אין טוענין למסית

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ותאמר האשה הנחש השיאני ואוכל (בראשית ג' י"ג)

א

הנה למדו חז"ל הלכה מעונשו של נחש, בסנהדרין (כ"ט ע"א) שאמרו "אין טוענין למסית" שהרי הנחש  יכול הי' לטעון "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין" ומכיון שלא טען כן לא טען לו הקב"ה  והענישו, הרי שאין טוענין להציל את המסית מעונשו.

והש"ך בחושן משפט (סי' ל"ב ס"ק ג') הוכיח מסוגיא זו שטענת דברי הרב ודברי התלמיד וכו' פוטרת לא  רק מדיני אדם אלא אף מדיני שמים, שהרי עונש הנחש בידי שמים היה ואעפ"כ אמרו שיכול הי' לפטור  עצמו בטענה זו, והביא זאת כראי' לשיטת התוס' בב"ק (נ"ו ע"א), והשו"ע שם (סעיף ב'), שהמשדל חבירו להעיד עדות שקר פטור אף בדיני שמים משום שאין שליח לדבר עבירה, ורק בשוכר עדי שקר  אמרו שחייב בדיני שמים. אך מאידך גיסא הביא הש"ך את דברי הגמ' בקדושין (מ"ג ע"א) שם מבואר  דאף לחכמים החולקים על שמאי הזקן וסברי שהמשלח פטור באומר צא הרוג את הנפש מ"מ יש עליו  עונש בידי שמים, וללישנא בתרא דגם לשמאי הזקן אינו נענש בידי אדם אלא בידי שמים דינא רבא  ודינא זוטא איכא בינייהו, הרי דמ"מ יש עליו עונש בידי שמים אף שיכול לטעון דברי הרב ודברי  התלמיד דברי מי שומעין, וזה ראי' לשיטת הרמ"א דגם המשדל אדם לעדות שקר חייב בדיני שמים ולא  רק השוכרו, דסברת דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין פוטרת רק בדיני אדם ולא בדיני  שמים, אך לפי זה סתרו דברי חז"ל אלו את אלו, והש"ך הניח קושיא זו ללא מענה עי"ש.

ובביאור הגר"א (שם סק"ב) כתב לחדש דרק ברציחה בלבד חידשה תורה דהשולח חייב בדיני שמים ולא  בשאר עבירות שבתורה עי"ש, ואף דהנחש גרם מיתה לעולם, מ"מ אין זה אלא תוצאה של החטא ולא  הסית לאיבוד נפש אלא לעבירה של אכילה מעץ הדעת ואין זה דומה לצא הרוג את הנפש, אלא  להשולח חבירו לעבור על עבירה שעונשה מיתה דפטור אף בדיני שמים, כך נראה פשוט בשיטת  הגר"א.

ב

ונראה עוד דבאמת שאני השולח את חבירו לעבור בחטא מהמסיתו לעבור, דהמסית אינו שולח  לרצונו וטובתו אלא משדל חבירו לעבור להנאתו הוא, ואין חיוב המסית משום שהניסת נכשל על ידו  אלא משום עצם מעשה ההסתה אף  אם הניסת לא שמע בקולו, אלא אדרבא העיז כנגדו לחייבו מיתה  כמבואר בסנהדרין (ס"ז ע"א) דהניסת נאמן להעיד על המסית לחייבו מיתה, וביאור הדבר דמהות השליחות ענינה כאשר עושה דבר למען משלחו, וכך בצא הרוג את הנפש מיירי במי שהשולח רוצה  להרגו ושולח שליח למלאות זממו וזדון לבו, (ולכאורה צריך לומר בהא דאכול את החלב ובעול את  הערוה שיש למשלח ענין בבעילת הערוה וכגון שהוא חפץ בהנאתה ויש לו רצון שהחלב יאכל), וכבר  כתב הפני יהושע כיסוד הדברים האלה בב"ק (נ"ו ע"א) עי"ש, אבל המסית אינו מתכוין להנאתו  ולצרכיו אלא מתכוין להחטיא את הניסת בלבד ושני ענינים הם.

ואפשר דמשום כך פטור היה הנחש בדיני שמים אילו היה טוען טענה זו, כיון שלא לטובתו והנאתו  אמר אלא להסית ולהדיח נגד דברי הרב, (ובלא"ה אין שליחות בזה נהנה וזה מתחייב), משא"כ בשליח  לדבר עבירה ששלח אחרים לחטוא להנאתו וטובתו לא נפטר מעונש בדיני שמים משום טענת דברי מי שומעין.

והנה נחלקו האחרונים בכל עיקר הסברא דדברי מי שומעין, הסמ"ע (חו"מ סי' קפ"ב סק"ב, וסי' שמ"ח סק"כ), כתב דיכול המשלח לומר כסבור הייתי שלא ישמע לי ופטומי מילי דברתי, אבל הרעק"א בחידושיו לב"מ (י' ע"ב) דחה דבריו,  וביאר דהתורה לא חידשה כלל דין שליחות במקום עבירה ואין  תוקף לדברי התלמיד כשהם מנוגדים ונסתרים ע"י דברי הרב וכדמוכח (דף ח' ע"א) לגבי השותפין שגנבו עי"ש.

ולפי הבנת הרעק"א על כרחך אין הסברא שאמרו לגבי שליח לדבר עבירה דומה ללשון זה שמצינו לגבי  הנחש, דבנחש לא מדין שליחות מסקינן אלא מדין מסית, ולגבי נחש  גם הרעק"א יודה לפירוש הסמ"ע  בסברא זו, וכיון דע"כ לא לסברא אחת נתכוונו אין פלא אם גם דיניהם אינם דומין זה לזה, ובמקומות  רבים מצינו בש"ס לשונות זהים שכוונות שונות להם, כגון "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה" בגיטין (ל"ג ע"ב), ובב"ק (ע"ג ע"א) ואכמ"ל, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי מאוד.

והנה בכל עיקר דברי הגמ' בסנהדרין שגם רש"י הביאם כאן דהנחש יכול היה לפטור עצמו בטענת  דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כבר הקשו האחרונים, המשנה למלך (ריש פ"ב מהלכות רוצח), הפני יהושע לב"ק (דף נ"ו), והגהות רעק"א (חשן משפט סי' ל"ב), הלא בלאו הכי אמרו בקידושין (מ"ג ע"א) דמודה שמאי הזקן באומר לחבירו צא אכול את החלב דפטור דלא מצינו בכל התורה זה  נהנה וזה מתחייב, ומוכח מזה כדברינו דשאני שולח ממסית וכאשר מדין שליחות שבה אנו מחייבים את השולח על עצם החטא לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, משא"כ בדין מסית שבו חייב על עצם ההסתה  ומה לן אם מסיתו לאכול באכילה או בחטא אחר, ודו"ק.

ג

אמנם הנראה עיקר בכל זה, עפ"י מה שיש לחקור בכל גדר חיוב בידי שמים, האם חיוב גמור הוא כלפי  שמיא, וחומר עונשו ככל גזלן ורוצח וכדומה אלא שכך גזרה  תורה שאין דינו מסור לבי"ד, או שמא  כונתו שבאמת אין עליו דין גזלן ורוצח וכדומה אלא שלפנים משורת הדין צריך הוא לתקן מעשיו ואם  לא יעשה כן יש עליו עונש מסויים בידי שמים.

ויש להביא ראי' מדברי רש"י בב"מ (צ"א ע"א ד"ה רבא) דבקים ליה בדרבה מיניה מהני תפיסה כיון  דחייב לצאת ידי שמים, ובהכרח דס"ל דהוי חיוב ממוני, אלא שאין דין זה מסור לבי"ד אבל אם תפס  אין מוציאין מידו דאם אין כאן חיוב ממוני אלא מצוה כלפי שמיא למה מהני תפיסה, ובאמת משמע  כן אף מגוף הסוגיא בב"ק (ע' ע"ב) דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו, הרי דיש שעבוד ממוני  ומשום חיוב זה הוי אתנן אלא שאין דינו מסור לבי"ד, אמנם מלשון רש"י בב"מ (ל"ז ע"א) בשיטת ר'  טרפון דגזל אחד מחמשה ואינו יודע למי דלצאת ידי שמים צריך לשלם לכל אחד ואחד, משמע דאין  כאן אלא עונש מסויים בידי שמים אבל באמת אינו חייב לשלם לכולם וז"ל "בא לצאת ידי שמים מן  העונש", וכך כתב בב"ק (ק"ד ע"א) "ידי עונש אינו יוצא עד שישלם" עי"ש.

ונראה מזה דבאמת שני דינים יש בגדר לצאת ידי שמים בחיובי הממון, בקים ליה בדרבה מיניה הוי חיוב גמור כיון שהזיק וגזל ממון חבירו בידים אלא שגזירת הכתוב לפטרו, בזה קבעו חז"ל דבאמת הוי  חיוב גמור אלא שאין ביד בית דין להוציאו אל הפועל ולכך מהני בזה תפיסה, אבל בגזל לאחד  מחמשה, פשוט שאינו חייב לכולם שהרי לא גזל אלא מאחד מהם, אלא שצריך לשלם לחמשתם כדי  להנצל מעונש גזילה שעליו ובזה מודה רש"י דלא מהני תפיסה, (אלא שיש לדון לפי שיטות הראשונים  בגדרי התפיסה הכלליים בספק ממון ואכמ"ל).

ולפי זה מסתבר שבגרמא בניזקין כגון השוכר עדי שקר או הפורץ גדר בפני בהמת חבירו דמבואר בב"ק  דף נ"ו ע"א דחייב בדיני שמים הוי חיוב גמור אלא שאין דינו מסור לבית דין כיון שגרם נזק לחבירו,  ואכן מסתבר דגם בזה מהני תפיסה לשיטת רש"י, (ולא נתפניתי בזה להאריך בכל פרט, והארכתי יותר  בחידושי לבבא קמא).

ושוב ראיתי בשו"ת עטרת חכמים (חו"מ סי' ז') שכתב כדברינו שיש שני דינים בגדר לצאת ידי שמים,  דכאשר אמרו חז"ל חייב בדיני שמים כהא בב"ק (נ"ו ע"א) כונתם לחיוב גמור, אך כאשר אמרו בבא  לצאת ידי שמים כהא דב"מ (ל"ז ע"א) אין בזה אלא עונש מסויים עי"ש. ויש להעיר דבב"מ (צ"א ע"א) בהא דקלבד"מ כתב רש"י לשון לצאת ידי שמים ואעפ"כ הוי חיוב גמור, אך מ"מ יסוד הדברים  ברור דיש בזה שני גדרים שונים כמבואר. וכך מבואר גם בקצוה"ח סי' ל"ב סק"ג, ושו"ר שהדברים מבוארים אף במאירי ב"ק (נ"ו ע"א) דבגרמא בנזיקין אף נפסל לעדות משום חיוב לצי"ש, עי"ש ודוק.

ונראה דגם בשאר עונשים יש שני גדרים אלו ולא רק בעונשי ממון, וזה נראה בירור גדר דינא רבא  ודינא זוטא, דלשמאי הזקן האומר צא הרוג את הנפש חייב מיתה לשמים ורוצח הוא דיש שליח לדבר  עבירה בדיני שמים אלא שאין דינו מסור לבי"ד, (ללישנא בתרא בקידושין שם) אבל לחכמים  דפליגי  עליה חייב בדינא זוטא היינו דיש עליו עונש מסויים על רשעת מעשהו אבל אינו חייב מיתה ממש  כהורג את הנפש, (אבל השוכר את ההורג להרוג נפש מישראל חייב מיתה לשמים ועון הריגה בידו כמ"ש  הרמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח הלכה ב' עי"ש).

ונראה לפי"ז בישוב קושית הש"ך דאף דהנחש היה יכול לפטור את עצמו מדינא רבא בטענת דברי הרב  ודברי התלמיד דברי מי שומעין, מ"מ לא היה יכול לפטור עצמו לגמרי ולצאת נקי ללא עונש וכפרה  דדינא זוטא לעולם יש עליו, ודו"ק.