ברכת הרואה נר חנוכה (תשס"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ורב ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך, אמר רב יהודה יום ראשון הרואה מברך ב' ומדליק מברך ג', מכאן ואילך מדליק מברך שתים ורואה מברך אחת".

(שבת כ"ג ע"א)

 

הנה שאלות רבות ושיטות רבות מצינו בברכה זו, ואבאר סוגיה זו לפי קט שכלי בס"ד.

הנה ג' דרכים יש לכאורה בהבנת ברכה הרואה.

א.       ברכה זו על מצוות ההדלקה היא, אף שברכה זו ברכת השבח היא במהותה וניסוחה, מ"מ אפשר שסיבת חיובה מצות ההדלקה (ובמק"א דנתי כיוצ"ב בברכת שהחיינו על המצוות אם סיבתה שמחת המצוה שהרי חזינן דאין מברכין אלא על מצוה שיש בה שמחה, או שמא סיבתה עצם המצוה, ומדברי הפמ"ג והמ"ב סי' תרצ"ב דאין השומע יוצא בברכת הזמן על מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים כאשר המברך כיוון למצות מגילה בלבד משמע דהברכה על המצוה היא דנראה פשוט דהמברך על כלים חדשים מוציא חבירו שצריך לברך על פרי חדש. אמנם רעק"א בסי' רי"ט הביא מספר אורים גדולים דהמברך הגומל על שיצא מבית האסורים אינו מוציא חולה שנתרפא, צ"ע בטעם הדבר ואכמ"ל). ולדרך זה דהברכה היא על מצוות ההדלקה, צ"ל דתקנה מיוחדת תיקנו דאף הרואה יכול לברך אף שאין הראיה עיקר המצוה ואפשר דיש מצוה מסויימת אף בראיית הנר ומשו"כ אף הרואה מברך.

ב.         ברכה זו לעולם על הראיה ואף כשמברך בשעת ההדלקה עצם הברכה על הראיה היא, אלא שתיקנו לסדרן על הנר כדרך שמצינו בסוכה מ"ו ע"א שמסדר את הברכות כולן על הכוס ונפ"מ בין שתי דרכים אלה, סומא המדליק אם מברך שעשה נסים, דאם על מצות ההדלקה הוא מברך גם סומא מברך, אבל אם אינו מברך אלא על הראיה אין הסומא מברך כיון שאינו רואה.

ג.         הברכה על הזמן היא דכשם שמברך כשהוא רואה מקום שנעשו נסים לאבותינו כך מברך על זמן שנעשו בו נסים, אלא שלכתחלה אמרו שיברך בשעת ההדלקה או הראיה. ונראה דלכל אחד מדרכי הבנה אלו יש בית אב בדברי הראשונים ובמחלוקת הם שנויים, כמבואר לקמן.

הנה נחלקו הראשונים והפוסקים מי מברך ברכת הרואה, ויש בזה שש שיטות.

 

א.      רק מי שאינו מדליק מברך אבל מי שעתיד להדליק בביתו לא יברך על הראיה שלפני כן. כ"כ בשו"ע סי' תרע"ו ס"ג וזו שיטת הרשב"א, ודעה אחת בריטב"א. שיטה זו יסודה דעיקר הברכה על ההדלקה היא אלא שתיקנו לברך גם על הראיה וכיון שהוא מדליק מוטב לברך על עיקר המצוה ואינו מברך על הראיה, ואף דאין מעבירין על המצוות "לברך על ההדלקה עדיף טפי" כ"כ הריטב"א.

ב.      מי שעדיין לא הדליק אף שעתיד להדליק מברך כ"כ רש"י בשם ר' יעקב וכ"ה בסוכה מ"ו ע"א בריטב"א ואף שעתיד הוא להדליק מ"מ אין מעבירין על המצוות, וכ"כ הב"ח בסי' תרע"ו. שיטה זו יסודה דלעולם ברכת הרואה היא ועל הראיה הוא מברך ואף דלכתחלה מסדרו על הנר בשעת ההדלקה מ"מ אין מעבירים על המצוות אבל להבנה הנ"ל באות א' מי שמדליק לא תקנו לו כלל לברך על הראיה וממילא לא שייך אין מעבירין על המצוות.

 ג.      רשות בידו ומה שירצה יעשה, יברך על הראיה דאין מעבירין על המצוות או על ההדלקה דהכי עדיף לכתחלה כ"כ בספר המנהיג סימן קי"ט. גם שיטה זו סוברת דהברכה אחת היא ועיקרה על הראיה אלא דכנגד אין מעבירין על המצוות יש צד דלכתחלה עדיף טפי לברך כעיקר תיקון חז"ל.

ד.      י"א בריטב"א ומאירי שם ד   מברך פעמיים, א' בשעת הראיה ושוב שנית בשעת ההדלקה, ולכאורה ס"ל דשני דינים יש בברכה זו, ושתי סיבות מחייבות בה גם ראיה וגם הדלקה. ולכן אף כשכבר בירך על הראיה חוזר ומברך על ההדלקה. (אך נראה פשוט לשיטתו דאם כבר בירך על ההדלקה לא יברך שוב על הראיה, דבכלל מאתיים מנה וכשבירך על ההדלקה גם הראיה בכלל).

ה.      בשו"ת להרמב"ם סימן רכ"ב כתב "שאלה ומה יאמר אדוננו בדבר מי שהדליק נר חנוכה וברך עליו וחזר והדליק (נר) חנוכה אחר או ראהו, היחזור ויברך על הדלקתו או על ראיתו, וכן פעם אחר פעם, אם לאו?

התשובה בדבר הזה תלוי בכוונת המברך כמו בשאר הברכות, אם היתה כוונתו להדליק נרות הרבה זה אחר זה, ברכה אחת לכולם, ואם ברך והדליק ואחר כך נזדמן לו נר אחר להדליק, יברך ברכות אחרות וכן אפילו נזדמנו לו מאה זה אחר זה. וכך הדין בברכת הרואה".

ולכאורה מבואר דאפילו כבר בירך על ההדלקה חוזר ומברך על הראיה וזה חידוש גדול. ומשמע כן לכאורה בפירוש הראשון של רש"י בדף כ"ג ע"א ד"ה הרואה שכתב "העובר בשוק ורואה באחד החצרות דולק ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה שאמר משום רבינו יעקב דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה" ומשמע לכאורה דלשיטה ראשונה מברך על הראיה אף שכבר הדליק ובירך על ההדלקה. אך נראה יותר דכוונת רש"י להוסיף את פירוש הר"י בשם ר' יעקב על פירושו ואין כאן שני פירושים שונים ונקט עיקר דרק אם לא הדליק עדיין מברך על הראיה. עי"ש ודו"ק.

אך בדברי הרמב"ם יש חידוש גדול שבעתיים, דהרואה וחוזר ורואה ג"כ חוזר ומברך, ושיטתו דכל ראיה וראיה מחייבת ואין אדם יוצא בו יד"ח בברכה אחת ביום.

ולכאורה סותר הרמב"ם את דבריו בפ"ג ה"ד מהלכות חנוכה "וכל הרואה אותה ולא בירך מברך שתים שעשה נסים לאבותינו ושהחיינו ובשאר הלילות המדליק מברך שתים והרואה מברך אחת שאין מברכין שהחיינו אלא בלילה הראשון" הרי שרק אם לא בירך עדיין מברך, וצ"ע.

ו.          כתב המאירי (כ"ג ע"א) "מי שאין לו להדליק ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות י"א שמברך לעצמו שעשה נסים וכו' והדברים נראין" ויסוד שיטה זו דעצם הזמן מחייב לברך אלא שנכון לברכו בשעת ההדלקה.

 ז.      בחידושי הר"ן שבת שם כתב "ועוד כתב הרא"ה ז"ל שאם היה שם בשעת ההדלקה ששמע מפי המברך כשרואה צריך לברך שהרי לא יצא ידי ברכה", ולא הבנתי, דאם שמע הברכה ויצא בה איך יחזור ויברך, ומה זה שכתב "שהרי לא יצא ידי ברכה", וצ"ע.

ולכאורה פשוט דיש השמטה וטעות דפוס בדבריו, וצ"ל "שאם לא היה שם... ולא שמע מפי המברך", ודו"ק.

אך חיפשתי בחידושי הר"ן שי"ל מחדש בהגהות המו"ל, וראיתי שכל קטע זה שבחיה"ר הושמט מן הספר, ולא ידעתי מדוע.

 

ב

 

והנה אם הדליקו עליו בביתו גם בזה נחלקו הראשונים הרשב"א הביא י"א דמברך על הראיה ודחה שיטה זו דלא מצינו היוצא במצוה וחוזר ומברך עלה.

אך הריטב"א והמאירי נקטו לעיקר שמברך, ולכאורה סברת הרשב"א תמוהה דאף שיצא במצוות הנר ע"י אנשי ביתו מ"מ לא יצא בברכת הראיה, ונראה דאזיל לשיטתו דברכה זו על מצות ההדלקה תוקנה והוי כברכת המצוה לענין זה, והמאירי לשיטתו דעיקרו ברכת השבח על הזמן ודו"ק בזה.

ועיין עוד בריטב"א ובמאירי שהביאו מחלוקת אם מברכים ברכה זו עובר לעשייתן או לאחר שהדליק כמו שאמרו "הרואה נ"ח מברך ואיך יברך לפני ראייתו" ושיטה זו מבוארת דלעולם ברכה זו על הראיה היא וז"פ, ולשיטה הראשונה אפשר דס"ל דהוי כברכת המצוה על ההדלקה, אך אפשר דס"ל דהוי בעצם ברכה על הראיה אך מ"מ כשהוא מברך בשעת ההדלקה תיקנו לברך אף ברכה זו עובר לעשייתן וכדרך שתקנו בברכת הזמן וכן נראה מלשון המאירי שלא דחה שיטה זו לגמרי אלא כתב "ואיני רואה הכרח בכך" ומשמע שאינו חולק עליו ביסוד הדברים אלא דס"ל דמ"מ מסתבר שיברך עובר לעשייתן, ודו"ק.

והנה בשאילתות דרב אחאי גאון שאילתא כ"ו איתא דכשם שצריך לברך על מקום שנעשה בו נס "ברוך שעשה לאבותינו נס במקום הזה" כן צריך לברך על זמן שנעשה בו נס, ועיין במאירי שהביא י"א דאף אם אינו מדליק ואינו רואה מ"מ מברך ברכה זו וע"כ דשיטתו דהברכה על הזמן היא ומכל דברי המאירי בסוגיא זו נראה דאין סיבת הברכה קיום המצוה, עיין בדבריו.

 

ג

למה תיקנו ברכה זו רק בנר חנוכה

 

הנה התוס' בסוכה מ"ו ע"א הקשו למה תיקנו ברכת הרואה רק בנ"ח ולא במצוות אחרות כגון סוכה ולולב ותירצו בב' דרכים, א' דיש בנ"א שאין להם בית להדליק בו, ב' משום חביבות הנס. וכתבו נפק"מ בין התירוצים במזוזה דאם משום בנ"א שאין להם בית גם במזוזה יש לברך ואם משום חביבות הנס אין לברך במזוזה.

וכל דבריהם תמוהים לכאורה, וכי איזה ברכה יברכו על ראיית המזוזה 'שעשה נסים לאבותינו", ומה ענין מזוזה אצל הנס, ואף בסוכה ולולב יש לתמוה לכאורה אם יברך עליהם "שעשה נסים לאבותינו" דאף שחג הסוכות זכר ליציאת מצרים היא מ"מ מצוות אלה מן התורה הם וכבר כתבו התוס' (פסחים ק"ח ע"ב) דבמצוה של תורה לא אמרינן אף הן היו באותו הנס, ונראה ביאור דבריהם דכיון דלא דרשינן טעמא דקרא ולא בהכרח משום הנס באו (ובפרט מצוות לולב שאין לו קשר לנס ואינו זכר לנס כלל) ומ"מ במזוזה ודאי תימא לומר שיברך על הנס.

ומשום כן נראה מדברי התוס' גדר חדש בברכת הרואה, דאינה ברכה על הנס כלל אלא שתיקנו חכמים דמי שאינו יכול לקיים מצוה בעצמו יברך כאשר רואה מצוה זו מתקיימת ע"י אחרים והברכה היא כעין ברכת הודאה על המצוה אלא שבחנוכה תיקנוהו על הנס כיון שכל מצות חנוכה הודאה על הנס ופרסומי ניסא, אבל גדר הברכה וסיבתה ראית המצוה כשהיא מקויימת ע"י אחרים, ויובן לפי"ז מה ענין ברכה זו בלולב ומזוזה (בנוסח הודאה על המצוה), ובאמת נראה עוד בגדר תקנה זו דברכת הרואה שתיקנו שהרואה יברך מעין ברכת המקיים את המצוה. ובנ"ח שהמדליק מברך שעשה נסים כך מברך גם הרואה ובשאר המצוות יברך הרואה "על מצות", ואין זה פלא כלל דהלא ברכת המצוות דרבנן והן הם אשר תיקנו שגם הרואה יברך בנ"ח, וביותר נראה כן לפי"ד הדרכי משה סי' ח' דהלובש טלית קטן שאין בו שיעור יברך "על מצות ציצית" ולא "להתעטף" הרי ד"על מצות" משמעה הודאה על המצוה אף שאינו מקיימה בשלימות, סו"ד נראה בקושית התוס' דהיה מקום לברך על מצות בכל המצוות בראייתן, ודו"ק.

הנה קצרתי מאוד מאוד בענין זה, ובעזהי"ת בל"נ אחזור ואשנה פרק זה ביתר אריכות.

 

 

 

› להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך š

"ומפני שלא נמסרו ישראל באותו זמן ביד מושל אחד שהיה מושל עליהם להריגה כמו שהיה בימי המן, אלא שבאו האויבים עליהם למלחמה ולא בקשו מהם אלא ההכנעה ולהיות ידם תקיפה על ישראל ולהעבירם על דתם כידוע ממעשה אנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם כדרך המלכים המנצחים זה את זה וכובשין אחד ממדינות חבריהם ומכריחין לאמונתן ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרים לאמונתם חלילה לא היו מבקשים יותר אלא שנתן הש"י וגברה יד ישראל ונצחום לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות ולא למשתה ושמחה כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדת ח"ו ובעזרתו ית' לא הפיקו זממם וגברה ידינו לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו אבל בימי המן שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה ולא את הנפשות שאפילו המירו דתם ח"ו לא היה מקבל אותם לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו ית' ג"כ ע"י משתה ושמחה הלכך ריבוי הסעודות שעושין בחנוכה אינן אלא סעודות הרשות".

(לבוש סימן תר"ע ס"ב).

 

הנה דברים רבים מאירים לנו באור יקרות על פי דברי הלבוש, שהרי חידושים רבים יש בחג זה ובמצוותיו, בשונה מכל שאר ימי המועד והישועה, ונפרט מקצתם.

א. בכל ימי החג בין אלה שמה"ת כגון שלש רגלים ובין בפורים שהוא מדרבנן יש מצוה של שמחה ומשתה משא"כ בחנוכה שאין בו אלא הלל והדלקת הנר בלבד, והדבר אומר דרשני.

ב. למה תיקנו עיקר מצות היום בהדלקת הנר כנגד נס פך השמן כאשר עיקר ההודיה בתפלת על הנסים אינו אלא על ישועת ישראל, נצחון המלחמה, וביטול גזירת היונים, עד שאף לא מזכירים כלל את נס פך השמן בתפלה זו.

ג. באמת יש להתבונן בעצם נס פך השמן, הלא היונים חיללו את המקדש כולו ואת כל כליו "באו בה פריצים וחללוה" ויש לשאול איפוא למה נעשה הנס דוקא במנורת המאור ולא במזבחות או בשלחן וכל כליהם ולמה דוקא במנורה, ועוד יש לשאול למה דוקא בשמן שבמנורה ולא בגופה.

ד. נס זה נעשה על ידי מלכות בית חשמונאי שלא היו מזרע יהודה, וידועים דברי הרמב"ן (בראשית מ"ט י') דאכן עברו על דברי הכתוב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו ומשום כך לא נמשכה מלכותן, וא"כ יש להתבונן למה היתה השגחתו ית"ש שדוקא נס זה וישועה זו תיעשה שלא ע"י שבט יהודה כי לו יאתה המלוכה.

והנראה בזה דהנה גזירת היונים לא לאבד להשמיד ולהרוג היתה אלא להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, לא על בני ישראל לבדם הכריזו היונים מלחמה אלא על אלקי ישראל יושב הכרובים, לעקור מתוך חיקו את בנו חביבו כמ"ש "בני בכורי ישראל", להשכיחם תורת ה' לחצוב להם בורות נשברים ולדבקם בנחלת זרים.

שכחת התורה היתה תכלית מגמתם והצלת התורה היתה תמצית הנס והישועה, ומשום כך גזרה חכמתו יתברך שנס זה מן הראוי ומן ההכרח שעל ידי שבט לוי תבוא, על ידי בית חשמונאי שמשבט לוי היו, שהרי שבט לוי משרתי ה' המה, שבטם של בני התורה ועמליה כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו נס זה של הצלת התורה מן הראוי שתבוא ע"י שבט התורה.

(וידועים דברי הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל שכל המקדיש חייו לתורה ולעבודה בכלל שבט לוי הוא ואכמ"ל).

ומסיבה זו נעשה הנס במנורה ולא בשאר כלי המקדש, שהרי כבר ביארנו פעמים רבות שכל אחד מכלי המקדש מכוון כנגד אחד מעמודי העולם ויסודות העבודה, מנורה כנגד תורה "כי נר מצוה ותורה אור" וכן אמרו חז"ל (שבת כ"ג) "הרגיל בנר הווין ליה בנין תלמידי חכמים" ועוד אמרו (ב"ב כ"ה) "הרוצה להחכים ידרים וסימניך מנורה בדרום". הרי לן שהמנורה כנגד תורה היא.

המזבחות כנגד יסוד העבודה שהרי תפלות כנגד קרבנות תקנום (ברכות כ"ו ע"ב) "ונשלמה פרים שפתינו" כתיב, והשלחן ולחם הפנים שעליו כנגד גמילות חסדים שהרי משרתי השם על שלחן גבוה הם יושבים ומלחמו הם אוכלים, וכך מצווים אנו לדורות לפרנס בני התורה ועמליה בטהרה לחזקם ולתומכם.

ולא יפלא אפוא שמכל כלי המקדש נעשה נס חנוכה במנורה לרמז שהתורה היא שהיתה בסכנה והיא זו שלמענה נעשו נסים לישראל בנצחון המלחמה וביטול גזירות השמד.

ודוקא בשמן שבנר, שהרי שמן זית רמז לחכמה הוא, כמבואר בהוריות י"ג ע"ב ובמנחות פ"ה ע"ב, וכן אמרו בברכות (נ"ז ע"א) "הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור התורה" ועיין עוד בדבריהם הנפלאים (ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפ"א) "ד"א למה נמשלו בשמן, מה שמן רפואה לאדם ומצהיל פנים אף דברי תורה מאירות עינים" בא וראה בדבריו הנפלאים של הפרי מגדים (בהקדמה לסימן תר"ע אשל אברהם) "וג' עמודי עולם תורה ועבודה וג"ח בממון ובגוף ובטלו את ישראל מתורה ועבודה כמ"ש בס' המגיד שלי להשכיחם תורתך זה מחמת קנאה אין חכמה כחכמת התורה, וזדים ביד עוסקי תורתך ע"ד אקב"ו לעסוק בד"ת שנצטוינו לעיין לפלפל בה א"כ לא זו שמסר הזדים ביד המדקדקים בחקים ביותר אף זו מסר אותם ביד עוסקי תורתך וששים בפלפולם כמאמר החכם מי שלא טעם טעם שמחת התרת הספיקות לא טעם טעם שמחה מעולם ושם הארכתי ומפני זה אנו מחוייבים בימי החנוכה ללמוד תורה ועבודה בלב זו תפלה והודאה וג"ח בממון ובגוף"  הרי לן שהיוונים קנאו בשמחת התורה ובדביקותן של בני ישראל בפלפולה וחדותה.

וכדי לרמוז לשורש קנאת היונים ודבקותם של בני ישראל בחכמת התורה ושמחתה, והיא שעמדה להם באורך גלותם ובכל גזירות השמד וההרג נעשה הנס בשמן זית שבמנורת המאור.

וכדי לזכור כל זאת, את הגזירה ואת הישועה, את הסכנה ואת הנס, תקנו חכמים הנביאים את מצות הדלקת נר חנוכה כדי להודות ולהלל על נסיך ועל נפלאותיך.

ולא בכדי הזהירו גדולי הדורות להרבות בתורה בימי החנוכה כנגד גזירת היונים להשכיחם תורתך, עיין בשל"ה ובמנהגי החתם סופר פרק ט', וידוע מספר הרוקח של"ו נרות חנוכה רומזים לאור הגנוז ששימש ל"ו שעות עד שנגנז, והיכן נגנז אור בהיר וצהיר זה בתורה כמבואר בתנחומא פרשת נח, ומה נפלאים הם דברי המדרש פנחס אות א' דל"ו נרות כנגד ל"ו מסכתות הש"ס המה כי נר מצוה ותורה אור.

נרות חנוכה אור תורה המה האור שבו קנאו היונים ורצו לעקרו מן העולם, והיא היא האור הגנוז בתורה שיתגלה במהרה בימינו.

הבה נזהר גם אנו לקבל על עצמנו בימים נשגבים אלו את עול התורה ועול שמחתה ובאהבתה נשגה תמיד עד שנזכה לאור הגנוז אור שבעת הימים בחנוכת המזבח בב"א.