במצות התמידין ומוספין (תשע"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

"וידבר ה' אל משה לאמר, צו את בנ ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו, ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד" (כ"ח א'-ג'). 

א

במצות התמיד

הנה יש לעיין במהות המצוה בהקרבת הקרבנות תמידין כסדרן, אם מצוה אחת היא להקריב שני התמידין בכל יום או שמא שתי מצות הן, בספר המצות להרמב"ם (מ"ע ל"ט) כתב "שצונו להקריב במקדש שני כבשים בכל יום ואלו נקראין תמידין, והוא אומרו יתעלה 'שנים ליום עולה תמיד'". נתבאר להדיא בדבריו דמצות הקרבת התמידין אחת היא ונכללו בה כבשי שחרית ובין הערבים גם יחד. והרמב"ן (שכחת הלאוין ט"ו י"ז ד"ה ואתה) חולק וסבירא ליה דשתי מצוות הן תמיד של שחר ושל בין הערביים דשתי ציווים כתיבי בקראי "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" וז"ל שם "ושני תמידין וקטורת בקר וערב וקריאת שמע נמנים שתים שתים, שהם מצות אינן מעכבות זו את זו וזמנה של זו לא זמנה של זו". אמנם בלב שמח שורש י"א אסברא לן טעמיה דהרמב"ם דכיון דבפסוק ג' נכללו שני התמידין בחדא מחתא דכתיב "זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד" ש"מ עשה הכתוב מצות התמידין אחת, עי"ש.

אך באמת נראה עיקר דשיטת הרמב"ם בזה מבוססת על כלל עקרוני שבידו במנין המצוות שביאר בשורש י"א, והוא, דמצוה שיש לה שני זמנים נמנית כמצוה אחת אם ענינה אחד, וכגון קריאת שמע שחרית וערבית (מצוה י') וקטורת (מצוה כ"ח) והדלקת המנורה (מצוה כ"ה), כן הוא גם בתמיד של שחר ושל בה"ע דענינם אחד הרי הן מצוה אחת.

וראיתי בביאור הגרי"פ פרלא לסהמ"צ לרס"ג (ח"א מצוה עשה ג') שהביא ראיה לשיטת הרמב"ם דשני התמידין הוי מצוה אחת מהמבואר ביומא (כ"ו ע"א) דאין מפייסין בתמיד של בה"ע אלא מי שזכה בה שחרית זוכה גם בשל בה"ע, ואם נפשך לומר דב' מצוות הן מן הראוי שיהיה פייס לחוד לכל אחד מהם, ומכאן שמצוה אחת היא. אך לענ"ד יש לפקפק בראיה זו, דנראה יותר דאין הפייס תלוי אם הן מצוה א' או ב', דמ"מ שני תמידין הן ושם א' להם בהיותם קרבן התמיד, וגדולה מזו מבואר ברמב"ם פ"ד ה"ט מתמידין ומוספין דכל שזכה בפייס בשבת בעבודה מעבודות התמיד של שחר הרי הוא זוכה בו גם בשני כבשי המוסף, אף דבודאי שתי מצוות הן.

ובאמת נראה לענ"ד דאף לשיטת הרמב"ם אין כונת הדברים דתמיד של שחר ושל בה"ע שתי חלקי מצוה אחת הן, דא"כ היו מעכבין זה את זה, דהא אין זה דומה למצות תכלת ולבן שבציצית, דאף דתכלת הוי חלק מחלקי מצות ציצית מ"מ אינה מעכבת, כמו שכתב הרמב"ם ריש הל' ציצית דתכלת הוי כטפל לעיקר מצות הציצית שהיא הלבן ועצם חוטי הציצית (ראה עוד שם פ"ב ה"ט דהלבן מצוי לכל משא"כ התכלת) ולכך לא יעכבו התכלת והלבן זא"ז, אולם בשני התמידין שכל אחד חשוב כחבירו ואינו טפל לו כלל אם תמצא לומר דמצוה אחת הן ממש ומעשה מצות התמיד מורכבת משני תמידין ע"כ יש להן לעכב זה על זה וכן בקטורת ובקר"ש, אלא נראה דבודאי כל אחד מן התמידין מצוה שלימה היא בפני עצמה וכן קריאת שמע של שחרית ושל ערבית וכדו', וזאת חידש הרמב"ם דכיון דשני מצוות אלו ענין אחד הם ביסודן אלא שאמרה תורה שעלינו לקיים מצוה זו פעמיים ביום שחרית וערבית לפיכך אין ראוי למנותה כשתי מצוות במנין התרי"ג אלא כמצוה אחת, אף שכל אחת מן התמידין מצוה גמורה היא בפני עצמה, ודו"ק בזה כי פשוט הוא לענ"ד.

ולפי"ז צריך ביאור אף לשיטת הרמב"ם בטעם שאין מפיסין לחוד לתמיד של בה"ע דהלא מצוה בפני עצמה היא, וע"כ דאין הפייס תלוי במה שהיא מצוה בפנ"ע אלא דכיון ששני הקרבנות הללו תמידין הן וענינם אחד, בדין הוא שמי שזכה בשל שחר יזכה אף בשל בה"ע ואף במוסף מצינו כן כמבואר, ודו"ק בזה היטב.

 

ב

על מי מוטלת מצות התמיד

והנה יש לדייק בלישנא דקרא (כ"ב ב') "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" והלא כל התמידין והמוספין הנמנין בפרשה מצות כהונה הם ועבודת הזר תפסלם ומדוע כתיב בקרא "צו את בני ישראל", ובאמת חזינן בלשון הרמב"ם שכל בני ישראל נצטוו ולא הכהנים לבדם כמ"ש בסהמ"צ (מ"ע ל"ט) "שציונו להקריב במקדש שני כבשים" מה שאינו במצוה כ"ח שהיא מצות הקטורת שם כתב "שצוה הכהנים" וצ"ב בשינוי לשונו. וכתב בזה הגרי"ז בפ"ב מכלי המקדש ה"ח דבאמת מוטלת מצות התמיד על כל ישראל, ואף שהכהנים המה העושים עבודת הקרבן בפועל מ"מ עצם המצוה מוטלת על כל ישראל משא"כ בקטורת שכל עיקר מצותה על הכהנים הוטלה.

וביסוד הדבר אמרתי לבאר דגדר מצות התמיד איננה רק עבודתה אלא אף הבאת הקרבן, וכמו קרבן יחיד שהיחיד מביא קרבנו והכהן מקריבו כך גם בקרבנות הציבור, והרי זה כאילו כלל ישראל מביא קרבנותיו והכהנים מקריבים אותם לפני ה' כדי לרצות עליהם, משא"כ ענין הקטורת שאין בה מצות הבאה אלא מצות הקטרה בלבד וכל מצותה בעצם מעשה ההקטרה, ומצוה זו בהכרח מוטלת על הכהנים עובדי עבודת הקודש. וכיוצא בזה הדלקת המנורה שגם בה כתב הרמב"ם (שם מצוה כ"ה) "שנצטוו הכהנים" להדליק הנרות תמיד לפני ה'" וכעין מש"כ בקטורת דגם במנורה מובן שכל מצותה לכהנים ניתנה דאיננה קרבן כך גם בקטורת אף דמשל ציבור היא באה מ"מ אין חובת הבאתה על הציבור וכל מצותה על הכהנים היא, ועיי"ש מה שדייק הגרי"ז בדברי החינוך דבמצוה ק"ג כתב דמצות הקטורת על הכהנים היא ובמצוה ת"א במצוות התמידין כתב דאם ביטלו את עולת התמיד נענשין כל ישראל וביותר הכהנים, עי"ש.

ולכאורה יש ראיה דכל ישראל נענשים על ביטול התמיד מדתנינן במגילה (ג' ע"א) שמלאך ה' בא אל יהושע בן נון באומרו "אמש בטלתם תמיד של בין הערביים" עי"ש, ועוד ראיה דהלא ענין המעמדות דתקנו נביאים ראשונים שיהיו ישראל מתאספין לעמוד על קרבנם הוא מפני שבעל הקרבן צריך להביא את קרבנו ולעמוד עליו וכן ישראל במעמדן על קרבנם, וע"ע בירושלמי ריש פרק מקום שנהגו בטעם שהתקינו נביאים כ"ד משמרות דאל"ה היה להם לישראל ליבטל ממלאכתן כדין המתכפר קודם שקרב קרבנו והלא קרא כתיב "ואספת דגנך" ומי אוסף את להם הדגן עי"ש. וכן אמרו שם "תני רבן שמעון בן אלעזר אומר כהנים ולוים וישראלים ושיר מעכבין את הקרבן", עי"ש. הרי לן מכל זה דאף בקרבנות ציבור נחשב כאילו הציבור בעלי הקרבן המה והם העומדים על קרבנם ומשו"כ נראה דבקרבן התמיד מצות ההבאה על הבעלים ולא על שבט הכהונה.

 

ג

בעשה דהשלמה

עוד תמצא שהשיג הרמב"ן ע"ד הרמב"ם (במצוה י"א שהשמיט הרמב"ם לשיטת הרמב"ן) שהשמיט את מצות ההשלמה ממנין תרי"ג מצוות, ולדעת הרמב"ן יש למנות בהדי תרי"ג המצוה שאין להקריב לפני תמיד של שחר או אחרי תמיד של בין הערביים כי אם בין התמידין כדילפינן מ"עליה השלם כל הקרבנות כולם".

ובמגילת אסתר כתב ביישוב שיטת הרמב"ם דאין למנות במנין המצות אלא עשין או לאוין המפורשים להדיא, אולם לאו הבא מכלל עשה כגון מצות עשה דהשלמה דהוי לאו הבמכ"ע כמ"ש הרמב"ן שם אף דענוש עליו כעובר על עשה מ"מ אין למנותן. אך באמת נראה דאין זה כלל גמור, דהרי במ"ע ס' כתב הרמב"ם "שציוונו שיהיה כל קרבן שנקריב מן הבהמה בן שמונה ימים או יותר ולא פחות מהם" וילפינן זאת מדכתיב (משפטים כ"ב) "שבעת ימים יהיה עם אמו, ומאמרו ומיום השמיני והלאה ירצה יש ראיה שקודם זה לא ירצה", עכ"ל נתבאר איפוא, דחשיבא מצוה זו למנותה בכלל התרי"ג אף דהויא לאו הבא מכלל עשה וכן היא במצוה ס"א שם דכתב "שצונו שיהיה כל קרבן שנקריבהו שלם במינו תמים מן המומין וכו' והוא אמרו יתעלה תמים יהיה לרצון" וכו', ואף מצוה זו באה מכלל אזהרה ולא נתפרשה בהדיא, וא"כ שוב צ"ב למה השמיט למצות ההשלמה.

וכתבתי בספרי למסכת פסחים (סימן ס"ב אות א') דנחלקו הרמב"ם והרמב"ן במצוה זו דהשלמה אם היא במצות קרבן תמיד שיהיה התמיד הראשון לכל קרבנות היום ואחרון להם, או דהמצוה היא כללית בכל הקרבנות שלא נקריבם אלא בין שני התמידין ולא לפני תמיד של שחר או אחרי תמיד של בע"ה, דדעת הרמב"ם דהוי דין בקרבן תמיד ואינו מצוה בפני עצמה אלא חלק מחלקי מצות התמיד שנקריבו לפני כל שאר הקרבנות ואחריהן, וכבר ידוע שיטת הרמב"ם שלא למנות חלקי המצוות כמצוה בפ"ע, אבל לשיטת הרמב"ן אזהרה היא בכל הקרבנות כולם שאסור להקריבן אלא בין שני התמידין כנ"ל ומשו"כ סובר הוא דהוי מצוה בפני עצמה הראויה למנין, ודו"ק.

ומדברי התוס' שנסתפקו ביומא (כ"ט ע"א) אם קרבן פסול בדיעבד כשקרב לפני תמיד של שחר או אחרי תמיד של בה"ע מבואר דהוי דין כללי בכל הקרבנות ולא דין מסויים בתמיד, דהא אם מדינא דתמיד היא פשיטא דאין הקרבן פסול, דלמה נפסול קרבן אחר משום דין וריעותא בקרבן התמיד, ועי"ש בריטב"א דס"ל דאכן נפסל הקרבן וע"כ דסבר כהבנת הרמב"ן דדין כללי הוא בכל הקרבנות.

ובמקום אחר כתבו התוס' (ביצה ד' ע"ב, ר"ה ל' ע"ב) דאם לא הקריבו את המוסף לפני תמיד של בה"ע מקריבין אותו לאחריו דעשה דמוסף הוי עשה דרבים ודוחה לעשה דהשלמה. ולכאורה קשה דגם עשה דהשלמה הוי עשה דרבים דגם קרבן התמיד קרבן ציבור הוא ומצותו ליקרב באחרונה והוי עשה דרבים, אלא נראה אף מזה דעשה זו דהשלמה לאו בתמיד הוא אלא בכלל הקרבנות ולהכי אינו עשה דרבים, אמנם אפשר דמעליותא דעשה דרבים ליכא אלא במצוה דקום ועשה כגון קרבן המוסף או תפילה בציבור וכדו' ולא במצוה דשוא"ת כעשה דהשלמה, ודו"ק בזה.

והנה לכאורה יש נפקא מינה בין שני דרכי הבנה אלו במצות השלמה, והוא אם מותר להקריב שאר קרבנות כשאין לנו קרבן תמיד, דאם כל עיקר המצוה בקרבן התמיד היא שיש להקדימו לשאר הקרבנות א"כ אין שום מניעה להקריב קרבן אחר כשאין תמיד קרב, אבל אם דין הוא בכל הקרבנות שיש להקריבן אחר תמיד ש"ש ולפני תמיד של בה"ע אסור להקריב קרבן אחר במקום שאין תמיד.

אך לפי"ז תמוה, דבאמת מבואר להדיא דאפשר להקריב קרבנות גם כשאין מקריבין את התמיד, הנה במנחות (מ"ט ע"א) אמרו דתמיד דיומיה קודם למוסף דיומיה משום דהוי תדיר ומקודש, ומשמע דלולי דין הקדימה שיש בו היה המוסף קודם לתמיד, הרי דאין כל מניעה מלהקריב את המוסף אף כשאין קרבן תמיד. ולא רק בקרבן מוסף מצינו כן (דהיה אפש"ל דדין מיוחד הוא דעשה דרבים דמוסף דוחה עשה דהשלמה כנ"ל) אלא אף בקרבן יחיד אמרו בערכין (י"א ע"ב) דאף לאחר י"ז בתמוז שבו בוטל התמיד הקריבו הכהנים עולת נדבה ואמרו שיר על קרבנם, (ועיין בשפת אמת פסחים נ"ח ע"ב שהקשה מזה על דברי האור החיים ואכמ"ל). ומבואר מכ"ז דאפשר להקריב קרבנות אף כשלא הקריבו את התמיד ולכאורה מוכח דאין מצוה זו דהשלמה דין בכל הקרבנות אלא חלק מחלקי מצות התמיד, וקשה מזה על שיטת הרמב"ן.

אך באמת לק"מ, דאפשר דאין הגדרת המצוה שלא להקריב כי אם בין בשני התמידין, אלא שלא להקדים קרבן לתמיד של שחר ולא לאחר לתמיד של בין הערבים, וכל גדר האיסור הוא ההקדמה והאיחור ורק כשמקריב תמיד ומקדים לו קרבן אחר עבר בעשה דהשלמה ולא כשאינו מקריב תמיד כלל, דאם אין תמיד הרי לא הקדים קרבן אחר לתמיד ואין כאן קושיא לשיטת הרמב"ן.

וכך מפורש בפירוש הראב"ד (סופ"ק דתמיד):

"העולה עולה ראשונה, מפני שיש פרשנים שהזכירו כאן אותו קושיא דאמרינן בריש עירובין שלמים ששחטן קודם פתיחת היכל פסולין דתיפוק ליה שמחמת זה פסולין שהקדימן לתמיד של שחר שהרי קודם שחיטת התמיד מדשנין מזבח הפנימי וגם המנורה וזה א"א בלא פתיחת דלתות ההיכל ותניא בתוס' בפסחים דקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר פסולין, נימא בהו מילתא דאיכא למימר דהאי דאמר שאין לך דבר קודם לתמיד של שחר היינו בזמן שהיה תמיד של שחר קרב אבל בזמן שלא היה יכול להיות קרב כגון בימי ארוסטבלוס בעבור זה לא היה מניחן שלמים מלקרב וא"נ למ"ד בפ"ק דחגיגה דעולת תמיד לא קרבה בסיני ואעפ"כ שלמים בדבר שאין בו הקטרה מלעשות אחר תמיד של בין הערביים משום דכתיב והקטיר עליו דבר שיש בו הקטרה וכן פירש שם בקונטרס וה"ה נמי לתמיד של שחר איכא למימר משום דכתיב וערך עליה העולה והיינו משמע דבר שיש בו עריכה לגבי מזבח".

וכל זה פשוט וברור.

 

 

ד

בגדר הקטרת התמיד

נראה להוסיף בזה, דהנה שיטת רש"י בפסחים (נ"ח ע"ב) וביומא (ל"ג ע"ב) וכן הוא בתוס' (יומא כ"ט ע"א) דכל מצות השלמה לא נאמרה אלא בהקטרה בלבד ולא בשחיטה, ורק אם הקטיר בשר ואימורין של קרבן אחר לפני התמיד עבר בחטא.

והנה במצות עריכת המערכה על גבי המזבח כתיב (ויקרא ו' ה') "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים" וצריך ביאור למה שינה הכתוב בלשונו בין עולה לשלמים וכתב בעולה לשון עריכה "וערך עליה העולה" ובשלמים לשון הקטרה "והקטיר עליה חלבי השלמים", ונראה לכאורה מזה דבשר העולה הוי כחלק מהמערכה וכעצים שעל גבי המזבח שעליהם מקריבים שאר קרבנות היום, ומשום כך כתיב בה לשון עריכה ולא הקטרה בלבד כבשלמים.

ומלשון הפסוק (ויקרא ג' ה') דכתיב "והקטירו אותו בני אהרן המזבחה על העולה אשר על העצים אשר על האש אשה ריח ניחוח לה'" משמע דהעולה צריכה להיות ערוכה ומונחת על העצים ללא כל הפסק, וכבר כתב המקדש דוד (סי' ה' אות א') דזהו דין בקרבן התמיד שצריך להיות על העצים ללא הפסקה, וביאר בזה מה שכתב הרמב"ם (פ"ב הלכה ה' מתמידין ומוספין) דאברים ופדרים שנשתיירו לבוקר מניחין אותן בצד המערכה, דהיינו משום דבשר העולה צריך להיות על העצים ללא כל הפסק ולא תקויים מצותה בהנחתה ע"ג אברים ופדרים לכך אותן אברים שנשתיירו לא הניחום אלא בצד המערכה שלא לעכב הקטרת התמיד. (ועיין בחי' ר' אריה ליב ח"א סי' כ' אות ב' מה שכתב בזה בדרך אחר דאין זה משום דבשר התמיד צריך להיות על העצים אלא להיפך, משום דאברים דאתמול צריכים להיות על העצים ותמיד של היום הוי כהפסק לגבי אברי אתמול לכך הניחום בצד המערכה ואכמ"ל). ואפשר דזה גדר הדין דאין קרבן קודם לתמיד של שחר, דאין להקטיר כל דבר על גבי המזבח לפני תמיד ש"ש שצריך להיות על העצים וכחלק מהמערכה, ויקרבו שאר קרבנות ע"ג המערכה כתיקונם, ואף שדברינו הם מעין טעמא בקרא, כיון דאתי לידן נימריניה.

ומ"מ נראה דלשיטת הרמב"ם הוי מצוה זו דהשלמה חלק ממצות התמיד ולא מצוה בפני עצמה, אך קצת צ"ע בזה מלשון הרמב"ם (בפ"א מתמידין ומוספין הלכה ג') שכתב בדין תמיד של בין הערבים "ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת זמן שחיטתו מפני הקרבנות של יחידים או של ציבור, לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בה"ע" ומשמע לכאורה מלשונו דאין זה מצוה בתמיד בלבד אלא בכלל הקרבנות וכמ"ש הרמב"ן וי"ל, ועיין בחי' ר' אריה ליב ח"א סוף סי' י"א, וצ"ע עדיין.

ה

מצות המוספין

נחלקו הבה"ג והרמב"ם בקרבנות המוספין אם הוו מצוה אחת או מצוות רבות, דעת הבה"ג (מצוות המסורות לציבור מ"ב) דכל המוספין כולם נכללים במצוה אחת, אולם הרמב"ם במצוות עשה מ"א – נ"א מנה כל אחד מן המוספין כמצוה בפני עצמה, וכ"כ בשורש י"ג באורך, וצריך ביאור בשורש פלוגתתן.

ונראה לכאורה דנחלקו ביסוד גדר מצוה זו, אם יסודה במצות החג והמועד או יסודה במצות הקרבנות, דעת הרמב"ם דהיא מצוה ממצות המועד ומשום כך חשוב כל מוסף מצוה בפני עצמה וכמו שכתב שם בשורש י"ג לדמות מוספין לשביתה, דכשם שמצות השביתה בשבת וכל אחד ואחד מן המועדים הוי מצוה בפני עצמה כן מצות קרבן המוסף בכל אחד מן הזמנים מצוה בפני עצמה היא. ואלם לדעת הבה"ג שורש גדר זה דמוספין מדין הקרבנות הוא דצריך להביא קרבן מוסף בימי שבת ומועד, ולשיטתו כל קרבנות המוספין ענינם אחד ומצוה אחת היא ביסודה אף שיש זמנים חלוקים בקיום מצוה זו, והרי"ז כתמיד של שחר ושל בה"ע דהוו מצוה אחת לשיטת הרמב"ם אף דב' קרבנות הם ושני זמנים להם כיון ששמם אחד וענינם אחד, כך גם המוספין לשיטת הבה"ג כגדר אחד וענין אחד הם ולפיכך מנאן כמצוה אחת אף שמצות השביתה בשבת ומועדים מנה כמצוות בפני עצמן במנין העשין (פ"א – פ"ח) ודו"ק בזה.

(וצריך בדיקה בדין המחשב ממוסף למוסף אם הוי שינוי קודש ומחשבת שלא לשמה, ולכאורה תלוי הדבר במחלוקת זו בין הרמב"ם ובה"ג אולם אין זה מוכרח, ויש לפלפל בזה ולא נתפניתי ובעזהי"ת עוד חזון למועד).

ולכאורה יש להוכיח מהמבואר בזבחים (פ"ט ע"א) דמוספי שבת קודמין לשל ר"ח ושל ר"ח קודמין לשל ר"ה משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, הרי דכל מוסף הוי שם בפני עצמו, דהלא אם חשובים הם כקרבן אחד בזמנים חלוקים מה שייך בזה תדיר ושא"ת הלא כולם מצוה אחת הן וכולם תדירי, ויש מזה ראיה לשיטת הרמב"ם דמצוות חלוקות הן. ולדעת הבה"ג לכאורה צריך לומר דאף דהוי שמות חלוקים לענין דין קדימה מ"מ מצוה אחת היא כיון שכולם קרבנות מוסף, ודו"ק. אך באמת נראה כמו שכתבתי לעיל (אות א') לגבי שני התמידים דבודאי שתי מצוות הן אלא דבמנין התרי"ג נמנין הם כאחד, וכן נראה לגבי המוספין, ודאי כל מוסף הוי מצוה בפנ"ע אלא שבמנין המצוות נחלקו במנינן, ופשוט לפי"ז דיש בהם דין תדיר ושאינו תדיר.

ו

בין פרשת אמור לפרשת פנחס

ובעצם הענין נראה לומר, דהנה יש לדייק בפרשה זו דקרבנות שנכפלה פעמיים בתורה, בפרשת אמור (ויקרא כ,ג ד' – מ"ד) ובפרשת פנחס (במדבר כ"ח כ"ט), וצריך ביאור למה נכפלה פרשה זו ומה טעם יש בה. ועוד יש לדקדק דבפרשת פנחס כתוב גם ענין עולת ראש החודש מה שלא נזכר בפרשת אמור, ועוד הבדל יש בין אלו שתי הפרשיות, דבפרשת פנחס מבוארים כל קרבנות המועדים לפרטיהם ודקדוקיהם מה שאינו בפרשת אמור דכתיב שם רק "והקרבתם אשה לה'" (מלבד חג העצרת), וצ"ב בכל זה.

ונראה ברור דשתי פרשיות אלה חלוקים ביסודם, דפרשת אמור הוא פרשת המועדות וקרבניהן ופרשת פנחס היא הקרבנות ומועדיהן, ומשום כך כתיבא עולת ראש חודש רק בפרשת פנחס (שהיא פרשת הקרבנות) כיון שאינו מועד ממש, (אף דמיקרי מועד כמבואר בערכין י' ע"ב מ"מ פשוט שאינו מועד ממש ואין בו איסור עשיית מלאכה), וזה הטעם דרק בפרשת פנחס כתובים כל פרטי הקרבנות דפרשת הקרבנות היא, אולם בפרשת אמור פרשת המועדות היא, אלא דזה אחד מדיני המועד שצריך להקריב בה אשה לה' כמבואר, ודו"ק היטב.

 

ז

עוד בענין עשה דהשלמה

ונראה להוכיח דשיטת התוס' הוי דעשה דהשלמה הוי דין כללי בקרבנות דהנה בתוס' ביומא כ"ט ע"א האריכו לדון אם פסול בדיעבד בקרבן אחר תמיד של בין הערביים או לפני תמיד של שחר ולא הסיקו בזה דבר מוחלט ועי"ש שכתבו לתירוץ אחד דאף שנתכפרו הבעלים אסור הבשר לאכילה, (ושלא כדבריהם בסוגיין שכתבו בפשיטות דאינו אלא למצוה) ושם בריטב"א כתב לתירוץ אחד דפסול אף מה"ת עי"ש. והנה אם כל דין זה אינו אלא אחד מפרטי המצוה דתמיד מהי"ת לפסול קרבן שקרב אחרי תמיד של בין הערביים הלא אין מגרעת ופסול בקרבן זה כלל אלא בתמיד, וע"כ נראה מזה דדין השלמה הוי בכלל הקרבנות ולכן יש לדון אם הוי פסול בדיעבד או רק לכתחלה.

ועוד יש להוכיח מדברי התוס' בביצה ה' ע"א ובראש השנה ל' ע"ב שחידשו דאם לא הקריבו המוסף לפני התמיד מקריבין אותו אח"כ דאתי עשה דמוסף דהוי עשה דרבים (דהוי קרבן ציבור) ודחי עשה דהשלמה עי"ש. והנה אם עשה דהשלמה הוי דין בקרבן תמיד הלא אף עשה דהשלמה הוי עשה דרבים שהרי גם קרבן התמיד הוי מקרבנות הציבור ושוב מאי אולמא האי עשה מהאי עשה, וע"כ נראה מזה דעשה דהשלמה הוי דין כללי בקרבנות וא"כ אינו דוקא עשה דרבים. אך יש לדון דמעליותא דעשה דרבים הוא רק במה שיזכו הרבים בקיום המצוה כגון בקרבן מוסף שהוא קרבן ציבור וכן בהא דר"א שחרר עבדו לצרפו למנין (ברכות מ"ז), אבל בעשה דהשלמה שאינו מעכב בדיעבד ואין בביטולו ביטול מצות התמיד אין בו מעליותא דעשה דרבים, ועדיין צ"ע בזה.

וכן נראה מדברי הרא"ש במס' תמיד (כ"ט ע"א) במה שאמרו "אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מחזירן אותן למערכה". וכתב הרא"ש "ואין בזה משום שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, דהיינו דוקא בקרבן שיקרב היום", ואת"ל שזה דין בתמיד פשוט לכאורה דאין זה אלא בזמן הראוי לתמיד אבל לפני עלות השחר לא שייך להקדים את התמיד, וע"כ דהוי דין בכל הקרבנות שלא יקדמו לתמיד. ועי"ש במפרש שמכח קושיא זו כתב דבאמת לא החזירו את האברים אלא לאחר הקטרת התמיד, וגם מדבריו מוכח דהוי דין בכלל הקרבנות, ודו"ק.

אך לכאורה יש להוכיח להיפך מדברי התוס' בפסחים נ"ח ע"ב שכתבו להקשות מדברי המשנה בזבחים דילפינן דתמידין קודמין למוספין מקרא ד"מלבד עולת הבוקר" וכתבו דאין לתרץ דהתם צריך קרא לצבור שאין להם תמידין ומוספין אלא כדי אחד מהם (ובכה"ג ילפינן מקרא דמלבד עולת הבוקר ומעשה דהשלמה ידעינן רק דצריך להקדים התמיד כאשר יש גם תמיד וגם קרבן אחר) דבזבחים שם מוכח דמיירי ג"כ מדין קדימה ולא מדין דיחוי, עי"ש, ומבואר לכאורה מדבריהם דמעשה דהשלמה ידעינן רק דצריך להקדים כשיש תמיד אבל לא דהתמיד קודם לשאר קרבנות כשאין לנו אלא כדי אחד ואם הוי דין בשאר קרבנות שאין להקריבם אלא בין שני התמידים הרי פשוט שצריך להקריב התמיד ולא קרבן אחר בכה"ג, וע"כ דכל דין השלמה הוי דין בתמיד שצריך להקדימו אבל כשאין תמיד אין שום מניעה מהקרבת שאר קרבנות.

ואף אם נדחוק בדברי התוס' דבאמת היו יכולים לדחות תירוץ זה מסברא דבאמת ידעינן מעשה דהשלמה דאף בכה"ג צריך להקריב את התמיד ולהעדיפו על פני המוסף אלא דעדיפא מיניה כתבו לדחות דמגוף המשנה חזינן דצריך קרא ד"מלבד" אף כששניהם לפנינו וכן דרך התוס' בכמ"ק, עדיין יש להקשות מדברי הגמ' בסוגיא ארוכה במנחות מ"ט ע"א דנסתפקו שם בציבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהן קודם ויסוד הספק הוא בתדיר ומקודש איזה מהם קודם עי"ש, ושם בגמ' מבואר דבתמידין דיומיה בודאי קודם למוספין דהתמיד הוי תדיר ומקודש, ולא אמרו שם טעם פשוט דאי אפשר להקריב המוסף אם לא יקריבו את התמיד לפניו וא"כ פשוט דאין להעדיף את המוסף על פני התמיד דאם לא יקריב את התמיד גם את המוסף לא יוכל להקריב ולכאורה מוכח מזה דעשה דהשלמה אינו דין בכלל הקרבנות שאין להקריבן אלא בין התמידין אלא דין בקרבן תמיד כנ"ל.

ואין לדחות לפי"ד התוס' הנ"ל בביצה ובר"ה דעשה דרבים דמוסף דוחה עשה דהשלמה וא"כ יביא מוסף אף אם אין כאן תמיד אף שיש בזה עשה דהשלמה, דנראה פשוט דזה רק בדיעבד אבל לכתחלה בודאי אסור לגרום לדחיית עשה דהשלמה ואף אם היה מקודש דמוסף קודם לתמיד היה צריך להקריב תמיד ולא מוסף (כשאין אלא כדי אחד מהם כנ"ל) כדי שלא לבטל עשה דהשלמה. וראיה לזה ממה שמותר להקריב נדרים ונדבות לפני תמיד של בין הערביים בכל יום, ולכאורה קשה דכיון דתמיד תדיר הו"ל למימר דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואסור להקריב שום קרבן לאחר חצות כיון שצריך להקדים לו את התמיד של בין הערביים שהוא תדיר, וע"כ צריך לומר דלא אמרינן תדיר קודם אלא להקדימו לשאינו תדיר או כשצריך לבחור בין שניהם ואי אפשר לקיים אלא את אחד מהם, אבל בכה"ג שע"י הקדמת התדיר ידחה לגמרי הקרבת השאינו תדיר אין דין הקדמה דלא נאמר דין תדיר קודם לדחות לגמרי את שאינו תדיר (אלא בכה"ג שא"א להקריב אלא אחד מהם כנ"ל וכמבואר בסוגיא זו במנחות וגם בדברי התוס' בסוגין כנ"ל). ועכ"פ חזינן מזה דלא בכל ענין נאמר כלל זה דתדיר קודם והיכי שעי"ז יתבטל הקרבת השאינו תדיר לא אמרינן תדיר קודם (ואף שלא יתבטל הקרבתו אלא באותו יום שהרי למחר יוכל להקריב נדרים ונדבות). ולפי"ז נראה דה"ה דאין צריך להקדים התדיר אם עי"ז יתבטל בהכרח עשה דהשלמה, וכ"כ התוס' בדף נ"ט ע"א דמה"ט אין להכריח דתמיד קודם לפסח משום דהוי תדיר דהו"א דמשום עשה דהשלמה יקדימו את הפסח (ועיין מה שכתבתי בזה לקמן אות ב') וא"כ ה"ה שאין להקדים את המוסף לתמיד אף אם היה מקודש כיון שמבטל בזה העשה דהשלמה ושוב קשה כנ"ל דפשוט שצריך להקדים התמיד וע"כ דהוי דין בקרבן תמיד וכיון שאינו מקריב את התמיד אינו עובר בכלום.

וראיתי שהשפ"א העיר מהמבואר בערכין י"א ע"ב דלאחר שבטל התמיד בי"ז בתמוז עדיין הקריבו קרבנות, אך אין להוכיח מזה דהוי דין בתמיד די"ל דבאמת יש בזה ביטול עשה דהשלמה אך קרבנות הציבור דוחין עשה דהשלמה כנ"ל אך מדברי הגמ' במנחות לכאורה מוכח כנ"ל.

וגם במה שכתב בזה הקובץ שיעורים דאף דבאמת מבטל עשה דהשלמה במה שיקריב מוסף ללא הקרבת התמיד מ"מ אין בכך כלום כיון שהוא אנוס כיון שאין לו תמיד והוי כלובש ד' כנפות כשאין לו ציצית או בשבת דמבואר במרדכי במנחות סימן תתקמ"ד דמותר, יש לדון טובא דאין הנדון דומה לראיה, דשאני התם שאינו עושה בידים אלא את ההמצב שבו חל עליו חיוב העשה והוא אנוס מלקיימו אבל במקריב מוסף לפני התמיד הרי עובר בידים בעשה ומבטלו דהלא כל גדר השלמה הוי לאו הבא מכלל עשה שלא להקריב אלא בין שני התמידים (כמבואר בדברי הרמב"ן והמאירי בסוגיין כנ"ל) ובאמת אינו אנוס כלל להקריב ואדרבה יש במעשיו ביטול מצות עשה, וע"כ צריכין אנו לבא מכח דחיית העשה דהשלמה ע"י עשה דמוסף ובזה נראה דאסור לגרום לכך לכתחלה כנ"ל וכמבואר יותר לקמן אות ב', (ואפשר דאף כונת הקו"ש הוא להוכיח דעשה דהשלמה הוי עשה להקדים את התמיד דהיינו שדין השלמה הוא דין בקרבן תמיד כנ"ל ואין לשונו ברור דיו).

אך נראה באמת דאין להוכיח מזה דעשה דהשלמה הוי דין בתמיד, דבאמת נראה יותר דהוי דין בקרבנות וכמבואר בדברי הרמב"ן והמאירי וכן מוכח מדברי התוס' והריטב"א כנ"ל אלא דכיון דהוי לאו הבא מכלל עשה נראה גדרו דאסור להקריב שום קרבן לפני תמיד של שחר ואחרי תמיד של בין הערבים אבל כשאינו מקריב את התמיד כלל אין כאן כלל עשה דהשלמה דאין זה לפני תמיד של שחר או אחרי תמיד של בין הערביים ורק כשיש תמיד יש איסור להקדים לו קרבן אחר בשחר או לאחרו ממנו בין הערביים דאסור להשלים עליו קרבנות, אבל כשאין כאן תמיד אין כאן איסור כלל דאין איסור להקריב קרבן שלא בין התמידים אלא גדר איסור הוא שלא להקריב לפני תמיד ש"ש או לאחר תמיד של בין הערבים ולא מדין אונס או דחיה באנו עליו אלא שאין כאן גדר איסור כלל. ולא נחלקו בזה הראשונים כלל דלכו"ע הוי דין כללי בכלל הקרבנות שאין להקריבם לפני תמיד של שחר או אחרי תמיד של בין הערבים אלא שנחלקו אם זה דין לכתחלה בלבד או פסול אף בדיעבד כנ"ל, ודו"ק בזה.

וגם מה שהוכיח הגרי"פ פרלא ממה שהשמיט הרמב"ם עשה דהשלמה ממנין המצוות דהוי מפרטי מצות התמיד, אין מזה ראיה מוכרחת דעיין שם במגילת אסתר בסהמ"צ שיישב השגת הרמב"ן דס"ל להרמב"ם דאין למנות כלל במנין המצוות לאו הבא מכלל עשה דאין בזה גדרי מצות עשה או ל"ת עי"ש בדבריו.

[מנחת אשר פסחים סימן ס"ב]

ח

קטורת יום הכפורים

הנה חידשו הגר"ח והגרי"ז (פ"ב הל"ח מהלכות כלי המקדש) עמודי העולם לבית בריסק במצות הקטורת דאף שהיא באה משל ציבור איננה כקרבן ציבור ומצותה על הכהנים דאין בזה כפרת כלל ישראל אלא מצותה בעצם ההקטרה, וכמ"ש הגרי"ז "דאע"ג דקטורת בעצמותה בודאי קרבן ציבור היא... אבל בנוגע לענין המצוה חלוקה היא משאר קרבות ציבור ביסוד חיובה וקיום מצותה, דכל קרבנות ציבור כמו תמידין ומוספין וכדומה עיקר דינם הוא דין חיוב קרבן שהציבור חייבין בקרבן זה כמו כל מחויבי קרבן של יחיד ומצותן מתקיימת עי"ז שהציבור מתכפרין בו והקרבן עולה להן ככל קרבנות הקרבין ועולין לבעליהן, אבל לא כן מצות הקטורת, עיקר מצותה הוא שיהא ממנה מעשה הקטרה... ואין לך בה במצותה אלא חיוב מעשה הקטרה בלבד" עי"ש באריכות דבריו.

ועיין במנחת אשר שמות (סי' נ"ו) שהבאנו שיש בית אב לדבריהם מדברי בעלי התוס' בדעת זקנים עי"ש.

והגרי"ז הביא בשם הגר"ח שחידש לפי"ז דבקטורת אין דין שלא לשמה, ואם הקטיר שלא לשמה אין צריך לחזור ולהקטיר, וביאר הגרי"ז דבכל הקרבנות שהוקרבו שלא לשמה "לא עלו לבעלים לשם חובה" אבל בקטורת אין כלל ענין של כפרת הבעלים ויציאת ידי חובתן, אלא מעשה הקטרה בלבד ולפיכך אין בהם דין שלא לשמה עי"ש.

ונראה לכאורה דבכל עיקר יסוד זה שאני קטורת דיוה"כ מקטורת דכל השנה כולה, דקטורת ביוה"כ חלק מעבודת היום היא וכל עבודת יוה"כ הלא כפרת כלל ישראל היא, וכבר נתבאר מלשון הרמב"ם דכל מצוות היום מצות כל ישראל הן אף שעשייתן ע"י הכהן גדול ובכללן מצות הקטורת.

ואם כנים הדברים יש בהם כדי להשכין שלום בבית הגדול של גדולי בריסק, דהנה בספר רחש לבב (להגר"ש בירינבוים זצ"ל חתן הגרעק"א), סימן מ"ז הביא מכתב מגיסו זצ"ל ובו כתב שהגאון רבי יוסף דוב אשר נתמנה כעת לאבד"ק בריסק ר"ל דקטורת שקרבה שלא לשמה פסול, והוא משום דדרשינן (בזבחים ב' ע"א) "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה, אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לא נדבה יהא", וקטרת נדבה ליכא דהוי קטרת זרה, ולכן ממילא היא פסולה, והדר ילפינן מחשבת חוץ לזמנו מיניה בק"ו דפוסלת, דבזבחים (י"ד ע"א) אמר ר' שמעון כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול ובא למעט החטאות הפנימיות עי"ש, ומ"מ מבואר שם דפסול מיהו הוי מק"ו משלמים, "שלא לשמה שהוכשרו בשלמים פסול בחטאות שלא בזמנו שפסול בשלמים אינו דין שיפסול בחטאת", ודן הבית הלוי לגבי קטורת שתפסל מק"ו זה. הרי דפשיטא ליה דיש פסול שלא לשמה בקטורת.

ועיין ביומא מ"ח ע"א "חישב בחפינת קטורת (וברש"י ע"מ להקטיר למחר) מהו, ובתוס' ישנים סוד"ה מדפסיל (השני) הקשו מה שייך בכלל מחשבת פיגול בקטורת הלא אינו נעשה על מזבח החיצון כשלמים, ותירצו דמ"מ יש בו פסול מק"ו משלא לשמה, עי"ש. וכך מבואר בדברי התוס' הרא"ש שם ד"ה חישב, הרי מפורש כדברי הבית הלוי, ולכאורה נחלקו בזה הבית הלוי עם בנו הגר"ח ובן בנו הגרי"ז.

אך לדרכנו אין סתירה בין דבריהם, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהגר"ח והגרי"ז מיירי בקטורת דכל השנה שכל מצותה בעצם ההקטרה, אבל התוס' ישנים הרא"ש והבית הלוי מיירי בקטורת דיוה"כ שכל ענינה כפרת כלל ישראל ובזה מודי כו"ע דיש פסול שלא לשמה כנ"ל.

[מנחת אשר מועדים ח"א סימן כ"ה אות ב']

 

 

 

 

כאילו הוא החריבו

"צום הרביעי וצום החמישי צום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח' י"ט).

הנה יש לתמוה על פסוק זה, הלא תחילתו תפילה, תקוה, והבטחה על עתיד זוהר שבו ימי הצום והאבל יהיו לימי שמחה ואורה, ומה ענין רישא לסיפא, שבו דברי מוסר ותוכחה "האמת והשלום אהבו?

"כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא ה' ע"א).

דבריהם ז"ל נוקבים עד עומקא דתהומא רבא וכחרב הם המתהפכת מעל ראשנו.

מעלין עליו כאילו הוא החריבו! הלא אילו היינו ראויים להשראת השכינה היינו זוכים בו ברגע לבית המקדש של אש שירד מן השמים (רש"י ותוס' ר"ה ל', סוכה מ"א, ושבועות ט"ו) ואם לא זכינו אין זה אלא משום שלא נמצינו ראויים לכך, ומשום כך הרי זה כאילו אנחנו החרבנו את בית המקדש בזמנינו.

בימים קשים אלה על כל אחד ואחד לצייר בדמיונו ולראות בעיני רוחו את הלהבות האוכלות בקורות הבית ואת פרחי הכהונה זורקים את מפתחות ההיכל לשמים ונופלים לתוך להבות אש.

ודבר זה מטיל אחריות כבדה על כל דור, על כל ציבור, ועל כל יחיד, לפשפש במעשיו, להטיב דרכיו ומעלליו ולעשות מה שבידו כדי שמהרה יבנה בית המקדש.

ובעיקר צריך לחזק ולהתחזק באותם הענינים שהביאו לחורבן הבית בראשונה ובשניה, כי הן הם הסיבות המונעות את בנינו בכל דור ודור.

והנה אמרו חז"ל (נדרים פ"א ע"א) "על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו" עד שפירשה הקב"ה בעצמו "על עזבם את תורתי שלא בירכו בתורה תחילה" והר"ן כבר כתב שם דפשוט שלא משום ביטול מצות ברכת התורה בלבד חרב הבית אלא משום "שלא היתה התורה חשובה בעיניהם" ולא עסקו בה לשמה, לא די בכך שאנו עוסקים בתורה אלא צריך שתהיה התורה חשובה בעינינו, שנבין ונדע, "כי היא חייכם ואורך ימיכם", שנדע ונבין ש"תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו שנאמר ונס אל אחת הערים האלה וחי, עשה לו כדי שיחיה", ולשונו הזהב של הרמב"ם צריכה להיות שגורה בפינו וחקוקה על לוח לבנו "חיי בעלי החכמה ומבקשיה ללא תלמוד כמיתה חשובין" (רמב"ם פ"ז מהלכות רוצח הלכה א'), אין אנו ראויים להשראת השכינה עד שנשמח בדברי תורה ונשתעשע בהם ונדע כי הם חיינו ואורך ימינו.

ב

וכבר כתב בדגל מחנה אפרים פרשת בשלח בשם זקינו ומורו הבעש"ט שבזמן החורבן לא בירכו את ברכת "והערב נא" וכתב שזה דבר פלא, ולכאורה אכן פלא הוא, הלא הברכה האחרונה, אשר בחר בנו היא המעולה שבברכות (ברכות ט"ו ע"א) הראשונה היא ברכת המצוה "אשר קדשנו במצותיו", והערב נא היא הקטנה שבברכות התורה ואינה אלא סמוכה לחבירתה, מדוע אפוא חידש הבעש"ט דרק משום חסרון ברכה זו חרב הבית וגלו ישראל מעל אדמתן.

והנראה בזה, דרק אם נזכה שתהיה התורה חשובה בעינינו, רק אם נשמח ונשתעשע במתיקות עריבותה, רק אז נוכל להבטיח שגם בנינו אחרינו יצעדו בגאון בדרך התורה ובתלמודה, ולא בכדי הסמיכו חז"ל "והערב נא…ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה" כי רק כאשר בנינו יראו בבית את מתיקות התורה, עריבותה ושמחתה ירצו גם הם לצעוד בעקבותינו בדרך התורה. וכן כתוב בשירת האזינו "וענתה בי השירה הזאת…כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים ל"א כ"א) רק אם התורה תהיה שירה בפינו ונשיר את זמרתה בשקיקה ובצמאון יובטח "כי לא תשכח מפי זרעו".

ולכן אמר הבעש"ט זי"ע כי רק משום שחדלו לומר והערב נא אבדה הארץ, חרב הבית, וגלו ישראל מעל אדמתם.

ובדבר זה עלינו להתחזק, להרבות בשמחת התורה, בשירה ובזמרה, בצמאון ובשקיקה כדי להשרות השכינה בישראל.

ג

והבית השני חרב בעון שנאת חנם (כמבואר ביומא ט' ע"ב), ובירושלמי (יומא ד' ע"א) איתא שהיו אוהבים את הממון ושונאים זה את זה. כי אהבת בצע כסף היא המביאה עלינו קנאת איש מרעהו ושנאת חנם, ורק כאשר נתקן חטא זה של שנאת חנם, ונרבה שלום בין איש לרעהו באהבה ובאחוה יבנה הבית במהרה.

ובפרשת בחוקתי כתב רש"י (ויקרא כ"ו ו') "ונתתי שלום בארץ, שמא תאמר הרי מאכל הרי משתה ...אם אין שלום אין כלום ...תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר 'עושה שלום ובורא את הכל'".

ונראה בזה כונת חז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" דרק ע"י השלום יש קיום ותוחלת במאכל ומשתה ובכל השפע והטוב, וככלי שמחזיק מה שבתוכו שלא ילך לאיבוד, כך השלום בישראל "כלי מחזיק ברכה" היא.

הקב"ה משפיע עלינו בחסדיו המרובים שפע אלקי, ברכות שמים מעל ברחניות ובגשמיות אך אם אין בידינו כלי מחזיק ברכה לא נשאר בידינו מאומה. משל לאדם שמוזגים לו יין המשומר ושמן אפרסמון, אך אם הכלים שבידו סדוקים ושבורים, קנקנים דולפים, לא ישאר מאומה בידו. ולא מצא הקב"ה לישראל כלי מחזיק ברכה אלא השלום.

ראה נא את דברי הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה (פ"ד הי"ד) "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקידוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". והדברים מבהילים, כל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם!

וזה שאמר הנביא (זכריה ח' י"ט) "והאמת והשלום אהבו" אמת – היא תורת אמת, כאשר תורת אמת תאהבו ובכך תתקנו את חורבן הבית הראשון, והשלום אהבו, ובכך תתקנו את חורבן הבית השני, אז ורק אז תזכו שצום הרביעי וצום החמישי, צום השביעי וצום העשירי יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים בב"א.