בקרבתם לפני ה' וימותו

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" (ט"ז א').

 הנה נחלקו חז"ל (עירובין ס"ג ע"א) מפני מה נתחייבו נדב ואביהו מיתה, אם משום שהקריבו אש זרה לפני ה', אם מפני שהורו הלכה לפני רבם. אמנם מחלוקת זו לפי פשוטן של דברים, אך דרך נשגבה וסוד טמיר כתב בזה האור החיים הקדוש וז"ל:

 "בקרבתם לפני ה' - פרוש שנתקרבו לפני אור העליון בחבת הקדש, ובזה מתו. והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים (ב"ב י"ז). והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים, הנשיקה מתקרבת להם, ואילו הם נתקרבו לה. והוא אמרו בקרבתם לפני ה' ואמרו וימותו בתוספת וא"ו - רמז הכתוב הפלאת חבת הצדיקים שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדבקות נעימות ערבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות, עד כלות נפשותם מהם. והבן ובחינה זו אין מכיר איכותה, והיא מושללת ההכרה, לא מפי מין האנושי, ולא מפי כתבו, ולא תושג בהשערת מושכל הגשם. ולמשיג חלק מהשגה זו, תבדיל ממנו המונע אותו מהתקבל, ותכירהו על ידי סימניה כי הוא זה הפכה, מנגדה שונאה ותפעיל בו פעולה רשומה לשלול ממנו כח המניעו והמקימו. ולפעמים תמאסהו הנפש ותריבהו מריבה גדולה, והוא סוד הוללות הנביאים (שמואל א' י"ט) ולכשתתרבה בחינה זו בפנימיותו, תגעל הנפש את הבשר ויצתה מעמה ושבה אל בית אביה, ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל, שהשכלת ההשכל תשכיל ההשכלות ובהשכל בהשכלתו, ישכיל שמושכל מושלל ההשכל וכשישכיל בהערת עצמו, ולא עצמו, ישכיל שהמושכל מושכל ממושכל, בלתי מושכל מהשכל, והשכילו למשכילים ביחוד השכלתו בסוד נשמה לנשמתו".

 העתקתי את כל לשונו הקדוש של אור החיים הקדוש על אף שנשגבים הם מבינתנו כי קדושתם מקדשת בקדושת הקודש, ורשפי אש משלהבת הקודש מנתצים מהם, ובאמת כבר מצינו כיסוד דבריו בדברי רבותינו הראשונים במושב זקנים על התורה עי"ש.

 "לא בחטאם מתו נדב ואביהו, אלא בקרבתם לפני ה', מרוב חשק ודביקות עלתה נשמתם לידבק בבוראה ולא יפלא מה שאמרו חז"ל "אמר לו משה לאהרן אהרן אחי! יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך"   (רש"י י' ג').

 וכעין זה כתב בספר ישמח ישראל לבאר דברי רש"י בפרשת העקידה (ריש פר' חיי שרה):

 "נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ויצאה".

 פלא הדבר הלא נזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט מדוע א"כ פרחה נשמתה של שרה דוקא לעת זו, הלא ראתה את יצחק עומד לפניה וידעה שחלפה סכנת השחיטה ומה טעם איפוא פרחה נשמתה ממנה ויצאה?

 אלא כששמעה שרה על פרשת העקידה, ועל מסירות הנפש של יצחק בנה שנתקדש בעשר קדושות וטיהר את עצמו בסילודין עד שבשמחה גמורה פשט את צוארו להיות עולה תמימה וכמעט שלא נשחט...דבקה גם היא ביוצרה ומרוב דביקות והתלהבות עלתה נשמתה לידבק ביוצרה ושבה אל צור מחצבתה תחת כסא הכבוד.

 ולכאורה יש להתבונן אם בכך עלתה נשמתה של שרה, כלום אברהם ויצחק בנו לא זכו למדרגה זו? וכי משה ואהרן לא הגיעו למעלתם של נדב ואביהו?! ומדוע אפוא לא פרחה נשמתם של אברהם ויצחק בעקידה, ולמה זה לא פרחה נשמתם של משה ואהרן בקרבתם לפני ה'?

 וכיוצא בזה יש להתבונן בדברי המהרש"א הנשגבים (חגיגה י"ד ע"ב)

"תנו רבנן ארבע נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא וכו'. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו. אחר קציץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום" וכתב שם אדונינו המהרש"א, "ובספר ישן מצאתי וז"ל: נכנסו לפרדס החכמה והיא חכמת אלקות, בן עזאי ציץ ומת מתוך שדבקה נפשו באהבה רבה, דבקות אמיתי בדברים עליונים שהם יסודה, והציץ באור הזהיר נתפרדה מן הגוף ונתפשטה מכל מקרי הגוף, באותה שעה ראתה מנוחה כי טוב ולא שבה עוד למקומה, וזו מעלה גדולה ע"כ נאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו וגו'"

 ושוב עולה התמיה מאיליה, כלום נפל רבי עקיבא ממדרגתו של בן עזאי, וכי לא היתה משאת נפשו לדבוק באהבה רבה?

 אלא שדרגתו של רבי עקיבא נשגבה ונעלה עוד יותר כי גם הגוף נתקדש בקדושת הנשמות, רבי עקיבא ראה מה שראה והתעלה למקום שנתעלה עליית נשמה היתה לו וגם הגוף עלתה עמה,...דרגה זו נשגבה וגבוהה היא ממעלת תלמידו בן עזאי "רבי עקיבא יצא בשלום"... נשמתו בידו לעלות ולהתעלות ולא להתנתק.

 "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן! אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו! היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד, יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד" (ברכות ס"א ע"ב).

 ובכתבי רבי צדוק הכהן הגדול מאחיו ביאר, שאמר להם רבי עקיבא לתלמידיו בכל יום מימי חיי כשקריתי את השמע כלתה נפשי ונכספה לאלוקים בחינת 'נפשי יצאה בדברו', לחזות בנועם ה' אולם חזקו עלי דברי התורה ומצות ה' "וחי בהם ולא שימות בהם", יפה שעה אחת של תורה ומצות בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, את נפשי קשרתי בשלשלאות של ברזל שלא תנתק מעולם המעשה...

 ועכשיו! הן בדרך הטבע אהרג ע"י קלגסי מלכות רומי, וא"כ פטור אני מלהתאמץ על כך, עכשיו שבא לידי לא אקיימנו?

 מיד נתעטף רבי עקיבא וקרא את שמע, היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד.

 יצתה מאליה ולא שלטו בה הרשעים חלילה... והדברים מבהילים.

 וזה כוחו של רבי עקיבא, "כל ימי הייתי מצטער", ואף על פי כן רבי עקיבא נכנס בשלום, ויצא בשלום...

 וכך נפלאו אברהם אבינו ויצחק בנו משרה אמנו, ולאחריהם משה ואהרן מנדב ואביהו, ורבי עקיבא הראוי שתנתן התורה על ידו אף הוא עמם, בשלום נכנסו לפרדס, ובשלום אף יצאו.