בענין "כל נדרי" (תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

 

"ואומר כל נדרי ואסרי וכו' די נדרנא ודי אשתעבנא ודאחרימנא מיום כפורים שעבר עד יום הכפורים הזה שמכוונין להתיר הנדרים והחרמות והשבועות אולי עברו עליהן וכדי לינצל מן העונש, והוקשה לר"ת מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר והנהיג לומר יום כפורים זה עד יום הכפורים הבא עלינו וגם הנהיג לומר די נדירנא ודמישתבענא כי אמר שפשט זה המנהג ממה דתנן בנדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה יעמוד בר"ה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטלים" (טור סימן תרי"ט).

הרי לן שנחלקו הראשונים ב"כל נדרי" שנהגו לומר בליל יוה"כ אם התרת נדרים לשעבר הוא וכנוסח שהיו אומרים בימי קדם, או שמא אין ענינו אלא מסירת מודעא להבא לבטל את הנדרים שעתידין לנדור ובכל אחד משני דרכים אלה הקשו הראשונים כמה קושיות, ונבאר.

אם היתר נדרים יש כאן הקשה ר"ת הלא צריך יחיד מומחה או לפחות בי"ד של שלשה ולא מצינו שציבור מתיר נדרי כל בני הציבור, ועוד דצריך לבקש התרה ולפתוח בפתח, וצריך אף לפרט את הנדר ועוד דאין חכם מתיר נדרי עצמו, ואיך יתיר החכם את נדרי עצמו, ומכל אלה טעמים כתב ר"ת דע"כ אין כוונתנו להתרת נדרים, אך הרא"ש ביומא פ"ח סי' כ"ח כתב ליישב את מנהג הגאונים וז"ל "ומיהו נראה כמנהג הקדמונים ולשון כל נדרי מוכיח שנתקן על הנדרים שעברו עליהם השנה שעברה ומתירין אותם כדי להנצל מן העונש ולכך אומר אותו שלשה פעמים וגם אומר ונסלח לכל עדת בני ישראל כי צריכין כפרה אותן שעברו ומה שהקשה דבעי חרטה אנן סהדי דכל מי שעבר נדרו הוא מתחרט מעיקרו כדי להנצל מן העונש ומה שהקשה דבעי שלשה הדיוטות הרי כל הקהל אומרים אותו איש איש בלחש וגם החזן הקהל מתירין אותו והא דאמר רב פפא צריך לפרט הנדר היינו כשהנודר בא לפני החכם להתיר לו נדרו אולי נדר על דבר מצוה ולא יתיר לו החכם נדרו ובסגנון זה כתב רבינו סעדיה זכר לברכה".

ומאידך תמהו לשיטת ר"ת דאף אם מסירת מודעא זו מהני לעתיד, אין נהגו כן ברבים הלא בנדרים כ"ג ע"ב מבואר דרב הונא בר חנינא רוצה לדרוש הלכה זו בפירקא ורבא אמר לו "תנא מסתם לה סתומי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת בעי למדרשיה", הרי שלא ראוי לפרסם הלכה זו דרבים ואיך נהגו לעשות כן בפרסום שאין גדול הימנו.

וגם בקושיה זו מצינו כמה תירוצים, התוס' בנדרים כ"ג ע"ב כתבו שרק כשאומרים ללועזים בלע"ז ומבינים עמי הארץ יש חשש קלות ראש אבל לא כשאומרים כל נדרי בארמית, ועיין באור זרוע הלכות ערב יום הכפורים שכתב דמשום חשש זה יש לומר כל נדרי בלשון הקודש וגם בסדור רב עמרם גאון מצינו כל נדרי בלה"ק, אמנם הלבוש שם כתב דכיון שבבל תיקנו אמירה זו ניסחוה בארמית, עי"ש. ועוד כתב לחלק בין דרשה להמון שאפשר לבטל נדרים עתידיים שבזה יש חשש לקלות ראש לעצם מסירת המודעא שאין בו חשש לקלות ראש, עי"ש. אמנם אף שר"ת וסייעתו כתבו לדחות טענה שעל ידי אמירה זו ינהגו קלות ראש בנדרים מ"מ כתב רבינו ירוחם דבר מבהיל וז"ל "וראיתי כמה טועים וכמה פריצים קורין לחבריהם ומעידים עדים על עצמם...ואומר בליל יוהכ"פ או בר"ה, היו יודעים שאני מוסר מודעא על כל הנדרים והשבועות והחרמות שיחרימו ושישביעו אותי בכל זו השנה שיהיו בטלים וסבורים מורים היתר לעצמן לעבור על חרמי הקהל ועל השבועות לגזול ולחמוס לחבריהם...ואני מעיד כי שמעתי על קצת מעמי הארץ שהיו בימי והיו עושין זה ומתו מיתה משונה".

 וגדולי הראשונים נחלקו לא רק בקשר לנוסח של כל נדרי, אם לשעבר או להבא, אלא אף אם יש מקום כלל לאמרו, ולעומת רבינו סעדיה גאון שהסכים למנהג זה כמובא שם ברא"ש, רב עמרם גאון כתב " בסידורו שמנהג שטות הוא ואסור לאומרו, ובשבלי הלקט סי' שי"ז כתב שרוב הגאונים התנגדו לאמירה זו, ועוד הביא בשם רב האי גאון נוסח שאין בו לשון התרה אלא לשון חרטה ותשובה על עבירת הנדרים עי"ש.

אמנם בדורות שאחריהם נשתרש מנהג ברוב רובם של קהילות ישראל, ורבים נהגו לאמרו בנוסח כפול הכולל גם התרה לשעבר וגם מודעא להבא, עיין שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' ל"ג, וז"ל "ומה שאני רגיל הוא לומר אותו בלשון עבר ועתיד ומתכוין להתיר מה שעבר ומה שעתיד, ובלשון הזה אני גורס אותו:"מיום כפורים שעבר עד יום הכפורים הבא אלינו לשלום" ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קמ"ה כתב דמן הנכון לומר מיום כפורים שעבר עד יום כפורים הבא שמשמעו גם לשעבר וגם להבא, ובכף החיים סי' תרי"ט כתב שכך נהגו בירושלים, וכך נוהגים בהרבה קהילות וגם מנהג דידן כך הוא.

והנה חידוש גדול ראיתי בשט"מ בנדרים שם שכתב דאמירת כל נדרי תקנת אנשי כנסת הגדולה היא, ובדברי כל הגאונים והראשונים שנחלקו לא רק בניסוח הדברים אלא אם אם לאמרם כלל, מוכח דלא נקטו דיש בזה תקנה קדומה, אמנם באמת מצינו מנהג זה בשתי מקומות בזוה"ק, בפרשת פנחס בר"מ, ובתיקונים תניינא תיקונא שתיתאה, והדברים יבוארו לקמן.

ב

בביאור הסוגיה

הנה מקור הלכה זו בנדרים כ"ג ע"ב  "והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמדו בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר, אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה, אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר, רבא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא הכא במאי עסקינן כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע במה התנה והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית בה ממשא לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה רב הונא בר חיננא סבר למדרשיה בפירקא אמר ליה רבא תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפירקא".

ונחלקו הראשונים אם רבא בא לחלוק על אביי ולשיטתו אם אינו זוכר את התנאי בשעת הנדר באמת הנדר קיים, ורק כשהוא זוכר את התנאי אבל אינו זוכר פרטיו ודקדוקיו הנדר בטל כיון שנדר על דעת התנאי או שמא אינו אלא מוסיף על דבריו, דעת הר"ן בנדרים שם שרבא אינו חולק על אביי אלא מוסיף על דבריו וכל כונתו לפרש את הברייתא כלשונה והוא שזוכר את התנאי, אבל התוס' פירשו דרבא אכן חולק על אביי ולשיטתו אם שכח את התנאי נדרו קיים, עי"ש.

והרמב"ם כתב בפ"ב ה"ד מנדרים "מי שהתנה קודם שידור ואמר כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים הריני חוזר בהן או הרי הן בטלים וכיוצא בדברים אלו ואחר כך נדר אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר הרי נדרו קיים שהרי בטל התנאי בנדר זה ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אע"פ שקיבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ואע"פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם, ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור".

וחידוש גדול יש בדבריו דמצד אחד פסק כאביי דאם לא זכור התנאי בשעת הנדר נדרו בטל אך מאידך הוסיף בזה חידוש גדול, דאין הנדר בטל אא"כ נזכר אח"כ בתנאי ורוצה בקיומו ובביטול הנדר, ובשם המורה הוסיף עוד דלא יתבטל הנדר אא"כ יזכר בתנאי תוך כדי דיבור הנדר, והראב"ד נקט שם עיקר כדברי המורה שהביא הרמב"ם והוסיף בביאור דבריו דלא צריך שיזכר בתנאי תוכד"ד אלא צריך שיקיים התנאי בלבו תוכד"ד לזכירה שנזכר בו, וצ"ב בשיטתם המחודשת שלא מצאנוה בדברי הראשונים מפרשי הש"ס.

ג

ביסוד גדר מודעא בנדרים

ונראה בזה בהקדם ביאור כל עיקר גדר זה דיכול אדם לבטל מעתה נדרים שעתיד הוא לנדור, דאיך יבטל מעכשיו את מה שעדיין לא נעשה ועדיין לא בא לעולם, ומצינו בזה ג' דרכים.

א' כתב הגרעק"א בהגהות ליו"ד סי' רי"א בש"ך סק"ב דכיון שאינו זוכר התנאי בשעה שנדר הו"ל נדר טעות דאילו היה זוכר את התנאי מסתמא לא היה נודר, ובאמת כבר כתב כן הר"ן בנדרים ע"ה ע"ב וז"ל "דכיון בנדרי עצמו אשכחן דטעותא קמי נדרו מבטל נדריו קודם שידור ואפילו הכי ההוא גוונא גופיה לא מבטל להו לאחר שידור דהא כל נדר שהוא ניתר בפתח נדר טעות הוא דמה לי אי מצינן למימר דאילו ידע מאי דאתני מעיקרא לא היה נודר ומה לי אי מצינן למימר אילו הוה ידע האי פתחא דידע השתא לא היה נודר דא ודא אחת היא" הרי דנקטו דביטול הנדר ע"י התנאי אינו אלא משום דהוי נדר טעות.

אך החזון איש ביו"ד קמ"ג אות ה' פקפק בדרך זה מהא דצריך להתנות בפירוש "חוץ מנדרי תענית בשעת מנחה" ואת"ל דאין הנדר בטל אלא משום דהוי נדר טעות הלא אנן סהדי דבודאי הוא בקיום נדרים אלה דהלא זה מצות התענית דצריך לקבל תענית עליו ובודאי לא הוי נדר טעות עי"ש. ובר מן דין לכאורה דוחק לומר דבעצם אין התנאי מבטל את הנדר כלל ואין הנדר בטל אלא משום דהוי טעות, ומלבד מה שקשה לומר כן מסברא, קשה גם מאי קמ"ל (כ"ג ע"ב) הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד להדיר וכו', והלא אין כאן בעצם חידוש אלא משום דהוי נדרי טעות, ועוד דא"כ איך יליף ר' אליעזר (שם ע"ה ע"ב) ממה שיכול להתיר נדרי עצמו עד שלא יחולו דה"ה דיכול להפר נדרי אשתו לאחר שחלו, והלא אין האדם כלל מתיר דברי עצמו עד שלא יחולו אלא שמצד התנאי מתחדש מציאות של נדר טעות כששכח את התנאי בשעה שנדר, ולכאורה נראה מכל זה דאכן יכול האדם לבטל נדרו עד שלא חל.

ובאמת נראה דוחק עצם ההנחה דהוי נדר טעות משום דאילו היה נזכר בתנאי לא היה נודר דמהי"ת לומר כן ולכאורה נראה להיפך דהלא עכשיו רוצה הוא בנדר זה ושמא אם היה נזכר בתנאי היה בוחר לנדור ולבטל את התנאי ואיזה נדר בטעות יש כאן.

ב' בשערי יושר שער ה' פכ"ב כתב הגרשש"ק לחדש דמסירת מודעא לביטול נדר עתידי בעצם הוי גדר התרת נדרים, דכמו שחכם יש בכוחו לבטל ולהתיר נדר לאחר חלותו יכול כל אדם להתיר נדרי עצמו לפני חלותן אך הצד השוה שבהן דשניהם מדיני היתר נדרים והגר"ש האריך מאד לבסס יסוד זה.

ולענ"ד היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו דכל דין היתר חכם למדו חז"ל מ"לא יחל דברו, הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו" ויסוד גדר זה במה שאחרים, חכם או בי"ד של ג' הדיוטות מתירין לו את הנדר אבל אין דין היתר נדרים שבו האדם מתיר נדרי עצמו, ולא ראיתי בכל אריכות דבריו יסוד איתן לחדש דיש בהלכה זו מגדרי היתר נדרים.

ג' ולכאורה היה נראה דיסוד הלכה זו משום "אתי דיבור ומבטל דיבור", דכמו שיכול אדם לבטל דיבור קדום כל זמן שלא נגמר חלותו ולא הפך ל"מעשה" כמבואר באריכות בקידושין (נ"ט ע"ב) ומשום כך אמר ר' יוחנן דיכול לבטל שליח כל זמן שלא גמר שליחותו ויכול לבטל תוך ל' קידושין או קנין שעשה ע"מ שיחול לאחר ל' יום, כך יש בכח הדיבור לבטל דיבור עתידי וניחא לפי"ז מה שדן ר' אליעזר דכמו שיכול לבטל נדר עד שלא חל ק"ו שיוכל להתירו לאחר שחל, עי"ש היטב בסוגיא (ע"ה ע"ב), ועוד מתבאר בזה לשון הרמב"ם שם (פ"ב ה"ד) דנקט לשון חזרה בביטול הנדר עד שלא חל "אע"פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם" ולכאורה מה שייך חזרה ממה שעדיין לא נעשה, אלא ע"כ דבאמת יש בזה גדר חזרה וכמו שיכול לחזור בו ממה שכבר עשה (לפני גמר החלות דשוב הו"ל מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה) כן יכול הוא לחזור בו ממה שעדיין לא נעשה, כך היה נראה לכאורה בביאור שמועה זו.

ובאמת כבר כתב הגרשש"ק כעין דברינו בביאור גדר מודעא באונס לבטל מכירה וגירושין, עיין בחידושי הגרשש"ק ב"ב סי' כ"ז ובשערי יושר שער ז', ולא ידעתי למה לא ניח"ל לפרש גם סוגיא זו דנדרים בדרך זו.

אמנם אני לכשעצמי דנתי כנגד דברי הגאון כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע אף בסוגיא דמודעא והוכחתי מלשון הרשב"ם (ב"ב מ' ע"ב) והרמב"ם (פ"י ממכירה הלכה א') דאין מודעא מצד אתי דיבור ומבטל דיבור, אלא כל ענינו גילוי דעת בלבד שלבו בל עמו ולא גמר ומקנה במכירתו העתידית וכן בגירושין, וגם בסוגיא זו דביטול נדרים טרם יחולו נראה דזה יסוד הדבר ושני הנחלים הולכים אל הים ושני שבלים עולים בקנה אחד.

וביאור יסוד הדברים, דחז"ל בעומק דעתם ורוחב בינתם ירדו לנבכי מחשבותיו של אדם ודקות רצונותיו, ואף שאמרו להלכה דתלוהו וזבין זביניה זביני דאגב אונסיה גמר ומקני (כשיטת רב הונא ב"ב מ"ז) מ"מ כאשר מסר מודעא דעל אף שיאנסהו אינו מקנה בלב שלם נקטינן שאכן אינו מקנה, ואף שיש מקום לפקפק דהלא בשעה שמסר מודעא עדיין לא אנסוהו ושמא שינה דעתו בשעת האונס דהלא לא גמיר ומקנה אלא מחמת אונסיה (וכפי שבאמת תמה הגרשש"ק) מ"מ קבעו חז"ל דכיון שבשעת מסירת מודעא נתן דעתו על האפשרות שיאנסוהו ואעפ"כ מסר מודעא אזלינן בתר מודעא ונקטינן דאכן לא גמר ומקני, דבאמת אף כשאמרו "אגב אונסיה גמר ומקני" אין זה מילתא דפסיקתא והנחה גמורה, אלא שנטיית הלב דמסתמא גמר ומקני ואף אם לא גמר ומקני הו"ל דברים שבלב ואינם דברים לבטל קנינו, אבל כשמסר מודעא הנטייה גוברת לומר דבאמת לא גמר ומקני ושוב אין כאן דברים שבלב כיון שהמודעא דבר גלוי היה והארכתי בסוגיא זו בכתובים.

(ומצינו יתירא מזו, שחז"ל ירדו לשיתין לקבוע נבכי מחשבות אנוש ויצרי מעללי איש, במה שאמרו דאף מי שאומר שלא כיון באכילת מצה "אם הסיב חזקה שכיון" ואף אם אומר הוא לא כיונתי אמרינן לו אנן דמסתמא התכוון למצות מצה כיון שהסיב, וביארתי במנחת אשר לפסחים סי' ע"ו דאף אם הוא אמר בבירור לא כיונתי, בכונה כהה ועמומה סגי לצאת יד"ח, ואמרינן שבסתר לבו ונבכי מחשבותיו כיון, אף אם נדמה לו שלא התכוון לצאת יד"ח והארכתי בזה טובא במק"א ואכמ"ל).

וכך אמרו עוד דאף אם תלוהו וזבין זביני זביני, תלוהו ויהיב אין מתנתו מתנה דכיון דלא קיבל זוזי לא גמיר ומקני אף שכופין אותו ביסורים, ובכל אלה קבעו חז"ל כללים ופרטים בגדרי הרצון והכונה, ע"פ נטיית הלב בדרכי אדם ותחבולותיו.

וגם במתנה מהני מודעא דעכשיו לבטל מתנה עתידית, ונחלקו הראשונים אם צריך אונס לבטל מתנה ע"י מודעא או שמא במודעא סגי לבטל אף ללא אונס כלל, דעת הרשב"ם והרשב"א (ב"ב מ' ע"ב) דאף במתנה צריך אונס וללא אונס אמרינן דבשעת המתנה גמר ומקני וממילא בטל המודעא, אך דעת הרמב"ם (פ"י ה"ג ממכירה) והרא"ש (ב"ב שם) דבמתנה לא צריך אונס כלל ודי במודעא לבטל את הקנין דכיון שאין דעתו שלימה אין כאן מתנה.

אך גם לדעת הרשב"ם וסייעתיה שאני מתנה ממכר דבמכר לא מהני מודעא אא"כ העדים מכירים אונסו ומעידין שהוא אונס גמור אבל במתנה אין העדים צריכין כלל להעיד על האונס אלא משערין אנו באומדנא גמירא דאם לא היה אונס מה ענין יש לו ליתן מתנה ולבטלו, משא"כ במכר שמא דחוק הוא למעות ונאלץ למכור ומכירה גמורה יש כאן, אלא שהוא מוסר מודעא כדי לחזור בו לאחר שיהיה לו מעות ממקום אחר עי"ש.

ומ"מ חזינן אף מכל זה דכאשר מבטל אדם מעתה קנין עתידי העמיקו חז"ל בדרכי איש ותחבולותיו וירדו לסוף דעתו וחילקו בין דין לדין בין מכר למתנה, ולעולם מגמת הדברים לקבוע מה עיקר דעתו, כונת הביטול הראשונה או כונת הקנין האחרונה.

וכך נראה גם לגבי הא דתנאי שלפני הנדר דאין בזה לא התרת נדרים, ולא נדר טעות, ולא אתי דיבור ומבטל דיבור, אלא משום דמקבלים אנו את מודעתו שאכן אין דעתו שלימה בנדר שהוא עתיד לנדור ומעתה הוא מבטלו, ובזה אמר אביי דאם זכור הוא תנאו בשעת הנדר עקריה לתנאו דלמה לו לנדור אם לבו בל עמו, אבל אם שכח את תנאו בשעה שנדר, אף אם התכוון לנדור מ"מ יורדים אנו לנבכי מחשבותיו וסוף דעתו דאם היו מזכירין לו באותה שעה את תנאי הביטול בודאי היה חוזר בו מנדרו, הרי שעיקר דעתו ורצונו לא לנדור (ואין זה דברים שבלב כנ"ל) וממילא בטל הנדר דאזלינן בתר עיקר רצונו כפי שגילה משעה ראשונה ולא בתר דעתו השטחית בשעה שנדר כמבואר. ורבא הוסיף לחדש דאף אם זכור הוא שהתנה אבל אינו זוכר מה התנה התכוון לנדור על דעת התנאי ולא עקריה לתנאו (ונחלקו הראשונים אם רבא חולק על אביי או מוסיף עליו כנ"ל).

וכיון דאתינא להכי נראה דגם הר"ן שם (דף ע"ה) אין כונתו דכל תוקף התנאי משום דשוב הוי נדר בטעות וכעין מקח טעות וקידושי טעות וכנ"ל אלא דדמיא לטעות בכך דנקטינן שכוונתו לנדור כעין בטעות היא, דעיקר רצונו לשלול את הנדר כפי שגילה דעתו בראשונה, ובאמת נראה כן דהלא הוסיף שם הר"ן דגם הניתר בפתח נדר טעות הוא ופשוט דאין זה טעות ממש דא"כ למה צריך התרת חכם אלא כעין טעות הוי ע"י התרת החכם, וכך ע"י המודעה נקטינן דהנדר לא היה בדעת שלימה ועיקר רצונו בשלילת הנדר כנ"ל.

ובדרך זה נבין את שיטת הרמב"ם דאין הנדר בטל אא"כ נזכר שוב בתנאי וקיימו בלבו, דכיון דעיקר ביטול הנדר אינו משום הדיבור הראשון שעבר, אלא משום רצונו העכשווי בעינן שרצון זה יתחדש אצלו לאחר הנדר דאם התנאי נשכח לגמרי מלבו ועבר ובטל מן העולם לא מסתבר שיתבטל הנדר דאטו מי שהתנה ביום שהגיע לגדלות שכל הנדרים שינדור כל ימי חייו יהיו בטלים ושכח תנאו נאמר כל הנדרים שנדר במשך מאה שנים בטלים ומבוטלים מכח תנאו המוקדם שעבר ובטל מן העולם, ולכן ס"ל לרמב"ם דאין הנדר בטל אא"כ שוב נזכר בתנאי וקיימו ולדעת המורה רק אם נזכר בתנאי תוכד"ד לנדר, דרק אז אמרינן שאכן לא היתה זאת רצונו הגמור לנדור נדר זה, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

והנה אף שכתבתי את הנראה עיקר לענ"ד בסוגיא זו, לא נעלמו מעיני דברי גאון ישראל וקדושו החזון איש ביו"ד סי' קמ"ג אות ה', לאחר שהקשה על דברי הר"ן דהוי נדר טעות כתב לבאר "טעם הביטול, שיש בכח האדם לשלוט על עצמו בעתיד כל שלא חזר בו בהדיא וקיים ביטולו ואין דבריו עכשיו כלום", וע"כ מש"כ שם באות ה' ואפשר דכונתו כעין דבריו וצ"ע.

ועוד האריך שם החזו"א באות י' לבאר למה בקנין מהני מודעא רק באונס ובנדרים לא צריך אונס, ומ"מ גם בדבריו מבואר דיסוד אחד הוא במכר ובנדרים, עי"ש בעומק הדברים.