד ולשון רבים משמעה לכאו"א וכן דרשו בסוכה מ"ג ע"א ולקחתם לכם לקיחה לכל אחד ואחד, ואתי שפיר דברי הרמב"ם היפוך דברי הגר"א, ויש להעיר עוד דהגר"א סתר דברי עצמו באדרת אליהו פרשת נצבים שם כתב דהתוכחה שבתורת כהנים נאמרה בלשון רבים וענינה לכל אחד ואחד אבל תוכחה שבמשנ"ת נאמר בלשון יחיד דהיינו לכלל ישראל כולו כאחד עי"ש, וצ"ע.

אמנם אף שאין דברי הגאון מתיישבים עם דברי הרמב"ם יש מקור אף לדברי הגר"א בפסיקתא זוטרתא דפרשת ואתחנן "כגון שעשה ירבעם בן נבט בחדש שבדא מלבו" הרי לן דקרא דואתחנן אתי למוסיף מצוה חדשה כירבעם ב"נ עי"ש.

ונראה דבאמת יש בית אב לכל אחד משתי דרכים אלה וכבר נחלקו אמוראי בכגון דא, דהנה איתא בשבת (ס"ט ע"ב) "היודע עיקר שבת מנהני מילי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה תרי קראי כתיבי ושמרו בני ישראל את השבת וכתיב ואת שבתותי תשמורו הא כיצד ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה ואת שבתותי תשמורו שמירה אחת לכל שבת ושבת מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אדרבה איפכא מסתברא ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לכל שבת ושבת ואת שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה" הרי דנחלקו במשמעות שבת בלשון יחיד ושבתותי בלשון רבים אם הכונה לשבתות הרבה ביחד או לכל שבת ושבת, ודו"ק בזה היטב.

 

ג

בקושית הראב"ד ובגדר "אסמכתא"

והנה הראב"ד חלק שם על דברי הרמב"ם ותמה על דבריו ממה דמצינו בהרבה מקומות בש"ס באיסור דרבנן דאסמכוהו אקרא הרי דכך עשו חכמים שהסמיכו דבריהם על מקראי הקדש ולדברי הרמב"ם לכאורה עברו על בל תוסיף, אלא ע"כ דכל שתקנו חכמים משום סייג ומשמרת אין בו משום בל תוסיף אף שאמרו דמה"ת הוא.

ולכאורה הוי אמינא דס"ל לרמב"ם כשיטת הריטב"א בר"ה ט"ז דאסמכתא הוי כעין דין תורה ואינה ככל איסור דרבנן דעלמא, אלא זה באמת כונת התורה ונמסר הדבר לחכמים לפרש ענין הכתובים וכונתם והריטב"א כתב שם דמי שמפרש גדר אסמכתא בענין אחר כאילו איסור דרבנן בעלמא הוא ובאופן מלאכותי אסמכוהו אקרא הרי זה דעת מינות. (וכך נראה דעת התוס' בחגיגה י"ח ע"א ד"ה חש"מ עי"ש ודו"ק).

ונראה לכאורה דעת הרמב"ם כשיטת הריטב"א ולפי זה לא קשה לדידיה קושית הראב"ד דבאמת אין אסמכתא איסור דרבנן אלא כונת התורה ומשום כך אין בזה איסור דבל תוסיף.

אך באמת אין זה נכון דרבים הראשונים החולקים על הריטב"א בזה ובתוכם גם הרמב"ם, ולשיטתם הוי אסמכתא ככל איסור דרבנן ולא כמצות התורה, שהרי כתב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה לזרעים בד"ה וכאשר מת יהושע בבואו לבאר גדר אסמכתא "אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב וזה ענין מה שאמרו קרא אסמכתא בעלמא בכ"מ שיזכירהו", ועיין במהרי"ל בליקוטים אות ע' שכתב "כל היכא דאיתמר מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הכי פירושו ודאי תקנתא דרבנן הוא והם יצאו ובדקו ומצאו להם סמך מקרא וסמכו דבריהם עליו כדי להחזיקם שיהיו סבורים דהוא מדאורייתא ויחמירו בו ולא אתי לזלזל ולהקל בדברי חכמים" (ובמהדורת מכון ירושלים איתא גם נוסח אחר "כדי להטעותם" עי"ש), וכך נראה גם דעת התוס' במנחות צ"ב ע"ב שכתבו "קרא אסמכתא בעלמא לאוקמי גירסא לסימנא", הרי לן ג' מרבותינו הראשונים שנקטו דבאמת הוי אסמכתא ככל דרבנן וכל אחד מהם מתנבא בסגנונו מה ענין מצאו חכמים להסמיך דבריהם אקרא, לרמב"ם כדי שיהא נודע ונזכר (ואף שהרמב"ם מיירי שם מהלכה למשה מסיני שהסמיכו אקרא נראה ברור דזה דעתו גם בדרבנן שהסמיכו אקרא וכמ"ש דזה ענין מה שאמרו בכל מקום אסמכתא בעלמא), למהרי"ל כדי שיחמירו בה כשל תורה, ולהתוס' לסימן ולגירסא.

והנה לשיטת התוס' לק"מ קושית הראב"ד דכיון דכל ענין אסמכתא הוי לגירסא ולסימנא לא אמרו כלל דהוי מה"ת ואין בזה בל תוסיף, ואפשר דאף לשיטת הרמב"ם לא אמרו דהוי מה"ת אלא אסמכוהו אקרא כדי שיהא נודע ונזכר אגב קריאת התורה והלימוד בתושב"כ, ונראה דאף לשיטת המהרי"ל י"ל דאין בזה בל תוסיף דהלא בודאי גילו גדולי חז"ל מתקני תקנות לתלמידיהם דאין אלה איסורי תורה אלא אסמכתא אלא שלא גילו זאת בשער בת רבים כדי שהמוני העם יחשבו שדרשו זאת מקרא ואיסור תורה הוי ובכה"ג אין איסור בל תוסיף, אלא כאשר מנחיל טעות זו לאחרים באמת ומוסיף על המצוות ללא טעם ובלי לגלות לכל ענינו שיחמירו בדבריהם, ודו"ק בזה.

 

ד

בשיטת הראב"ד

יש לעיין בשיטת הראב"ד האם הוא מודה לשיטת הרמב"ן דירבעם בן נבט עבר בלאו דבל תוסיף ולא חלק אלא על מה שכתב הרמב"ם דאף בתקנה שתקנו גדולי ישראל לסייג ומשמרת יש בו לאו דבל תוסיף אם אמרו שמה"ת הוא, או שמא סובר הראב"ד דאין בל תוסיף כלל אלא במוסיף במצוה בשעת עשייתה ולא במוסיף על המצוות בהוראה בעלמא.

ויש לדייק לכאורה מתחילת דברי הראב"ד בהשגתו דאינו חולק אלא על דברי הרמב"ם בלבד שהרי כתב "כל אלה ישא רוח, שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו לסייג ולמשמרת של תורה אין בו משום בל תוסיף" ומשמע דרק בתקנה שהיא כדת וכדין נוקט הראב"ד דאינו עובר בב"ת משום שאמר שהוא מה"ת, אבל במוסיף חוק שלא כראוי וכירבעם בן נבט באמת עובר על ב"ת אף לשיטתו, אך מסוף דבריו משמע קצת דס"ל דבאמת אין ב"ת אלא במוסיף בעצם עשיית המצוה דכתב "ולא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב ותפלין וציצית וכו'" וצ"ע בשיטתו.

 

ה

בשיטת הרשב"א

הקשו התוס' בר"ה ט"ז ע"ב ובדף כ"ח ע"ב איך תקנו תקיעות דמעומד ודמיושב והלא עובר בלאו דבל תוסיף, ותירצו דאין ב"ת אלא במוסיף על חלקי המצוה ולא בעושה מצוה פעמיים, והרשב"א שם בדף ט"ז כתב לתרץ בד"א דכיון שעושין ע"פ חכמים אין בזה עבירה וכל שעושה ע"פ חכמים ויש בזה מצוה דלא תסור אין בזה איסור ב"ת, והוכיח יסוד זה ממה שאין תוקעין בשופר בר"ה שחל להיות בשבת והרי גורעין מן המצוה ועובר על בל תגרע אלא ע"כ דכיון שעל פי חכמים הוא אין בזה בל תגרע ובל תוסיף. (ועיקר יסוד זה דכל שע"פ חכמים הוא עושה אין בו ב"ת כתב גם הרמב"ן בפר' ואתחנן שם).

והטורי אבן בר"ה שם תמה על ראיית הרשב"א ממה שאין תוקעין בשופר בר"ה שחל בשבת דמה ראיה יש בזה הלא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה וכמו שביטלו את מצות שופר בשוא"ת כך יש כח בידם לעקור לאו דבל תגרע בשוא"ת ואין מזה ראיה ליסודו של הרשב"א, ועוד תמה על מה דמשמע מדברי הרשב"א דכל המבטל מצות עשה עובר גם על בל תגרע דא"כ למ"ד לוקין על לאו שאין בו מעשה ילקה כל המבטל מצות עשה וזה תמוה.

והיטב אשר דיבר בזה הגאון רבי ברוך פרנקל בעל הברוך טעם בהגהותיו על הטו"א דאין כונת הרשב"א לבל תגרע שעובר כל אחד כשאינו תוקע בשופר בר"ה שחל בשבת דבאמת לא עלה על דעת הרשב"א דיש בזה בל תגרע וכמו שכתב בפשיטות הטו"א אלא דס"ל לרשב"א כשיטת הרמב"ם והרמב"ן דיש בל תוסיף ובל תגרע בהוראה של הבי"ד, ובזה הקשה איך תקנו חכמים לבטל מצוה מה"ת להמנע מתקיעת שופר בראש השנה והלא עברו בזה על בל תגרע דהוראה אלא ע"כ כיון שנצטוו לעשות משמרת למשמרת של תורה אין בזה לא תגרע ומאותו טעם גם העושה על פי חכמים להוסיף על המצוה אין בו בל תוסיף, ולפי"ז מיושבים שתי תמיהותיו של הטורי אבן, וקמה אלומתו של רבינו הרשב"א וגם נצבה.

 

ו

כונה בבל תוסיף

והנה מבואר בר"ה שם דאינו עובר בבל תוסיף אלא אם מתכוין לשם מצוה למ"ד מצות צריכות כונה דכמו שצריך כונה לצאת ידי חובתו במצוה כך צריך כונה לעבור דאם אין כאן מצוה אין כאן מוסיף על המצוה, ולמ"ד מצוות אין צריכות כונה ה"ה דעובר בב"ת אף שאינו מתכוין לשם מצוה, ומשום כך מבואר בערובין צ"ה ע"ב דלמ"ד מצוות צ"כ יכול להציל שתי זוגות תפילין מפני הדליקה דכיון שאינו מתכוין לשם מצוה אינו עובר בב"ת אבל למ"ד מצוות אצ"כ עובר בב"ת אם לובש שתי זוגות תפילין בבת אחת אף שאינו מתכוין לשם מצוה.

והקשה השאגת אריה בטורי אבן לר"ה שם לפי דברי התוס' בפסחים ז' ע"ב וסוכה ל"ט ע"א דאף למ"ד מצוות אין צריכות כונה אם מכוין בפירוש שלא לצאת ידי חובתו אינו יוצא, דא"כ אף למ"ד מצוות אי"צ כונה יכול להציל שתי זוגות כאחת ויכוין שאינו רוצה לצאת יד"ח וכיון דבכה"ג לכולי עלמא אינו יוצא יד"ח ה"ה דאינו עובר בב"ת, ומתוך קושיא זו חלק השאג"א על שיטת התוס' והסיק דאפילו אם מכוין בפירוש שלא לצאת יוצא יד"ח למ"ד מצוות אי"צ כונה, עי"ש.

ונראה בזה דשאני היפך כונה למ"ד מצות אי"צ כונה מהעדר כונה למ"ד מצוות צריכות כונה, דלמ"ד מצוות צ"כ אין כאן מעשה מצוה אם לא כיון לשם מצוה דהכונה מגדירה את המעשה כמעשה מצוה ואם לא כיון לבו הרי זה כמעשה רשות בעלמא, דאין כאן "נטילת לולב" אלא טלטול ירק, אין כאן "תקיעת שופר" אלא השמעת קול שיר וכדו' וכיון דאין זה מעשה מצוה אין בו גם לאו דבל תוסיף, אבל למ"ד מצאצ"כ יש שם מעשה מצוה אף ללא כונה דעצם המעשה מצד עצמה ומהותה מוגדרת כמצוה, ואף אם מתכוין שלא לצאת יד"ח אכתי מעשה מצוה היא ואין שם מצוה בטל מעצם המעשה אלא שכונתו השלילית מהני שלא יצא בה ידי חובתו אף שמעשה מצוה היא. ולפיכך, לגבי לאו דבל תוסיף עובר אף במתכוין שלא לצאת דלגבי ב"ת לא בעינן שיצא יד"ח במצוה זו או שיהא ראוי לצאת בו יד"ח דהלא לשיטת הרמב"ם בפ"ז ה"ז מלולב אינו יוצא כלל יד"ח כאשר מוסיף הוא על המצוה, ולא בעינן אלא שיהא במעשה שם מצוה ויוסיף על המצוה, ומשו"ה לא מהני מה שיתכוין שלא לצאת למ"ד מצאצ"כ שלא לעבור על ב"ת. כך נראה לענ"ד ביאור גדר זה.

וביאור גדר יסודי זה נראה, דבקיום המצוה יש שני גדרים שונים, שיעשה מעשה מצוה ושיצא בו יד"ח, ומה שאינו יוצא יד"ח כאשר אינו רוצה לצאת אינו משום דאין זה מעשה מצוה אלא משום ש"אין אדם יוצא יד"ח בעל כרחו" כמו שכתבו התוס' בסוכה שם, וכע"ז מצינו בגדרי קנין דבעינן בו שיעשה מעשה קנין, ויתכוין לקנות על ידו, ואם מתכוין לקנות אבל לא התכוין לעשות מעשה קנין אינו קונה כמבואר בב"מ י' ע"א דכיון דגלי דעתא דבנפילה ניחא ליה לקנות ולא בד' אמות אינו קונה בד' אמות (ואכמ"ל בדברי הנמוק"י שם שחילק בין קנין של תורה לקנין דרבנן), ומאידך גיסא מצינו דאם מתכוין למעשה קנין אבל אינו רוצה לקנות אינו קונה ומטעם זה יכול להתנות שלא יחול הקנין עד לאחר ל' יום דעד אז אינו רוצה לקנות אף שעשה מעשה קנין, והעושה קנין לחבירו אף עם חבירו לא יקנה מכל סיבה שהיא (וכגון שמת לפני הקנין או שאינו רוצה לקנות) מ"מ העושה את הקנין לא יקנה כיון שאינו רוצה לקנות (ואכמ"ל בדברי התוס' בזה בביצה ל"ח) וכעי"ז נראה לגבי כונת המצוה, דכיון שאינו רוצה לצאת יד"ח אינו יוצא אף למ"ד מצאצ"כ ויש כאן מעשה מצוה אף ללא כונתו, ודו"ק בזה.

אמנם בתוספות רעק"א לסוכה דף ל"ו ע"ב מבואר שדעתו כדעת הטו"א בזה, דכתב שם לבאר את דברי הרא"ש דאין בל תוסיף בגימוניות של זהב שבהם היו אנשי ירושלים אוגדין את לולביהן כיון דיש בהם נוי למצוה, וביאר הגרעק"א דכיון דמכונים לשם נוי הו"ל כהיפך כונה ואינו עובר בב"ת עי"ש, אך לול"ד הרעק"א הוי אמינא דאין זה כונת הרא"ש אלא כונתו פשוטה דכל שיש בו הידור מצוה אינו מוסיף על המצוה אלא מהדר במצוה ומקיים את עצם המצוה בהידורה, ודו"ק בזה כי פשוט הוא.

והנה עיקרי הדברים ביישוב קושית הטורי אבן לשיטת התוס' כבר העירו גדולי אחרוני בתראי, יעויין בקובץ שיעורים ח"ב סי' ל"ג וחזון איש או"ח סוף סי' כ"ט, אך כתבתי את הדברים בסגנוני כפי שהעיר ה' עיני ומשמעות דורשין איכא בינייהו.

ז

מלקות בבל תוסיף

הקשה המנחת חינוך במצוה תנ"ד איך משכחת לה מלקות בבל תוסיף למ"ד מצוות צריכות כונה וצריך כונה אף לעבור בבל תוסיף, דכיון דצריך כונה לשם מצוה איך יצוייר כונת חטא דמזיד דהלא הם שני היפכים ולא יתכן שיתכוין לשם מצוה ולשם עבירה במעשה אחד דהלא הם דבר והיפוכו, או שמכוין לרצות את הבורא ית"ש או שמתכוין להכעיס ולמרוד בו, וכתב דאפשר דמטעם זה לא כתב הרמב"ם דלוקה על לאו זה, ועיין מה שדן בזה כ"ק מו"ר בשו"ת דברי יציב או"ח ח"ב סי' רע"ה עי"ש.

אמנם לענ"ד לא קשה מידי לפי היסוד הנ"ל דכיון שנתבאר דאין הכונה לענין לעבור בב"ת דומה לכונה  הנצרכת לצאת ידי חובת המצוה ולענין עבירת ב"ת לא בעינן אלא שיהא מעשה מצוה ולפי"ז  נראה  דעצם כונתו להוסיף על "המצוה" כדי לעבור על בל תוסיף מחשיבתו מצוה לעבור עליו דהלא מוסיף  הוא על מצות תפילין ועל מצות לולב ולא על מעשי הרשות בעלמא ולענין עבירת ב"ת בכונה זו סגי,  ודו"ק בזה, כי הדברים ברורים וקצרתי בהם.