ברכת הגומל תש"פ

מרן הגאב"ד שליט"א


בענין ברכת הגומל

"אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא" (ברכות נ"ד ע"ב).

והטור (סימן רי"ט) כתב בזה רמז וסימן "וכל החיים יודוך סלה" חיים אותיות חולה יסורים ים מדבר. והשו"ע (שם) כתב בד"א, חבוש יסורים ים מדבר.

ובשם הגר"א הביאו שד' כוסות ששותים בליל הסדר הם כנגד הני ארבעה שצריכים להודות, והכוסות של הודיה הם כמ"ש כוס ישועות אשא, והלא בני ישראל ירדו לים בקריעת ים סוף, והלכו במדבר, יצאו מבית האסורים מעבדות לחירות וכל החולים נתרפאו בקבלת התורה, ודפח"ח.

א

ברכת הגומל כנגד קרבן תודה

כתב הרא"ש (ברכות פ"ט ה"ג) שברכה זו ניתקנה כנגד קרבן תודה, ובזמן שבית המקדש היה קיים, היו ארבעה אלה חייבין להביא קרבן תודה, ולאחר חורבן בית מקדשנו ותפארתנו חייב לברך ברכת הגומל, עי"ש.

ובשו"ת חתם סופר (או"ח סימן נ"א) כתב ללמוד זאת מפרק ק"ז בתהלים שממנו למדו שארבעה צריכים להודות, וכתיב (פסוק כ"ב) "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה", עי"ש.

ויש מן הראשונים והאחרונים שחידשו הלכות מכח דמיון זה שבין הברכה לקרבן.

א. הרא"ש (שם) דחה את המנהג שכל ההולך מעיר לעיר מברך ברכת הגומל, משום שברכה זו תיקנו כנגד קרבן תודה, עי"ש. הרי שהרא"ש כתב ללמוד הלכה ממה שתיקנו ברכת הגומל כנגד קרבן תודה, אך צ"ע מנא לן שאין מביאין קרבן תודה בהולך מעיר לעיר. וכפי הנראה פשיטא ליה לרבינו הרא"ש מגמרא או מסברא, דרק הניצול מסכנה גמורה מביא קרבן תודה, ולא מסתבר שכל חולה שנתרפא היה עולה לירושלים וקרבן תודה בידו.

ב. כתב הטור (שם סעיף ו'):

"ואם איחר מלברך יש לו תשלום לברך כ"ז שירצה". וכ"ה בשו"ע (שם סעיף ו').

אך הבית יוסף כתב שבאורחות חיים הביא בשם הרמב"ן שאינו מברך אלא תוך שלשה ימים, והבית יוסף מצא כתוב בטעם הדברים עפ"י הגמ' בעירובין (ס"ה ע"א) הבא מן הדרך לא יתפלל עד שלשה ימים, משום שאין דעתו מתיישבת מפני טורח הדרך כל שלשה, הרי שכל שלשה עדיין הוי בא מן הדרך. ועוד הביא שהרשב"א קיבל מרבינו יונה שמברך עד חמשה ימים, עי"ש.

אך עדיין צ"ע לגבי חולה שנתרפא, והיוצא מבית האסורים, מה שיעור יש בהם. ומדברי השו"ע (שם ס"ו) משמע דשיעור זה שלכתחלה יברך תוך ג' ימים לא בבא מן הדרך בלבד אמרו אלא בכל הני שצריכים להודות, וצ"ב בטעמא דמילתא.

ובאמת מסתבר דיש בזה גבול וקצבה, וכבר ביארתי במק"א (מנחת אשר במדבר סימן כ"ו אות ה') דכל הברכות יש בהם שיעור מסויים עד מתי יכול לברך, ויסוד הדבר שאין לברך על דבר מסויים אלא כל עוד הדבר קיים ולא עבר ובטל מן העולם, ואכמ"ל.

ובספר צדה לדרך (מאמר א' כלל א' פ"ב) כתב דכיון דברכת הגומל כנגד קרבן תודה תיקנוה דינה כקרבן, ואין אדם נפטר מן הקרבן בחלוף הזמן, והוא הדין בברכת הגומל, עי"ש.

אך יש לי מקום עיון בדבריו, וז"ל:

"ואם לא אמרה יאמר אותה אפילו אחר כמה ימים לפי שברכה זו ניתקנה כנגד תודה, ותודה יכול להביאה כל זמן שירצה".

הרי שמחד גיסא כתב ללמוד ברכת הגומל מקרבן תודה שאין לו שיעור, אך מאידך כתב שיכול לברך אפילו אחר כמה ימים, ומשמע שודאי אינו יכול לברך לאחר זמן מופלג.

וכבר דקדקתי במק"א מדברי הצדה לדרך דאף שכתב בטור ושו"ע דיכול לברך כל זמן שירצה לא בא אלא לאפוקי משיטות הרמב"ן והרשב"א דאינו יכול לברך אלא עד שלשה או חמשה ימים, אך אף לשיטתם אי אפשר לברך לאחר זמן מופלג אלא דאף שעברו חמשה ימים עדיין יכול לברך אף לאחר כמה ימים, עי"ש.

ויסוד הדבר דאף שקרבן תודה אכן יכול להביא כל זמן שירצה ואינו נפטר מחיובו ע"י חלוף זמן, שאני ברכת הגומל שודאי אינו יכול לברכה לאחר זמן רב והיסח הדעת, ולא באו אלא לאפוקי משיטות הרמב"ן והרשב"א דאינו מברך לאחר ג' או ה' ימים.

אך מלשון הטור והשו"ע ודאי משמע שיכול לברך כל זמן שירצה. וצ"ע בכ"ז.

ג. חידוש מצינו בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן נ"א) במה שנשאל ע"י רב בקהילת טרייסטא שבאיטליה שחזר מן הים הגדול ובני הקהילה קיבלוהו בשמחה בתופים ובמחולות ברוב פאר והדר בבית הכנסת ובירך ברכת הגומל ברוב עם הדרך מלך. ושכנגדו מחה בו שאין לברך ברכת הגומל בלילה דהוי כקרבן תודה ואין מקריבין קרבנות בלילה. והחתם סופר הסכים שאין לברך ברכת הגומל בלילה, אך מכיון שבני הקהילה בתום לבבם כבר התכוננו לזה שפיר קעביד שבירך בלילה. והחתם סופר כתב שאילו בדידיה הוי עובדא היה אכן מברך בלילה, אך היה מודיע לציבור שאין אלא זה הוראת שעה שלא ילמדו מכך לדורות, עי"ש.

ומ"מ חזינן מכך הלכה שמקורה בזה דברכת הגומל הוי כקרבן תודה.

ד. ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן פ"ח) פלפל באריכות בדברי רבו הגדול החתם סופר, ותמה דאם באנו ללמוד דיני ברכה זו מקרבן תודה, אין לברך בשבת, שהרי אין קרבן תודה מקרבנות הציבור הקבועין להם זמן לדחות את השבת, והלא מנהגנו לברך ברכת הגומל בשעה שעולה לתורה בשבת, ומסקנתו דאין כל מניעה מלברך בלילה, עי"ש.

ה. והנה חידוש מצינו בברכה זו, דאף אחרים שלא היו בסכנה רשאים לברך על הצלת זולתם כהא דרב חנא בגדתאה במס' ברכות שם, והבית יוסף הביא בזה מחלוקת וכתב דראוי להימנע מחשש ברכה לבטלה, אך בשו"ע (שם ס"ד) כתב:

"אם בירך אחר ואמר בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב, וענה אמן, יצא. וכן אם אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן, וענה אמן, יצא. הגה: ואין זה ברכה לבטלה מן המברך, אף על פי שלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו ששמח בה (טור)".

ובמגן אברהם (שם ס"ק ד') כתב שחזר בו ממה שכתב בב"י, עי"ש.

אך באמת לא מצינו כותיה שיהא אדם מברך על ישועת זולתו כי אם בניסים שנעשו לישראל או בנס של עצמו ושל אבותיו כמבואר בס' רי"ח (סעיף ב' – ד'), וחידוש שיש ברכה שרשות לברכו אף במקום שאינו מצווה.

ויש לדון דכיון שברכה זו תוקנה כעין קרבן תודה, הלא כתבו החת"ס ותלמידו מהר"ם שיק שקרבן זה אינו חובה אלא רשות, וכך כתב התפארת ישראל בקונטרס חומר בקודש (פ"ד אות כ"א), כך גם ברכה זו, אף שחובה הוא מ"מ מותר לברכה גם כרשות כאשר אחד מברך על ישועת זולתו.

ב

בגדר קרבן תודה

אך בכל עיקר דין קרבן תודה יש לעיין, דהנה כך כתב החתם סופר שם:

"תודה נדבה היא, אלא דגילה לן ברה"ק שעל אלו ראוי לנדב נדבת תודה אבל נדבה היא".

הרי דמחד מדובר בקרבן נדבה אך מאידך גילה לן דוד מלך ישראל ברוח הקודש דכך נאה וכך יאה, ולא יפלא דאף שברכת הגומל תוקנה כעין קרבן תודה, ברכה זו חובה היא, ואיך יהיה הטפל חמור מן העיקר, אלא דגם קרבן תודה מעין חיוב הוא ברוח הקודש של דוד המלך.

אך בכל עיקר שאלה זו כבר נחלקו הראשונים, דהנה כתב רש"י (כת"י) מנחות (ע"ט ע"ב):

"ל"א תודת חובה, כגון מפרש בים ויוצא בשיירה וחולה שניצל מחליו וחבוש שיצא מבית האסורים, דאמרינן בברכות ארבעה צריכים להודות, דכתיב בהו ויזבחו זבחי תודה".

ובשיטה מקובצת (שם אות י') כתב "ולא נהירא דלא אשכחן שחייב אם לא אמר הרי עלי תודה".

הרי דלרש"י הוי קרבן חובה ולשיט"מ נדבה.

ובנדרים (י"ג ע"א) איתא במתניתין:

"האומר קרבן עולה, מנחה, חטאת, תודה, שלמים שאני אוכל לך - אסור, רבי יהודה מתיר. הקרבן, כקרבן, קרבן שאוכל לך - אסור. לקרבן לא אוכל לך - רבי מאיר אוסר".

ובפירוש הרא"ש כתב:

"מתני' האומר קרבן עולה ומנחה חטאת תודה שלמים. כל הני בקרבנות חובה איירי תודה כללא בהדייהו דדמיא לחובה דד' צריכין להודות וסד"א כיון דזקוק להביאם בעל כרחו לא הוי כדבר הנדור".

ומשמע גם מדבריו דתודה הוי קרבן חובה. אך אפשר בכוונתו כעין דברי החתם סופר הנ"ל, ואף דבעצם הוי קרבן נדבה, כעין חובה היא וזה שכתב דדמיא לחובה, ודו"ק בזה.

ועיין עוד בתוס' רי"ד (ר"ה ה' ע"ב) שכתב דיש תודת חובה ותודת נדבה, ותודת חובה היא ארבעה שצריכים להודות, עי"ש.

ג

אם יש לחנך קטנים לברכת הגומל

הנה כתב בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן י"ד) לגבי קטן כבן י"ב שנה שחלה מאוד וזכה לרפואה שלימה האם יש לו לברך ברכת הגומל ומסקנתו שלא יברך, משום דנוסח הברכה "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב", וכוונת הברכה להודות להקב"ה דעל אף שחייבים אנו ומשום עבירות שבידינו נכנסנו לסכנה הקב"ה ריחם עלינו להוציאנו מצרה לרווחה. וכיון שקטן אינו בר חיובא אינו יכול לברך ברכה זו.

ושוב כתב דאפשר שחייב הוא מחמת עבירות שבגלגול קודם, ועוד דאפשר שעל אף שאביו חייב הקב"ה גמל חסד עם בנו, אך אם זאת הכוונה אסור לו לברך מצד כיבוד אביו, דאיך יאמר שאביו עבריין, ודברי מהר"מ מינץ הובאו במגן אברהם (רי"ט סק"א) ובמשנה ברורה (שם סק"ב).

ובשו"ת אבני נזר (או"ח סימן ל"ט) הביא את דבריו והוסיף עליהם על פי דברי הרא"ש שברכת הגומל כנגד קרבן תודה היא, ובספר צפנת פענח להמקובל ר' יוסף גקוטליא כתב דחמץ ומצה דחלות תודה רומזים לעבירה שהיא החמץ, ומצה שהיא נס ההצלה, ושכן אומרים בברכת הגומל לחייבים טובות, עי"ש.

אך בגוף הדברים, אי בדידי תליא הוי אמינא דמה לן בנוסח הברכה, ולמה לא נחייבו מדין חינוך לברך, ועוד דאטו צדיק יסוד עולם שאין בידו עון לא יברך ברכה זו, והלא פשוט שנוסח הברכה תוקן לפי רוב בני אדם וסתמן, אך כל אחד ואחד יכול לברך ברכה זו, ולא ראיתי טעם לפטור את הקטן.

ושמחתי בראותי שכיוונתי לדעת גדולים במור וקציעה (שם) ובשערי תשובה (שם סק"א), וכן הגרעק"א (שם) הביאו מלחמי תודה למהר"י באסן שכתב שקטן מברך, וכך כתב בברכי יוסף שם שכך נוהגין במקומו, עי"ש.

ד

אם צריך לברך אף בסכנה אחרת

הנה נחלקו הראשונים אם מה שאמרו חז"ל ארבעה צריכים להודות אם הני ארבעה דוקא ומלבדם אינו מברך ברכת הגומל ואין לך בו אלא חידושו, או שמא הוא הדין בכל מי שיצא מן הסכנה, והני ארבעה דוגמא בעלמא הם, ולא נזכרו אלא הני משום דשכיחי טפי.

בשו"ת הריב"ש (סי' של"ז) כתב דלאו דוקא נקטו הני ארבעה אלא משום דשכיחי, אבל הוא הדין לכל מי שהיה בסכנה וניצול, וכבר קדמו המאירי בברכות שם.

אך באבודרהם ובאורחות חיים כתבו דרק אותם ארבעה צריכים להודות, ולא בכל סכנה אחרת, והבית יוסף הביא את שתי השיטות, ובשו"ע (סעיף ט') כתב:

"הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל, וי"א שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות".

אך רוב האחרונים נטו בזה מפסק השו"ע וכתבו שהמנהג לברך על כל סכנה שניצל ממנו. כ"כ הט"ז (סק"ז), המגן אברהם (סק"י), המשנה ברורה (ס"ק ל"ב) והערוך השלחן (סי"ב), עי"ש.

ושיטה שלישית וחידוש גדול מצינו ביד המלך על הרמב"ם (הל' ברכות פ"י ה"ח) דאף הולכי מדבריות ויורדי הים אינן מברכים אלא אם כן היו בסכנה מוחשית, כגון שעמד עליהם נחשול או רוח סערה בים, או כגון שתעו במדבר, וכלשון הכתוב "תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו" (ק"ז ד'), "ויעמד רוח סערה ותרומם גליו" (פסוק כ"ה), אבל כל שלא היו בסכנה גמורה, אינם צריכים לברך.

אך בביאור הלכה (שם ס"א) כתב בפשיטות דהני ארבעה הצריכים להודות אף אם בסייעתא דשמיא לא היו שום קשיים וסכנות בדרך. ובאמת דברי היד המלך אין להם כל בית אב בדברי הראשונים, ואף הוא כתב לולי דמיסתפינא, וכבר כתבתי במקומות רבים דאין לנו בפסקי הלכה אלא דברי חז"ל והפוסקים ולא דייקינן לישנא דקרא ללמוד הלכה פסוקה, וכז"פ.

ה

ברכת הגומל בעשרה

כבוד ידי"נ ויקירי

מרביץ תורה ומורה הוראה

הרה"ג ר' ארי שלמה זץ שליט"א

רב בקהילת בני ישורון טינק ארה"ב

הנני במענה קצר לשאלתו.

במי שהחלים ממחלת הקורונה הקשה ורצונו עז לברך ברכת הגומל כדי להודות לשמו הגדול יתברך, אלא שאין בידו לברך בפני עשרה בגלל חובת הבידוד, האם יכול לברך כאשר עשרה אנשים משתתפים עמו באמצעים טכנולוגים כאשר כולם רואים אותו ושומעים את קולו. לדעת מע"כ מלבד התועלת למי שהחלים לברך לשמו הגדול מעומק לבו, יש בזה גם לחזק את אלה שעדיין נאבקים ביסוריהם בראותם שבעז"ה יש תקוה לאחריתם ובורא רפואות ירפא גם אותם.

הנה מקור הלכה זו בברכות (נ"ד ע"ב):

"אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב וירוממוהו בקהל עם וגו'". ונחלקו הפוסקים אם זה מעכב, או שמא אינו אלא לכתחלה. הטור (סי' רי"ט) דייק מלשון הגמ' וצריך לאודויי, דאין זה אלא לכתחלה, והבית יוסף נקט דלשון דצריך משמע לעיכובא, עי"ש.

ובשו"ע (רי"ט ס"ג) איתא:

"צריך לברך ברכה זו בפני יו"ד, ותרי מינייהו רבנן, דכתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו (תהילים קז, לב), ואם לא שכיחי רבנן, לא יניח מלברך, ונהגו לברך אחר קריאת התורה, לפי שיש שם עשרה, ואם בירך בפחות מעשרה, יש אומרים שיצא, ויש אומרים שלא יצא, וטוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות".

והנה כלל בידינו דבמקום שהביא השו"ע שתי שיטות בי"א, עיקר ההלכה כשיטה בתראה, אך מ"מ משום דספק ברכות להקל כתב דיחזור ויברך בלא שם ומלכות.

ולכאורה נראה פשוט לפי זה דלכתחלה ודאי שאין ראוי לברך אלא בעשרה. אך במשנה ברורה (סק"ח) כתב:

"יש אומרים שיצא - דכל עיקר עשרה אינו אלא למצוה ולפ"ז אם יודע שלא יזדמנו לו עשרה יברך בלא עשרה אפי' לכתחלה. ועיין בהלכות הרא"ה שכתב דימתין עד שלשים יום פן יזדמן לו עשרה שיוכל לקיים המצוה כהלכתה ויותר לא ימתין".

ויש לעיין בכונת המשנה ברורה, האם כך הכריע להלכה דאם יעברו שלשים יום יברך ללא עשרה, או שמא אין כוונתו אלא לפי שיטה ראשונה שבדיעבד יצא ללא עשרה, ולכן הביא את דברי הרא"ה דס"ל דבדיעבד יצא וכמ"ש בבה"ל (ד"ה וי"א שלא יצא), אך אין זה הכרעת המשנ"ב למעשה. אמנם כל הבקי  בסגנונו של המשנה ברורה ישפוט על נכון דזה אכן דעת המשנה ברורה, שמגמתו בכל מקום לפסוק למעשה ולא בפלפולא בעלמא קעסיק.

אך בבה"ל שם הביא מחלוקת האחרונים לשיטה בתראה שלא יצא. דעת המחצית השקל דהוי ברכה לבטלה, אך לדעת הגרעק"א יכול לברך ואין זה ברכה לבטלה, אלא שלא יצא יד"ח, ואם יזדמנו לו עשרה חוזר ומברך, אך למעשה כתב דודאי אין ראוי שיברך בפחות מעשרה, כיון שלא יוכל לחזור ולברך בעשרה דחיישינן לשיטה קמאי דיצא יד"ח בפחות מעשרה, עי"ש.

והנה הכרעת שאלה זו למעשה מיתלא תליא בשאלה עד מתי יכול לברך ברכה זו, דלא מצינו בזה קצבה בדברי השו"ע וגדולי הפוסקים, ומסתבר דיש קצבה בדבר כמו שיש שיעור וגבול לכל הברכות. וביארתי במק"א (לעיל אות א') דאין לברך לאחר שהענין שעליו מברכין עבר ובטל מן העולם, ופשוט לכאורה שחולה שנתרפא אינו יכול לברך הגומל עד זקנה ושיבה לאחר זמן רב, ויש סברא במה דמשמע מדברי הרא"ה דהשיעור הוא שלשים יום כמו שמצינו בכמה ברכות השבח. אך מפשטות לשון השו"ע (שם ס"ו) משמע דאין בזה כל שיעור וגבול, דהלא ז"ל:

"אם איחר, יש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה, ונכון שלא לאחר שלשה ימים", וצ"ע בזה.

וכבר דקדקתי במק"א מדברי הצדה לדרך דאף שכתב בטור ושו"ע דיכול לברך כל זמן שירצה לא בא אלא לאפוקי משיטות הרמב"ן והרשב"א דאינו יכול לברך אלא עד שלשה או חמשה ימים, אך אף לשיטתם אי אפשר לברך לאחר זמן מופלג אלא דאף שעברו חמשה ימים עדיין יכול לברך אף לאחר כמה ימים, עי"ש.

וצ"ע בדברי הרא"ה האם לאחר שלשים יום שוב אינו יכול לברך או שמא לא כתב אלא דעדיף לברך לפני שלשים יום וכיון דס"ל דאין עשרה מעכבים, עדיף לברך לפני ל' יום בפחות מעשרה מלהמתין לעשרה לאחר ל' יום.

סוף דבר, הכרעת המשנה ברורה בהלכה זו לא ברירא לן, אך מ"מ נראה דאכן פסק דאם יעברו ל' יום עדיף שיברך ללא עשרה, כמבואר.

והנה עוד יש לדון בהלכה זו, דאפשר דמהני מה שעשרה בני אדם משתתפים עמו בברכה זו באחד מהדרכים שבהם הם רואים ושומעים זה את זה אף אם אין הם נמצאים ביחד, דאף שכבר פירסמתי את הנראה פשוט דאין עשרה מצטרפים לדבר שבקדושה אלא כאשר הם רואים ושומעים זה את זה באופן בלתי אמצעי ולא מהני בזה לא שמיעה דרך הטלפון ולא דרך תוכנות מחשב, אף אם הם רואים זה את זה, מ"מ אפשר דשאני נידון דידן דלא הוי דבר שבקדושה, אלא דצריך לברך לפני עשרה כדי להודות להקב"ה ברבים וכדכתיב ונרוממה שמו יחדיו, ו אפשר דבכך סגי כיון שאכן עשרה רואים ושומעים את ברכתו.

ואף שבאופן כללי סבורני שיש לקיים את תקנות חז"ל כפשטותן ובאופן שתיקנו חכמים, כך כתבתי (מנחת אשר בראשית סימן ל' אות ד') בענין ביקור חולים בשיחת טלפון, וכך כתבתי (זמירות לשבת מנחת אשר עמוד ק"ל) בענין הדלקת נר שבת בנר חשמלי, וכך גם בנידון דידן, מ"מ כיון דפשטות כוונת המשנה ברורה דאם יעברו שלשים יום יברך אף ביחיד, נראה למעשה דכל עוד יש אפשרות שיוכל לברך קמי עשרה לפני שיעברו שלשים יום מאז שנבדק ונקבע ששוב אינו נגוע, או מאז שעברו עליו תסמיני המחלה והוא מרגיש בריא ימתין מלברך, אבל אם עוברים עליו שלשים יום, יברך בענין שעשרה בנ"א רואים ושומעין אותו בדרכים הנ"ל.

באהבת עולם

אשר וייס

מזמור לתודה

"מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ. עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה. דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו. באו שעריו בתודה חצרתיו בתהלה הודו לו ברכו שמו. כי טוב ה' לעולם חסדו ועד דר ודר אמונתו" (תהלים ק').

"מזמור לתודה - להודיה לאומרו על זבחי תודה" (רש"י שם).

"מזמור לתודה תקנוהו אחר כי גמל עלי (לנוסח אשכנז) שהוא כמו ברכת הודאה, הגומל לחייבים טובות שאין יום שלא נעשה בו נס, ואין בעל הנס מכיר בניסו, ביחוד אנו שה פזורה בין דובים וזאבים חייבים להודות לה' תדיר ויש בו ד' שמות כנגד ד' שצריכים להודות וכנגדן היו ד' מיני חלות בקרבן תודה, ומ"א תיבות יש בו (חוץ מב' תיבות ראשונות שהם רק הודעת הנושא) נגד מ' חלות וקרבן הזבח" (היעב"ץ בסידור בית יעקב לפני מזמור לתודה – עמוד 51).

הנה כל פרק זה כנגד קרבן תודה נאמרה, ומביאי הקרבן נהגו לאומרו בהביאם את קרבן התודה, וכשנתבונן בתוכן הפרק נשים לב, ששני ענינים שונים יש בו. הכרה והודיה.

תחילה כתיב: "דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו".

הרי שתחילה עלינו להכיר שה' הוא האלהים הוא עשנו ואנחנו עמו וצאן מרעיתו, חלקו ונחלתו.

ושוב כתיב: "באו שעריו בתודה חצרתיו בתהלה הודו לו ברכו שמו".

הרי שעלינו להודות ולהלל לשמו הגדול.

וכמה נפלאה שימת הלב שפסוקים אלה בית אב המה לדברי הרמב"ן בסו"פ בא (י"ג ט"ז):

"וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו".

הרי ששתי חובות מוטלות על בעל הנס, שידע ושיודה, על בעלי הנס לעמוד לפני ה' ולומר בריותיך אנחנו. ועליהם אף להודות לשמו הגדול.

ב

"נודה לך ונספר תהלותיך על חיינו המסורים בידיך, ועל נשמותינו הפקודות לך, ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב בבוקר וצהריים, הטוב כל לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך כי מעולם קוינו לך" (תפילת מודים בשמו"ע).

"מזמור לתודה תקנוהו אחר כי גמל עלי (לנוסח אשכנז) שהוא כמו ברכת הודאה, הגומל לחייבים טובות שאין יום שלא נעשה בו נס, ואין בעל הנס מכיר בניסו, ביחוד אנו שה פזורה בין דובים וזאבים חייבים להודות לה' תדיר ויש בו ד' שמות כנגד ד' שצריכים להודות וכנגדן היו ד' מיני חלות בקרבן תודה, ומ"א תיבות יש בו (חוץ מב' תיבות ראשונות שהם רק הודעת הנושא) נגד מ' חלות וקרבן הזבח" (היעב"ץ בסידור בית יעקב לפני מזמור לתודה – עמוד 51).

"רבי פנחס הוה אזיל למחמי ברתיה אנתו דר' שמעון דהות במרעא והוו אזלי עמיה חברייא והוא הוה רכיב בחמריה, עד דהוה אזיל בארחא פגע בתרין ערבאי אמר לון בחקל דא אתער קלא מיומין דעלמא אמרו ליה מיומין דעלמא לית אנן ידעין, מיומין דילן אנן ידעין דהא יומא חד הוו אינון לסטין מקפחי ארחין דגוברין בההוא חקלא ופגעו באינון יודאי ואתו לקפחא לון, ואשתמע מרחיק בהאי חקל קל דחמרא דא דנהק תרי זמני, ואתא שלהובא דאשא בההוא קלא (נ"א בההוא חקלא) ואוקיד לון ואשתזיבו אינון יודאי, א"ל ערבאי ערבאי במלה דא דקא אמרתון לי תשתזבון יומא דא מלסטין אחרנין דקא מחכן לכו בארחא, בכה ר' פנחס אמר מאריה דעלמא רחשא דניסא דא עבדת בגיני ואשתזבון אינון יודאי ולא ידענא, פתח ואמר (תהלים קל"ו) לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו, כמה טיבו עביד קודשא בריך הוא עם בני נשא וכמה נסין ארחיש לון בכל יומא ולא ידע אלא איהו בלחודוי ב"נ קם בצפרא וחויא אתי לקטלא ליה וב"נ שוי רגליה על רישיה וקטיל ליה ולא ידע ביה בר קודשא בריך הוא בלחודוי הוי לעושה נפלאות גדולות לבדו, ב"נ אזיל בארחא ולסטין מחכאן ליה למקטליה אתא אחרא ואתייהב כופרא תחותיה והוא אשתזיב לא ידע טיבו דעבד ליה קודשא בריך הוא ונסא דארחיש ליה בר איהו בלחודוי הוי לעושה נפלאות גדולות לבדו, לבדו עביד וידע, ואחרא לא ידע..." (זוהר ח"ג דף ר' ע"ב).

ויהי ביום השמיני

עש"ק פר' שמיני תש"פ

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט' א').

"ויהי ביום השמיני - שמיני למלואים, הוא ראש חודש ניסן, שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם" (רש"י שם).

"אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער... והכתיב ויהי ביום השמיני, ותניא אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא ויהי ביום השמיני, וכתיב התם ויהי ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, הא שכיב נדב ואביהוא" (מגילה י' ע"ב).

יום זה גדול היה, שבו הוקם המשכן ולראשונה זכו ישראל שהשכינה תשרה ביניהם במשכן ה'. והקב"ה שמח שמחה גדולה כביום בריאת שמים וארץ, שהרי בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ בשביל תורה שנקרא ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית, וכאשר הוקם המשכן והשכינה שרתה בישראל הרי זה כאילו הבריאה עצמה באה אל תכליתה. ולא זו בלבד אלא עשר עטרות נטל אותו היום כנגד עשרה מאמרות שבהם נבראה העולם וכנגד עשר ספירות שעל ידם ברא הקב"ה על העולם ומנהיגו (ספרי יצירה פ"א ומס' אבות פ"ה מ"א).

ואף על פי כן "כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער", השמחה הגדולה והעצומה מהולה בצער, ולמה, משום שבו ביום מתו נדב ואביהוא, ומיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו (ראש השנה י"ח ע"ב), וכל אדם מישראל הרי הוא כעולם מלא כפי שלימדונו חז"ל (סנהדרין ל"ז ע"א) "שכל המאבד נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".

זה עתה עברו עלינו ימי הפסח הנפלאים שבהם שמחנו בשמחת החג, ועומדים אנו לפני שבת קודש שבה נצטווינו בעונג וגם שמחה, אך לא נוכל שלא להצטער בצערן של ישראל, האבלים על מות יקירהם, והכואבים את כאב חוליהם, ולהתפלל שהקב"ה ירפא את כל החולים וינחם את לבם של כל האבלים.

שבת קודש זו מברכים את חודש אייר, ודורשי רשומות דרשו איר ר"ת אני ה' רפאיך. שהקב"ה ישלח רפואה שלימה לחולי בני ישראל, וירפא משובתנו בישועת עולמים במהרה.