איסור רציחה בבני נח (תשס"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם (בראשית ט' ו').

א

הנה מפסוק זה למדנו דבני נח נצטוו על הרציחה סנהדרין (נ"ו ע"ב), ויש כמה נפ"מ בין איסור רציחה בישראל לאיסור רציחה בב"נ שנלמד מפרשתנו, כגון מה דב"נ נצטוו על העוברין סנהדרין (נ"ז ע"ב) ומה דחייבין ב"נ אף בהורג ע"י שליח, וחייב על הריגת הטריפה, ועיין בכל זה ברמב"ם (פ"ט מהלכות מלכים ה"ד). והנה מבואר מדברי הרמב"ם הל' רוצח (פ"ב הלכה ב-ג) דכל הנלמד מפסוק זה לגבי עון רציחה בבן נח, גם בישראל יש עון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים, שהרי כתב כן לגבי שוכר הורג להרוג את חבירו או הכופת חבירו לפני הארי וכן בהורג את עצמו. וצ"ע דא"כ גם בהורג עובר נימא דחייב ישראל מיתה לשמים דבב"נ דרשו בסנהדרין (נ"ז ע"ב) מ"שופך דם האדם באדם" דחייב על העוברין, וא"כ קשה לאביי בכתובות (ל' ע"ב) דגם במיתה בידי שמים פטור מממון לר' נחוניא בן הקנה איך ישלם דמי ולדות הלא חייב מיתה לשמים על הריגת העוברין.

אמנם כבר אמרתי במק"א (לעיל בפרשת בראשית סי' ו' אות ג') דיש לחלק בין מיתה בידי שמים לחייב מיתה לשמים, דאפשר דאינו מת בפועל בעונשו אלא יש בו חומרת מיתה, (והראוני שכ"כ באבי עזרי קמא דעות פ"ג ה"א עי"ש).

ונראה עיקר דרק לענין הורג נפש גמור ע"י שליח או גרם, חידש הרמב"ם דכמו דגוי נהרג גם בישראל יש בו עון מיתה כיון דיש כאן איבוד נפש, אבל לא לענין הנפש הנהרג דרק בגוי נתרבה הורג עובר למיתה ולגבי ישראל לאו נפש הוא כמבואר באהלות (פ"ז משנה ו') ועוד נראה דרק במה דכתיב בפסוק ה' "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש" וגו' יש עון מיתה דכתיב ביה דרישה כמ"ש הרמב"ם ולא בפסוק ו' דלא כתיב ביה דרישה. וכיוצ"ב כתב הרמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ד) דגוי נהרג על הטריפה ולא מצינו בישראל ההורג טריפה שיהא חייב מיתה לשמים ונראה כנ"ל דלגבי דין נפש לחייב מיתה על איבודו אין דין אחד לגוי ולישראל אבל לגבי מעשה ההריגה כל שהגוי חייב עליו גם בישראל עון מיתה בידו, ודו"ק.

ועיין מש"כ הרמב"ם (פ"ב מרוצח ה"ח) "ההורג את הטריפה אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק הרי זה פטור מדיני אדם" הרי דפטור מדיני אדם, אך הרמב"ם לא כתב דחייב ביד"ש, וגם מסדר הלכותיו משמע שלא כלל טריפה עם הני שכתב בה"ב, אלא שעדיין צ"ע למה לא התייחס לדין עובר בהלכות רוצח.

ונראה עוד בהגדרת הדברים דבישראל אינו חיוב אלא על נפש ובגוי חייב על אדם (שופך דם האדם), ועובר וטריפה לא הוי "נפש" ומ"מ הוי אדם ועצם היסוד דעובר הוי אדם אף שאינו נפש כבר כתב במשך חכמה שמות (ל"ה ב'), ועיין עוד מש"כ בהעמק שאלה על השאילתות (שאילתא קס"ז), ודו"ק.

ב

החכם צבי (סי' צ"ג) כתב דאין חיוב מיתה בהריגת גולם שנברא בספר יצירה ד"שופך דם האדם באדם" כתיב, דהיינו אדם שנוצר ע"י אדם ולא מי שנוצר ע"י ספר יצירה. ויש לתמוה, הלא פסוק זה בבני נח כתיב ולא ילפינן מיניה איסור רציחה בישראל, דלהדיא כתיב בישראל "לא תרצח", ועוד דבסנהדרין (נ"ז ע"ב) דרשו מפסוק זה דב"נ נצטוו על העוברין "אדם באדם" דהיינו אדם שהוא באדם אחר ואיך נילף מפסוק זה ילפותא אחרת, ואולי כונת החכ"צ למשמעות הקרא ולא לדרשה ומ"מ דבריו צ"ע. ויש להעיר עוד במה שכתב להוכיח דאין לצרפו לעשרה דאם לא כן לא היה ר' זירא מחזיר את הגולם לעפר בסנהדרין (ס"ה ע"ב) "דכיון שיש בו תועלת לא היה מעבירו מן העולם", ולכאורה אין בזה הכרח כלל, דכאשר יש צורך וסיבה כלשהי אין איסור בל תשחית כידוע מדברי התוס' ב"מ (ל"ב ע"ב) ועבו"ז (י"א ע"א), ועדיפא מיניה הו"ל לומר דכיון דמותר להרגו ודאי אין דינו כישראל גמור ואיך נצרפנו למנין עשרה וזה פשוט, אך באמת נראה דאין כלל ראיה מר' זירא דמותר להרגו דאין דין הריגה כלל באמירת "תוב לעפריך" וכיוצ"ב מצינו בכמה מקומות בש"ס עיין תענית (כ"ד ע"א) בר' יוסי דמן יוקרת שאמר על בנו שיאסף שלא בזמנו מפני שהטריח את קונו ועל בתו אמר שובי לעפריך כיון שנכשלו בני אדם ביופיה וכי יעלה על הדעת שעבר ברציחה או בבל תשחית וכדו' וע"כ דאין זה נחשב כמעשי האדם כלל דהקב"ה כטוב בעיניו יעשה וענינים סגוליים כאלה אינם נחשבים כמעשי האדם בכל הנוגע לדיני התורה וצ"ע בדברי החכ"צ.

ובגוף הענין, עיין שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' פ"ב) שהביא בשם חסד לאברהם דהנברא ע"י ספר יצירה הוי כחיה בדמות אדם ואין בו דעת, ונראה ראיה לדבריו מהרמב"ן בפרשת בראשית (בראשית ב' ז') דיש ג' נפשות חלוקות נפש הצומחת דצמחים, נפש התנועה בבהמה וחיה ונפש המשכלת באדם והביא מהא דרבא ור' זירא בסנהדרין (ס"ה ע"ב) דכשראה ר"ז בגולם שיצר בספר יצירה שאין בו כח הדיבור א"ל שוב לעפריך, ונראה כונתו דכיון דלא היה בו כח הדיבור לא היה בו נפש אדם וכדברי האונקלוס (בראשית ב', ז') דנשמת חיים היינו "רוח ממללא", וממילא הוי כבהמה וכדברי היעב"ץ ודו"ק בזה.

אך לא אכחד דמעודי תמהתי על ספיקת החכ"צ דאף אם נימא דהוי בכלל אדם בודאי אין לו דין ישראל כיון שאין אמו מישראל וכיצד יעלה על הדעת לצרפו למנין עשרה והלא "ונקדשתי בתוך בני ישראל" כתיב ושוב ראיתי בחזו"א (יו"ד קט"ז סק"א) שכתב דבודאי אין לו זכויות דישראל וקרוב לומר דאין לו דין אדם כלל עי"ש.

ובגוף הענין עיין עוד במשנ"ב (סי' נ"ה סק"ד), סדרי טהרות ריש אהלות ובהגהות אמרי ברוך על החכ"צ, מה שכתבו בזה.

ג

"ויאמר למך לנשיו, וגו' כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי" (בראשית ד' כ"ג)

הרד"ק הביא מדרש, (ועיין מדרש תנחומא בראשית י"א), דלמך היה סומא וחשך מאור עיניו ותובל קין בנו הלך לפניו והיה לו לעינים ועל פיו היה יורה חיצים וצד חיות היער למחייתו, וכאשר תובל קין הילד ראה מרחוק את קין וקרן במצחו טעה וחשבו לחיה ואמר ללמך לירות בו חץ, וכך עשה והרגו, וכאשר התקרבו אליו ראה הילד שקין נהרג על ידו וסיפר זאת ללמך, והרג למך את הילד, וע"ז אמר "כי איש (קין) הרגתי לפצעי וילד (תובל קין) לחבורתי", עי"ש.

וצ"ע לפי"ז במה שאמרו חז"ל, (ב"ר כ"ג ד'), וכך פרש"י, שלמך התנחם ואמר "כי שבעתיים יקם קין" אף שהרג במזיד, ואני שלא הרגתי אלא בשוגג מן הדין שיעמוד לי שבעים ושבעה (מלשון שביעיות הרבה), וא"כ צ"ע דהלא את הילד הרג במזיד, כדמשמע מפשטות לשון הרד"ק. ונראה שהילד היה חייב מיתה בדין, דהנה אף שגם גוי פטור בשוגג כמ"ש הרמב"ם (פ"י מהלכות מלכים הלכה א') מ"מ באומר מותר חייב דהוי קרוב למזיד, ובמכות (ט' ע"א) אמר רבא דגוי חייב בסבור בהמה ונמצא אדם וכך פסק הרמב"ם בהל' מלכים שם, ולפי"ז נראה דלמך אכן היה דינו כשוגג על הריגת קין אבל הילד שטעה וחשבו לבהמה ונמצא אדם חייב, (אך י"ל דכיון שהיה לו קרן במצחו הוי קרוב לאונס ולא קרוב למזיד ופטור, וצ"ע בזה).

ואף דהילד לא הרג בעצמו הלא בב"נ איתא במדרש רבה (בראשית ל"ד י"ד) דחייב אף בהורג ע"י שליח וחז"ל דרשו כן מהכתוב (בראשית ט' ה') "מיד איש אחיו אדרוש את דמו" וא"כ בדין הוא שהילד חייב על הריגת קין ע"י למך שהיה שליחו, ואף שלמך לא ראה את קין הרוג דהלא סומא היה, הלא מבואר בירושלמי קידושין (פ"א הלכה א') דגוי נהרג אף על פי עצמו וכך כתב גם בספר החינוך (מצוה כ"ו), וא"כ די היה בהודאת הילד לחייבו מיתה ועכו"ם הלא נהרג בדיין אחד, ואפשר שלמך דן אותו למיתה עפ"י הודאתו.

אלא שיש לעיין אם הילד היה קטן אם שייך בו חיוב מיתה, אך באמת אין הכרח דלשון "ילד" משמע קטן, דאפשר שהיה נער צעיר ומשום כך נקרא ילד, וכיוצא בדבר מצינו בתורה "הילד איננו ואני אנה אני בא" (בראשית ל"ז ל') אף שיוסף היה כבר בן י"ז שנה ועיין בתרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל שם שפי' ילד לשון "עלם". ועוד דכבר כתב החת"ס בשו"ת (יו"ד סי' שי"ז) דכיון שלא ניתנו שיעורים לב"נ גם קטן שיש לו דעת דינו כגדול ואין דינו תלוי בשנים אלא בדעת ותבונה.

ומ"מ נראה בדרך פלפול שבדין הרג למך את הילד וכל דאגתו וצערו היתה רק על שהרג את קין בשוגג וע"ז התנחם ואמר "כי שבעתים יקם קין".

אמנם הרמב"ם לא הביא דין זה שבן נח נהרג על רציחה ע"י שליח ולדבריו לא היה הילד מחויב מיתה, ולשיטתו הלך דכתב (פ"ב מהל' רוצח ה"ב) דכל השוכר אדם או שלח שליח להרוג אדם חייב מיתה לשמים ומקורו מדברי המדרש הנ"ל, הרי שפירש את דבריהם, שאין הכונה לחדש דין מסויים בב"נ שחייב מיתת בי"ד ע"י שליח אלא לחדש דגם ישראל השולח שליח להרוג את חבירו חייב מיתה לשמים, ודין ב"נ כדין ישראל בכל הלכה זו ודו"ק בכ"ז.

אמנם מפרש"י מוכח דגם את הילד הרג למך בשוגג כשספק כפיו בצער ובלא מתכוין מחץ את ראש הילד, וע"ז התנחם ואמר "וילד לחברתי" הרי דאת שניהם הרג למך בשוגג, וכן משמע גם במדרש תנחומא, עי"ש.

ובדרך אגב יש ללמוד מדברים אלו של רש"י דיסוד דבר שאין מתכוין הוא משום דכל שלא נעשה בכונה אינו מתיחס אל האדם והוי כאילו נעשה מאליו כפי שביארתי במנחת אשר לפסחים (סי' כ"ח-כ"ט) וזה כונת רש"י "וכי אני פצעתיו מזיד שיהא הפצע קרוי על שמי" ודו"ק.