במצות ביקור חולים בישראל ובבני נח (תשע"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

"וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו' לבקר את החולה" (רש"י י"ח א').

 

א

במקור מצוה זו מצינו כמה מקורות בדברי הגמ' ונפרטם אחד לאחד.

א. בסוטה (י"ד ע"א) אמרו "אחרי ה' אלקיכם תלכו, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא הלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הקב"ה ביקר חולים דכתיב 'וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים".

ב. בב"מ (ל' ע"ב) "והודעת להם זה בית חייהם, את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זה בקור חולים".

ג. בנדרים (ל"ט ע"ב) "רמז לבקור חולים מן התורה מנין, שנאמר (במדבר ט"ז כ"ט) "אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם" מאי משמע, אמר רבא, אם כמות כל האדם ימותון אלה שהן חולים ומוטלים בעריסתן ובני אדם מבקרין אותן". (ועי"ש במהר"ץ חיות די"א דלשון "רמז" כאן הוי הלכה למשה מסיני).

ד. והנה הרמב"ם (פי"ד מהלכות אבל ה"א) כתב "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים וכו', ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע"פ שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך".

ולכאורה תמוה דבגמ' מצינו למצוה זו ג' מקורות כנ"ל, והרמב"ם התעלם משלשתן וכתב מקור אחר "ואהבת לרעך כמוך". והנראה ביאור דברי הרמב"ם שמצות בקור חולים מקורה היא ממצות "ואהבת לרעך כמוך" שגדרה היסודי מצות גמילות חסד, אלא שחז"ל חילקו את ניחום אבלים וביקור חולים וכו' למצוות נפרדות, וכל הדרשות שמצאנו בגמ' אינן דרשות גמורות אלא אסמכתא, וזה שאמרו בגמ' בנדרים "רמז" לבקור חולים, וכן משמע בטור (יו"ד סי' של"ה) שלאחר שהביא את הדרשה מפרשתנו שבא הקב"ה לבקר את אברהם, כתב "ואסמכוהו אקרא והודעת להם את הדרך ילכו בה", וכך רואים גם ממה שהרמב"ם והחינוך לא מנו את מצות בקור חולים בתור מצוה נפרדת ממנין התרי"ג מצוות.

ובעיקר מצות ביקור חולים אם הוי מהתורה, הבה"ג (מ"ע ל"ו) והרמב"ן (שורש א' תשובה ג') נקטו דהוי מהתורה, אך מדברי הרמב"ם מבואר דהוי מצוה מדבריהם כמבואר.

והנה יש להעיר לכאורה לשיטת הרמב"ם דמצוה זו דרבנן והלא מבואר בסוכה (כ"ה ע"א) דמשמשי החולה פטורין מסוכה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, והרי במצוה דרבנן נסתפק הפמ"ג אם פטורין מן המצוה (הביאו הביאור הלכה בסי' ע"ב), אך לפי המבואר דעיקר מצוה זו מה"ת ניחא דגם אם חיובו המסויים מדרבנן עצם המצוה מה"ת היא.

ב

במהות המצוה וענינה

כתב הטור (יו"ד ריש סימן של"ה) "ומצוה גדולה היא לבקר שמתוך כך יבקש עליו רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו וגם מתוך שרואהו מעיין בענינו אם יצטרך לשום דבר משתדל בו להמציאו לו ועושה שיכבדו וירבצו לפניו". ומקור הדברים בתורת האדם להרמב"ן.

וכתב שם הבית יוסף "וכתב הרמב"ן בתורת האדם (עמ' יז) שמעינן מהכא דביקור חולים כדי שיכבדו וירבצו לפניו ויעשו לו צרכים הצריכים לחליו וימצא נחת רוח עם חביריו ועוד כדי שיכוין דעתו לרחמים ויבקש עליו הלכך המבקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים לא קיים מצוה זו".

ויש לתמוה לכאורה על דבריו מהי"ת לומר דאם לא התפלל לא יצא כלל ידי חובתו, וכי עיקר מצות ביקור חולים משום תפילה היא, והלא אף הרמב"ן כתב תחילה דמצוה לבקר את החולה כדי לדאוג לצרכי החולה ולסעדו.

ולפי דברי הבית יוסף יש לעיין היפך הדברים, מי שביקר את החולה והתפלל עליו אך לא עשה דבר כדי שיכבדו וירבצו לפניו ולא היה בביקורו תועלת לצרכי החולה האם יצא יד"ח במצוה זו. ולכאורה כשם שלא יצא אם לא התפלל כך לא יצא אם לא השתדל בצרכיו.

ולפי"ז יש לתהות אנה אנו באים במצוה זו, וכי כל אחד ואחד שבא לבקר את החולה יש בידו לדאוג ולעזור, ובדרכו של עולם המבקר שואל בשלום החולה בדרכי הנימוס והולך לו.

ולכאורה היה נראה בעיני דכל כונת הרמב"ן והטור אינו אלא לבאר טעם המצוה וענינה, אך אין בטעמים אלה כל עיכוב להלכה, וכן משמע מלשונם דהרמב"ן כתב "דביקור חולים כדי שיכבדו וירבצו וכו'", והטור כתב "ומצוה גדולה היא לבקר שמתוך כך יבקש עליו רחמים וכו'", הרי שלא באו אלא לבאר את מהות מצוה זו וחשיבותה, אבל מבחינת ההלכה כל המבקר את החולה יצא יד"ח בעצם הביקור אף אם לא צמחה כל תועלת ממשית מביקור זה ואף לא התפלל עליו.

ומה מאוד שמחתי בראותי שוב בדברי הכהן הגדול מאחיו מרן החפץ חיים בספר אהבת חסד (ח"ג פ"ג) שכנראה דקדק בלשונו וכתב "לא קיים המצוה כדין". דלכתחלה ודאי צריך לקיים מצוה זו בשלימותה ובכל פרטיה ודקדוקיה.

והנה הבית יוסף הביא בשם מהרי"ל דאף השונא מצווה לבקר את החולה, והדרכי משה חלק עליו ודחה ראיותיו וכתב דשב ואל תעשה עדיף. ולא נתברר בדבריהם במה נחלקו ומה שורש המחלוקת.

ולכאורה היה נראה שנחלקו מה עיקר מצות ביקור חולים, האם להתפלל על החולה, ואף השונא יכול וצריך להתפלל עליו, או שמא לשמחו ולסעוד את רוחו ומשו"כ אין מצוה על השונא כיון שיגרום לו צער תחת שמחה.

אך באמת אין נראה כלל להסתפק בזה, דכבר נתבאר לעיל דלכו"ע יש ענינים שונים במצוה זו, אך כל המבקר את החולה קיים מצוה בעצם ביקורו. ולא נחלקו הב"י והדרכ"מ אלא בפרטי הדין, וכבר כתבתי במקומות רבים דלא תמיד נקבעת ההלכה לפרטיה ודקדוקיה לפי טעמיה.

ומשו"כ נראה דזו פשיטא דמי שיודע שהחולה יצטער לראותו דודאי אין מצוה עליו לצערו בימי חליו, ולא נחלקו אלא בסתמא דמילתא, דמצד א' י"ל דכיון שיש חשש שלא ישמח את החולה אלא יצערנו לא יבקרו, ומאידך י"ל דמ"מ עליו להשתדל לשמחו ולתומכו ולהתפלל עליו ומשו"כ גם עליו מוטלת מצוה זו. ודו"ק בכ"ז.

ג

זקן ואינה לפי כבודו בביקור חולים

במס' נדרים (ל"ט ע"ב) מבואר דמצות בקור חולים "אפילו גדול אצל קטן", ויש לעמוד על החידוש בהלכה זו, דמה בין גדול לקטן במצות בקו"ח, וכתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"ג ס"ג בהג"ה) דרבותא אשמעינן דהו"א דכשם שזקן ואינה לפי כבודו פטור ממצות השבת אבידה, ה"נ נימא בגדול המבקר את הקטן שגם זה אינו לפי כבודו ויפטר ממצוה זו, קמ"ל שאין פטור של אינו לפי כבודו נוהג במצות בקו"ח.

ויש לעיין למה באמת אין בזה פטור, ובשיטה מקובצת (מס' נדרים שם) וכ"ה בפרישה (יו"ד סי' של"ה) כתבו שזה נלמד ממה שהקב"ה בעצמו בא לבקר את אברהם, וע"כ שאין פטור של זקן ואינו לפי כבודו במצות בקו"ח.

ונראה עוד בזה, דהנה בחכמת שלמה להגר"ש קלוגר זצ"ל (חו"מ סי' תכ"ה) כתב לחדש, דזקן ואינה לפי כבודו שרואה את חבירו טובע בנהר פטור מלהצילו, וייסד את דבריו ע"ד הגמ' בסנהדרין (ע"ג ע"א) שם ילפינן דין השבת הנפש מקראי דהשבת אבידה, "אבידת גופו מנין, ת"ל והשבותו לו", ולכן יש לדמות את הלכותיהן וכשם שבדין השבת ממון פטור זקן ואלפ"כ כך הוא פטור בדין השבת נפש, וכבר דנו בארוכה בחידוש זה (ועיין במנחת אשר ויקרא סימן מ"ד שם הארכתי לפקפק בדבריו), ואחת הקושיות שכבר הקשו האחרונים על דברי הגרש"ק מהמבואר בב"מ (ל' ע"ב) בגדר זקן ואינה לפי כבודו דכל שבשלו מציל חייב הוא להציל אף בשל חבירו וזה אבן הבוחן בהלכה זו, וא"כ בהצלת הנפש דכל אשר לו יתן בעד נפשו, וכיון דכל הכבוד שבעולם לא היה נחשב לכלום בעיניו כדי למלט נפשו אין בו כלל פטור דזקן ואלפ"כ. וכמו כן מסתבר לגבי בקור חולים דכיון דהיה מוחל על כבודו כדי לסעד נפשו חייב לעשות כן אף לחבירו. ובר מן דין נראה דבמעשה מצוה ממש לא שייך לומר אינו לפי כבודו דזה כבודו ותפארתו כמו שכתב בביאור הלכה (סוף סי' ר"נ) ולכן בהצלת הנפש או בקור חולים דניכר שהם מצוה לא שייך פטור זה משא"כ בהשבת אבידה. (ועיין עוד בזה באגרות משה יו"ד ח"א סימן רכ"ב).

אמנם בגוף הדרשה הנ"ל אפשר דכונתו אפילו גדול אצל קטן שלא הביא ב' שערות או לא הגיע לגיל המצוות, וצ"ע.

ד

גדר חולה לענין בקור חולים

הגור אריה (בפרשתנו) שואל, למה הקב"ה בא לבקר את אברהם אבינו רק ביום השלישי למילתו שהרי גם קודם היה חולה ולמה היה צריך להמתין עד שיכבד חוליו.

וביאר המהר"ל דרק ביום הג' למילה הוא בגדר "חולה כל גופו", וזה חידוש בהלכה שלא מוזכר בפוסקים, שמצוות בקור חולים נוהגת רק כאשר החולה הגיע לדרגת "חולה כל גופו" אבל לא כאשר הוא "חולה לאבר אחד", וקצת רמז לחידוש זה יש מלשון הגמ' בנדרים (ל"ט ע"ב) בסוגיא דבקור חולים דמיירי בחולים שהם "חולים ומוטלים בעריסתן".

אך יש לעיין בדברי המהר"ל מסברא, דמה טעם יש שלא יהיה מצות בקו"ח גם כאשר הוא חולה של אבר אחד, ויתכן שהמהר"ל למד שחולה לאבר אחד אינו בכלל חולה כלל, ולכן לא שייכא ביה מצות בקו"ח.

וכנראה שלמד זאת ממה דחזינן בהלכות שבת דרק מי שנפל למשכב או חלה כל גופו הוי בכלל חולה שהותר לו איסור דרפואה בשבת, אך לפי"ז צע"ג הרי התירו חז"ל שבותים ורפואה לתינוק שנימול (עיין או"ח סי' של"א סעיף ט') וע"כ דחשיב חולה כל גופו, וא"כ מהי"ת שיהא בכלל חולה לענין איסור שבת ולא לענין מצות ביקור חולים, אך יש לחלק בין גדול דאינו חולה גמור אלא ביום השלישי, לתינוק בן ח' דחלש טפי, ואם לא יטפלו בו ביום המילה אפשר שיסתכן ביום השלישי ולכן מחללין עליו את השבת, וזה דוחק גדול וצ"ע.

אמנם בעצם הנחת המהר"ל דרק בשלישי למילה הוי חולה כל גופו, כך מבואר בירושלמי שבת (פ"ח ע"א) בהיותו כואב לא נאמר אלא "בהיותם כואבים" מלמד שכל איבריהם כואבים עליהם עי"ש, ומפסוק זה למד ראב"ע דביום הג' מרחיצין את הקטן שהרי לא חילק בין קטן וגדול, ודו"ק.

ה

מצות בקור חולים ע"י שיחת טלפון

רבינו האגרות משה (יו"ד ח"א סי' רכ"ג) דן, אם אפשר לקיים מצוה זו ע"י שיחת טלפון, וכתב לדון שהרי מצאנו כמה טעמים במצוה זו: א. שיתפלל על החולה. ב. שישמשנו. ג. שיחזקנו בדברים. ולפי הטעם שיתפלל עליו או יחזקו, זה שייך גם ע"י שיחת טלפון, אך לפי הטעם שישמשנו, זה ודאי לא שייך בטלפון.

אך לענ"ד נראה פשוט שבודאי אין מקיים מצוה זו בטלפון, דגם אם שייך לחזק רוחו ע"י שיחת טלפון, הרי אמרו שצריך לבקר את החולה ואפשר לקיים מצוה זו רק ע"י ביקור ממש ולא ע"י שיחה מרחוק וצריך לקיים מצוות התורה ותקנות חז"ל כפשטות מעשיהן, ולא בכל דבר אזלינן בתר טעמא.

ואף שידעתי שמשמעות ביקור חולים אין פירושו לבקר בביתו וכמשמעות הביקור בלשון המודרנית השימושית, אלא מעין ביקור ד' ימים בקרבן דהיינו לבדוק ולבחון את דרכי החולה, אך מ"מ פשוט דכיון שכך תיקנו חכמים שילך ויבקר את החולה, כך נקבעה צורת המצוה ודפוס קיומה, ואין לקיימה אלא בדרך זו.

ומשו"כ נראה דאף דבכל שלשת הטעמים הנ"ל אפשר לפעמים לקיים ע"י שיחת טלפון מ"מ אין בזה מצות ביקור חולים אלא גדר גמילות חסד בעלמא. ובודאי ראוי לנהוג כן כשאין בידו לקיים מצות הביקור כפשוטו מצד החסד שבמעשה אך אין בזה עיקר מצות בקור חולים, ועיין עוד שו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' פ"ד).

ושמעתי שבטור עה"ת בשם הרא"ש כתב דגם כשהחולה ישן מקיים מצות ביקו"ח כיון שישמח כשישמע, ובמגיד מישרים לבית יוסף כתב להדיא דלא קיים, ואין הספרים תח"י לבדוק.

ו

ביקור חולים בשנים

בשאלתות דרבי אחאי גאון (שאילתא צ"ג) כתב, שההולך לבקר את החולה יקח עמו אחד שיתלווה עמו, וסתם ולא פירש טעמו של דבר, ובודאי נראה, דאין זה מעכב בקיום המצוה אלא הוי מעין הידור בעלמא, ונראה לכאורה עוד דאין זה דין מסויים כלל אלא מעין עצה טובה שהרי נתבאר שמעיקרי מצות בקו"ח לראות את צרכי החולה להאכילו, ולדבר עמו, וכששנים הולכים, "טובים השנים מן האחד" ויש בזה הידור בשלמות המעשה, ועוד דהנה ברמב"ם (פי"ד מהלכות אבל ה"ו) מבואר, שאחד העניינים בבקו"ח, שהמבקר יתפלל על החולה, והנה זקני הגאון האדיר ר' מרדכי בנעט זצ"ל בחי' למס' ברכות (י"ח ע"א) כתב לחדש, דמי שאין לו מנין לתפילה בציבור אבל יש עוד אחד שיכול להתפלל עמו, עדיף שיתפללו שנים מאשר שיתפלל לבדו, דנהי דתפילת ציבור אין כאן מ"מ המעלה שיש בתפילת רבים יש, ו"הן קל כביר לא ימאס תפילת רבים" יש גם בשנים שמתפללים דמיעוט רבים שנים, ולפי"ז י"ל שזה טעם השאלתות שיקח חבירו עמו, דכיון שאחד הענינים בבקו"ח הוא התפילה, כשילך עם חבירו, תהיה תפילתם תפילת רבים ותתקבל יותר.

(אמנם בגוף דברי הגרמ"ב יש להעיר מרש"י סוטה (ל"ג ע"א) דבתפילת הציבור מותר להתפלל ארמית דאין צריך לסיוע מלאכי השרת משום דכתיב "הן אל כביר לא ימאס תפלת רבים" הרי רק בתפילת הציבור נאמר פסוק זה, וצ"ע).

וראיתי לה"צפנת פענח" (עה"ת) שכתב מקור מהתורה לדין השאילתות ממה שנאמר (בראשית מ"ח א') "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים" ומכאן שבקור חולים מקיימים ע"י שנים, אך פשוטו של מקרא, שיוסף לקח אותם כדי שיתברכו מיעקב אבינו ולא בשביל קיום מצות בקו"ח וכ"כ רש"י שם, ובמד"ר איתא שלקחם בדרך כאדם ההולך עם בניו למשתה עי"ש, וי"ל עוד מקור מה"ת ממה שהקב"ה בא לבקר את אברהם אבינו עם שלושה מלאכים, אך גם בזה אמרו שאחד בא לבשר את שרה וא' להפוך את סדום וא' לרפאות את אברהם, ולשני הדרכים צ"ע דא"כ ליבעי שלשה.

ז

במחלה מדבקת

כתב הרמ"א בשו"ת (סי' כ') דלא מצינו שחילקו חכמים בין מחלה למחלה במצוה זו וצריך לבקר אף חולה במחלה מדבקת ולבטוח שה' מוחץ ומרפא אמנם במחלת הראתן אינו מצווה להסתכן כיון שאמרו אסור לישב בצילו עי"ש.

והנה באמת שתי שאלות יש בדין זה, א' האם צריך להסתכן במחלה כדי לקיים מצוה זו, ב' האם סומכין על זכות המצוה שלא יוזק דשומר מצוה לא ידע דבר רע, אמנם דברי הרמ"א מזוקקים שבעתיים דאף דהארכתי במק"א להוכיח דאין אדם מצווה לחלות כדי לקיים מצוה דאם אמרו (סי' תרנ"ו סעיף א' ברמ"א) דאינו חייב לבזבז הון רב על המצוות ק"ו בבריות דגופא, מ"מ בחששא בעלמא שמא ידבק במחלה אין לבטל מצות עשה, אבל בחשש גמור גם פטור הוא וגם אין לסמוך על זכות המצוה דבברי היזקא אף שלוחי מצוה ניזוקין כמבואר בסופ"ק דקידושין.

ח

בני נח במצות בקור חולים

הנצי"ב (בהסכמה לספר אהבת חסד) ורבינו בחיי בפרשתנו (י"ח כ') כתבו שבני נח מצווים על כל המצוות השכליות, וכיון שמצות גמילות חסדים היא מצוה שכלית הרי הם מצווים בה.

ולפי"ז מבאר רבינו בחיי את מה שנאמר בנביא יחזקאל (ט"ז מ"ט) שנענשו אנשי סדום על שביטלו מצות צדקה, ואף שבדרך הפשט הביאור הוא, דאע"פ שלא היו מצווים על צדקה, מ"מ נענשו על שציערו את מי שקיים מצות צדקה, רבינו בחיי פירש בדרך אחר, שבאמת ב"נ נצטוו על מצות צדקה, ולדבריהם ב"נ מצווים על כל מצוות החסד ולא רק על צדקה.

ונראה דנחלקו בזה הראשונים, דהנה הרמב"ם (פ"י מהלכות מלכים ה"י) כתב "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו", עכ"ל.

משמע מדבריו דב"נ פטור מליתן צדקה [ודוחק לומר שכוונת הרמב"ם שהוא פטור רק מליתן לישראל אבל מחוייב לתת צדקה לב"נ חבירו] אך בדברי הר"ן בסנהדרין (נ"ו ע"ב) מבואר דחייבים הם במצות צדקה, דמבואר שם בגמ' דהמקור למצות דינים בב"נ הוא, ממה שנאמר אצל אדם הראשון (בראשית ב' ט"ז) "ויצו ה' אלקים על האדם" ודרשינן ויצו אלו הדינים, ועוד אמרו שם וכן הוא אומר (י"ח י"ט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט" ומזה מביאה הגמ' ראיה דלשון "צווי" מתייחס למשפט דהיינו דינים, ומבואר שם בחי' הר"ן דגם רישא דקרא "לעשות צדקה ומשפט" נאמר לב"נ ומיירי בצדקה ממש, שב"נ נצטוו ליתן צדקה אמנם רש"י פירש שם ש"משפט" זהו דין ו"צדקה" זהו פשרה, ולפירש"י ראיית הר"ן נדחית.

ונראה דרש"י אזיל לטעמיה, דבכתובות (ח' ע"ב) אמרו דישראל הם "גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'", וכתב רש"י גירסא אחרת דלא מפסוק זה למדנו גמילות חסדים דאברהם אבינו אלא מדכתיב (בראשית כ"א ל"ג) "ויטע אשל". ויש לעיין למה נאיד רש"י מקרא ד"כי ידעתיו", ונראה דרש"י לטעמיה ד"צדקה" שכתוב כאן אין הכונה על מצות צדקה אלא על פשרה שבדין, ולכן אין ראיה מפסוק זה שאברהם אבינו גמל חסד ולכן הביא קרא דויטע אשל, אבל בגירסא דידן כתוב "כי ידעתיו" וגירסא זו מובנת לפי דעת הר"ן ש"צדקה" קאי על מצות צדקה, וא"כ שפיר יש להוכיח מפסוק זה שא"א גמל חסדים, אך יש להעיר על דברי רש"י מהגמ' ביבמות (ע"ט ע"א) שם אמרו ג' סימנים יש באומה זו רחמנים וביישנין וגומלי חסדים גומלי חסדים דכתיב "למען אשר יצוה את בניו" הרי מוכח בגמ' ד"צדקה" דבקרא זה אמצות צדקה קאי ודו"ק בזה, וצ"ע.

ומ"מ על פי דעת הר"ן שב"נ מצווין על צדקה, נראה ליישב את קושית ההגהות אשר"י (ב"ב פרק א' סי' ל"ו) דבב"ב (י' ע"ב) מבואר דאין מקבלין צדקה מגויים, דכתיב (ישעיה כ"ז י"א) "ביבוש קצירה תשברנה" וביאר רש"י שבזמן שיכלו זכויותיהן של הגויים יקבלו פורענות ולכן אין לנו להרבות להם זכויות, והקשה הגהות אשר"י מה בין נדרים ונדבות שמקבלין מהם לצדקה שאין מקבלין מהם, ועי"ש מה שתירץ, והנראה דהנה בסוטה (כ"א ע"א) מבואר שזכות מגינה מן הפורענות רק למי שהוא מצווה ועושה, עי"ש, ולפי"ז מובן ההבדל בין צדקה לנדרים ונדבות, דרק בצדקה ששיטת הר"ן שב"נ מצווין בה על כן אין לנו לקבל מהם כדי לא להרבות זכויותיהן, אבל נדרים ונדבות שהם לא מצווין, גם אם יקיימו לא תגן עליהם זכות המצוה ולכן אפשר לקבל מהם.

ט

בשו"ת מהר"ח או"ז סי' מ"א הקשה בשם אביו בעל האור זרוע במה שאמרו (גיטין כ"א ע"ב) המגרש את אשתו ע"מ שלא תלכי לבית פלוני שלשים יום ה"ז מגורשת והלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה שמא פלוני יחלה ותהיה מצוה לבקרו, עי"ש.

וכל דבריו תימה דבמבואר להדיא בגיטין (פ"ד ע"ב) בתנאי על מנת שתאכלי בשר חזיר דנחלקו אביי ורבא אם תנאו קיים, לאביי תנאי בטל דהוי כמפליג בדברים וכע"מ שתעלי לרקיע, ולרבא תנאו קיים אפשר דאכלא ולקיא ואמרו שם דאין זה בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה דלא ודאי קעקר, וא"כ ה"ה בני"ד לא הוי מתנה עמש"ב כלל והלכה כרבא דאף בע"מ שתאכלי בשר חזיר תנאו קיים וק"ו בני"ד דלא שייך כלל סברת מפליג בדברים.

וברור לענ"ד שהדברים לא נאמרו אלא לפלפולא בעלמא לחדד לב התלמידים, שהרי כתב בתחילת הדברים "פעם אחת היינו מסובין בבית המשתה בחנוכה ובתוך הסעודה אמרתי אחשוב דבר חידוש בהלכה ובא ללבי והקשיתי", ובסוה"ד כתב "ואגב חביבותיה כתבתיה". ומלשונות אלה יש להניח שהדברים נכתבו בדרך פלפול וחידוד.