יעקב ושתי אחיות וקיום המצוות ע"י האבות וז' מצוות ב"נ לאחר שניתנה תורה (תשנ"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א

ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה (ל"ב ה') (עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי - רש"י)

הנה תמהו גדולי הדורות מראשוני הראשונים ועד אחרוני האחרונים על יעקב אבינו שנשא שתי אחיות אף דאמרו חז"ל (יומא כ"ח) דאברהם אבינו קיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ולא ניחא להו מה שכתב הרמ"א בתשובותיו (סי' י') דרק אאע"ה קיים כה"ת ולא שאר האבות, דמלבד התימה בסברא בתירוץ זה דהלא מסתבר דאברהם אבינו הנחיל לזרעו את האמת הגדולה שגילה והלא מקרא מלא דיבר הכתוב "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" וכו', יש ראיות רבות במדרשי חז"ל שגם יתר האבות וזרעם אחריהם קיימו את מצוות התורה ובפרט ביעקב אבינו הרי מבואר בב"ר (ע"ט ז') דיעקב אבינו שמר את השבת וכבר כתב רש"י כאן בביאור דברי יעקב "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי". ונבאר בזה כמה דרכים שנתחדשו בענין זה ע"י אבות העולם.

א

הרמב"ן בפרשת תולדות (כ"ו ה') חידש דלא קיימו את המצוות המעשיות אלא בארץ ישראל ובחו"ל עסקו רק בסודות התורה וטעמי מצוותיה בלבד, ומטעם זה מתה רחל בדרך בכניסתו של יעקב לארץ ישראל כדי שלא יעבור בארץ ישראל על איסור שתי אחיות, ולשיטתו הלך הרמב"ן (ויקרא י"ח כ"ה) דעיקר עניין קיום מצוות התורה בארץ ישראל הוא, אלא שנצטוינו לקיים את המצוות בחו"ל כהכנה לקיום בארץ ישראל, משל לבת מלך שגירשה המלך מארמון מלכותו וצוה עליה להתקשט גם בעודה בחוץ כדי שתהיה נאה ומקושטת בחזרתה לפלטרין עיי"ש.

ב

המל"מ בפרשת דרכים כתב דיעקב גייר את רחל ולאה וכיון שנתגיירו הוי כקטן שנולד  ואין בהם קורבה, וכ"כ במהרש"א (יומא כ"ח) בח"א וכבר כ"כ במושב זקנים עה"ת, והנה לכאורה זה תלוי אם יש לאבות דין ישראל לפני מתן תורה דאם דינם כב"נ לא שייך בהו גירות ורק אם יש דין ישראל יש דין גירות, ולפי"ז יש להעיר דהלא הרמב"ן ס"ל בפרשת אמור (כ"ד י') דלאבות יש דין ישראל ולשיטתו י"ל דנתגיירו וכדברי המל"מ, ולמה הצריך לחדש דקיימו כה"ת רק בארץ ישראל, וצ"ל דמ"מ האמת כתב לפי דעתו. וי"ל עוד דאף אם היה דין ישראל לפני מת"ת מ"מ אין דין גירות דלא שייך קבלת עול מצוות לפני שניתן עול זה על צוארם וללא קבלת עו"מ אין דין גירות, [וכבר הארכתי במנח"א לשבת סי' ל"ד אות ב' בגדר קבלת עו"מ אם מעכב בסומא לר' יהודה שפטור מן המצוות, ויסוד השאלה, אם קבלת עול מצוות הוי מהות הגירות ועיקרו וא"כ אין גירות ללא קבע"מ או שמא אינו אלא תנאי המעכב בגירות ובמי שפטור מן המצוות אין תנאי זה מעכב ואכמ"ל].

ועיין בגור אריה למהר"ל פר' ויגש שכתב דכל גדר קיום התורה ע"י האבות ע"י שקבלו על עצמן דין ישראל לענין המצוות ויש לדון בהם דין קטן שנולד לענין המצוות ומשום כך לא חשש יעקב לאיסור שתי אחיות עי"ש.

ג

בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' צ"ד) כתב דברים סתומים וחתומים בדרך הסוד לבאר ענין שתי אחיות דיעקב, ורמז דכל התורה תלויה בזמן ובמקום ובכלים, לא כל הזמנים ראויים כימי שבת ומועד, ולא כל המקומות ראויים לתרומה כארץ ישראל ולא כל הכלים ראוים דאין כל אדם ראוי לשמש בכהונה ככהנים, הרשב"א סתם ולא פירש, והרדב"ז (סי' תרצ"ו) כתב לבאר דבריו [והתרעם על השואל שהוא מחזיק בערפו לגלות והיה ראוי להסתיר] וביאר דעיקר כונת הרשב"א כלולה בסוף דבריו ולא כל אדם ראוי לשמש בכהונה ע"ש בדבריו, ולכאורה כונתו דיש גדר מסויים של חטא במה שנשגב מהשגת אנוש ואינו ראוי לנגוע בקצהו, משא"כ אבות העולם שיכלו בכוחם הגדול וברוח קדשם להגיע לנקודת הקודש הנסתרת והנעלמת, ואין להאריך.

ד

בנפש החיים (שער א' פרק כ"א) כתב דענין קיום המצוות של האבות שונה היה במהותו וענינו מחיוב קיום המצוות לאחר שניתנה תורה, דעיקר קיומם היה במה שתיקנו את מה שראוי לתקן בעולמות ע"י מעשי המצוות ויחדו יחודים אף שלא עשו את מעשי המצוות בפועל, וכך נראה בדעת הרמב"ם שכתב באגרת לר' חסדאי הלוי דאדה"ר ונח והאבות לא קיימו את התורה כלל ואעפ"כ נחלו גן עדן משום שהגיעו לשלמותם במעלות המדות ובמעלות השכליות עיי"ש, ודבריו תמוהים לכאורה דהלא קיים אברהם אבינו כל התורה, וע"כ צ"ל דנקט דלא עשו האבות את מעשי המצוות בעבודת האברים כדרך חיובינו לאחר שניתנה תורה אלא כפי שביאר הנפש החיים, וכך כתב ר' אברהם בנו של הרמב"ם בפירושו עה"ת וכ"כ בהקדמת העונג יו"ט עי"ש.

שו"ר שכוונת הנה"ח לא שלא קיימו המצוות בפועל אלא שכאשר השיגו צורך לבטל ביטלו, וזה ממש כדברי התוס' בע"ז אך לא כדברי אגרת הרמב"ם, ודו"ק כי שתי דרכים שונות יש כאן.

ונראה ראיה לדרך זו מדברי הרמב"ם בפ"ט ממלכים ה"א "על ששה דברים נצטוה אדם הראשון על ע"ז על ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים אע"פ שכולן הן קבלה בידנו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצוות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו" ולכאורה תמוה מש"כ דיצחק הפריש מעשר והלא ודאי קיים כל התורה כאברהם אביו וכמבואר לעיל, ומוכח דס"ל דלא קיימו את המצוות בפועל כמבואר. (ובאמת נראה כן גם ממש"כ דאברהם התפלל שחרית, ומשמע מזה דפירש לשון חז"ל אברהם תיקן שחרית וכו' (ברכות כ"ז ע"ב) לא שתיקן לדורות אלא שתיקן מטבע תפלה, ומ"מ משמע מלשונו דמלבד שחרית לא מצינו שקיים את המצוות בפועל, ודו"ק).

ועיין עוד בדעת זקנים לבעלי התוס' (בראשית ל"ז ל"ה) שכתבו "כשרצו היו מקיימין וכשרצו היו מבטלין" וברור דאין הכונה לרצון גשמי בעלמא אלא לפי השגתם ורוח קדשם.

ונראה שגם דברי הרדב"ז שם בסי' תרצ"ו צריך להבין בדרך זה ודו"ק כי קצרתי בזה.

ועיין זוה"ק ומובא באוהב ישראל בראשית ובנתיבות שלום ויחי דיעקב קיים מצות תפילין במקלות שהניח לפני צאן לבן ודו"ק.

והנה אמרו בירושלמי יבמות (ס"א ע"א) "חסד הוא א"ר אבין שלא תאמר קין נשא את אחותו, הבל נשא את אחותו, חסד הוא, חסד עשיתי עם הראשונים שיבנה העולם מהם, עולם חסד יבנה" הרי שהקב"ה התיר לראשונים לישא אחותם כדי שיבנה העולם מהם, וכך השיגו האבות אף לגביהם כאשר עסקו בבנין עולם, ודו"ק.

ה

והנה לכאורה יש לומר דכיון שכל האבות הקדושים גדולים היו במעלות הנבואה לא קשה מידי דאפילו לאחר שניתנה תורה רשאי נביא לעקור דבר מה"ת בהוראת שעה כאליהו בהר הכרמל, וק"ו הדברים שלפני מת"ת כשקיימו את המצוות כאינו מצווה ועושה דכאשר השיגו ברוח נבואה שכך ראוי להם לנהוג לא היה בכך פגם וחסרון.

וראיתי שוב באור החיים בפרשת ויחי (מ"ט ג') שכתב כדברינו דכל מעשיהם עפ"י נבואה ונביא רשאי בהוראת שעה לעקור דבר מה"ת ועוד כתב שם דכאשר היה זה לתועלת עבודתם הקדושה ביטלו את המצוות וזה כדרך של נפה"ח, ודו"ק בזה.

ו

עוד כתב שם המהר"ל בגור אריה דהאבות לא קיימו אלא מצוות עשה ולא מצוות ל"ת דכבר כתב הרמב"ן בפרשת יתרו (כ' ח') דמצוות העשה נובעים ממדת האהבה ומצוות ל"ת יסודם במדת היראה ומשום כך עשה דוחה ל"ת דגדולה מדת האהבה ממדת היראה, ובדרך זה כתב המהר"ל דהאבות שקיימו את התורה לפני שניתנה ממדת האהבה היא ולא קיימו אלא העשין דלא שייך יראה לפני שנצטווה (אף דיש לדון לכאורה דיראת הרוממות שייכת אף במה שלא נצטווה ורק יראת העונש לא שייכת בזה וצ"ע) ויישב בזה הא דשתי אחיות דיעקב דבלאוין לא נזהרו.

ולפי דרכו אמרתי לישב את קושית התוס' בחולין (צ"א ע"א) במה שאמרו שם דבני יעקב נצטוו בגיד הנשה שהרי יוסף אמר "טול גיד הנשה בפניהם" הרי שנצטוו באיסור גיד וקשה דהרי אמר שם גם "פרע להם בית השחיטה" ולכו"ע לא נצטוו על השחיטה וא"כ מה ראיה יש מיוסף, עי"ש. ולהנ"ל ניחא דמשחיטה אין ראיה שנצטוו דהלא קיימו את כל העשין עד שלא ניתנה תורה ושחיטה מצות עשה היא אבל גיד הנשה לאו הוא והלאוין לא קיימו וע"כ דנצטוו על הגיד.

[ואף שיש לטעון דממ"נ לא קיימו אחי יוסף מצות השחיטה דלא שחטו בעצמם אלא אחרים שחטו להם וכל ענין השחיטה היתה למניעת איסור נבילה ואבר מן החי ואלה הלא אינם אלא ל"ת ולא מצוות עשה, יש לומר עפ"י דברי התוס' בביצה (כ"ה ע"א) ושבועות (כ"ד ע"א) דיש בבשר שאינו שחוט גם עשה דשאינו זבוח ומשום עשה זה הקפידו על השחיטה, אך יש עדיין לעיין אם יש בעשה דשוא"ת ענין האהבה ולכאורה מסתבר דרק בקיום מצוות עשה בקום ועשה יש קיום מדת האהבה, אך המהרש"א בחולין שם כתב דאכן אחי יוסף שחטו בעצמם את הבהמות דאל"כ לא היתה השחיטה כשרה, ולפי דבריו אתי שפיר דקיימו את מצוות העשה דשחיטה, וצ"ע בכ"ז].

ז

ובעיקר ענין שתי אחיות דיעקב כתב עוד המהרש"א בסנהדרין י"ט ע"א בחדושי אגדות דרחל נתקדשה לו ע"י עבודת שבע השנים ואח"כ נתקדשה לו לאה בקידושי ביאה, ואף שכונתו היתה לרחל מ"מ לא היה עושה בעילתו בעילת זנות ונתרצה בקידושי לאה וא"כ שלא מדעתו קידש שתי אחיות וגם אילו היה מגרש אחת מהם לא היה יוצא בזה מידי איסור דאחות גרושתו אסורה, ולגרש שניהם ודאי לא היה יכול עיי"ש, ואף דיש לדון בדבריו דנראה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא מהני אלא במקום תנאי כהא דכתובות (ע"ג ע"א) או בקטנה שהגדילה ביבמות ק"ז ע"א ולא בקידושי טעות דסבור היה שרחל היא ונמצאת לאה, מ"מ מסקנת המהרש"א דאי אפשר היה לו לגרש את שניהם מושתת על היסוד המבואר לעיל דמעשי אבות היו עפ"י נבואה או רוה"ק וראה יעקב ברוח קדשו ורוחב דעתו דזו מיועדת לו לנטוע את כרם בית ישראל ולבנות את ביתו, ודו"ק.

ח

ובעיקר דין אבות לפני מתן תורה וקיום התורה על ידם דנתי במקום אחר (עיין פרשת נח סימן י"א) והבאתי את מה שכתבו בשם הגר"ח מבריסק דעד כאן לא נחלקו הראשונים אלא אם היה להם דין ישראל או דין בן נח (עיין רש"י עבו"ז ג' ע"א, רמב"ן ויקרא כ"ד ו', חי' הר"ן סנהדרין נ"ח ע"ב) אבל ברור שהיו בעצם ובחפצא בני ישראל, וקדושת ישראל התחילה על ידם דהלא אבותינו הקדושים אבות האומה הישראלית המה, והדברים לכאורה ברורים וקילורין לעיניים בסוגיות רבות, אך יש להעיר מדברי התוס' בב"מ (ע"א ע"א) שכתב דיש ענין בגוי הנמנע מלקבל רבית ועושה בכך מצוה כדרך שהאבות קיימו כל התורה עד שלא ניתנה, הרי שלמדו ממנהג זה של האבות לכל בני נח בקיום מצוות שלא נצטוו כלל, ועוד יש להעיר מדברי התוס' הללו שלא כדברי המהר"ל הנ"ל דלא קיימו אלא מצוות עשה ולא לאווין ומדברי התוס' מבואר דגם בלאוין יש ענין ומעלה בקיומן אף שלא נצטוו בהן, וע"ע בירושלמי סנהדרין (כ"ב ע"ב) שהוכיחו מיהודה שדן את תמר דבדין האומות אין מתחילין מן הצד, הרי דהוי כב"נ, ודו"ק כי קצרתי.

ט

הנה כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (חולין סוף פרק ז') "ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת והוא מה שאמר מסיני נאסר לפי שאתה הראת לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבמ"ה אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבמ"ה במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבמ"ה, וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו וכן ג"ה וכו', הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצוות" וביאור דבריו דאף במצוות שניתנו לבני נח, אין אנו בני ישראל חייבין בהם משום שניתנו לב"נ אלא משום שחזרו וניתנו לבנ"י בסיני ותרי"ג מצוות כמקשה אחת ניתנו לישראל.

ולכאורה סתר הרמב"ם את דבריו וחזר מהם (פ"ט ממלכים ה"א) שם כתב "על ששה דברים נצטווה אדם הראשון על עבו"ז על ברכת השם על שפיכ"ד על גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים, אעפ"י שכולן קבלה הן בידנו ממשה רבינו והדעת נוטה להן, מכלל דברי התורה ייראה שעל אלו נצטווה, הוסיף לנח אבמ"ה וכו' נמצאו שבע מצוות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, נצטוה יתר על אלה במילה והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצוות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו" ולכאורה משמע מדבריו שהתורה נשלמה ע"י משה רבינו, אבל לגבי ז' מצוות מה דהוה הוה, אלא שמשה הוסיף עליהם, ואכן ראיתי שכך כתב הגר"י ענגיל בספרו בית האוצר (ח"א מערכת א-ב אות ז') שדברי הרמב"ם סותרים אלה את אלה עי"ש.

אך לאחר העיון נראה דאין בזה סתירה, דאין כונת הרמב"ם בהל' מלכים דמצווים אנו בז' מצוות משום שאדם ונח ואברהם נצטוו בהם, ולא בא משה אלא להוסיף על מצוות אלה, דהלא להדיא כתב הרמב"ם בתחילת דבריו על מצוותיו של אדה"ר "שכולן קבלה הן בידינו ממשה רבינו", וע"כ דכל כונת הרמב"ם שמשה הוסיף מצוות חדשות שלא נודעו לקודמיו אך פשיטא שמשה חזר על ז' מצוות דב"נ ואין אנו חייבין בהם אלא ע"י משה רבינו, אך מ"מ משה רבינו לא חידש מצוות אלה אלא חזר עליהם לחייב בהם את בני ישראל כשם שנצטוו בהם ב"נ, ולא בכדי ברית מילה קרויה בפינו בריתו של אברהם אבינו, וכן בפיה"מ שם כתב הרמב"ם "וכן אין אנו מלין מפני שאברהם מל את עצמו וכו' אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו, הרי שמשה צוה שתהא מצוה זו מוטלת עלינו כשם שנצטוה בה אברהם וכך בכל ז' מצוות ב"נ, ומשום כך נראה דאין סתירה בין דברי הרמב"ם ודבריו משלימים זא"ז.

ונראה הכרח לדברינו שאין כונת הרמב"ם בהל' מלכים דז' מצוות ב"נ כדקאי קאי שהרי מבואר ברמב"ם (פ"ט ממלכים ה"ט) שגזל דב"נ כולל "גונב נפשות וכובש שכר שכיר וכו' מה שאין כן בישראל", הרי דז' מצוות דב"נ שרשים הם וכוללים לאוים רבים שבישראל מצוות חלוקות הן [וכ"כ התוס' בב"מ ע"א ע"א דאיסור רבית נכלל באיסור גזל דב"נ עי"ש, ועיין ברמב"ן פר' וישלח דדינים דב"נ כולל כל המצוות והעבירות שבין אדם לחבירו עי"ש ודו"ק].

וע"כ דכשניתנה תורה נשתנו גדרי מצוות אלו בשעה שניתנו לישראל בסיני, וע"כ דאין כונת הרמב"ם שמשה לא בא אלא להוסיף על מה שניתן לפניו, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי והדברים ברורים.

ובאמת אין נראה שהרמב"ם חזר בו ממש"כ בפיה"מ דהלא כתב שיסוד זה הוא "עיקר גדול" ובאגרת (נדפס בספר כתבי הרמב"ם ובנו הגר"א עמוד כ"ו) כתב שיסוד זה "לא יתעלם אלא ממי שלא עיין ולא הסתכל בעקרי הדת" ואיך נאמר שחזר בו מדברים ברורים כאלה וע"כ צ"ל כמו שביארנו.