בענין ברכת הנהנין

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ואכלת ושבעת וברכת (ח' י').

"אלא סברא היא, אסור לאדם להנות מעולם הזה בלא ברכה" (ברכות ל"ה ע"א).

א

בכח הסברא לחדש דין מה"ת

הנה מבואר בברכות ל"ה ע"א דברכת הנהנין סברא היא דאסור לאדם להנות מעוה"ז בלי ברכה, ואף דברהמ"ז דאורייתא מ"מ ברכת המוציא אינו אלא מדרבנן וכן כל ברכה ראשונה דמה דיליף שם מק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש כבר כתבו שם התוס' דע"כ לאו ק"ו גמורה היא דא"כ ברכה ראשונה מה"ת ובדף כ' ע"ב שם מבואר דאינו אלא מדרבנן עי"ש היטב.

וצ"ע דבשני מקומות מצינו שהקשו בגמ' "למ"ל קרא סברא היא", בכתובות כ"ב ע"א לגבי הפה שאסר  הוא הפה שהתיר ובב"ק מ"ו ע"ב לגבי המוציא מחבירו עליו הראיה, הרי לן דסברא דאורייתא, ומאחר  דמסקנת הסוגיא דבה"נ סברא היא למה לא הוי דאורייתא.

(והנה באמת מצינו עוד בנדה כ"ה ע"א "למ"ל קרא סברא בעלמא היא" אך פשוט דאין זה ענין לסוגיא דידן אלא ענין אחר הוא דנחלקו שם חכמים ור' יהושע בשפיר שאינו מרוקם אם מטמא משום ולד לר' יהושע מטמא ולחכמים אין כאן ולד, ונחלקו אמוראי לרשב"ל מיירי בעכור דלר' יהושע חיישינן שהיה ולד ונימוח אבל בצלול לכו"ע אין כאן ולד, ולריב"ל מחלוקת בצלול, והקשו לרשב"ל ממה דר' יהושע דריש מקרא "דאין הקב"ה עושה עור לאדם אא"כ נוצר" ואת"ל דמיירי בעכור משום דאמרינן שהולד נמוח הרי אין זה משום עור כלל, ולמ"ל קרא, הרי דאין כאן סברא מחודשת לחדש הלכה , אלא סברא בעלמא ולא גזה"כ, ודו"ק). ומ"מ בהני תרי סוגיות בכתובות ובב"ק חזינן דיש בכח הסברא לחדש דין מה"ת.

ונראה לחלק בין סברא שכלית של הגיון צרוף דגדרי הדין המתחייבים מן ההגיון מה"ת הם, וזה המבואר בשתי הסוגיות הנ"ל, דגם הא דמהמוציא מחבירו עליו הראיה וגם הא דהפה שאסר יסודם בהגיון פשוט, אבל סברת הלב המוסרית כהא דאסור לאדם להנות מעוה"ז בלי ברכה לאו מה"ת הוא. ונראה עוד פשוט דמסברא זו דאסור לאדם להנות מעולם הזה בלא ברכה, בודאי לא נדע כמה יברך ומתי יברך דאין הכרח שיברך דוקא לפני אכילה ושמא בברכה אחת בכל יום סגי, ועוד דלא נדע על איזה הנאה חייב לברך ועל איזה פטור ובאם יברך לפניה או לאחריה, ובפרט למה שביאר רש"י בכל עיקר סברא זו "דכיון שנהנה צריך להודות למי שבראו" ושמא די בהודאה כללית על כל הבריאה, וע"כ דאין לנו בזה אלא חיוב כללי על האדם להודות בטובת הבורא ונמסר לחכמים לקבוע על מה יברך וכמה ומתי ובאיזה מטבע והוי כשאר הלכות שנמסרו לחכמים דהוי מדרבנן, ודו"ק בזה.

ונראה עוד דאף אם סברא זו גמורה היא מ"מ אין בכח הסברא לחדש מצוה על האדם דכבר כתבתי במקום אחר (עיין מנחת אשר על חומש דברים פרשת כי תבא) דלאחר שניתנה תורה בסיני אין לנו אלא מה שכתוב בתורה ואין בכח הסברא לחדש דת ומצוה, אבל פשוט דיש בכח הסברא לחדש דין בדיני הראיות והנהגת הממון ולק"מ.

והנה מצינו דשפיכת דמים היא מן העבירות שבהן אמרו "יהרג ואל יעבור" ובסנהדרין אמרו דסברא היא", מה חזית דדמא דידך סומק טפי" הרי שקבעו הלכה דאורייתא מסברא, ולשתי הדרכים הנ"ל הדברים מתקבלים, דגם סברא זו מושתתת על הגיון משפטי וגם בה לא חידשו מצוה אלא הלכה, וז"פ.

ובעיקר גדר הסברא וכחו עיין עוד בתוס' שבועות כ"ב ע"ב לגבי מה שאמרו "איבעית אימא קרא איב"א סברא" שהקשו מהא דכתובות כ"ב למ"ל קרא סברא היא ותירצו "ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק לאשמועינן סברא" ולפי זה יש מקום לומר דגם סברא זו שאמרו בברכות לאו סברא גמורה היא וכיון דליכא קרא לא הוי דאורייתא, אך באמת נראה יותר דרק במקום שאמרו איב"א קרא איב"א סברא, יש סמך לומר דלא סברא גמורה היא אבל כשאמרו סתם סברא היא, אין להטיל דופי בתוקף הסברא, ודו"ק כי קצרתי.

שו"ר שהפני יהושע בר"פ כיצד מברכין אכן נקט דברכות הנהנין מה"ת הן משום סברא זו והצל"ח דחה דבריו וכתב שאין לדמות סברא לסברא, עי"ש.

ב

בביאור הסברא דאסור להנות מהעוה"ז ללא ברכה

הנה יש לעיין ביסוד סברא זו, האם ברכה"נ מצוה הן בקום ועשה או שמא לא גדר מצוה יש כאן אלא גדר איסור וכפשטות לשון חז"ל אסור לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה, ועוד אמרו שם דהוי כמועל בהקדש וכאילו גוזל את הקב"ה ומכל לשונות אלה משמע דהוי גדר איסור בשוא"ת, ויש בזה נפ"מ לגבי מי שאנוס מלברך האם מותר לו לאכול בלי ברכה ולגבי אונן וכדומה.

ונראה דנחלקו בזה הראשונים, דהנה בברכות י"ב ע"א איבעיא לן בפתח בדחמרא וסיים בדשיכרא אם יצא ידי חובת הברכה ולא איפשיטא, ובתוס' שם הביאו שיטת הרי"ף דספק ברכות לקולא ואינו חוזר ומברך אך בשם הר"י הביאו דחוזר ומברך, ולא ביארו טעם שיטתו. ובגה"ש כתב רעק"א מהמהרש"א בפסחים ק"ב דכיון דאסור להנות בלי ברכה ספיקו לחומרא דלא דמי לשאר ספק ברכות דהוי ספק אם מצווה לברך בקום ועשה, הרי לן דנחלקו אם מצוה לברך או דאסור להנות בלי ברכה. (אמנם בגוף סברת המהרש"א נתקשיתי דמ"מ הוי איסור דרבנן וספק דרבנן לקולא, וצ"ע).

ונראה דגם שיטת רש"י כשיטת הרי"ף דבמקור הסוגיא בברכות שם כתב רש"י "סברא היא דכיון שנהנה צריך להודות למי שבראו", הרי דהסברא מחייבת לברך ולהודות ולשיטתו אזיל שם ע"ב דפירש "כאילו גוזל את הקב"ה את ברכתו" ובמהרש"א שם פירש דהוי כאילו גוזל את עצם החפצא של ההנאה, ונראה דגם המהרש"א לשיטתו אזיל מפסחים דס"ל דאיסור יש כאן ולא מצוה וממילא הוי כאילו גוזל את עצם ההנאה, ובדברי הריטב"א שם מבואר כהבנת מהרש"א וז"ל "והיאך יטול אדם מה  שאינו שלו ולא יטול ממנו רשות", עי"ש.

ועוד אזלי רש"י והמהרש"א לשיטתייהו בדף נ"א ע"א בביאור האיבעיא במי שאכל ולא בירך אם מברך אח"כ ואמרו שם "מי שאכל שום יחזור ויאכל שום ויהא ריחו נודף" ופרש"י דהשאלה היא אם יכול לברך אחרי אכילתו וע"ז אמרו דלא די שאכל בלי ברכה עוד יברך ברכה לבטלה, והמהרש"א כתב דאין כלל הו"א שיברך אחר גמר אכילתו אלא שאלו אם יברך באמצע אכילתו וע"ז אמרו דודאי יברך דאטו יחזור ויאכל בלי ברכה. ונראה דלשיטת רש"י דאין הברכה מתיר את האיסור אלא מצוה בעלמא היא דצריך להודות למי שברא הנאה זו יש מקום בסברא לחייבו אף לאחר גמר אכילתו אך המהרש"א לשיטתו דהברכה מתירה את האכילה פשיטא דלא יברך אחרי שגמר לאכול. (והבית יוסף בסי' קנ"ב הביא שיטה דבאמת יכול לברך אחר אכילתו אם שכח לברך לפניה עי"ש ואכמ"ל).

ובעיקר שאלה זו כבר דנו האחרונים, עיין אבנ"ז או"ח סי' ל"ז, מכתבי תורה להגרא"מ מגור ומנחת שלמה ח"א סי' י"ח עי"ש.

ג

בברכה אחרונה

כתב הט"ז בסי' רי"ב סק"ז דאף בברכה אחרונה אמרו שאסור לאדם להנות מעוה"ז בלי ברכה ותמה עליו הפמ"ג במש"ז דלא אמרו כן אלא בברכה ראשונה דכ"ז דלא בירך אסור לו להנות אבל לא מצינו כן בברכה אחרונה שאינו אלא שבח והודיה עי"ש.

ובאמת כבר נחלקו הראשונים בדבר זה במקור הסוגיא, דהרשב"א שם כתב דכל הברכות מלבד בהמ"ז דרבנן הם בין לפניה בין לאחריה ומשום סברא דאסור לאדם להנות בלי ברכה, ובריטב"א שם מבואר כשי' הפמ"ג דלא אמרו כן אלא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה, וז"ל "וכולהו ברכות לפניהם אתו מהאי סברא ואפילו שבעת המינים, א"כ כל ברכת הפירות לפניהן מדרבנן", הרי שהדגיש דרק ברכות לפניהם מהאי טעמא ולא ברכה אחרונה, והריטב"א לשיטתו דפירש דברכה ראשונה מתירה את ההנאה כמבואר, ועיין מה שנתבאר בזה לקמן.

ולכאורה יש להוכיח כן גם מדברי הר"י בתוס' בברכות מ"ט ע"ב במה דנחלקו הראשונים בברכה אחרונה בשתיה אם שיעורה כמלא לוגמיו או ברביעית ודעת הר"י דיש להחמיר, ולכאורה תמוה הלא אדרבא ספק ברכות לקולא, ונראה דהר"י לשיטתו בזה, דכבר נתבארה שיטתו בדף י"ב ע"א דהברכה הוי מתיר וספיקה לחומרא וכך ס"ל גם לגבי ברכה אחרונה, הרי לן ראיה לשיטת הט"ז דגם בברכה אחרונה אמרו אסור להנות בלא ברכה.

ונראה עוד דנחלקו בזה הראשונים לגבי מה שאמרו בכמ"ק (ב"ק צ"ד: סנה' ו: ועוד) הרי שגזל סאה חטין וטחנן ואפאן והפריש חלה וברך, אין זה מברך אלא מנאץ", די"א דאסור לו לברך על אכילת דבר הגזול (דעת הרמב"ם פ"א מברכות הי"ט ושו"ע סימן קצ"ו סעיף א) אך י"א דמ"מ אסור לו לאכול בלי ברכה דהרי אסור לו לאדם להנות מעוה"ז בלי ברכה כך שיטת הראב"ד שם, ועיין במאירי בב"ק שם דצריך לברך לפניה ולאחריה כיון שאסור לו לאדם להנות מעוה"ז בלי ברכה וכ"כ לבאר שיטת הראב"ד בשו"ע הרב שם סעיף א' עי"ש, וע"ע בבית יוסף או"ח סי' תפ"ו שכתב לענין שיעור כרפס דאין לאכול כזית דאם יברך אחריה שמא הוי ברכה שאינה צריכה ואם לא יברך הלא אסור להנות מעוה"ז בלי ברכה, הרי מוכח גם מדבריו דגם בברכה אחרונה אמרו סברא זו, ובאמת גם הב"י לשיטתו בהלכתא דא דגם הכסף משנה בהלכות ברכות פ"א ה"ב כתב על דברי הרמב"ם דמדברי סופרים שיברך לאחר אכילתו, דסברא היא כמבואר בפרק כיצד מברכין עי"ש, הרי לן מכ"ז דנחלקו הראשונים והפוסקים בכמה מקומות במה שנחלקו הט"ז והפמ"ג ודו"ק.

ובמושכל ראשון היה נראה דשתי שאלותינו תלויים זו בזו, דאם הברכה הוי מתיר מסתבר דאין זה אלא  בברכה ראשונה, ולא שייך מתיר לאחר שכבר נאכל הדבר ועבר ובטל מן העולם, אבל אם אין כאן גדר איסור אלא מצוה בעלמא לברך ולהודות אפשר דגם בברכה אחרונה שייך גדר זה.

אך לפ"ז סתר הר"י דברי עצמו, דהרי מדבריו בדף י"ב ע"א הוכחנו דברכה"נ הוי מתיר ולכן לא אמרו בו ספק ברכות להקל, ומאידך הרי הר"י הוא בעל השמועה בדף מ"ט ע"ב דגם בברכה אחרונה מחמירין ולכאורה דבריו סתראי נינהו, וצ"ל דגם בברכה אחרונה שייך לומר דהוי איסור למפרע כל זמן שלא בירך, ואין זה תימה דהלא פשוט דאין גדר ה"היתר" בברכה"נ כגדר ה"מתיר" בשחיטה והפרשת תר"מ דהוי מעשים המתירים בעצם דינם וגדרם משא"כ בברכות דכל ענינם במצוות ההודיה להקב"ה והכרת טובו הגדול, וכאילו התנה הקב"ה דעל מנת כן נתן לנו עולם ומלואה להנאתו בתנאי שנודה לשמו הגדול יתברך בברכה ראשונה ואחרונה, ודו"ק.

אך יותר נראה דאין כונת הר"י דיש להחמיר בברכה אחרונה בשתיה מצד הספק אלא מעיקר הדין, וכך משמע שם בתוספות הרא"ש בשם הר"ח והשאלתות וס"ל לחלק בין שיעור שתיה לענין יוה"כ לשיעור שתיה לענין ברכה, ומצינו כיוצא בזה דלשון חומרא אינו משמע בהכרח במקום ספק בלבד אלא אף בהכרעה מוחלטת וצ"ע עדיין, ודו"ק בכל זה.