ברכת התורה בליל הבר מצוה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו (ל"ב ג')

במה ששאל לדעתי בענין מה שהעירו בכל נער המגיע למצוות למה אינו חייב לברך ברכת התורה בליל הבר מצוה, דהלא הברכה שבירך בבוקר לכאורה אין בה כדי לפוטרו בלילה דהלא בבוקר לא היה מחוייב אלא מדרבנן ובצאת הכוכבים נעשה בר חיובא מה"ת, וכמו שקטן אינו מוציא את הגדול יד"ח כך לא יוכל הקטן לפטור את עצמו לאחר שנכנס לכלל חיוב דאורייתא.

הנה עצם ההנחה דמצוה שקיים אדם בעודו פטור אינה עולה לחובתו כשהגדיל מבואר בר"ה כ"ח דאם כפאו שד ואכל מצה ושוב חזר ונשתפה בעוד ליל לא יצא יד"ח וחייב לחזור ולאכול, ולכאורה ה"ה בני"ד. אמנם הטורי אבן כתב שם דאין זה משום שפטור היה כשאכל אלא משום ששוטה דינו כמתעסק ואין במעשיו שם מצוה כלל, ולדבריו יש לחלק בין קטן לשוטה, ומה שכתב שם בטו"א דגם קטן דינו כמתעסק תמוה לענ"ד דא"כ איך קטן מוציא את אביו יד"ח אם האב אכל כזית, וע"כ דקטן אין דינו כמתעסק וכמבואר להדיא בחולין י"ב ע"ב ומקורו במשנה (כלים פי"ז מט"ו) דקטן יש לו מעשה ואף מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יש לו, עי"ש היטב.

והנה המרדכי במגילה פ"ב סימן תשצ"ח הביא בשם הר' טוביה מווינא שהקשה איך סומא מוציא את בני ביתו בקידוש היום לרב יהודה דסומא פטור מן המצוות ואינו חייב אלא מדרבנן וכתב דמ"מ יכול להוציא אחרים יד"ח כמו דמהני קידוש בתוספת שבת אף דתוס"ש אינה אלא מדרבנן, וגם מדבריו למדנו שהשווה זמן דרבנן לגבי זמן דאורייתא לשני בנ"א כשזה חייב מדרבנן וזה דאורייתא.

אמנם באמת צ"ב לדברי המרדכי ממה דקטן אינו מוציא את הגדול אף שקטן חייב מדרבנן וכן אשה אינה מוציאה את האיש בברכת המזון אם אין היא חייבת אלא מדרבנן כמבואר בברכות כ' ע"ב, וצ"ל דשאני סומא מקטן דמ"מ גדול הוא ובמינו בר חיובא ושאני גם מאשה שכל מינה פטור ממ"ע שהזמ"ג, משא"כ סומא שבמינו ב"ח אלא שפטרתו תורה, ואף שאין זו סברא אלימתא כך צ"ל ליישב שיטתו. ושוב שמתי אל לבי שבמרדכי בעצמו כבר הקשה על הר"ט מהא דאשה אינה מוציאה את האיש וכתב דשאני אשה שלעולם לא תבא לידי חיוב משא"כ סומא שאם יתפקח יתחייב בכל המצוות וזה כדברינו, וצ"ל דקטן שאני דאף שיבא לידי חיוב מ"מ קטן הוא וכל הקטנים פטורים מן המצוות כנ"ל, ועוד דסומא יכול להתפקח מיד משא"כ קטן.

ומשו"כ תמה אני על מה שכתב בציונים לתורה להגר"י ענגיל סימן י"ב לפי"ד המרדכי דקטן שנתגדל בתוך ימי הספירה יכול להמשיך ולספור בברכה ודימה קטן לסומא דהלא בהכרח צריך לחלק לשיטתו בין סומא לקטן.

וכיוצא בזה נתקשיתי להבין את דברי החיי אדם בהלכות שבת כלל ו' סעיף ג'. דהנה המגן אברהם בסימן רס"ז ס"א הביא את דברי המרדכי דקידוש שעושים בתוספת שבת פוטרת אף לאחר צאת הכוכבים והקשה עליו ממה דקטן אינו מוציא את הגדול והניח בצריך עיון, וכתב בחיי אדם דאינו דומה כלל דשאני תוספת שבת דהוי באדם אחד ובזה חידש המרדכי דאף שעשה קידוש בשעה דרבנן מהני לשעה דאורייתא משא"כ בשני בנ"א אין המחוייב מדרבנן מוציא את המחוייב מה"ת עי"ש, ולכאורה תמוהים דבריו מאוד דהלא עיקר דברי הר"ט מוינא נאמרו לגבי סומא המוציא את ב"ב והוכיח דמהני מתוספת שבת וא"כ ברור שלא חילק בין שני ב"א לאדם אחד.

ובשו"ת מהרש"ם ח"ג סימן קכ"א נשאל כשאלה דידן למה כל בן ישראל בליל הבר מצוה אינו חייב לברך ברכת התורה ורמז לקושית המג"א ותירוצו של הח"א וכתב דלפי"ז לק"מ וכ"כ בשו"ת מהרש"ג ח"ג סימן קנ"ג, אך בעניי נראה שכל דבריהם דברי תימה כמבואר.

ובשו"ת ארץ צבי סימן ט"ז כתב דאכן חייבים בליל הבר מצוה לכוין לצאת יד"ח ברכה"ת בברכת אהבת עולם בערבית (ומהני כמבואר במשנ"ב סימן מ"ז סקי"ג), אך באמת אין זה נראה בעיני כמבואר לקמן. וע"ע שם בסימן י"ח שכתב בזה חידוש עצום דברכת התורה כל בוקר פוטר למפרע את הלילה שלפניו וכך גם בקטן כשיברך למחרת בבוקר יפטור את הלילה שלפנ"כ אך כ"ז רחוק מאד מאד כמבואר לכל מעיין ישר.

ב

אך באמת נראה להלכה דאין כל בית מיחוש בשאלה זו ולא מבעיא שאין הקטן צריך לברך ברכת התורה אלא אף אינו צריך לכוין בברכת קר"ש של ערבית לצאת בה יד"ח, דהלא שאלה זו נשאלת בכל ילד וילד מישראל בהגיעו למצוות ושתיקת כל גדולי הדורות מאז המשנה עד ימינו אלה מכרזת כאלף עדים שאין כל חובת ברכת התורה רובצת על האדם בליל כניסתו לעול התורה והמצוה, ועל קטנה מזו כתב החזון איש בשביעית סימן ז' דשתיקת הראשונים בשאלה שכיחה מאוד היא "ההכרעה היתירה מכל הראיות", וכעי"ז כתב הבית מאיר בתשובתו שנדפסה בבינת אדם שער הקבוע סימן ז', ש"טוב ללמוד מסתימת הראשונים מללמוד מפירושי האחרונים", עי"ש, וק"ו בני"ד. אלא שצריך טעם לדבר למה באמת אינו חייב לברך ברכה"ת.

והנראה בזה דאף שאין הקטן מוציא את הגדול ואין הפטור מוציא את החייב, לעולם האדם מוציא את עצמו, בתנאי שעכ"פ עשה מעשה של מצוה, דכל שעשה מצוה ובשעה שקיימה יצא בה יד"ח לעולם אינו חוזר להתחייב, ושאני משוטה שאכל מצה שלא עשה מצוה כלל, אם משום דהוי כמתעסק אם משום שפטור הוא לגמרי ומופקע מן המצוות משא"כ בקטן שחייב עכ"פ מדרבנן וקיים מצוה בשעתה, וזה שכתב הח"א דאף שאין הקטן מוציא את הגדול מ"מ מוציא אדם את עצמו בתוספת שבת.

ולענ"ד נראה דאף שהמרדכי הביא בשם הר"ט מווינא שאלה זו איך קידוש שנעשה בתוספת שבת פוטר את האדם אף לאחר צאת הכוכבים, באמת יש לתמוה שכל שאר הראשונים לא דנו בשאלה פשוטה זו, ונראה מזה ראיה לדברינו דבאמת נקטו כל הראשונים דלעולם אדם מוציא את עצמו יד"ח, ונראה דאף המרדכי והר"ט מווינא לא נתקשו בזה אלא בתוס"ש ושבת שהם זמנים חלוקים בעצם מהותן והוי כשני אנשים משא"כ במי שבירך בבוקר ברכת התורה ושוב הביא שתי שערות.

ובעצם הסברא לא יפלא, שהרי דעת רש"י בברכות מ"ח ע"א דבאמת קטן מוציא את הגדול יד"ח, וכבר כתב שם הפני יהושע דס"ל דקטן עדיף מאשה בברכת המזון דקטן אתי לידי גדלות ובמינו בר חיובא עי"ש (ורעק"א נתקשה בזה בגהש"ס שם), ואף לדידן דאין הקטן מוציא את הגדול שאכל כדי שביעה כתב המגן אברהם בסימן קצ"ט סק"ז בשם המהרש"ל בים של שלמה (ב"ק פ"ז סימן ל"ז) דעצם הדין שבר חיובא דרבנן אינו מוציא את המחוייב מה"ת, מדרבנן הוא ומה"ת גדול יוצא ע"י קטן והמג"א הביא מהרמב"ן במלחמות דהוי מה"ת, ובטורי אבן בר"ה כ"ט נקט דשאלה זו שנויה במחלוקת בין רש"י והרמב"ן עי"ש. ומ"מ אין זה פלא לחלק דאף שאין הקטן מוציא את הגדול מ"מ קטן מוציא את עצמו אף לאחר שהגדיל ואפשר דאף הר"ט מווינא מודה בזה כמבואר.

זה הנלענ"ד ליישב מנהגן של ישראל מימות עולם שלא חששו לברך ברכה"ת או לכווין לצאת יד"ח בברכת קר"ש בליל הבר מצוה, אמנם מהיות טוב, למה לא יכוון לצאת יד"ח בברכת קר"ש, אך אין לעשות מזה הלכה פסוקה.