בענין הידור מצוה ומצות מילה (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

"זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו" (ט"ו י"ב).

"ת"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה, פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר, מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא, דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיט את הפסח עד החזה דברי רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא, וחכ"א מפשיטין את כולו, ממאי עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא התם משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הכי נמי, דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין" (שבת קל"ג ע"ב).

א

בהידור דציצין שאין מעכבין את המילה

מבואר בגמ' שם דאם פירש חוזר רק על ציצין המעכבין את המילה, אבל כ"ז שלא פירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין משום "זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות", ואמרו שם "הא מני ר' יוסי היא דתנן בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת ר' יוסי אומר נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת", וברש"י (ד"ה ר"י) "אלמא אע"ג דאיכא מצוה כיון דלאו צורך גבוה אין מחללין" ע"כ.

והנה כמה ענינים בסוגיה זו צריכין ביאור, דעצם הדבר דשייך הידור מצוה במילה הוא לכאורה חידוש גדול, דבכל מקום שמצינו גדר הידור מצוה יש "חפצא דמצוה" שצריך ליפותו ולהדרו כגון לולב ציצית סוכה וכדו' שכולם חפצא שמקיימין בהם מצוות המוטלים על קרקפתא דגברא, (וביארתי בכמה מקומות דבמצוות דחפצא שעיקרן בתוצאות המעשה אין כאן חפצא דמצוה כגון במעקה דבודאי אין שום ענין ליפות את המעקה ולנאותו דאין המעקה חפצא דמצוה, דכל מצותו רק בתוצאתו למנוע איבוד נפש ולא בעצמו), ואטו נחשב מקום המילה לחפצא דמצוה ששייך בו גדר הידור מצוה, ואף די"ל דלפי מה שידוע מדברי הבית הלוי דיש מלבד המצוה של עצם המילה ג"כ מצוה שיהא מהול דאמרה תורה "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" וידוע מה שדייק בשו"ת מהר"ח או"ז סי' י"א ממה שאמרו חז"ל במנחות מ"ג ע"ב על דוד המע"ה שנתעצב במרחץ ואמר אוי לי שאני ערום מן המצוות עד שנזכר במילתו, דיש מצוה במה שהוא מהול ולא רק בעצם מעשה המילה, וא"כ שפיר הוי חפצא דמצוה ששייך בו הידור, (אמנם בשו"ת פרי יצחק ח"ב ל' חלק על הבה"ל בזה עי"ש. ועיין מה שכתבנו בזה במנחת אשר בראשית סימן י"ז), ועוד דאף אם אין כאן מצוה ממש מ"מ הוי אות ברית קודש בין קוב"ה לעמו ישראל ויש להדרו ככל חפצא דמצוה, אך עדיין נראה פשוט וברור דאין בזה דין הידור כבכל חפצא דמצוה ואטו נימא דיש ג"כ להדרו וליפותו בשאר דרכים אתמהה.

(ובאמת נסתפקתי אם יש הידור שיהא סכין של מילה סכין נאה ומסתבר דאין בזה הידור כלל ובמק"א דנתי בענין קולמוס נאה אם הכוונה הוא לנאה למראה עין כגון מצוייר ומוזהב, ויצא לנו מזה חידוש דאף מכשירי מצוה כגון קולמוס יש ענין להדר בהם, וכ"כ השפת אמת שם, או שמא הכוונה בקולמוס נאה היינו לקולמוס מתוקן וטוב שיכול לכתוב בו בכתב נאה ומהודר ואותיות נאות, ומפשטות לשון הגמ' משמע דהפירוש כפשוטו שיהא הקולמוס נאה, ובפרט דעצם כתיבת הס"ת הוא מצוה ד"כתבו לכם" ולא רק קריאתו והלימוד בו, ולפי"ז למה לא יהא מצוה לתקן סכין נאה ומהודר למילה ולא מצינו כזאת).

ועוד צ"ב בסוגיא זו, דמה הדמיון בין הא דר' יוסי דאם נראה בעליל שאינו דוחה שבת להא דציצין שאין מעכבין, הלא בקידוש החודש אין כאן גדר הידור מצוה כלל, אבל במילה שיש בו הידור מצוה אולי דוחה שבת אף לר"י, (אף שי"ל דהגמ' דימתה עדות החודש כשנראה בעליל דג"כ יש בו עכ"פ מצוה כמ"ש רש"י, לציצין שאין מעכבין דיש בו הידור מצוה וז"פ).

אמנם שוב שמתי אל לבי דלק"מ מדברי הגמ' שם דכאשר דימו ציצין דמילה להא דקרבן פסח ועדות קידוש החדש לא נקטו דבמילה הוי משום זא"ו, ושוב דחו דאין לדמות פסח למילה משום דבמילה אמרינן זא"ו, הרי לן דבאמת לא שייך זא"ו כלל לא בעדות קה"ח ולא בהשחטת הפסח, ודו"ק בזה.

ב

ב' דינים בהידור מצוה

והנראה בזה דהידור מצוה של ציצין המעכבין אינו כלל הידור מצוה בחפצא דמצוה ליפותה ולנאותה, אלא הידור במעשה המצוה, דיש ב' גדרים בהידור מצוה: א. בחפצא דמצוה. ב. במעשה המצוה ושלימות ענינה.

ומצינו גדר זה דהידור במעשה המצוה בששה מקורות:

א. בתוס' ברכות כ"א ע"ב ד"ה עד דאף שיוצא יד"ח בתפלה ע"י שמיעה דשומע כעונה, מ"מ כשעונה ממש "איכא הידור מצוה טפי" (ובסוכה ל"ח ע"ב ד"ה שמע כתבו דענייה הוי מצוה מן המובחר), ולמדים אנו מזה דאף שיכול לצאת יד"ח בשמיעה, מ"מ יש גדר הידור מצוה בקיום המצוה באופן המושלם וכפשטות מצות התורה, ואף ששומע כעונה הוא אף לכתחלה ולא דין דיעבד, מ"מ יש הידור מצוה בקיום המצוה בפועל ע"י ענייה ממש. ב. ברש"י ורשב"ם ר"פ ערבי פסחים מבואר דהא דאסור לאכול מצה בע"פ הוא כדי שיאכל בלילה לתיאבון "משום הידור מצוה". ג. בפרק במה מדליקין (שבת כ"א ע"ב)מצינו שהמהדרין מדליקין נר לכל אחד ואחד, והיינו דאף שיוצא ע"י נר איש וביתו מ"מ יש הידור בעשיית המצוה בעצמו. וכל אלה הם הידור מצוה במעשה המצוה ולא בחפצא דמצוה, אמנם בכל הנ"ל מצינו רק לשון "הידור מצוה" בשלימות המעשה ויש מקום לטעון דאין זה אלא לשון מושאל, אך בג' מקומות מצינו דין עד שליש בשלימות המעשה הרי דיש בזה דין הידור מצוה ממש, ונבאר. ד. בביאור הלכה רי"ס תרנ"ו כתב בשם הפמ"ג דצריך להוסיף עד שליש כדי לצאת יד"ח כל הדעות, ומבואר דאף חומרא זו באופן קיום המצוה לצאת בו יד"ח המחמירים הוי בגדר הידור מצוה, דצריך להוציא עליו שליש אף שאין בו גדר נוי ויפוי. ה. הב"ח בסימן תקפ"ה כתב דצריך להוסיף עד שליש לתקוע בשופר של איל אף שיוצא בכל השופרות. ו. בחק יעקב סימן תע"ג כתב דצריך להוציא שליש לקיים מצות מרור בחזרת אף שכל המינים כשרים, עי"ש.

וביסוד גדר זה נראה דעיקר גדר הידור מצוה אינו בחפצא בלבד, אלא גם באדם המתהדר ומתנאה בקיום המצוה והידורה כמ"ש רש"י ביומא ע' ע"א "להראות נויו של ספר תורה ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות וכו'", ועיין במדרש הגדול בשלח עה"פ זה אלי ואנוהו "היה נאה במצוות שהוא נוי להאדם שמהדר במצוות", וכך משמע בנזיר ב' ע"ב דהקשו על המבואר במשנה דהאומר אהא נאה הוי נזיר ודילמא אנאה לפניו במצוות כדתניא זה אלי ואנוהו אתנאה לפניו במצוות וכו', ותי' שמואל שתפוס בשערו, ופי' בתוס' ד"ה אמר אהא נאה במצוה התלויה בשער, ומשמע דגדר התנאה לפניו במצוות הוי נמי בגברא שהרי רצו לפרש כך דבריו "אהא נאה", וגם מדברי שמואל שתפוס בשערו משמע כן לפירוש התוס' כנ"ל ודו"ק בזה.

ונראה דה"נ מה שחוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו כלל הידור מצוה דנוי ויפוי בחפצא אלא במעשה המילה, דאף דיוצא יד"ח בהסרת רוב הערלה יש הידור מצוה בהסרת כל הערלה, דפשטות משמעות מצות מילה בהסרת הערלה היינו כל הערלה, ולכן אף שרובו ככולו ויוצא ע"י הסרת רובו יש הידור בהסרת כולו וזה הידור במעשה המילה, ומובן בד"ז דכ"ז שלא פירש חוזר אף בשבת דכיון דזה שלימות המצוה הוי בכלל המצוה, אבל אילו היה זה רק גדר נוי מסתבר דלא ידחה שבת, ודו"ק.

ונראה דה"נ בקידוש החודש דאף אם נראה בעליל והבי"ד רואים בעצמם את חידוש הלבנה מ"מ יש הידור מצוה במה שהעדים באים להעיד, שהרי בחול לכו"ע חייבין לבא להעיד, ואף ברש"י מבואר דיש בזה מצוה אלא שאינו דוחה שבת, וא"כ גם בזה יש הידור מצוה דכל חלק ממצוה אף שאינו מעכב כיון שזה סדר עשייתו ושלימותו יש בו הידור מצוה, ואתי שפיר דמיון הגמ' בהא דנראה בעליל למילה בציצין שאין מעכבין. (אמנם כבר כתבתי לעיל דבאמת אין ענין קה"ח להידור מצוה, עי"ש).

אך יש להעיר לפי"ז דה"נ בשחיטה דסגי בשחיטת רוב סימנים יהא הידור מצוה בשחיטת כל הסימנים, ולא מצינו כזאת, ואף שבודאי יש ענין לכתחלה לשחוט כל הסימנים ולא רובם, אך טעם הדבר הוי משום חשש שלא ישחוט אלא מיעוטן כמבואר בר"ן (חולין דף כ"ז) ובב"י ביו"ד סי' כ"א ובשו"ע שם סעיף א', ומשמע דאין בזה הידור מצוה, ולמה לא נימא דאף שיוצא ע"י רוב יש הידור מצוה בשחיטת כל הסימנים כמו במילה, ואף שיש לדחות דבאמת יש בזה הידור מצוה מ"מ צריך לחשוש שלא ישחוט רוב כדי לעשותו חיוב מדרבנן, דהידור מצוה גרע מחיוב דרבנן ומכח הידור אינו חיוב אבל מחשש שלא ישחוט כראוי יש חיוב לכתחלה לשחוט כל הסימן מדרבנן, אך יותר נראה דאין בזה הידור כלל, ואינו דומה למילה דמהותו בהסרת כל הערלה שהוא פחיתות בגוף האדם מישראל ואות ברית קודש הוא, ולכן קי"ל לחז"ל דיש הידור בהסרת כולו אף שיוצא ברובו, אבל בשחיטה שאינו אלא מתיר מסתבר דכיון שאף רובו מתיר אין שום ענין הידור בשחיטת כולו, ודו"ק בזה.

(אך ביומא ל"א ע"ב מצינו שהכה"ג היה שוחט רוב סימנים וכהן אחר היה גומר השחיטה, ולכאורה כשסילק את ידו מלשחוט הוי כפירש ואמאי מותר לכהן אחר לגמור את השחיטה ועי' קובץ הערות סי' י"ח אות ח').

ולפי ביאור זה בגדר הידור בציצין שא"מ יבוארו גם דברי הרמב"ם התמוהים, שבפ"ב מהלכות מילה ה"ג הביא דין זה דפירש שאינו חוזר על ציצין שא"מ ולא ביאר כלל שמדובר בשבת, ואף שבכס"מ שם רצה לדחוק דמיירי בשבת, בבית יוסף גופיה בסי' רס"ב פירש דבריו דאף בחול ס"ל דאין חוזר כשפירש ותמה עליו דכיון דיש בזה הידור מצוה למה לא יחזור בחול עי"ש, ולהנ"ל נראה דכיון שאין זה הידור בחפצא אלא במעשה, וא"כ מכיון שכבר פירש ונגמרה מעשה המילה שוב אין כאן גדר הידור מצוה כלל בהסרת הציצין כיון שכבר אין בזה מצות מילה, ורק כשעדיין לא פירש והכל נחשב המשך המצוה יש הידור בהסרת כל הציצין, אבל אם היינו מפרשים דההידור הוא בחפצא א"כ אף אחר שנגמרה מצות המילה במעשה מ"מ עדיין הוי חפצא דמצוה כנ"ל, אבל מכיון שאין זה הידור אלא בקיום ובמעשה ס"ל להרמב"ם דאין זה שייך אלא בשעת קיום המצוה כנ"ל (ושו"ר שהבית הלוי בח"ב סימן מ"ז כתב כך בקיצור ומשנה שלא זזה ממקומה משום תוספת ביאור שיש בה).

ג

והנה ידוע מש"כ הגרי"ז בספרו על הרמב"ם הל' חנוכה בשיטת הרמב"ם במילה דאף בחול אינו חוזר על ציצין שא"מ דזה משום דאין להוסיף הידור לאחר גמר קיום המצוה דאין גדר הידור מצוה אלא בעידנא דעסיק במצוה, וכבר האריך בזה הבית הלוי בח"ב סימן מ"ז, והסתפק לפי"ז במי שבירך על אתרוג שאינו מהודר כ"כ ואח"כ נזדמן לידו אתרוג מהודר אם יטלנו לקיים מצוה בהידורה, עי"ש, אך באמת נראה לכאורה דיש גדר הידור מצוה אף שלא בשעת קיום המצוה דעצם היפוי של ה"חפצא דמצוה" יש בה חיבוב מצוה, שהרי אמרו בברייתא ד"זה אלי ואנוהו" דכורך את הס"ת בשיראין נאין, והרי הידור זה דשיראין נאין אינו בשעת קריאה ולא בשעת כתיבת הספר א"כ אין זה בשעת קיום המצוה, וע"כ דיש גדר הידור בעצם החפצא דמצוה אפילו שלא בשעת קיום המצוה, אך לפי כל הנ"ל נראה דגדר הידור דעשיית המצוה בודאי אינו נוהג אלא בשעת קיומה, והידור דציצין שא"מ נראה דהוי גדר הידור במעשה המצוה ושפיר כתבו בשי' הרמב"ם דאינו נוהג אלא בשעת קיום כנ"ל.

אך באמת נראה עוד לחלק בגדר הידור ד"נוי" גופה, בין יפוי החפצא דמצוה ביפויים חיצוניים כגון שיראין דס"ת שם בשבת וגימוניות של זהב בלולב בסוכה ל"ו ע"ב וכעין מה שנוהגין להדר בכלי של כסף מהודר לאתרוג דאינו בשעת מצוה כלל, וגדר עיטור בכורים שעיטרו את השור שעליו הביאו את הבכורים, דגדר זה הוא בהידורה של החפצא דמצוה וזה שייך אפילו שלא בשעת המצוה, אך גדר הידור בעצם החפצא דמצוה דהיינו אתרוג נאה ולולב נאה וציצית נאין וכדו' אינו שייך אלא בשעת קיום המצוה, דאין כאן חיבוב מצוה והידורה ע"י דבר חיצוני אלא בעצם החפצא שהיא מהודרת, וזה לא שייך אלא בשעת קיום המצוה שהוא עושה מצוה באתרוג מהודר וכדו', ולפי"ז נכונים דברי הביה"ל אף לענין לולב ואתרוג (וכן ידוע מהגר"ח מבריסק, במי שיש בידו אתרוג מהודר אך ספק פסול כגון מורכב ועוד אתרוג כשר ודאי אך אינו מהודר, דיברך ויטול קודם את המהודר דאם כשר הוא קיים מצוה בהידורה ואם פסול הוא לא הפסיד ונוטל שוב את הכשר שאינו מהודר, אבל אם יטול קודם את הכשר ודאי קיים מצוה שלא בהידור בודאי, דמאחר שיצא יד"ח שוב אין מעלה בהידור).

ד

הידור מצוה באגד לולב

כתבו התוס' בגיטין מ"ה ע"ב ד"ה כל בשם ר"ת דאין אשה עושה ציצית ואוגדת לולב כיון שאינה מצווה במצוות אלו, ותמוה לכאורה דבשלמא בציצית ניחא דאשה שאינה בלבישה אינה כשרה לעשיית הציצית, אבל באגד הלולב הלא קי"ל כרבנן בסוכה (י"א ע"ב ול"ג ע"א) דאין האגד אלא משום "זה א-לי ואנוהו", ואטו נפסול אשה לתלות נוי סוכה כיון שאיננה מצווה בישיבה בה, וכבר נתקשה בזה המג"א בסי' תרמ"ט סק"א וכתב דצ"ל דכיון דהוי הידור מצוה דינה כגוף המצוה, אך עדיין צ"ע וכי נימא כן גם בנוי הסוכה, כנ"ל.

ועוד יש לתמוה בדין אגד בלולב, דהמחבר בסי' תרנ"א סעיף א' כתב דבעינן דוקא קשר ע"ג קשר ולא מהני עניבה וכדו' דבעינן קשר כמו לענין מלאכת קושר בשבת, והחת"ס בחי' לסוכה ל"ו ע"א כתב משו"כ לפקפק ע"מ שנהגו לעשות בית יד מעלי לולבים, דאין יוצאים בזה ידי מצות אגד (אך המשנ"ב שם הביא בשם ספר אגורה באהלך להקל בזה דהוי כקשר גמור, ולקמן נבאר את יסוד דברי החת"ס שם), ואם כל ענין האגד אינו אלא משום ואנוהו מה ענין אגד זה לדין קשר של קיימא.

ונראה ע"פ מה שנתבאר לעיל אות א' דיש שני דינים וגדרים שונים בהידור מצוה: א. ביפויו של החפצא דמצוה כגון סוכה נאה טלית נאה ס"ת נאה וכורכו בשיראין נאין. ב. הידור באופן קיום המצוה כגון בברכות כ"א ע"ב שלא לסמוך על שומע כעונה, ולענ"ד זה גדר ההידור בציצין שא"מ את המילה, דהיינו להסיר את כל הערלה ולא לסמוך על רובו ככולו, וכעי"ז מה שאמרו בקידושין מ"א ע"א מצוה בו יותר מבשלוחו, דיש הידור לקיים את המצוות כפשטות ענינם ולא לסמוך על טצדקי (וביארנו מה דמהני רובו ככולו בשחיטה אף לכתחלה דשאני שחיטה שאינו אלא מתיר וכיון דמהני רוב סימנים להתיר נבילה לא בעינן אף לכתחילה שחיטת כולן, משא"כ במילה שענינה הסרת הערלה בעינן לכתחילה הסרת כל הערלה, וכעי"ז הארכתי במקום אחר (עי' מנח"א בראשית סי' ט"ו ובקידושין סי' מ"ד) בענין מצוה בו יותר מבשלוחו דלא אמרינן כן במצוה שהוא מתיר בלבד אלא במצוה שיש בה עבודת השי"ת במהותה וענינה ואכמ"ל).

ונראה לכאורה דגם גדר הידור דאגד בלולב אינו גדר הידור דנוי ויפוי כהא דסוכה נאה וציצית נאה, אלא גדר הידור במעשה המצוה כהא דברכות כ"א ע"ב וציצין שאין מעכבין וכדו', דאף דקי"ל כחכמים דלא בעינן איגוד בעיקר דין לקיחה מ"מ הוי הידור בלקיחה תמה כאשר המינים מאוגדים והוי לקיחה מעליא טפי, וכלשון רש"י סוכה ל"ז ע"ב שצריך שיהיו "אגודים יחד להיות לקיחה אחת" ואין זה הידור של נוי חיצוני (דבאמת אין הכרח שהאגד מוסיף ביופי הדבר והכל תלוי באופן האגד), אלא הידור במעשה המצוה.

וראיה לדרך זה יש לכאורה מהמבואר בשו"ע הנ"ל דצריך באגד הלולב שני קשרים זה ע"ג זה כדין קשר בשבת וכך מבואר גם שיטת רש"י בסוכה ל"ג ע"ב דצריך קשר גמור אף למ"ד לולב א"צ אגד, ועי"ש בביאור הגר"א, ואם כל ענין האגד אינו אלא לשם נוי, למה בעינן בזה דין קשר גמור ולא די בעניבה וכדו', אלא נראה בזה כנ"ל דכל גדר ההידור בזה הוא בעצם האיגוד שהמינים מאוגדים זב"ז ע"י קשר ויש בזה לקיחה תמה מהודרת, ועיין עוד בלשון הרמב"ם בפ"ז מהל' לולב ה"ו שכתב ד"מצוה מן המובחר לאגוד את הלולב" ולא כתב בזה לשון הידור, ונראה קצת גם מדקדוק זה בדבריו דאין כאן גדר הידור של נוי כהא דסוכה נאה אלא מצוה מן המובחר במעשה המצוה עצמה, (ועיין לשון התוס' בסוכה ל"ח ע"א דיש מצוה מן המובחר בדיבור ממש אף שיכול לצאת יד"ח בשמיעה, ובברכות נקטו לשון הידור מצוה, דגדר זה של הידור במעשה המצוה דומה ביסודו לגדר מצוה מן המובחר ומצינו בו לשונות מתחלפים ודו"ק בזה היטב). והראוני שכ"כ האבנ"ז בסימן תל"ג וסימן תצ"ב (וע"ע בהקדמה לחלקת יואב ח"א).

ונראה עוד ראיה דגדר ההידור באגד אינו נוי בעלמא אלא משום גדר לקיחה והוי דין מסויים במצות לולב, מהמבואר בסוכה ל"ג ע"ב דהו"א דאם לא היה ראוי בשעת האגד יש בו דין דיחוי ובמסקנה אמרו דהוי הזמנה בעלמא ועי"ש ברש"י ותוס' דקאי למ"ד א"צ אגד, וע"כ דהוי דין מסוים במצוה ולא גדר נוי בלבד דמה שייך דיחוי בנוי בעלמא.

ועוד נראה בד"ז לבאר מש"כ בסי' תרנ"א סעי' ו' שלא לברך שהחיינו בשעת עשיית הלולב אלא בשעה שנוטלו, ובמשנ"ב שם ס"ק כ"ט פירש עשיית הלולב איגודו, ולכאורה תימה וכי יוכל לברך בשעת קישוט הסוכה, והלא אין האגד אלא משום הידור, ולדרכנו ניחא דהאגד הוי מעין עשיית הלולב לכתחלה והוי הידור בעצם ההכשר ולא נוי בעלמא, ודו"ק.

ובדרך זה נראה דשאני אגד הלולב מקישוט הסוכה, ורק בלולב דהוי הידור במעשה המצוה והוי כדין בעצם חפצא דמצוה והכשרה למצוה מן המובחר ס"ל לר"ת לפסול נשים לכתחלה, אבל בהידור דסוכה וכדו' דאינו דין כלל בהכשר דחפצא אלא ביפוי ונוי בודאי אין לפסול נשים.

אך אף שכ"ז נראה נכון בסברא ובגמ', מ"מ מלשון רש"י בסוכה י"א ע"ב משמע לכאורה דגם בהידור דאגד הלולב הוי גדר נוי דהביא שם הא דסוכה נאה וציצית נאה עי"ש, וגם מלשון המחבר בסי' תרנ"א שם משמע כן דכתב דמצוה לאגדו "משום נוי", אך באמת אין בזה קושיא כלל דמ"מ כל גדרי ההידור דין אחד הם ביסודם ומקור כולם "זה אלי ואנוהו", ודו"ק כי קצרתי.

אך באמת נראה לאחר העיון דאין בכל זה קושיא כלל דשאלה זו אם האגד מגוף המצוה הוא או מילתא אחריתי אינה תלויה במהות ההידור דאגד אלא בעצם ההנחה דאין בזה אלא הידור דזה א-לי ואנוהו, דבאמת יש להבחין בין גדר הידור לגדר לכתחלה, דכל הני דילפינן מזה א-לי ואנוהו אין בהם חסר כלל בעיקר המצוה ואף לא בדרגה של לכתחלה, אלא גדר כללי הוא של הידור מצוה שהיא חוץ מגוף המצוה ועיקרה. וזה הטעם שאין האגד מגוף המצוה הן לגבי חציצה והן לגבי שאין בה בל תוסיף.

ודו"ק בזה כי פשוט וברור הוא.

ושו"ר באבני נזר או"ח סימן תל"ג שכבר העיר בקיצור בשתי הדרכים שכתבנו, ומשנה לא זזה ממקומה משום שרבו גידולין על העיקר.

ושו"ר בספר חסידים (סעיף קכ"ט) שכתב "כבד את ה' מהונך (משלי ג' ט'). אתה קונה ארגז לשמור כסף וזהב יותר יש לך לקנות ארגז נאה להצניע ספריך ותפיליך. כבד ה' מהונך- ממה שהנאך. יש לך קול ערב- מצוה להתפלל. זה אלי ואנוהו (שמות ט"ו ב') התנאה לפניו במצוות. אתרוג נראה ולולב נראה וסכה נאה וטלית נאה- כן תעשה לכל חפצי ה'".

ויש לעיין בדבריו, דבתחילת דבריו הביא את הפסוק "כבד את ה' מהונך" ושוב הביא מה שדרשו חז"ל על "זה א-לי ואנוהו". ולא ידעתי אם הא דזה א-לי ואנוהו קאי גם על הרישא בארגז ספרים ותפילין או שמא רק על עצם החפצא דמצוה ככל הני דסיפא, ולכאורה נראה כך שהרי את תחילת דבריו השתית על כבד את ה' מהונך, ונראה מזה כמ"ש לעיל דהא דזא"ו לא קאי אלא על הידור בעצם החפצא.

 

 

ה

קדימה באופני ההידור

והנה לפי מה שנתבאר דמלבד גדר הידור מצוה של נוי ויפוי החפצא יש להדר גם בדיני המצוה ושלימות המעשה, יש לעיין אם יש דין קדימה לאחד משני גדרי ההידור, כגון מי שיכול להדר ולקנות אתרוג יפה יותר על חשבון אחד מד' מינים שאינו כשר לכל הדעות מה עדיף, או במצות שופר האם עדיף להדר בשופר של איל או בשופר נאה של מין אחר, ולכאורה נראה דעדיף הידור בשלימות המצוה מההידור בנויה, וכדמות ראיה ממה שאמרו בירושלמי יומא (פ"ו ה"א)"משובח בגופו ומשובח במראהו, משובח בגופו קודם" וצ"ב בגדר "משובח בגופו" ובקרבן העדה פי' שם דהיינו קרבן שמן, וצ"ב דא"כ מה זה "משובח במראהו" וכי יש ענין נוי ויופי בבהמה מלבד שומנה וגודלה, ולכאורה היה נראה לבאר דמשובח בגופו היינו בהמה תמימה ללא שמץ מום שאפילו מום שאינו פוסל אין בה וזה הידור בדין "תמים" בקרבן. (ואף דמבואר ברמב"ם פ"א ה"ה מאיסו"מ דאסור מה"ת להקריב בהמה עם מום עובר כ"ז שלא עבר מומה, אפשר דיש הידור שלא להקריבה אף לאחר שעבר מומה, או דמיירי בפגם מסויים שאף מום עובר אין בו). ואמרו דמשובח בגופו עדיף ממשובח במראהו, ומוכח מזה דעדיף להדר במעשה המצוה מנויה, ואפשר עוד דההידור בבהמה שמנה הוא במה שיש יותר בשר לאכילה ואימורין להקטרה וגם זה הידור בדין ולא בנוי, ו"משובח במראהו" היינו בהמה יפה ונאה, וגם לפי"ז ראיה דעדיף להדר בדיני המצוה מאשר בנויה ודו"ק.

אמנם יש לדחות את הדמיון להידור בקרבנות דהא ילפינן לה מקרא אחר כדאיתא במנחות ס"ד ע"א היו לפניו ב' חטאות (ופירש"י בשבת) אחת שמינה ואחת כחושה שחט שמינה ואח"כ שחט כחושה חייב, כחושה ואח"כ שחט שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט אפי' שכבר חילל שבת בהקרבת הקרבן הראשון וכ"כ הרמב"ם בהל' שגגות פ"ב הט"ו, ועי' במגילה כ"ח את הכבש האחד אם נאמר כבש למה נאמר אחד א"ל אחד מיוחד שבעדרו, א"כ מוכח מכל הני דילפינן לה ממובחר (וכן במנחות לא מוזכר קרא דואנוהו) ועי' רמב"ם פ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ח, אמנם בריטב"א שבועות דף ט"ו ד"ה אלא מן הגדולות וכו' כתב כדברינו, "ומשום דאיכא מצוה לעשות מן המובחר שיהא קרבן חשוב בעיניו וכדאמרינן בעלמא התנאה לפניו במצוות וכו'".

אמנם ראיתי שוב ברמב"ם פ"ז מאיסו"מ ה"א דאין מביאין קרבן מן הכחוש ומן הכעור. הרי שמלבד החסרון דכחוש יש גם חסרון דכעור. ובאבהא"ז תמה היכן מצא מקור דיש חסרון בקרבן כעור, ולכאורה יש מקור מפורש בדברי הירושלמי כמבואר. וע"ע בפר' מקץ (מ"א, ב' ג') "והנה מן היאור עלת שבע פרות יפות מראה ובריאת בשר וכו' רעות מראה ודקות בשר". ובפשטות משמע דיפות מראה היינו מלבד היותן בריאות בשר, ורעות מראה מלבד היות דקות בשר, וכך משמע ברש"י שם, וצ"ע.

ו

בהשמטת הרמב"ם

והנה יש לתמוה לכאורה תימה גדולה דהרמב"ם השמיט לגמרי את כל הברייתא דהידור מצוה ואין בידו החזקה רמז למה שאמרו התנאה לפניו במצוות, וגם לא כתב את ההלכות המסויימות, דהיינו ציצית נאה, שופר נאה, ס"ת נאה וכדו'.[א]

ובמושכל ראשון אמרתי דשמא נקט עיקר להלכה כאבא שאול דדרש שם (שבת קל"ג ע"ב)מקרא ד"זה אלי ואנוהו" שמצוה להדמות לו ולנהוג במדותיו מה הוא חנון אף אתה חנון וכדו', ובאמת כתב הרמב"ם שמצוה לדבוק במדותיו בפ"א מהלכות דעות ה"ו עי"ש. אך באמת אין זה נראה, דיסוד זה שמצוה לנהוג במדותיו של הקב"ה מצינו עוד במסכת סוטה דף י"ד ע"א אך שם דרשו כן מהכתוב (דברים י"ג)"אחרי ה' אלקיכם תלכון", וזה כונת הרמב"ם שם שהרי בסוף הלכה ה' כתב "ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו", הרי דלא ילפינן הנהגה מ"זה אלי ואנוהו" ושוב קשה למה השמיט הלכתא רבתא דהידור מצוה.

ונראה בזה עיקר דלדעת הרמב"ם אין כאן הלכתא פסיקתא אלא מדת חסידות והנהגה ראויה בלבד, דהלא זה אלי וכו' אינו ציווי מאת הקב"ה אלא כך אמרו בני ישראל בשירת הים, וכיון שכך קיבלו על עצמם במעמד נשגב זה כך ראוי לנהוג לדורות, וכיון שכך השמיטו הרמב"ם כשם שהשמיט עניני מוסר רבים שמצינו בש"ס ועיין עוד במאירי שבת שם שכתב "דרך הערה אמרו שיש להתנאות במצוות וכו'" וגם מלשונו משמע דאין זה חיוב גמור אלא מדת חסידות. וכ"ה בהדיא במאירי סוכה ל"ו ע"ב שכתב וז"ל: "להידור מצוה כל שאפשר בשלם אין מידת חסידות לצאת בחסר". (וגם מה שאמרו בב"ק ט' ע"ב דהידור מצוה עד שליש הנהגה ראויה היא ולא חיוב גמור כמובן למעיין, ודו"ק).

אמנם אין הדברים אמורים אלא בהידור הכללי, אבל כאשר תקנו חז"ל הלכה מסויימת משום הידור מצוה כגון אגד הלולב (סוכה י"א ע"ב) או ציצין שאין מעכבין במילה (שבת קל"ג ע"ב) בודאי הוי חיוב גמור ולכן מצינו הלכות אלו בדברי הרמב"ם, עיין הלכות לולב (פ"ז ה"ו) והלכות מילה (פ"ב ה"ד) ודו"ק בכ"ז כי נכון הוא וברור הוא.

ומאחר שנתבאר טעם הרמב"ם בהשמטת כל עיקר דין הידור מצוה דהרמב"ם נוקט דהידור מצוה בנוי אינו הלכתא פסיקתא אלא מדת חסידות והנהגה ראויה ורק במקום שההידור היא ענין מוגדר ומסויים הוי הלכה גמורה כגון בציצין שא"מ את המילה ובאגד הלולב, נראה דמש"כ (פ"ז מס"ת ה"ד)דצריך לכתוב ס"ת כתיבה מתוקנת ונאה ביותר כונתו לכתיבה מדוקדקת בכל דקדוקי ההלכה בצורת האותיות ככתיבה תמה וכדו' ולא לענין נוי ויופי. וכ"כ בחי' חת"ס סוכה כ"ט ע"ב ד"ה אלא דאף אי ואנוהו דאורייתא היינו שתיהיה המצוה עצמה מהודרת אבל להדרה מבחות כגון נוי סוכה וכדו' אינו אלא מידת חסידות ועיין בכפות תמרים שם ד"ה ומ"ש דואנוהו בעינן רק לכתחילה וכו' שהדבר נמסר לחכמים לקבוע באיזה מצוה ההידור הוא לכתחילה ובאיזה מעכב.

והנה כתב הרמב"ם (פ"ח מכלי המקדש ה"ד)דבגדי כהונה מצוותן שיהיו נאים וחדשים ומשולשים כדרך בגדי הגדולים שנאמר לכבוד ולתפארת ואם היו מקורעין ועבד בהם עבודתו פסולה, היו משוחקין ועבד בהם עבודתו כשרה ומקור הלכה זו בזבחים (י"ח ע"ב).

והקשה בשיטה מקובצת שם אות א' מה בין מרושלין שאין עבודתו פסולה למקורעין המחללים עבודה, ותירץ דכל חסרון בגדים מרושלין משום נוי ולא משום שאין זה לכבוד ולתפארת, והרמב"ם הביא הלכה זו, א"כ משמע שהרמב"ם נקט להלכה שיש להתנאות במצוות ושוב קשה למה לא הביא כל הני דברייתא דשבת דף קל"ג.

אך באמת מבואר להדיא בלשון הרמב"ם שם דבגדי כהונה צריכים להיות נאים משום שנאמר לכבוד ולתפארת הרי שאין זה משום זה אלי ואנוהו ומשום נוי בלבד אלא גם הלכה זו דין מסויים בבגדי כהונה היא ומשום כבוד ותפארת הוא, ושוב צ"ב לחלק בין מרושלין דפסול רק לכתחלה למקורעין הפוסלין את העבודה, כיון ששניהם נתמעטו מקרא דלכבוד ולתפארת ולפי המבואר נראה דכמו שנתבאר בהא דשאני הידור מוגדר ומסוים דהוי הלכה גמורה להידור בנוי שאינו מוגדר ומסוים וזה הוי מדת חסידות בלבד, נראה דכעי"ז חילק הרמב"ם בדין בגד"כ דלענין שיהיו נאים ולא מרושלין אין פסול בדיעבד דאין גדר זה מוגדר ומסוים דלא נתברר בתכלית מה זה מרושל אבל במקורעים פסול אפילו בדיעבד, ואפשר עוד דרק במקורעים חסר בכבוד ובתפארת ומה שצריך שיהיו נאים וחדשים הוי הידור בכבוד ובתפארת, ומכיון שבבגדי כהונה יש דין של כבוד ותפארת יש להדר בדין זה משום זה אלי ואנוהו, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

והנה ראיתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' כ"א שתמה על הרמב"ם שהשמיט הא דיומא ע' ע"ב דכל אחד היה מביא ס"ת מביתו, והביא מהנוב"י דכיון דאין בזה הלכה פסוקה אלא מנהג שנהגו מדעתן לא ראה הרמב"ם לנכון להעתיק מנהג זה והתשו"מ תמה ממה שהרמב"ם הביא מנהגן של אנשי ירושלים בסוכה שהיו נוטלין בידיהם את הלולב כל ימי החג, עי"ש.

וראיתי בשיעורי מרן הגרי"ש אלישיב שכתב לחלק בין מנהג אנשי ירושלים בלולב דיש בו מצוה עכ"פ אף שאין זה חיוב גמור להא דהביאו ס"ת מביתם דאין בו הידור מצוה כלל דמה הידור יש בזה שקיים מצוה בעבר, אך לדידי נראה דבודאי יש בזה גדר מובהק של הידור מצוה ומדת חסידות דאל"כ לא היו חז"ל מביאים מנהג זה לשבח.

אך תמה אני על כל הגדולים הנ"ל דהלא הרמב"ם לא הביא כלל את כל עיקר ההלכה דהתנאה לפניו במצוות ומה לן כי נלין עליו שלא הביא פרט זה שבודאי אינו עיקר בהלכתא דא, ובגוף שיטת הרמב"ם כבר ביארתי את הנלענ"ד בסיבת השמטתו את דברי הברייתא כמבואר.

ז

בגדר הידור של תורה

הנה נתקשיתי בדברי החת"ס בחידושיו למס' סוכה פ' לולב הגזול דף ל"ו במתני' שנחלקו בו חכמים ור"מ אם אוגדין את הלולב בשאינו מינו או רק במינו, דר"מ הביא ראיה ממה שהיו אוגדין בירושלים בגימוניות של זהב, והשיבו לו משם ראיה במינו היו אוגדין אותו מלמטה, ובגמ' מבואר דנחלקו אם לולב צריך אגד דלר"מ אי"צ אגד והאיגוד הוא רק להידור מצוה עי"ש, וכתב החת"ס דלר"מ שאגדוהו רק משום הידור א"כ למה באמת אגדוהו במינו מלמטה ולא הסתפקו באיגוד העליון בגימוניות של זהב, וביאר דעיקר הידור מצוה אינו בייפוי שאנו ממציאים מדעתנו אלא ביפוי של תורה, ויפוי נוי שממציאים מדעת בני אדם אינו אלא גדר "חיבוב מצוה" ולא עיקר "הידור מצוה" שאינו אלא ביפוי של תורה ולכן עיקר הידור המצוה היא רק בקשר ע"ג קשר ממין הלולב אלא שאגדוהו גם בזהב כדי לחבבו אך בזה לא היו יוצאים יד"ח הידור אלא במינו, והוסיף החת"ס דמה שאנו עושים מעלי לולב כעין בית יד יפה להכניס בו הדסים וערבות אינו עיקר הידור מצוה אלא קשר ע"ג קשר ממינו עי"ש.

ולא הבנתי מה זה גדר יפוי של תורה וכי כתוב בתורה שצריך קשר דנימא שע"פ תורה צריך קשר של קיימא שהוא קשר ע"ג קשר, הלא אם לולב אין צריך אגד אין שום דין קשר מה"ת ומה בין מינו לאינו מינו, ועצם ההנחה דהידור הוא הידור של תורה ולא של מושגי בני אדם ג"כ תמוה לכאורה, שהרי מקור הדברים הם דברי חז"ל התנאה לפניו במצוות ואמרו שצריך ציצית נאים וסוכה נאה וכורכו בשיראים נאים ומה יפוי של תורה יש כאן. ופשטות הדברים מורין דהכוונה הוא לנוי ויפוי שבעיני בנ"א, ובפרט ממה שאמרו שכורכו בשיראין נאים, וע"ע ברבינו יונה אבות פ"ב מ"א "וכן צריך במצות לולב נאה טלית נאה וכו' באופן שיפארוהו בני אדם", וצ"ע להבין דברי מאורן של ישראל החת"ס.

והנה בשו"ת ארץ צבי להגאון מקוז'יגלוב (סימן ק"ח)העיר לשיטת רש"י דגם בטלית יש הידור מצוה אטו מצוה להנאות את הבית משום שיש מזוזה בפתחו, ותירץ בסגנונו ובפלפולו דהבית בטל לקרקע ולא למזוזה משא"כ טלית שהוא תלוש, וכל דבריו רחוקים. ולדידי פשיטא לי כנ"ל, דגדר הנוי בהידור מצוה יסודו בהתייחסות בנ"א, וכאשר הטלית נאה יש בזה נוי למצות ציצית בעיני בנ"א אבל אין בית מפואר הידור במזוזה שבפתחו, ומסתבר לי עוד דגם כונת רש"י ורבינו יונה לטלית המיוחדת למצוה ולא לבגד בעלמא של ד' כנפות, וא"כ פשוט דיש בזה הידור מצוה (ועיין פלא יועץ אות ציצית שתקף את אלה שכל בגדיהם נקיים חוץ מטלית של מצוה שאין מקפידים על יופיו ונקיונו) ושו"ר שבאג"מ או"ח ח"א סי' קפ"ז אכן כתב דכונת רש"י רק לטלית המיוחדת למצות ציצית ע"ש.

ועוד נלענ"ד דבאמת גם הטלית הוי חפצא דמצוה ממש כשם שבשעטנז הוי כל הבגד כלאים ע"י חוט א' של צמר כך הוי כל הבגד בגד של מצוה ע"י הציצית, והרי מצרכינן להתעטף בציצית אף שהעיטוף בטלית ולא בציצית, אלא דכל הטלית בגד של ציצית הוא, ונראה דזה כונת הראשונים בכתבם טלית נאה, שהרי רש"י גרס גם טלית וגם ציצית נאה, אך רבינו יונה שם וכן בספר חסידים קכ"ט ובהקדמת החרדים גרסו רק טלית נאה והשמיטו ציצית נאה והרי פשוט דהציצית הוי חפצא דמצוה ופשוט דראוי שתיהיה נאה וע"כ דטלית וציצית כחד הם והיינו הך ודו"ק בזה (ובמק"א הבאתי את דברי המהר"ל בגור אריה, דלציצית זכו בנ"י בזכות שאמר אברהם אבינו "מחוט ועד שרוך נעל" ולטלית זכו בזכות שם ויפת שכיסו בשמלה את ערות אביהם, כמ"ש רש"י בפרשת נח, הרי דמצוה זו כוללת הטלית והציצית ואכמ"ל).

 

ואנוהו הוי דומה לו

"זה אלי ואנוהו" (ט"ו ב').

"ואנוהו - הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום - אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קל"ג ע"ב).

תורתנו הקדושה "ספר הישר" היא כדכתיב (יהושע י' י"ג) "הלא היא כתובה על ספר הישר", ובעבודה זרה (כ"ה ע"א) נחלקו בגמ' איזה מחמשת הספרים קרוי ספר הישר, לר' יוחנן היינו ספר אברהם יצחק ויעקב שהוא ספר בראשית ולר' אלעזר משנה תורה שהוא ספר דברים דכתיב בה "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (ו' י"ח).

ונראה לבאר מחלוקתן דהנה מדת היושר תכונת הנפש היא, מדה היא מן המדות הטובות שיש אדם שניחון בה מטבעו ויש מי שעמל עליה להשיגה אך מדה היא מן המדות שבנפש המישרתו בכל דרכיו והליכותיו. אך מלבד מדת היושר שעל האדם להשיג ולסגל לעצמו, מוטל עליו גם שכל מעשיו והנהגתו בפלס היושר תהיינה.

ובמקום אחר נתבאר יסוד זה בכל המדות הטובות.דמחד אמרו חז"ל (שבת קל"ג ע"ב) "אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום", ומאידך אמרו (סוטה י"ד ע"א) "ואמר ר' אחא בר חנינא מאי דכתיב 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא' אלא הלך אחר מדותיו מה הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים, מה הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים" הרי שנצטוינו גם לסגל לעצמנו את פנימיות מדותיו יתברך וכשם שהוא ית' חנון ורחום כך אנו נצטוינו להיות כן, אך מוטל עלינו גם לעשות כמעשיו וכשם שהוא מלביש ערומים ומבקר חולים כך נצטוינו לנהוג גם אנו.

ישנו אדם בעל לב רחום ונפשו מלאה חמלה וטוב לבב, אך מרוב עצלות או טרדה אינו עוסק בגמילות חסדים, ולעומתו ישנם אחרים שכל עסקם בגמילות חסדים אך אינם טובי לב ואינם מרגישים בצער זולתם, אלה וגם אלה לוקים בחסר, מה הוא רחום אף אתה רחום! ומה הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים!.

וכך גם במדת היושר עלינו ללכת בדרכי אבות ולהיות ישרים כמו אבותינו הקדושים, אך בספר דברים נצטוינו גם לעשות מעשים ישרים "ועשית הישר והטוב". שני ספרים אלה נקראו ספר הישר על שם שני הפנים שבמדת הישרות, אלו ואלו דברי אלקים חיים, הא בלא הא לא סגי.

ראה נא מה שכתב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (פי"ג הלכה י"ג) "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בהם בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעלמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

שלשה דברים נדרשים מכל הבא להצטרף לשבט לוי ולהסתפח אל נחלת ה', תורה - לדעה את ה', עבודה - לעמוד לפני ה' לעבדו ולשרתו, וישרות - הולך ישר כפי שעשהו האלקים וכו', הלא כך ברא יוצר בראשית את האדם, יציר כפיו, "אלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז') ואין האדם יכול להתקרב אל ה' ולדבוק בו אלא אם כן ישר יהיה וכל מעשיו והליכותיו ישרים יהיו.

וכשם שכל בר דעת יבין שתורה ועבודה יסודות הקדושה הם ובלעדיהם אין האדם קרב אל משרתי ה', כך גם מדת הישרות, אין מדה זו נדרשת לתיקון החברה בלבד, אלא אף היא מיסודות הקדושה וכל שאינו ישר אינו קרב אל הקודש. פוק חזי דיוק גדול בתורת הרמב"ם, הלא כמה הלכות מצינו שלמד ממשנתו של יעקב אבינו, עיין פ"ו מערכין הלכה ל"א, אך רק בפי"ג ה"ז משכירות כתב "כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במארה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן. שהרי הקפידו חכמים על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד". רק בהלכה זו כינה את יעקב "יעקב הצדיק" דיושר לבב צדקות הוא, ודו"ק.

האם ראויים אנו להצטרף לשבט לוי, האם ראויים אנו להיקרא "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר, כמדומה אני שדורנו אכן מתאמץ לאחוז בדרך התורה להתעמק בה ולהשתעשע בה, אף בעמוד העבודה נאחזים רבים, אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, אך במדת הישרות עדיין לא התחלנו ללכת, "בעלי חשבונות" אנן, עול החשבונות הרבים אשר בקשו להם בני האדם רובץ על צוארנו וה"חשבונות" מקיפים אותנו מכל צד, אך לא נוכל להתקרב אל הקדושה ולדבוק בשבט לוי שבט התורה, אלא אם גם במדה זו נחשוק ונדבוק, כי אבותנו ישרים היו, ישרים בתכלית, ותורתנו "ספר הישר" הוא ואין זולתה, כי "עשה האלקים את האדם ישר", ורק מי שהולך ישר כפי שעשהו האלקים יכול ליקרב אל הקודש ויהיה ה' חלקו ונחלתו.

"כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"



[א] עיין בהרמב"ם בהל' ס"ת פ"ז ה"ד שכתב רק כיצד כותבין ס"ת "כותב כתיבה מתוקנת נאה ביותר", והיינו דהכתיבה צריכה להיות נאה אבל לא כתב שעצם הס"ת צריך להיות נאה, כמו"כ הרמב"ם השמיט את דינא דגמ' במנחות ס"ב ע"א דבעינן ג' כהנים וכתב הזבח תודה שם משום דהוא רק דין הידור מצוה, וכן השמיט הרמב"ם דינא דגמ' ב"ק ט' ע"א דהידור מצוה עד שליש וכן ציפוי פי השופר בזהב משום הידור מצוה. וע"ע ברמב"ם פ"א מהל' בית הבחירה הי"א כתב דיש הידור מצוה לפאר ולרומם בית המקדש אך הביא שם פסוק לרומם את בית אלוקינו ולא הביא פסוק דואנוהו.