ברכת התורה בשבועות למי שניעור כל הלילה (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א


 

הנה דנו הפוסקים והאחרונים במי שניעור כל ליל שבועות ועוסק בתורה כמנהג ישראל קדושים, כיצד יעשה בברכת התורה בבוקר, וכבר נתבאר בדברי הפוסקים ששאלה זו במחלוקת היא שנויה בין ר"ת והרא"ש. דהנה בסימן מ"ז סעיף י"א הביא המחבר שני דעות בשינת קבע ביום אם חייב לברך ברכת התורה אחריו ובבית יוסף מבואר דלדעת ר"ת חייב לברך ברכת התורה בכל יום וכברכות השחר בבוקר ואין זה תלוי כלל בהפסק ובהיסח הדעת ולפיכך אין שינת קבע בצהריים מחייבת ברה"ת אבל לשיטת הרא"ש חייב הוא לברך כיון ששינת קבע הוי הפסק גמור, ופשוט לכאורה דגם דין הנעור כל הלילה תלוי במחלוקתם דלדעת הרא"ש לא יברך כיון שלא ישן ולא הסיח דעת מן התורה אך לשיטת ר"ת דאין הדבר תלוי כלל בהפסק אלא חייבונו לברך כל יום מברך אעפ"י שלא ישן וכיון שכתב המחבר שם דנהגו כשיטת ר"ת שלא לברך ע"י שינת קבע ביום לכאורה הוא הדין שמברך בבוקר אף אם נעור כל הלילה.

אך המגן אברהם שם ס"ק י"ב כתב לדייק מלשון המחבר בסעיף י"ב דאם נעור כל הלילה באמת אינו מברך בבוקר ותמה דהרי כיון שנהגו בשינת הצהריים כשיטת ר"ת דמברך בכל יום א"כ אף אם לא ישן בלילה יש לו לברך וגם בסי' תצ"ד סק"א כתב המג"א לעיקר דהנעור כל הלילה יברך בבוקר לפי שיטת ר"ת אך הוסיף דאם אפשר ישמע מאחר לצאת ידי כל ספק עי"ש.

ורעק"א שם כתב דבאמת עיקר ההלכה לא כר"ת אלא דמשום חשש ברכה לבטלה נהגו שלא לברך וכך מבואר בבית יוסף בשם האגור, וא"כ אין סתירה בין שני הלכות אלו דבשינת הצהריים אינו מברך וכשיטת ר"ת וגם בנעור כל הלילה אינו מברך דעיקר כשיטת הרא"ש והטור דבשינה והפסק תליא מילתא, (ולכאורה נראה מלשון המחבר דעיקר ההלכה בזה כשיטת הרא"ש שהרי הביא שיטתו בסתם ואח"כ שיטת ר"ת בי"א ובכה"ג עיקר דעתו כשיטה ראשונה כידוע אך כבר כתבו ביד מלאכי ועוד בספרי הכללים דאין זה כלל גמור וכאשר מוכח מדברי השו"ע דנקט כשיטה בתרייתא הכי נקטינן).

אך בעיקר מה שדקדק המג"א מלשון המחבר חלק עליו רעק"א וכתב לדייק להיפך מלשון השו"ע דאף אם נעור כל הלילה מברך בבוקר וכתב דכן עיקר להלכה.

ועוד כתב שם רעק"א לחדש דאם ישן בערב יו"ט בודאי מברך בשבועות בבוקר אף אם נעור כל ליל השבועות דממ"נ לשיטת הרא"ש כבר נתחייב לברך בערב החג לאחר שינת קבע אלא שלא נהגו לברך משום שיטת ר"ת וכשנעור כל הלילה הרי גם לשיטת ר"ת נתחייב בבוקר וא"כ ממ"נ הוא חייב בברכת התורה וכן פסק להלכה. וכדברי הרעק"א חידש גם זקננו מהר"ם אש כמבואר בספר זכרון יהודה מהנהגותיו שכך עשה למעשה עי"ש, וראיתי בתשובות הגרח"ק בסו"ס אשי ישראל שכתב שהחזו"א פקפק בפסק זה דס"ל דכל שינה ביום הוי ארעי, וצע"ג דהלא הביא השו"ע ב' דעות בענין שינת קבע ביום, הרי דשינת היום לא בהכרח ארעי היא, וצע"ג.

אמנם בסימן מ"ז סעיף ז' איתא דברכת אהבה רבה פוטרת מברכת התורה ובמשנ"ב שם סקי"ג כתב דה"ה ברכת קר"ש של ערבית ומתוך כך כתב דראוי לכוון לצאת יד"ח בברכת קר"ש ש"ע לאחר שישן שינת קבע ביום, אך אם יכוין כך שוב לא יוכל לברך בשבועות בבוקר, ולענ"ד עדיף לא לכוין בערבית לשם ברכה"ת כדי לברך בבוקר ודו"ק.

ב

ובעיקר מחלוקת הרא"ש ור"ת נראה לכאורה דנחלקו ביסוד גדר ברכת התורה אם כברכת המצוות היא ומברך על מצות ת"ת או כברכת ההודאה והארכתי בזה במק"א, דאם ברכת המצוה היא מסתבר כשיטת הרא"ש דהיא תלויה בהפסק והיסח הדעת וככל ברכות המצוה דאם הפסיק חוזר ומברך ואין חיובה תלוי ביום כלל. אבל אם ברכת הודאה היא מסתבר טפי כשיטת ר"ת שתיקנו חכמים לברך בכל יום ויום וכברכות השחר שכולם שבח והודאה ותיקנו שיאמרו בכל יום ויום, וראיתי שוב שכ"כ הישועות יעקב בסי' מ"ז סק"א עי"ש, ובעיקר חקירה זו במהות מצות ברכת התורה יעויין מה שהארכנו בקונטרס מנחת אשר בענין ת"ת.

והנה בשו"ת מהרש"ג ח"א סי' ס"ב כתב לחדש דאין כלל איסור ללמוד לפני ברכת התורה אלא לשיטת הרא"ש אבל לשיטת ר"ת דבכל יום ויום מברך ברכת התורה דינה כברכות השחר ואין כלל איסור ומניעה ללמוד לפני ברכת התורה עי"ש, אך לענ"ד טעות היא זו, דפשוט לכו"ע דמצות ברכת התורה מדאורייתא כך היא דכל הלומד תורה חייב לברך עליה וכמו שעשו משה וישראל דהלא כתיב "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו" אלא דלדעת ר"ת תיקנו אנשי כנה"ג שיברך בכל יום בבוקר כמו שתקנו ברכות השחר ותיקנו שברכת כל יום תפטרנו עד ליום המחרת, אך ודאי אף לר"ת כל הלומד ולא בירך על תלמודו ביטל מצות עשה כך נראה פשוט לענ"ד.

ויש מן האחרונים שהבינו שיש איסור ללמוד ללא ברכה"ת (כעין איסור להנות מן העולם בלי ברכה) וברכת התורה מתיר היא, ולא רק מצוה, עיין משיב דבר ח"א סי' מ"ז וכ"כ במנחת שלמה ח"א סי' י"ח אות ט' דבה"ת הוי מתיר כשם שברכת הנהנין הוי מתיר, דכשם שאסור להנות מהעולם הזה בלי ברכה כך אסור ללמוד תורה בלי ברכה, אך בעניי לא ידעתי כל מקור לד"ז ונראה טפי דאין כאן אלא ביטול מצ"ע וכשהוא אנוס בברכה מותר ללמוד בלי ברכה, וכ"כ הגרשז"א שם בסי' צ"א א' וסתר דברי עצמו, עי"ש.

ג

והנה בשו"ת השיב משה סי' ב' כתב ראיה לשיטת ר"ת דבכל יום יש חיוב בה"ת ולא תלי' בשינה והפסק דהרי מבואר מלשון המחבר דרק בשינת קבע נחלקו אבל בשינת ארעי מודה הרא"ש דאינו הפסק ואינו מחויב שוב לברך ברה"ת, וא"כ יש לתמוה דהרי ילפינן מצות ברה"ת ממשה כמבואר בברכות כ"א  ולכאורה פשוט דמשה לא ישן שינת קבע, דאף בדוד אמרו בברכות ג' ע"ב דלא ישן אלא שינת ארעי כשינת הסוס, וא"כ פשוט דמשה ג"כ לא ישן מעולם שינת קבע דכל מדות חסידות דמצינו בכל גדולי וצדיקי הדורות איתנהו כולהו במשה וא"כ לשיטת הרא"ש לא נתחייב משה מעולם בבה"ת לאחר שבירך פעם אחת כשקיבל תורה מהקב"ה וע"כ דבכל יום יש מצוה אף ללא הפסק ושינת קבע, וכתב ההשיב משה שזו היא ראיה גמורה חלוטה ופסוקה שאין להשיב עליה, ועי"ש שהאריך בראיה זו.

ובעניי לא הבנתי כלל קושיא זו מכמה טעמים: א. באמת נראה פשוט די"ל דאף אם משה פטור היה מברכת התורה מ"מ בירך להוציא את העם ידי חובתן דהלא הם היו חייבין בבה"ת ומשה בירך כדי להוציאן ידי חובתן דהלא ביומא כ"ז למדו מפסוק זה כי שם ה' אקרא דמצוה לענות אמן אחר המברך ופרש"י שם דמשה בירך כדי להוציאן והם ענו אמן וא"כ אם נניח דמשה פטור היה מ"מ אעפ"י שיצא מוציא.

אך באמת נראה דלא נדע כלל דרך נשר בשמים, ואף שמצינו בדוד שלא ישן שינת קבע אפשר דהיא הנותנת דמשה משום שהיה מופשט לגמרי מן הגשמיות לא היה שייך בו כלל רוח דמסאבא ומסתבר דכל הפגם בשינת קבע אינו אלא משום דרוח דמסאבא השורה על האדם בשינתו כמבואר בזוה"ק (וישלח מ"ז).

ועוד אמרו בברכות נ"ז ע"ב דשינה היא אחד מששים במיתה, ומשה לרום מעלתו לא שרתה עליו כל רוח טומאה דהלא לא היה בעל מחיצות כלל אלא בשגם הוא בשר כמו שכתב הרמב"ם בפרק ז' מח' פרקי הקדמתו למס' אבות וגם טעם מיתה לא שייך במשה דהלא אף מיתתו ממש מיתת נשיקה היתה כמבואר במועד קטן דף כ"ח ע"א והיא מעלה עליונה של דביקות וא"כ אפשר דאף שינתו היתה בה מעלה יתירה של דביקות עילאה וידוע מש"כ הרח"ו על רבו אור העולם האריה"ק שבשינתו נתגלו לו סודות התורה שתלמיד ותיק אינו לומד במאה שנה (ובהקדמת האמרי בינה חלק א' כתב לבאר בדרך זה מה שאמרו בש"ס "כי ניים ושכיב רב אמר להא מילתא", דאין הכונה לזלזול וביטול אלא שדבר זה אף שיש לו פירכא בהלכה מקובל הוא בדרך סוד ונתגלה לו כי ניים ושכיב דשינת הצדיקים מסוגלת לגילוי סודות התורה עי"ש), סוף דבר נראה לענ"ד דאין בידנו לדון בסברא דמשה לא ישן שינת קבע כדוד מלכא משיחא דאפשר דלמעלתו הנשגבה למעלה מכל המין האנושי לא היתה כל פגם בשינתו.

(ובאמת נסתפקתי מעודי במי שלומד תורה כל שעת שינתו, וכמו שהעידו בני הגר"א על אביהם בהקדמה לביאור הגר"א על שו"ע או"ח דמעולם לא ישן אלא שיתין נשמין ובכל עת שינתו רחושי מרחשן שפתיו הלכות ואגדות, אם השינה הוי הפסק לברכת התורה דהלא בכל זמן שינתו עוסק הוא בתורה, אך לכאורה נראה דלימוד זה של שעת השינה אף שיש בו מעלה גדולה ונפלאה מ"מ אין בו חיוב ומצות ת"ת דהלא בשעה שהוא ישן על מיטתו אינו מקיים מצוה אך מ"מ ספק הוא בעיני דאפשר דמ"מ אין בו הפסק בבה"ת אם הוא עוסק בתורה בשינתו ללא הפסק ואפשר דבטלה דעתו אצל כל אדם ואכמ"ל).

אמנם עוד כתבו שם בני הגר"א דמעולם לא ישן אלא שתי שעות ביממה, ושתי שעות אלה היו מופסקות לשינת ארעי, וצ"ע לפי"ז איך ברך ברכה"ת בכל יום והלא לא הפסיק ולשיטת הרא"ש כל עוד לא הפסיק לא נתחייב, ואפשר דמי שכל שינתו ארעי אף שינת ארעי הוי הפסק גמור לגביו, ואפשר עוד דרק בשינת קבע ביום נחלקו אבל בשינת ארעי בלילה לכו"ע הוי הפסק ועדיין צ"ע.

ועוד יש לדחות ראית הישיב משה דהלא מבואר במשנ"ב סי' ד' סקל"ה דבשבת מותר לישן שינת קבע ורק בחול יש בזה קפידא וא"כ משום שינת השבת נתחייב שוב בבה"ת עי"ש.

ובעיקר דברי השו"ת השיב משה יש לכאורה לתמוה דנראה פשוט דכל שיטת ר"ת אינו אלא מדרבנן דמה"ת ודאי דאין חיוב בה"ת בכל בוקר דמהי"ת שיהא מצוה בכל יום ויום, אלא נראה פשוט דמה"ת צריך הוא לברך על תלמוד תורה וכהא דמשה אלא דר"ת ס"ל דאנשי כנסת הגדולה תקנו לברך בכל בוקר ובוקר ופוטר את הלימוד של כל היום כמו שתיקנו בברכות השחר, וא"כ מה"ת מודה ר"ת להרא"ש דבכל פעם שלומד תורה חייב לברך ואם הפסיק חייב לברך שנית, וא"כ אף לשיטת ר"ת קשה ממשה רבינו דאם לא הפסיק איך נתחייב בברכה ואין לדחות דמשה קיים מצות חכמים לברך בכל בוקר דהלא כל ראית הה"מ מיוסדת על ההנחה דע"כ ברכתו מה"ת היא כמבואר בדבריו דאל"כ אפשר שבירך על קריאת התורה וכתקנת משה ועזרא עי"ש היטב, אלא ע"כ דאין הכרח דמשה רבינו לא ישן קבע או שבירך להוציא את בני ישראל ידי חובתן כמבואר, ואף שיש מקום לטעון דמצוה בכל יום לברך ברכה"ת כמו בתפלה וברכת כהנים שנוהגים פעם אחת ביום וכמבואר ברמב"ם הל' תפלה בפרטי המצוות וכן בפ"א ה"א ובפי"ד ה"א שם, (וכ"ה במצות ת"ת לשי' הפנ"י בברכות כ"א) מ"מ אין זה סברת ר"ת אלא דימה ברכה"ת לברכות השחר וזה ודאי דרבנן היא, ובאמת נראה פשוט דבה"ת מה"ת קשורה לת"ת ואינו כתפלה וברכה"נ שחייב בהם בכל יום, והארכתי בכ"ז במק"א.

אך באמת נראה טפי דאין כונת רש"י כלל לומר שמשה רבינו בירך ברכת התורה להוציא את בני ישראל, וכל כונת הגמ' ופרש"י דלפני שמשה קרא את השירה לפני בני ישראל אמר דברי ברכה ושבח להקב"ה ומכאן למדו חז"ל שראוי לברך את ה' לפני תלמוד תורה.

וממה שאמר לבנ"י הבו גודל לאלוקינו למדו עוד דמצוה לענות אמן אחר הברכה.

אבל אין ברכתו של מרע"ה ברכת התורה ממש אלא ברכת שיר ושבח להקב"ה. וזה הטעם דנקט הרמב"ם דאין ברכת התורה מצות עשה ממש כמו ברכת המזון, ולא מנאה במנין המצוות, דאין כאן אלא מקור כללי דמשה כך נהג וכך עשה לברך את ה' לפני קריאת השירה ומכאן למדנו את שורש ענין ברכה"ת.

כך נראה פשוטן של דברים.

וממילא אזלא לה קושיית ההשיב משה, דמעולם לא עלה על דעת חז"ל שמשה בירך ברכת התורה ממש, ובאמת לא מצינו מצוה בתורת משה לברך בה"ת אלא שכך עשה משה ואמר דברי ברכה ושירה לפני קריאת השירה.

ודו"ק בכ"ז כי ברור הוא לענ"ד.


ב

עוד בענין ברכת התורה בשבועות

והנה נשאלתי בשנה זו [תשע"ה] שחל בו ערב שבועות בשבת, במי שישן ערב שבועות כדי שיוכל להיות ער כל ליל שבועות וגמר בלבו לברך ברכה"ת בבוקר וכשיטת הגרעק"א, אך בתפילת מנחה בשבת עלה לתורה ובירך ברכת אשר בחר בנו, ושאל אם יצא בכך ברכת התורה ואם נבצר ממנו ע"י ברכתו לברך ברכה"ת בבוקר.

שתי שאלות יש כאן:

א. האם יצא בברכתו ידי חובת ברכת התורה או שמא אין ברכה זו אלא על קריאת התורה בלבד.

ב. את"ל שיצא, האם עדיין יש בידו לברך בבוקר את שתי הברכות הראשונות שלא בירך בעלותו לתורה, או שמא כיון שברכת אשר בחר בנו הוא המעולה שבברכות מפסיד בכך את כל ברכות התורה.

ולכאורה יש לפשוט שתי שאלות אלה מהמבואר להדיא בשו"ע (סימן קל"ט סעיף ט'):

"אם קראוהו לקרות בתורה קודם שיברך ברכת התורה לעצמו, כבר נפטר מלברך ברכת אשר בחר בנו, דלא גרע ממי שנפטר באהבה רבה".

ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ב):

"דלא גרע ממי שנפטר וכו' - וכמבואר לעיל בסימן מ"ז ס"ז. וכתבו האחרונים דמ"מ לא דמי לגמרי לנפטר באהבה רבה דהתם יצא בזה גם ברכת אקב"ו לעסוק וגם הערב נא משא"כ הכא לא נפטר רק מברכת אשר בחר בנו לבד אבל אידך צריך להשלים ויאמר אח"כ ברכת כהנים שרגילין לומר תמיד".

הרי מבואר בשו"ע ומדברי המשנ"ב דבברכו על התורה נפטר מברכת אשר בחר בנו, אבל עדיין עליו לברך שאר הברכות.

אמנם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' כ"א) נקט דאם בירך אשר בחר בנו יצא יד"ח לגמרי ושוב אינו מברך אקב"ו והערב נא, כיון שברכה זו מה"ת והיא המעולה שבברכות עי"ש. וזה לכאורה נסתר מלשון השו"ע ודברי הפוסקים שהביא המשנ"ב.

אך בכל עיקר הלכה זו תמה בעל חות יאיר במקור חיים דמהי"ת לומר שנפטר מבה"ת ע"י ברכה שבירך בעלותו לתורה, והלא בגמר הקריאה מברך ברכה אחרונה, ושוב אינו נפטר ע"י ברכה ראשונה, עי"ש.

ולא ירדתי לסוף דעתו דמה ענין ברכה אחרונה לברכה ראשונה, ואף דבברכה ראשונה ואחרונה דברכת הנהנין אכן ברכה אחרונה הוי היסח הדעת מהמשך אכילתו ולאחר שבירך ברכה אחרונה אם חוזר ואוכל צריך לחזור ולברך, ואכן כך נראה פשוט דלאחר שבירך ברכה אחרונה על קריאת התורה אם יעלה שוב לתורה ודאי צריך לחזור ולברך אשר בחר בנו וכו' דדין קריאה"ת לענין זה כדין אכילה ושתייה, אך אין כ"ז ענין למה שנתחדשה הלכה דברכות התורה שמברך בעלותו לקריאת התורה פוטרתו מלברך ברכה זו על תלמוד תורה, דבכלל ברכה זו שמברך על קריאה"ת נכלל גם ברכה"ת שעליו לברך על תלמודו. דהלא ברכה אחרונה דאשר נתן לנו תורת אמת לא מצינו אלא בקריאה"ת ואינו ענין כלל לדין הכללי של ברכת התורה.

אך אי בדידי תליא יש לדון בכל עיקר הנחה זו, דמהי"ת לומר דבברכה על קריאת התורה נפטר ממצוות ברכת התורה ואפשר דשאני מברכת אהבה רבה דהוי כתפילה כללית הנאמרת בכל יום, ואף שהיא ברכת קר"ש, מ"מ פשוט דאין הזיקה שבין ברכה זו לקר"ש דומה לברכה שמברכים על קריאת התורה.

ואפשר שזה אכן עומק כוונת המקו"ח, דכיון דחזינן דבקריה"ת יש גם ברכה אחרונה לאחר הקריאה ע"כ דגם ברכה ראשונה דאשר בחר בנו, אינה אלא על קריה"ת ולא על כללות תלמודה של תורה.

אך מ"מ אין לזוז מדברי השו"ע שהמברך בעלותו לתורה נפטר מלברך ברכת אשר בחר בנו.

ומשו"כ נראה דכיון שבירך על התורה שוב אזדא לה עצת הגרעק"א ושוב נכנס לבית הספק בענין ברכת התורה בבוקר.

ואפשר דבכה"ג עדיף שיכווין בפירוש בברכה דקריה"ת שלא לצאת יד"ח אלא של קריה"ת בלבד, ולא לשם ברכת התורה. ואף שהארכתי במק"א (שו"ת מנח"א ח"א סי' א') לדון אם ביד האדם להגביל את תוקף ברכותיו, מסקנת דברינו שם דכאשר הוא עושה כן לצאת מידי ספק ברכות שפיר דמי, ונראה דה"ה בני"ד.

ובר מן דין נראה לכאורה דבני"ד עדיף טפי, דמ"מ עיקר ברכתו אינה אלא על קריאת התורה אלא שנתחדשה הלכה דנפטר מלברך שוב ברכה זו, וכיון שכן ודאי מסתבר דרשאי הוא לכוין שלא תחול ברכתו אלא על קריה"ת בלבד, ובפרט דלדעת המקור חיים הרי מעיקר הדין אין ברכה זו פוטרת מברכת התורה, ודו"ק בכ"ז.

 

בשלשה דברים ניתנה תורה

"בשלשה דברים ניתנה תורה באש במים ובמדבר" (במדבר רבה א' ז').

הנה צריך ביאור בשלשה אלה, מה רמז יש בהן. ולמה רק בהם ועל ידם ניתן כלי חמדה לישראל.

נראה בזה עפ"י דברי אור החיים (שמות י"ט ב') עה"פ "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" וז"ל:

"אכן כוונת הכתוב היא להקדים ג' עניינים הם עיקרי ההכנה לקבלת התורה שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתנו הנעימה, הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ עד גדר שימית עצמו עליה דכתיב זאת התורה אדם כי ימות וגו' ודרשו ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה וכמו כן רבותינו ז"ל ידקדקו בהזכרתם לומר עסק התורה השתדלות התורה ורבים כמוהו ועיין מה שפי' בספרי חפץ ה' שחברתי על קצת מסכתות הש"ס בקטנותי במאמר רבותינו ז"ל למיימינים בה וכו' ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול וכנגד זה אמר הכתוב ויסעו מרפידים לא בא להודיע מקום שממנו נסעו שא"כ היה לו להקדימו קודם תחנותם אלא נתכוין לומר שנסעו מבחי' רפיון ידים כמו שמצינו שדרשו כן רז"ל בפסוק וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידים ע"כ והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה' והוא אומרו ויבאו מדבר סיני, וענין שני הוא השפלות והענוה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר וכנגד זה אמר ויחנו במדבר פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו, וענין שלישי הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיה בד בבד שעליהם אמר הכתוב חרב אל הבדים אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד שנעשו כולן יחד כאיש אחד והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".

הרי לן שלושת יסודות ההכנה לקנין תורה, עמל ויגיעה, ענוה ושפלות, ודיבוק חברים, והוא שאמרו חכמים באש במים ובמדבר.

האש יש בו כח עצום, אין דוגמתו לשרוף ולכלות, ומאידך לחמם ולהאיר, ואש התורה היא העמל והיגיעה השוברת גוף ומאירה את הנפש. וכבר אמרו חכמים (ירושלמי פאה ג' ע"א, שביעית ב' ע"ב, שבת י"א ע"א כתובות נ"א ע"א) "כי היא חייכם, אימתי היא חייכם בזמן שאתם יגעים בה".

וכך אמרו (אבות פ"ו מ"ד):

"כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

ראה נא את דברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ב):

"אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים וכן אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחכה ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי".

ונראה לבאר מאמר סתום שמצינו (שבת קמ"ז ע"ב) "ר' אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה, כי הדר אתי קם למיקרא בספרא, בעא למקרא 'החדש הזה לכם' אמר 'החרש היה לבם'".

כאשר התנא הגדול רבי אלעזר בן ערך נתעסק בתענוגות במרחץ וביין, קרא "החרש היה לבם" ורמזו לו מן השמים שתענוגות עוה"ז גורמים לחרשות הלב, תחת אשר שלמה המלך התפלל "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א' ג' ט'), לב שומע הוא המפתח לקנין תורה חכמה ודעת, ולעומתו לב חרש אטום הוא מלקנות תורה וחכמה, דאין התורה נקנית אלא בעמל והתענוג מחריש לבו של אדם.

ראה נא דברות קודש מאדוננו הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשנה):

"כי תחלת השכל יצייר שחרבן הנפש בתקון הגוף ותקון הנפש בחרבן הגוף".

ונראה דמקור הדברים במס' תמיד (ל"ב ע"א):

"מה יעביד איניש ויחיה, אמרו ליה ימית עצמו. מה יעביד איניש וימות, יחיה את עצמו".

המים עליהם אמרו חז"ל (תענית ז' ע"א) "תורה נמשלה למים, מה מים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך אף דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה" (וראה במה שביארנו במנחת אשר בפרשת חיי שרה במאמר "יפה שיחתן של עבדי אבות").

הרי לן שהאש והמים מסמלים את שני היסודות הראשונים שכתב בעל אוה"ח, היגיעה, והענוה.

והתורה ניתנה אף במדבר, ואף שאור החיים פירש ענין המדבר לענוה, בדברי רבותינו הראשונים אבות החכמה מצינו פירוש אחר. "מאי דכתיב ממדבר מתנה, כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה" (נדרים נ"ה ע"א) וברש"י שם כמדבר "מלמד תורה בחנם לכל", עיין עוד בעירובין (נ"ד ע"א) "אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו התורה ניתנת לו במתנה", הרי שהמדבר רמז לדיבוק חבירים ופלפול תלמידים והרבצת תורה לכל דורש ומבקש ה' (אמנם בדברי הר"ן בנדרים שם יש מקור לפירוש האוה"ח, דכתב הר"ן שבדרשה זו "נתכוין ר' יוסף להזהיר לרבא שיהא שפל רוח ביותר" הרי שפירש שהמדבר רומז לענוה ושפלות עי"ש).