איסור אכילת גיד הנשה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה (בראשית ל"ב ל"ג)

א

בחולין (ק' ע"ב) נחלקו תנאי אי גיד הנשה נאסר לבני יעקב דכתיב "על כן לא יאכלו בנ"י", או דלא נאסר להם עד מתן תורה ופסוק זה נכתב במקומו לאחר שנאמר בסיני וסידר משה את התורה וכתבו לאחר מעשה דיעקב עיי"ש ברש"י, ושם (צ"א ע"א) אמר ר' יוסי בר' חנינא מאי דכתיב "וטבוח טבח והכן" דיוסף אמר פרע להן בית השחיטה וטול גיד הנשה בפניהם, וסבר כמ"ד גיד הנשה נאסר לב"נ, והקשו התוס' מה ראיה דלמא לא נאסר אלא דקיימו האבות כל התורה עד שלא ניתנה ודומיא דשחיטה, שאמר פרע להם בית השחיטה אף שלא נצטוו עליה.

ויש ליישב ע"פ מש"כ המהר"ל בספרו גור אריה פר' ויגש דלא קיימו האבות הק' את התורה עד שלא נתנה אלא מ"ע אך לא מל"ת, וביאר ע"פ דברי הרמב"ן פר' יתרו דמ"ע שורשו במידת האהבה ושורש מצות ל"ת במידת היראה, ולכן מ"ע קיימו אף לפני שנצטוו דכך דרכו של אוהב לעשות נח"ר לאדונו ולקיים מצוותיו אף לפני שנצטווה, אך מל"ת דיסודן במידת היראה דשייך רק לאחר שנצטווה צריך להשמר שלא לעבור ולהמרות את ציוויו לא קיימו אלא לאחר מתן תורה.

ולפי דבריו נראה דאין לדמות לאו דגיד הנשה למצות שחיטה דשחיטה מ"ע הוא ושפיר קיימו בני יעקב מצוה זו אף לפני שנתנה וכדברי מהר"ל, משא"כ גיד הנשה דמצות ל"ת היא אי לאו דנצטוו בני נח בלאו זה לא היו מקיימים אותן, ומדחזינן דצוה יוסף טול גיד הנשה בפניהם מוכח שפיר כמ"ד דגיד הנשה נאסר לבנ"י, (אמנם יש לעיין בזה קצת דאף מצות שחיטה שורשו הוא במידת היראה שבא להתיר איסור נבילה וא"כ אין לחלק בין שחיטה לגיד הנשה, אך מ"מ נראה טפי כנ"ל דמ"מ מצות עשה היא, אך בגוף דברי מהר"ל יש לעיין ממש"כ רש"י (בראשית ל"ב ה') "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי" ובפר' תולדות (כ"ז ג') כתב רש"י דיצחק אמר לעשיו שלא יאכילנו נבילות וצ"ע).

ב

נחלקו תנאי ואמוראי בחולין (צ"ט ע"ב וק' ע"ב) אם יש בגידין בנותן טעם או לא, וקי"ל כמ"ד דאין בגידין בנותן טעם וכן פסק הרמב"ם (פט"ו מה' מאכלות אסורות הלכה י"ז), וא"כ אין בגיד הנשה טעם ואין הנאה באכילתו, וכמ"ש שם (צ"ב ע"ב) "עץ היא והתורה חייבה עליו".

ובפסחים (כ"ד ע"ב) אמר ר' יוחנן דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן דהיינו באופן שנהנה באכילתו, (וכמש"כ הרמב"ם פ"ה מה' יסודי התורה ה"ח דמאכל שאין בו הנאה לחיך לא מקרי דרך אכילה ושרי להאכיל לחולה אף שלא במקום סכנה דבר איסור אם עירב בו דבר מר ואין נהנה באכילתו). לבד מבשר בחלב וכלאי הכרם דחייבין עליהן אף אם אוכלן שלא כדרך אכילתן דלא כתיב בהו לשון אכילה, וכן פסק הרמב"ם (פי"ד מה' מאכ"א הלכה י' - י"א) וכתב ג' אופנים בשלא כדרך אכילה: א. המחה את החלב וגמאו כשהוא חם עד שנכוה גרונו הימנו, ב. אכל חלב חי, ג. עירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך מאכל אסור ואכלו כשהוא מר, בכל אלו האופנים אינו לוקה לפי שלא אכל כדרך אכילה דלא נהנה באכילתו.

וא"כ צ"ב ביסוד איסור אכילת גיד הנשה דהא פסקינן דאין בגידין בנותן טעם והאוכלו אין נהנה הימנו והוי שלא כדרך אכילתו דאין בו איסור תורה, וביותר צ"ב דהא בגיד הנשה כתיב ל' אכילה "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" וכל היכא דכתיב ל' אכילה בעינן אכילה באופן שנהנה האוכל הימנו כנ"ל.

ובאמת מצאנו ג' אוכלין נוספין דלוקין עליהם אף דליכא הנאה באכילתן: א. שאור דאין בו טעם ואין הנאה באכילתו וכמבואר בביצה (ז' ע"ב) לדברי בית הלל דשאור אינו ראוי לאכילה, ואפ"ה יש בו איסור אכילה, ב. חמץ נוקשה דכתב רש"י בפסחים (מ"ג ע"א) דאינו ראוי לאכילה, ולדעת ר' אליעזר האוכל חמץ נוקשה בפסח עובר בלאו דכל מחמצת לא תאכלו אף דלא נהנה באכילתו. ג. עצים ולבונה שנטמאו, דסברי רבנן בזבחים מ"ו ע"ב דאסורין באכילה דילפינן מ"והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" וגו' וודאי ליכא הנאה באכילתן ואפ"ה לוקין עליהן, ובכל אלו כתיב בהו לשון אכילה כמבואר בג"ה, וגם בשאור ובנוקשה ובעצים ולבונה כתיב לשון אכילה כנ"ל, ואפ"ה מחייבינן בכל אלו אף שלא נהנה באכילתן, ויש בהבנת דבר זה ג' דרכים ונבארם.

א) לכאורה צריך לומר דשאני ד' דברים אלו דגזירת הכתוב הוא דחייבין עליהם אף דאינו דרך אכילה ואפ"ה חידשה תורה דלוקין עליהם. ומצינו כעי"ז באכילת מרור אף דאין נהנה באכילתו מ"מ יש מצוה באכילתו משום דבהכי קפיד רחמנא לאכול דבר שאין נהנה בו, והארכתי בזה במנחת אשר למס' פסחים סי' מ"ט, וה"ה בכל אלו גזיה"כ הוא דחייב אף בלא הנאה.

ב) בפרי מגדים בפתיחה כוללת (הלכות פסח ח"ב פ"ב ס"ב) חידש דבשאור וגיד הנשה אם אוכלן כמו שהן לוקה אף דלא נהנה אך אם עירב בו דברים המרים לא הוי דרך אכילתן ופטור, דאף שחייבה תורה עליהן מ"מ אין לך אלא חידושו, ודבריו טעונים ביאור דמ"ש אם יש סיבה אחת שאין נהנה בו מחמת עצמותו או דהוסיף סיבה חיצונית נוספת הא כיון דחייבה תורה אף דלא נהנה ולא אכל כדר"א אין זה משנה כמה סיבות יש בו שאין נהנה, ודומיא דהעושה מלאכה בשבת לחולה דצריך לעשות כלאחר יד דאין בו נפק"מ אם עושה בשינוי אחד או בכמה שינויים דלא אסרה תורה אלא באופן שעושה המלאכה כדרכה ואם שינה פטור, (ועיין בזה במנחת אשר לשבת במכתבים סי' ט"ו) וה"ה במאכלות אסורות לא נאסר אלא א"כ אוכל בדרך אכילה ונהנה באכילתו וכל היכי דלא נהנה אינו לוקה, ובגיד הנשה וכדו' דחדשה בהן תורה דחייב אף אם מערב בו דבר מר לוקה דלא בעינן הנאה באכילתו וא"כ מה לן מאיזה טעם הוי שלא כד"א וצ"ע בכוונת דבריו.

ונראה לבאר עפ"י מה שיש לחקור בכל פטור שלכ"א אם הוי משום דאין מעשה אכילה נחשב אא"כ נעשה כדרכו, וכעין פטור כלאח"י בשבת וכעין מה שמבואר בשבועות (י"ז ע"ב) דהנכנס לבית מנוגע דרך אחוריו אין זה ביאה וה"נ באכילה, או שמא הוי פטור בחפצא דלא אסרה תורה אלא הנאת אכילה גמורה ולא כשלא נהנה באכילתו, וכך נראה לכאורה לפי מש"כ הרמב"ם בסהמ"צ (ל"ת מצוה קפ"ז) דבכל מאכ"א לא מעשה האכילה אסרה תורה אלא הנאת האכילה דלפי"ז נראה דאין קפידא במעשה האכילה שיהיה כדרכו כיון שאינו אלא תנאי ולא עצם החטא אלא דלא אסרה תורה אלא כשאוכל ומפיק מאכילתו את מירב ההנאה כדרכן של בנ"א ולא כשאוכל שלכ"א, וכך יש לדייק לכאורה מלשון הרמב"ם (פי"ד הי"א ממאכ"א) שכלל בהלכה אחת דין שלכ"א ודין נבילה שהסריחה עי"ש, וע"ע במרדכי פסחים (אות תקמ"ה) שכלל שלכ"א בהדי דין אפר הנשרפין והרי שני הלכות אלה, נבילה שהסריחה ואפר הנשרפין ודאי בחפצא הן ולא במעשה האכילה ונראה מזה דגם פטור שלכ"א הוי בחפצא דאין זה הנאת אכילה שאסרה תורה, ודו"ק.

ולפי"ז נראה דאף בהני ד' מאכלות לא אסרה תורה מעשה האכילה אלא הנאת האכילה דהיינו אף דבגיד הנשה וכו' ליכא הנאה כשאר מאכלים מ"מ לא חייבה התורה אלא כשאוכל ונהנה הימנו מירב הנאתו האפשרית, וזה כשאוכלו כמו שהוא, אבל כשמערב בו דבר מר ואף ההנאה הפחותה שבו ליכא בזה לא חייבה תורה, ואינו דומה למלאכת שבת דשם אסרה תורה מעשה המלאכה ואם שינה ולא עשה כדרכו אינו חייב וא"כ בזה ליכא שום נפק"מ אם עושה שינוי אחד או כמה שינויים דלעולם פטור דלא עשה כדרך המלאכה, משא"כ במאכ"א דהנאה אסרה תורה ולא מעשה האכילה, אינו מתחייב אלא א"כ נהנה מירב ההנאה האפשרית במאכל זה ואף דאינו אלא הנאה מועטת. ולפי"ז מובנת שיטת הפמ"ג דאם הוסיף דבר מר במאכלים אלו אינו לוקה.

ג) לכאורה נראה דאפשר דבכל הני מאכ"א שאין בהם הנאה בשעת אכילתן אינו לוקה אלא א"כ תקנן בתבלינים או עירבן במאכל אחר עד שיהיה ראוי לאכילה, ולפי"ז אתי שפיר דכתיב בגיד הנשה לשון אכילה דבאמת צריך לאכלו כדרך אכילתו. וביאור הדברים דאף דבע"ז (ס"ז ע"ב) ילפינן מקרא "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה" דנבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר כגון שהסריחה אינה קרויה נבלה ובטל הימנה איסור נבלה והאוכלה אינו לוקה. ובחו"ד (יו"ד סי' ק"א) כתב דמאכ"א שהסריחו אף אם תקנן בתבלינים וראוים לאכילה אין לוקה עליהן באכילתן דפקע שם אוכל ואיסור מיניה, דמחמת עצמן אינם ראויים לאכילה ומדוייק בלשון הגמ' נבלה שהסריחה אינה קרויה נבלה, אך אם עירב במאכ"א דבר מר ושוב תקנו בתבלינים וראוי השתא לאכילה כבתחילה לוקה עליו דעדיין שם איסור עלה, ולמדנו מדבריו דיסוד האיסור הוא בחפצא דבעינן חפצא דאיסורא וכל היכי דבטל שם איסור מיניה משום שהסריח ואינו ראוי בעצם לאכילה אף אם ראוי לאכילה ע"י תבלין וכדומה אין לוקה עליו, וחידשה תורה דבהני כגון גיד הנשה ושאור וכו' חייב אף אם אינם ראויים לאכילה אך מ"מ בעינן בהו דרך אכילה כנ"ל.

תמצית הדבר, עד כאן לא חידשה תורה בגד"ה אלא דהוי חפצא דאיסורא אבל אין הכרח דחייב  אף אם אכלו שלכא"כ. וראיתי בחזו"א או"ח קכ"ד לדף כ"ד ע"ב שכבר העיר תו"ד כעי"ז לגבי איסור אכילת שאור בפסח עי"ש.

וא"כ יש לן ג' דרכי הבנה באיסור גיד הנשה. א: דהוי גזירת הכתוב דאף שאין בו טעם לוקה וחייב אף שלכ"א ובהכי חייביה רחמנא. ב: דחייב דוקא אם אכלן כדרך אכילה. ג: דעת הפרמ"ג דגזה"כ שהוא חייב אף שאין בו טעם, אך אם מוסיף דבר מר וכדו' פטור דהוי שלא כדרך אכילתו.

והנה בעיקר הדברים נראה דיש לחלק בין גיד הנשה למאכלים הנ"ל ולק"מ הא דהקשו בגה"נ הלא אין זה דרך אכילה ואמאי לוקה, דיש לתמוה לכאורה בפלוגתא הנ"ל אי יש בגידין בנותן טעם או לא, והלא בהלכות תערובת (יו"ד סי' צ"ח ס"א) נפסק דכל היכי שנתערב מין בשאינו מינו יטעמנו עכו"ם דסמכינן על דבריו במסיח על פי תומו אם יש בו בנותן טעם, וה"נ בגידין נסמוך על עכו"ם ולא מסתבר למימר דנחלקו אמוראי במציאות אם יש בו טעם או לא.

וכתבו המטה יהונתן (יו"ד סימן ק' ס"ב) ובחות דעת שם דודאי יש בגידין טעם אלא הוי טעם קלוש ובזה נחלקו אי שייך לאסור התבשיל בטעם קלוש זה של איסור, ומדויק כן בלשון רש"י בפסחים כ"ב ע"א דכתב למ"ד יש בגידין בנותן טעם "טעם בשר" והינו דודאי יש טעם בגידין אלא דבעינן טעם בשר וכיון דהוי טעמא קלישתא בזה נחלקו אמוראי וע"ע בדברי הרשב"א בחולין צ"ב ע"ב עי"ש, וא"כ נראה דשפיר מיקרי דרך אכילתו אף דאינו אלא הנאה מועטת ולכך לוקין עליו. ואפשר דאף בחמץ נוקשה יש טעם כלשהו ולכך חייב באכילתו אך עדיין צ"ב משאור וצריך ליישב באחד מהאופנים הנ"ל. [ובעיקר קושית האחרונים בגיד הנשה שיבדקו אם יש בו טעם או לא, מצינו כעי"ז בירושלמי חלה (ב' ע"ב) שנחלקו בקרמית אם בא לידי חימוץ והקשו "ויבדקוה, על עיקר בדיקתה הן חולקין, ריב"ז בדקוה ומצאוה שבאה לידי חמץ, ורבנין אמרי בדקוה ומצאוה ולא מצאוה דלא מצאו שבא לידי חמץ" וכעין זה אפשר בנידון דנן, ועי"ש עוד שאמרו "שאין חימוצו ברור" וזה כעין דברי האחרונים הנ"ל בגיד הנשה עי"ש, ודו"ק בכל זה כי קצרתי].

ומתחילה חשבתי דאין דין שלכ"א אלא כשהאדם מצטער באכילתו וכמו ג' אופני שלכ"א הנ"ל שכתב הרמב"ם אבל כשאין טעם במאכל אבל אינו מצטער בו אין זה בכלל שלכ"א, אך שוב שמתי אל לבי את לשון הרמב"ם (פ"ה מיסוה"ת ה"ח) דכל שאין בו הנאה לחיך הוי שלכ"א, אך מ"מ נראה דבגיד הנשה יש בו הנאה מסוימת וטעמא קלישתא כנ"ל.

ג

הנה ברמב"ם הנ"ל כתב באחד מאופנים דשלא כדרך אכילה אם אכל חלב חי, ולכאורה הוא הדין לגבי האוכל בשר חי דפטור אף הוא מפני שאינו דרך אכילה דהרי אין נהנה ממנו דומיא דחלב חי, ובמנחות (צ"ט ע"ב) תנן דיוה"כ שחל להיות בע"ש ובעינן למיכל שעיר מוספי יוה"כ בליל שבת וכיון דלא היו יכולים לבשלו היו הבבלים אוכלים אותו כשהוא חי, והקשו בהגהות רש"ש והבית הלוי בשו"ת (ח"ג סי' ס"ד) והלא אכילת קדשים מצוה היא ואיך קיימו המצוה באכילה זו כיון שאינו כדרך אכילתן דומיא דחלב חי, ויש שחילקו בין בשר חי לחלב חי אך לא מסתבר לחלק דמ"ש חלב או בשר דאינו כדרך אכילה, ועיין ביאור הלכה (סי' תרי"ב ס"ו) שכתב דבשר חי ראוי לאכילה ולא הביא את הסוגיא במנחות, וצ"ע.

ונראה לכאורה דהא דאכלוהו הבבלים חי לאו משום מ"ע דאכילת קדשים אלא שלא יבוא לידי נותר ובאמת לא קיימו בזה מצוה, והדברים מפורשים בדברי התוס' שם (ק' ע"א) דאכלוהו חי שלא יבא לידי נותר, דלכאורה קשה אמאי לא כתבו התוס' דאכלוהו כדי לקיים מצ"ע דאכילת קדשים אלא נראה דבאמת אין בזה מצות אכילה כיון שאין זה דרך אכילה אלא אכלוהו שלא יבוא לידי נותר, אך צ"ע בלשון התוס' שם דהזכירו אותם לגנאי משום שגם כל השנה אכלום חי ומחזי כרעבתנותא, משמע דבאמת קיימו מצות אכילת קדשים וכל פגמם היה במה דמחזי כרעבתנותא וצ"ע בזה עדיין, (ובגוף הענין אם צריך גם באכילת מצוה שיהא כדרך אכילה ידוע שנחלקו בזה התורת חיים בחולין ק"כ והנוב"י קמא יו"ד סי' ל"ה, והחת"ס סתר דבריו בזה דבהגהות לאו"ח סי' תע"ג כתב דצריך דר"א באכילת מצוה ובחי' סוגיות כתב כשיטת התו"ח דלא צריך ואכמ"ל).