אבר מן החי בבני נח ובישראל

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם (ל"ז ב')

ובבראשית רבה (פרשה פ"ד ז') איתא "ויבא יוסף את דיבתם רעה, מה אמר ... רבי מאיר אומר חשודים הן בניך על אבר מן החי" וכ"ה בירושלמי פאה ד' ע"ב וכ"כ רש"י.

א

והנה תמהו רבותינו מפרשי התורה האיך אפשר דאכלו השבטים אבר מן החי וכי לא נהגו כיעקב אביהם וכיצחק וכאברהם שקיימו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה וכפרש"י חולין צ"א ע"א. (ועיין לעיל פרשת וישלח סימן מ"ב בעיקר קיום המצות דאבות).

ברא"ם פירש דטעה יוסף באחיו לפי שהיו חותכים בשר בית השחיטה בעוד הבהמה מפרכסת ומניחין אותה עד שתמות ואחר כך היו אוכלין אותו כדי שיבריאו וכדאיתא בחולין (ל"ג ע"א): "אמר רבי אידי ברב אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן, הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה" ע"כ. והיה יוסף סבור דכיון שמחתכין אותה בעודה מפרכסת יש בו משום אבר מן החי, ואין הדבר כן, דאפילו לרב אחא בר יעקב דפליג עליה דר' אידי ה"מ בכנעני משום דכנענים לית להו שחיטה אלא בנחירה בעלמא סגי, ומכיון דבמיתה תליא מילתא אינה יוצאת מידי אבר מן החי (שגם בני נח מוזהרים בו) עד שתמות אבל בעודה מפרכסת לא, משא"כ בישראל דבשחיטה תליא מילתא וכיון דשחט לה שחיטה מעליא כבר יצאת מידי אבר מן החי אע"פ דעודה מפרכסת, ונחלקו התם אי אחר שהותרו אברים אלו לישראל מותרין הן נמי לבני נח דהא ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, או שמא דאברים אלו אסורים לנכרי אף אחר שהותרו לישראל.

ובזה טעה יוסף באחיו, דלדידהו ס"ל דדין ישראל להם והרי מפרכסת הותרה לבנ"י ולכך אכלו בשר זה, ואילו יוסף לשיטתו דדין בני נח להם ואסורים הם באכילת אברים אלו כיון דניטלו מחיים.

[וביסוד פלוגתא זו אי קודם למת"ת היה דין האבות והשבטים כישראל או כבני נח גרידא, עיין ברש"י (ע"ז ג') דלא נקראו בשם ישראל, וברמב"ן דפליג עליה וס"ל (ויקרא כ"ד י') דנקראו בשם ישראל, וע"ע בארוכה ב"פרשת דרכים" להמל"מ ובמה שנתבאר לעיל סימן ל"ט].

וב"גור אריה" למהר"ל דחה דבריו לפי שעדיין לא נצטוו ישראל על השחיטה ואיך יהיה השחיטה מתיר כ"ז שלא נצטוו עליה, ואפי' אי נימא דקיימו האבות כל התורה כולה מ"מ לא נצטוו עליה מפי הגבורה אלא שקיימו אותה מעצמן, ועוד דלפי"ד הרא"ם למה אמר יוסף לאביו "חשודים הן בניך על אבר מן החי" הא היה לו לומר אוכלין הן אבר מן החי (ורש"י כתב "אוכלין") סו"ד אף שהחמירו על עצמן להתחייב בשחיטה כישראל וכדאיתא בחולין (צ"א ע"א) "מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להן בית השחיטה", מ"מ דין זה לחומרא הוא לחייבן בשחיטה, אבל לא לקולא ולהתירן במפרכסת.

והמהר"ל לשיטתו שכתב ("תפארת ישראל" פי"ט) דלשיטת התוס' השבטים היו נוהגים בנחירה ונחירה מתרת אף קודם מיתה וכשחיטה בישראל, דהנה אמרו (חולין שם) וטבוח טבח והכן פרע להן בית השחיטה וכן "טול גיד הנשה בפניהם" ואוקי גמרא דאזיל כמ"ד דגיד הנשה נאסר לבני נח, והקשו התוס' "וא"ת דלמא לא נאסר ואפילו הכי היו מקיימין כמו שחיטה דאמר ליה פרע להם בית השחיטה, וי"ל מדאמר והכן משמע דבלאו הכי לא משתרי, אי נמי פרע להם בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה", עכ"ל. ודייק במהר"ל שם דבנחירה דווקא מיירי ולא בשחיטה, לפי שהיו אוכלין מבהמה המפרכסת ושחיטה אינה מתרת בבני נח אלא נחירה. ושמעינן מדבריו דאף שהקפידו לשחוט מ"מ אין השחיטה מתרת להם מפרכסת.

והנה הלבוש (הובא בגור אריה שם ובפרשת דרכים) נקט דאכלו אחי יוסף בן פקועה הניתר בשחיטת אימו כדשנינו (שם ע"ד ע"א) "השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או מת, או בן תשעה, קורעו ומוציא את דמו" ולפי שהחמירו על עצמן לשחוט כישראל נקטו דהולד הותר בשחיטת אמו. אבל יוסף נחלק עליהם ונקט דדין בני נח להם, וכל זמן שלא נצטוו על השחיטה אין השחיטה מתרת העובר וקאי באיסור אבר מן החי. וא"כ להמזרחי ולהלבוש נחלק יוסף עם אחיו אם דינם כישראל אפי' לקולא או רק לחומרא, ועי"ש בלבוש שדחה את דברי הרא"ם, דהאבות לא קיימו מצוות ישראל אלא להחמיר ולא להקל, וכבר תמה עליו מהר"ל דלשיטתו נמי קשה, דאי דינם כבני נח הרי אין השחיטה מתרת את העובר.

ומוסיף אני לתמוה דהא כתב הפמ"ג (יו"ד סי' י"ג מש"ז סק"ג וכן בספרו "תיבת גמא" עה"ת פר' נח) דנהי דנחלקו אי בהמה מפרכסת נאסרה לבני נח מ"מ אידך דינא דשחיטת האם מהני לעובר ונפטר משחיטה אפשר דלכו"ע נאמר לישראל ולא לבני נח. ולכאו' נראה כדברי הפמ"ג דדין בן פקועה אינו אלא בישראל, דהנה מבואר ביו"ד שם סעיף ג' דדין בן פקועה אינו אלא בשחיטה כשרה אבל היכא שנמצאה טריפה חייב העובר שחיטה. (והאריכו האחרונים לבאר דשחיטת טריפה אינה שחיטה ויש בה נמי איסור נבילה, עיין רעק"א בהגהות יו"ד סי' כ"ז, בשו"ת סי' קס"ד, וכן בחי' הגרי"ז בסוף ספרו על הרמב"ם) ונהי דבסי' כ"ז איתא דשחיטת טריפה תתיר איסור אבר מן החי במפרכסת אף דאיסור טריפה במקומו עומד, מ"מ שאני איסור אבר מן החי דהותר אף בשחיטה פסולה (משא"כ בשחיטת בהמה טמאה דלא הותר אפי' איסור אבר מן החי).

ובטעם הדבר נראה דלהתיר "בן פקועה" בעינן "היתר שחיטה" אבל להיתר מפרכסת בעינן "מעשה שחיטה" ובבהמה טמאה דלא נוהג בה דין שחיטה כלל אף איסור אבר מן החי לא הותר אבל בטריפה שייכא בה שחיטה אלא דאין השחיטה מתרת לכך די בשחיטה זו להתיר אבר מן החי, ומשא"כ בהיתר בן פקועה דאינו ניתר אלא משום היתר שחיטה דשחיטת האם מהני נמי לעובר, ודו"ק.

בשל"ה (הובא בפתחי תשובה סי' ס"ב) פי' דיוסף ראה שהשבטים אוכלים אבר מן החי אלא שלא ידע דבהמות אלו נבראו על ידיהם בדרך נס ע"י "ספר יצירה", והאריך שם לדון אי בכה"ג אסור אבר מן החי, ובמק"א הארכנו בזה, והבאנו לדברי ה"חכם צבי" (הובא במשנ"ב סי' נ"ה) דשרי לצרף גולם למנין לקדיש ולתפילה, ועיין לעיל פר' נח (סי ו') ואכמ"ל.

ובעצם הנידון אי נהגו האבות בדיני ישראל אף לקולא, לכאו' מיתלא תליא אי היה דינם כבני נח וכשי' רש"י (ע"ז ג' ע"א), דלפי"ד פשוט דרק לחומרא קיימו את מצוות התורה. או דהיה להם דין ישראל, כשי' הר"ן (סנהדרין נ"ח ע"א) אך באמת נראה דאפשר לפי דברי הגר"ח (סטנסיל אות תל"ו) דאף אי נימא דהיה דינם כבני נח מ"מ בעצמותם ישראל היו, וא"כ אפשר דאף לקולא נהגו כדיני ישראל, ועדיין צ"ע בזה.

ב

בספר "אור תורה" להגה"ק מאוסטרובצה כתב להקשות דאף אי מפרכסת הותרה לבני נח מ"מ היינו דווקא היכא דנשחטה ע"י ישראל, אבל אי נימא דדין השבטים היה כבני נח אף דנהגו והחמירו כדיני ישראל מ"מ היינו דווקא לחומרא ולא לקולא א"כ האיך שחיטתן תתיר אבר מן החי, והביא מה שהקשה המהרש"א (בחולין שם) על הא דאמרו "וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה וכן טול גיד הנשה בפניהם" דלכאו' בשלמא גיד הנשה אין מצותו אלא בניקור הגיד גרידא, ואף היכא שינוקר הגיד ע"י נכרי מהני אבל בשחיטה מה איכא למימר, הא אף אי יפרע להן בית השחיטה ויכירו ששחיטה כשרה היא מ"מ מי יימר דהיתה השחיטה ע"י בר זביחה, ותי' המהרש"א דע"כ צ"ל שנתן יוסף לאחיו שישחטו הם, והקשה ה"אור תורה" דאי לאבות לא היה דין ישראל א"כ שחיטתן חשיבא כשחיטת עכו"ם ושחיטת עכו"ם פסולה ומה יהני ששחטו הם. ונהי דשיטת הכסף משנה (הל' שחיטה פ"ד הי"ב) דנכרי שאינו עובד עבודה זרה שחיטתו כשרה מדאורייתא, מ"מ דעת יחידאה היא, וכבר איתא בתוספתא (חולין פ"א) "שחיטת עובדי כוכבים הרי זו פסולה ושחיטת הקוף הרי זו פסולה שנא' "וזבחת ואכלת" לא שזבח העובד כוכבים" הרי שעכו"ם שחיטתו פסולה מדאורייתא. וכיו"ב קשה דלשי' ר"ת (הובא בשו"ע סי' י"ד) דבכל המצוות אמרינן דמי שאינו בר חיובא במצווה פסול לעשיית המצוה (וכמו בתפילין דילפי' לה מדכתיב "וקשרתם וכתבתם" כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, וכדו') א"כ האיך קיימו האבות מצוות ציצית תפילין מזוזה שחיטה וכדו', עכת"ד.

ומכל הנ"ל נראה לומר דליכא חסרון דאינו בר חיובא אלא היכא דאיכא חיובא דמצווה אבל קודם שניתנה תורה דליכא חיוב מצוה לא שייך כלל לומר דצריך בר חיובא, וכן אין חסרון דאינו בן ברית אלא לאחר דנכרתה ברית, וכמו"כ נראה דהא דנכרי פסול לשחיטה היינו דווקא אחר שניתנה תורת השחיטה אבל קודם לזה מה בכך דלעתיד כשתנתן תורה זו יפסל הוא, הא מ"מ השתא נכרי וישראל שוין זה לזה ולכך פשוט דשחיטת האבות סגי להן לקיים מצוה זו עד שלא ניתנה, וז"פ.

ג

בחת"ס (יו"ד סי' צ"ד) כתב לדון אי בעל חי מפליט ובולע בעודו חי, והביא מה שכתב הפמ"ג (הל' פסח סי' תמ"ז) דיצור חי אינו מפליט ואינו בולע ולכך כתב להתיר בפסח אכילת דגים שנמשח פיהם באלכוהול והאריך שם החת"ס והוכיח דלאו לכו"ע היא, והוסיף דמעשה היה בקהילת פרנקפורט בתרנגולת שנפלה לסיר חמאה ומתה שם ונשאל גאון אחד (ובשו"ת "יד אליעזר" סי' קכ"ה כתב דהוא בעל ההפלאה) מה דין חמאה זו, וענה דאסורה באכילה מכיון דהוי בשר בחלב, ובשר בחלב אסור באכילה ובהנאה. ומביא החת"ס דהקשו לו דהלא הכא מיירי בבשר עוף דאינו אסור אלא באכילה ולא בהנאה. והשיב דנהי דמיירי בבשר עוף מ"מ איכא נמי איסורא דאבר מן החי דעד מיתת העוף נבלע טעמה בחמאה ואבר מן החי אסור בהנאה, (וכתב החת"ס דהיה נראה בעליל דכשהשיב להם דאיכא איסור הנאה נעלם ממנו דבשר עוף מותר בהנאה, אלא דרגלי חסידיו ישמור ותיכף עלה בדעתו לאסור נמי משום אבר מן החי) ומוכיח החת"ס מדבריו דס"ל דגם יצור חי בולע ומפליט.

[והגרש"ק בספרו "טוב טעם ודעת" (ח"א סי' קנ"ה) הקשה איך מביא החת"ס ראיה מעובדה זו הלא כבר כתב הוא עצמו דגאון זה טעה בדבר הלכה ורק בכדי להתנצל וליישב דבריו חידש לטעם הנ"ל, וא"כ אפשר דאין חידוש זה אליבא דהילכתא ולא אמרו אלא משום כבוד התורה, ולהדיא שנינו (יבמות ע"ז ע"א) "והאמר רבי אבא אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו"].

ובשו"ת "פרי יצחק" (ח"א סי' כ"א) הקשה על דברי הפמ"ג דהנה בחולין (ח' ע"ב) שנינו "השוחט בסכין של עובדי כוכבים רב אמר קולף ורבה בר בר חנה אמר מדיח, לימא בהא קמיפלגי דמר סבר בית השחיטה צונן ומר סבר בית השחיטה רותח, לא, דכו"ע בית השחיטה רותח הוא" וכו', והקשו בגמ' דא"כ בבהמה טהורה נמי יפסל הסכין משום אבר מן החי דהא בשעת שחיטה חי הוא, ותירצו בגמ' דאין בליעת הסכין אלא בגמר השחיטה ובגמר שחיטה ליכא איסורא, ומדייק הפרי יצחק דאי בליעת הסכין היתה בתחילת שחיטה היה נאסר הסכין משום אבר מן החי, ושמע מניה דאף מחיים איכא בליעה ופליטה.

ולענ"ד צ"ל דהא דיצור חי אינו מפליט ובולע היינו דווקא בחיותו ממש, אבל היכא שנשחט נהי דנוהג בו אסור אבר מן החי עד גמר השחיטה מ"מ לענין מפליט ובולע חשיב כבשר בעלמא ולא כחי.

וב"שואל ומשיב" (מהדורה ג' ח"א סי' מ"ג) כתב להשיב דליכא הו"א דאין במציאות בליעה מחיים דהא החוש יכחיש זאת, אלא שלא אסרה תורה בליעה ופליטה זו אבל אבר מן החי הלא כל איסורו מחיים, ולכך בכל שאר איסורים ליכא איסור על בליעה דמחיים משא"כ באיסור אבר מן החי דאיסורה לעולם מחיים, והדברים מחודשים ונסתרים מהמציאות ובאמת ידענו שאכן החי אינו בולע ופולט, ויותר נראה כמבואר.

ד

ועתה נבאר יסוד גדר האיסור דאבר מן החי לישראל ולבני נח.

הנה מבואר בדברי הרמב"ם (הל' מלכים פ"ט ה"א) דאדם הראשון נצטווה בששה מצוות "הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצוות".

ובכסף משנה שם ביאר דבריהם דלא נאמר איסור אבר מן החי לאדם הראשון שהרי אמרו בסנהדרין (נ"ט ע"ב) דלאדה"ר לא הותר בשר באכילה, וכיון דלא הותר לו אכילת בשר כלל מה לן באיסור אבר מן החי, ומוכח לפי"ז בדעת הרמב"ם שפירש דלאדם הראשון לא הותרה אכילת בשר כלל, ודלא כדברי התוס' שם (נ"ו ע"ב) שכתבו דלא הותר לו להמית חיה לצורכו אבל במת מאליו שרי, דא"כ איכא נ"מ בזה אי נהג בו איסור אבר מן החי, ובאמת כן כתבו התוס' דאף דלא הותר להם בשר שחוטה מ"מ נאסר להם אבר מן החי במתה מאליה, עיי"ש.

וכבר ידוע ומפורסם תירוצו הנפלא של בעל "חנוכת התורה" (בליקוטים) על קושית המהרש"א (שם נ"ו) דהקשה דהנה בגמ' התם הקשו מדברי ר' יהודה בן תימא דאדם הראשון יושב היה בגן עדן "ומלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, הציץ בו נחש ונתקנא בו" הרי דאכל אדה"ר בשר, ותירצו דבשר היורד מן השמים שאני, וקשה דהא אינו אסור בבשר המתה אלא דנאסר לו להמית וא"כ מה הקושיא מאדה"ר, ותי' ב"חנוכת התורה" דקודם חטא אדם הראשון לא ירדה עדיין מיתה לעולם ולא היה מציאות דמתה מאליה ולא היה בנמצא בשר אלא א"כ המית, ומשום כך האריך המקשה להביא מה דנתקנא בו נחש כדי לציין דמיירי קודם חטא אדה"ר, עיי"ש.

אמנם לכאו' יש להעיר דדוחק לומר דהו"א דמלאכי השרת היו צולין בשר בהמה שהמית אדם הראשון, דהא לא בא ר' יהודה בן תימא אלא לומר במאמרו דכל הבריאה כולה שימשה את האדם נזר היצירה, וכמה רחוק לומר דאדה"ר עצמו צריך היה להמית בכדי שמלאכי השרת יעסקו במלאכת הצלייה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה, ועוד דמנ"ל דקודם חטא אדה"ר לא מתו אף בהמות וחיות, ולכאורה נראה דעל האדם לבדו לא נגזרה מיתה. (וי"ל ברמב"ן ויקרא כ"ו ו' ודו"ק).

וע"כ צ"ל כמש"כ המהרש"א שם דמסתברא להו לחז"ל דלא היו מתעסקין מלאכי השרת בדבר שעתידה תורה לאוסרו, עיי"ש. ואפשר עוד דרק במתה מאליה ממש הותר לו לאכילה, אבל בנהרג בכל דרך נאסר לאכילת האדם, אף בנהרג ע"י מלאכי השרת, וצ"ע בזה.

ה

עוד מבואר בדברי הרמב"ם שם דבן נח חייב באבר מן החי אף בפחות מכזית, משום דלא ניתנו שיעורין לבני נח, עי"ש, והקשה השאגת אריה דא"כ מאי חידוש איכא באיסור אבר מן החי בבן נח, דהנה בישראל איכא נפקא מינה בין בשר מן החי דאיסורו בכזית לבין אבר מן החי (דיש בו בשר גידין ועצמות) דחייב עליו בכל שהוא בשר כמבואר בחולין (ק"ב ע"א), (ועי' באור שמח פ"ה ממאכלות אסורות דהביא מהירושלמי דבאבר מן החי לא בעינן שיעור כלל) אבל בב"נ דאף בבשר מן החי חייב בכל שהוא א"כ מה חידוש דין איכא באבר מן החי.

והרעק"א בחידושיו לפסחים (כ"ד ע"א) כתב לישב דאף בב"נ נ"מ איכא לענין האוכל שלא כדרך אכילה, דבאוכל בשר מן החי בעינן שיאכל כדרך אכילה, אבל באוכל אבר מן החי מדחייב בה אף על גידין ועצמות ע"כ דחייב אף על אכילה שלא כדרך, דאל"כ הא גידין ועצמות אינם ראוין לאכילה כלל, עיי"ש.

ומדבריו למדנו דחיוב אבר מן החי אף שלא כדרך אכילה הוא, והדברים מחודשים, ולולי דבריו נראה דבשר האבר צריך אכן שיהא ראוי לאכילה, ואף שהארכנו במק"א (עי' לעיל פרשת וישלח בענין גיד הנשה) דאי גיד הנשה הוי שלא כדרך אכילה וחידוש הוא שחידשה תורה לחייבו בכל ענין א"כ אף בעירב בו דבר מר חייב, דמה לן מאיזה טעם ומאיזה ענין הוי שלא כדרך אכילה ודלא כדברי הפמ"ג בזה, מ"מ אבר מן החי שאני, דעיקר אכילתו אכילת בשר היא, אלא שעצמות וגידין מצטרפין בו, ואפשר דאינו חייב אלא אם ראוי עכ"פ הבשר לאכילה, וכבר כתב הפמ"ג (סי' ס"ב שפתי דעת סק"א) שלא כדברי הרעק"א דחייב אף על אכילה שלא כדרך, עי"ש.

ובשו"ת חת"ס (יו"ד סי' ע') כתב דשאלה זו הרצה הגאון בעל שאגת אריה לרבו רבי נתן אדלר בעוברו דרך העיר פפד"מ, והחת"ס תירץ דבאבר מן החי עובר בשתיים, בבשר ובאבר מן החי, ונ"מ לענין חולה שיש בו סכנה דראוי שיאכל בשר סתם ולא אבר, עי"ש.

ולולי דבריהם היה נראה לענ"ד דבבן נח לא נאמרו ב' איסורים שונים בשר מן החי ואבר מן החי, ורק בישראל נאמרו חילוקי שמות אלו ולא לבני נח, וכל כוונת הרמב"ם לומר דבב"נ גם בשר מן החי הוי בכלל אבר מן החי ולא בעינן בהו בשר גידין ועצמות כבישראל.

וגדולה מזו כתבו האחרונים (זכר יצחק סי' ל"ג, מרחשת סי' כ"ג) דאיסור אבר מן החי דישראל ודבני נח חלוקין ביסודן, דבישראל איסורו מגדר נבילה הוא ויסודו בכך שאבר זה מחוסר היתר שחיטה, אבל בבן נח יסוד האיסור הוי בזה שנטלו מחיים (ולכך מפרכסת לא הותרה אלא בישראל ולא בב"נ), וא"כ יש מקום לומר דבישראל הו"א דאי"צ היתר שחיטה אלא באבר ולא בבשר בעלמא, אבל בב"נ דכל איסורו משום שנטלו מחיים א"כ אין לחלק בו בין בשר מן החי לאבר מן החי ותרוויהו בכלל אבר מן החי נינהו, ודו"ק בזה.