BIRKAT SHEHECHEYANU (5778)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר" (י"ח כ"ז).

 

"דריש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר, זכו בניו לב' מצות, אפר פרה, ועפר סוטה. והאיכא נמי עפר כיסוי הדם, התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא" (סוטה י"ז ע"א).

"הגה: מי ששחט פעם הראשון, מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה, דמזיק לבריה" (רמ"א יו"ד סימן כ"ח סעיף ב').

הנה הרמ"א קיצר במפה שפרס על שולחנו של מרן הבית יוסף כדרכו בקודש, ובדרכי משה האריך טפי, וכך כתב שם (סקי"א):

"מצאתי כתוב במנהגים ישנים מי שלא שחט חיה ועוף מעולם ושחט אותו מברך שהחיינו על הכיסוי ולא על השחיטה דכיסוי הוי מצוה כדאמרינן (סוטה יז א, חולין פח ב) בזכות שאמר אברהם (בראשית יח כז) ואנכי עפר ואפר זכה לשתי מצות כו' והוי כמו ציצית וסוכה דמברך שהחיינו כך מפרש בהלכות שחיטה ר' ידידיה משפירא עכ"ל. והטעם שמברכין על הכיסוי ולא על השחיטה משום דבשעת השחיטה מקלקל בריה אחת אבל בכיסוי הוי מתקן ע"כ מצאתי".

הרי שמקור הלכה זו ב"מנהגים ישנים" בשם רבי ידידיה משפירא שהביא ראיה דיש לברך על מצות כיסוי הדם ממה שאמרו בגמ' דבשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצוות. ולכאורה הדברים תמוהים דהלא שתי המצוות הן אפר פרה ועפר סוטה, ואין כיסוי הדם בכלל, ובטעמא דמילתא שאין הכוונה לכיסוי הדם אמרו משום שאין בה הנאה, וא"כ איך משמע מכאן דיש לברך שהחיינו על מצוות הכיסוי.

ובשו"ת בנין עולם (יו"ד סימן ט') כתב לפרש, דהוי אמינא שאין הכיסוי מצוה בפני עצמה אלא גמר מצות השחיטה והשלמתה, ומשו"כ אין לברך עליה שהחיינו, והוכיחו מקושיית הגמ' "והאיכא נמי עפר כיסוי הדם" דמצוה בפני עצמה היא ולא חלק ממצוות השחיטה, עי"ש.

ולענ"ד זה דוחק גדול, דהלא אף עפר סוטה אינה עיקר המצוה אלא השקאת הסוטה וקבלת האלה, וכן אפר הפרה אינה גוף המצוה אלא עשיית הפרה וטהרת הטמא, ומאי שנא מעפר הכיסוי.

ואף אם יש מקום ליישב ולחלק, דהלא כל הראשונים מוני המצוות קבעו את כיסוי הדם כמצוה בפנ"ע ומהי"ת לומר דהוי חלק ממצוות השחיטה, והלא בשחיטת בהמה אין מצות כיסוי כלל. (ועיין במנחת אשר ויקרא סימן ל"ב מה שדנתי בשאלת היחס שבין מצות השחיטה למצות כיסוי הדם, ואכמ"ל).

אמנם הרמ"א בעצמו פירש דבריו, ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ובהגהות הרמ"א על המרדכי בריש מס' חולין (רמז תקע"ה) כתב:

"מי שלא שחט מעולם ושחט חיה או עוף מברך שהחיינו על הכסוי ולא על השחיטה דתוספת מצוה רמיא עליו כדאמרינן פרק כסוי הדם בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לעפר סוטה ואפר פרה וליחשב נמי אפר כסוי הדם התם מצוה איכא הנאה ליכא וכיון דקרי ליה מצוה הוי כמו ציצית וסוכה ומברך שהחיינו. כך מפורש בהלכות שחיטה של רבינו ידידיה משפירא".

הרי דראוי לברך על הכיסוי משום "תוספת מצוה רמיא עליו... וכיון דקרי ליה מצוה הוי כמו ציצית וסוכה ומברך שהחיינו".

אך עדיין צריך פירוש לפירושו מה למדנו מדברי הגמ' בסוטה, ואף שאפשר להעמיס בלשונו את מש"כ הבנין עולם נראה טפי בד"א.

דהנה כבר הארכנו הרבה לבאר דיש שני גדרי מצוה כלליים, מצות שעיקר מהותן בעבודת ה' ועצם עשיית המעשים היא התכלית הנרצית בהן, ולעומת מצוה שעיקרן בתוצאה ובהסרת המזיק והבלתי רצוי.

וכיוצא בזה יש להסתפק במצוות כיסוי הדם דמצד אחד יש לפרש דכל עיקר מצוה זו כיסוי והסרת הבלתי רצוי וכעין המצוה (דברים כ"ג י"ד) "ויתד תהיה לך על אזנך... וכסית את צאתך", בודאי אין לברך עליה שהחיינו, וכך גם במצוות כיסוי הדם, אך יש לפרש מצוה זו דעצם הכיסוי יש בה עבודה ודביקות ותכלית לכשעצמה ולא משום שהדם הוא בלתי רצוי וראוי להסירה ולכסותה.

וזה כוונתם דמקושיית הגמ' למה לא אמרו דבני ישראל זכו למצוות כיסוי הדם בשכר שאברהם אבינו אמר ואנכי עפר ואפר משמע דהוי מצוה מצד עצם עשייתה "כמו ציצית וסוכה" שודאי ראוי לברך עליהן שהחיינו.

ודו"ק בזה כי נכון הוא.

ב

ובכל עיקר הלכה זו יש לעיין האם אין זה אלא במצוה כיסוי הדם או בכל המצוות שראוי לברך עליהם כאשר זוכה אדם לקיימן לראשונה.

וכבר מצינו בספר הרוקח (סימן שע"א):

" רבי' יב"ק משפיר' זצ"ל כל מצוה שזמנה קבוע או כל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחילה צריך לברך שהחיינו".

הרי לן שגם הוא ציטט מגאון זה שהדרכי משה הביא בשמו, דלא רק במצות הכיסוי אמרו כן אלא אף בכל המצוות. ויש לעיין לפי"ז לא מצינו הלכה זו בדברי הרמ"א בכל שו"ע או"ח אלא ביו"ד במצוות כיסוי הדם.

ואכן הט"ז כתב כן גם לגבי מצוות ציצית ותפילין עיין בדבריו (סימן כ"ב סק"א), וכך מצינו בדברי הפוסקים לגבי אשה הטובלת לראשונה לנדתה דיש נוהגים שתברך שהחינו, כן הביא הברכי יוסף (יו"ד סי' ר' ס"ק א'), ויש שכתבו כן לגבי הדלקת נר שבת כאשר אשה מדליקה לראשונה נר שבת לאחר נישואיה תברך שהחיינו, כ"כ בסידור היעב"ץ בהדלקת נר שבת אות כ"ז וכ"כ בשמו בדעת תורה להמהרש"ם (סימן רס"ג).

אמנם הש"ך חלק על הרמ"א (יו"ד שם סק"ה) ודחה בתוקף מנהג זה, וגם הפרי חדש (שם סק"ה) דחה את דברי הרמ"א, וגם הברכ"י דחה מנהג זה לגבי טבילה, עי"ש.

ובכף החיים (סימן כ"ב סקט"ו) הביא חבל גדול של פוסקים שחלקו על הרמ"א.

והנה כתב בחכמת אדם (שערי צדק שער משפטי הארץ פי"א ה"כ):

"כל מצוה שעושה אדם בפעם ראשונה, נראה לי דיש לברך שהחיינו".

ובבינת אדם (שם סק"ו) כתב:

"ולכן אם אזכה לעלות לארץ הקודש ולקיים שם מצות תרומות ומעשרות, בפעם ראשונה שאפריש אברך שהחיינו. וכמו שכתב הכרתי ופלתי ביו"ד סי' כ"ח (סק"ג) דכל דבר שאינו מחוייב להמציא עצמו לעשות כמו כיסוי דם. ולכן אם בא מצוה כזו לידו יברך עליו בשמחה".

ומעשה שהיה כאשר ביקר לראשונה כ"ק האדמו"ר בעל אמרי אמת זצ"ל בארץ הקודש ואחד החסידים הביא לו פירות טבל להפריש מהם תרומות ומעשרות, וביקר את הגראי"ה קוק זצ"ל ושאל לדעתו, והגראי"ה פסק שאכן עליו לברך שהחיינו ואף שפלפל האמר"א לעומתו להוכיח שאין לברך מ"מ עשה כדבריו ובירך שהחיינו.

וכבר מצינו בזה שתי דעות בדברי רבותינו הראשונים בברכות (ל"ז ע"ב) ובמנחות (ע"ה ע"ב) בביאור הברייתא "היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו". וברש"י במנחות כתב לפירוש הראשון "כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה מימיו", (וברש"י כת"י דהברכה מוטלת על "ישראל שלא הביא מנחה מימיו").

אך בברכות פרש"י דמיירי "אם לא הביא מנחות זה ימים רבים", וכעי"ז כתב במנחות (שם), וכך פירשו התוס' שם, עי"ש.

הרי לן מקור בדברי רש"י דאכן יש לברך שהחיינו כאשר האדם מביא קרבן או כאשר הכהן מקריב קרבן לראשונה בחייו.

והנה אין ללמוד מדברי רש"י במנחות לגבי כל המצוות דשאני מצוות שבמקדש שיש בהם שמחה יתירה וקדושה יתירה, וכשם שמצינו שמברכים על מצוות שבכהונה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, וכ"כ בפתח הדביר (או"ח סימן רס"ג סק"ז), וכ"ה בהעמק שאלה לנצי"ב (שאילתא קע"א, עמוד של"ח ריש טור א'), עי"ש.

והנה הש"ך דחה את דברי הרמ"א בין השאר ממה שלא מצינו ברכת שהחיינו בציצית אלא משום קנין בגד חדש, וגם בתפילין לא מצינו בדברי הקדמונים דיש לברך כאשר לראשונה מקיימים מצוות אלה, עי"ש.

ולהלכה כתב המשנ"ב (סימן כ"ב בה"ל ד"ה הנה) דראוי שיקנה בגד חדש או פרי חדש ויכוין גם לתפילין, עי"ש.

והנה נחלקו הפוסקים אם בברכת שהחיינו אמרינן דספק ברכות להקל, ואבאר בקצרה.

הנה כתב הב"ח (או"ח סוס"י כ"ט):

"לפע"ד נראה דאיכא לחלק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות דברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אף על פי שאינו ודאי דחייב לברך דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחייהו וקיימו עד הזמן הזה".

הרי לן חידוש מבית מדרשו של הב"ח דשאני ברכת שהחיינו מכל שאר הברכות וכיון שעיקר הברכה על שמחת המצוה, כל ששמח במצוות ה' ומברך אין זה ברכה לבטלה, כיון דמ"מ שמח במצוות הוא, ומשו"כ לא אמרינן ספק ברכות לקולא.

ובפמ"ג (או"ח סימן רכ"ה א"א סק"ט) כתב שדברי הב"ח הם דבר פלא, ולא שם אל לבו שרבים מן האחרונים כתבו כדבריו, עיין פרי חדש (או"ח סימן כ"ט וסימן תל"ב), וכ"כ באליהו רבה (סימן כ"ב) ובתבואות שור (סימן כ"ג סק"ד) וכ"כ הצל"ח בברכות (ס' ע"א).

וכבר כתבו כן הריב"ש (סימן תק"ה) ובהגהות אשרי בעירובין (פ"ג סימן י').

אמנם בשו"ת מהרי"ק (סןף שורש מ"ט) מבואר דגם ברכת שהחיינו ספק ברכות להקל.

ומשו"כ פסק במת הבן לאחר שלשים יום שנחלקו הראשונים אם האב מברך שהחיינו דלא יברך מחשש ברכה לבטלה, והרמ"א פסק כשיטתו (יו"ד סימן ש"ה סי"ב).

אך אף הריב"ש שנקט שם שמותר לברך שהחיינו אף בספק מ"מ פסק למעשה שעדיף על פרי חדש או בגד חדש לצאת מידי כל ספק, עי"ש.

ועוד מצינו בדברי האחרונים בספיקות שונים לגבי ברכת שהחיינו שיברך בלי שם ומלכות, כך כתב החיד"א בברית עולם במי שחיבר ספר דלכאורה ראוי שיברך שהחיינו והביא מדעת זקנים לבעלי התוס' בפרשת בראשית (פ"א פסוק כ"ב) עה"פ "ויברך אלהים את יום השביעי. הא למדת, שהקונה דבר חדש, מברך שהחיינו", וה"ה למחבר ספר חדש, וכ"כ היעב"ץ בספר מור וקציעה, אך מ"מ סיים החיד"א "ולי הדל נראה דיברך בלא שם ומלכות".

ובשיירי ברכה (או"ח סימן רכ"ג אות א') כתב דהמנהג ללבוש בגד חדש ולברך ולכוון על ספר החדש. ושם (אות ב') הביא מש"כ בשו"ת חוות יאיר (סימן ע') דבהגיע לשבעים שנה יברך שהחיינו, וכתב החיד"א "ונ"ל שיברך בלי שם ומלכות מאחר שלא כתבוהו הראשונים".

וכך מצינו גם לגבי שאר ברכות ההודאה, עיין בשו"ע הרב (לוח ברכת הנהנין פי"ב סכ"ג) לגבי ספיקות בברכת האילנות כגן במי ששכח לברך עד שכבר יצא הפרי שכתב שטוב לברך בלי שם ומלכות.

וכ"כ בחיי אדם (כלל ס"ג ס"ו) לגבי סומא מלידה אם יברך שחלק מכבודו, שראוי לברך בלי שם ומלכות.

והנה זו פשיטא לן דבמקום ספק עדיף לברך על בגד או פרי חדש מאשר לברך בלי שם ומלכות, כי מעיקר הדין ברכה ללא שם ומלכות אינה ברכה כלל, אך במקום דאי אפשר, כך יש לנהוג כמבואר בדברי גדולי האחרונים.

 

 

ג

ויש מגדולי האחרונים שאכן חילקו דלא בכל המצוות יש לברך כן אלא בכיסוי הדם בלבד, ויש בדבריהם ליישב למה לא כתב כן הרמ"א בכל הני מצוות שבשו"ע או"ח.

א. בכרתי (סימן כ"ח סק"ג) כתב חידוש גדול, דדוקא במצוות המוטלות חובה על האדם אינו מברך ברכה זו, ורק במצוות כיסוי הדם שאין האדם מצווה לשחוט ולכסות ורובא דאינשי אינם מקיימים מצוה זו בימיהם, יש לברך שהחיינו, ואף שגם ציצית אינו מוטלת חובה על האדם, ורק הלובש ד' כנפות חייב במצוות, וא"כ מה בינה ובין כיסוי דהלא כשם שהלובש ד' כנפות חייב בציצית גם השוחט חייב בכיסוי ולכאורה שתי מצוות דומין בגדרן, אלא דרק בציצית נענשים בעידנא דריתחא משא"כ בכיסוי הדם דרוב בני האדם אינם מקיימין מצוה זו כנ"ל, עי"ש.

ולכאורה איפכא מסתברא, דיותר יש לברך על מצוה דרמיא עליה חובה, וכך כתב הש"ך שם (סק"ו) דטעם שאינו מברך שהחיינו על השחיטה אלא על הכיסוי, דהשחיטה לעולם אינה חובה, אבל מששחט חייב לכסות ולפיכך מברך על הכיסוי ולא על השחיטה, הרי דיותר יש לברך על החובה ולא על הרשות.

ועוד יש להעיר על דבריו, דהלא המקור הראשון להלכה זו הלא הוא בספר הרוקח (סימן שע"א) שכתב "כל מצוה שזמנה קבוע או כל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחילה צריך לברך שהחיינו". ומשמע דרק במצוות שעל האדם לעשות ועדיין לא עשאן מברך, וזה היפך דברי הכרתי. אך מ"מ גם דברי הכרתי יש בהם טעם ומתיישבים על הלב.

ב. ובתבואות שור (שם סק"ד) כתב דאין הלכה זו אמורה אלא בכיסוי הדם משום שיש בה הנאה דמי שאין לו עפר לכסות אסור לו לשחוט נמצא שע"י הכיסוי יש בידו לשחוט ולאכול בשר, משא"כ בציצית ותפילין.

ולענ"ד הדברים רחוקים דהלא כל המקור להלכה מחודשת זו דהמברך שהחיינו על כיסוי הדם לראשונה עיקרה בגמ' דמס' סוטה ושם אמרו להדיא דבמצוות כיסוי הדם אין הנאה, וכיצד נאמר דמברך על ההנאה.

אמנם ידעתי שאין בזה פירכא, דלא אמרו שם אלא דאין הנאה ותועלת גופנית מעצם מצות הכיסוי שלא כאפר פרה שיש בה לטהר טמא מת ועפר סוטה שיש בה לטהר את הסוטה ולברר כשרותה, אבל מ"מ לאחר שניתנה מצות הכיסוי יש הנאה כשיכול לכסות ובכך מותר לו לשחוט ולאכול בשר, אך מ"מ עצם הסברא רחוקה. ועוד דכיוצא בזה יש הנאה בציצית שעל ידה מותר לו ללבוש את הבגד שיש בה ד' כנפות ואילולי שיש בו ציצית אסור ללבשו.

ג. ובפרי תואר (שם סק"ד) כתב בזה דרך מחודשת דאינו מברך על כל מצוה, אלא במצוה המסמלת "גבול חדש" כגון קטן שמגיע לגדלות ומברך על הנחת תפילין, או כהן שמתחנך ע"י הקרבת המנחה בעבודת המקדש, ולפי דרכו נראה דברכת הכהן לא על הקרבת מנחה זו לבדה היא אלא מעין ברכת המצוה על כלל מצוות הכהונה וכן בקטן שמברך על התפילין שעיקר ברכתו היא על היכנסו לעול התורה והמצוה, אך במצוות בעלמא אין לברך.

ובשו"ת חתם סופר (או"ח סימן נ"ה) נשאל לגבי המנהג שנשים מברכות שהחיינו על טבילתן הראשונה, וכתב ליישב המנהג לפי דברי הפרי תואר, דברכה זו לא על מצוות הטבילה לבדה היא אלא על גבול חדש של שלשת המצוות שניתנו לנשות ישראל נדה חלה והדלקת הנר.

ובדרך זה נראה גם לגבי מקום שנהגו שנשים מברכות שהחיינו כאשר מדליקות הן נרות שבת לראשונה וכנ"ל. אך לפי"ז יש מקום לפקפק אם נכון וראוי שאשה תברך לאחר נישואיה גם על הטבילה וגם על הדלקת הנר, דלכאורה אין מקום אלא לברכה אחת ולא לשתים, ודו"ק בזה.

ובכל עיקר הלכה זו צריך ביאור מנין לן לחדש גדר מחודש זה ומה טעם יש בו. ונראה לכאורה פשוט שלמדו הלכה זו מרעותה, דאם מברכינן על מצוה שבא מזמן לזמן משום שיש שמחה כאשר זוכים שוב לקיים מצוה לאחר זמן, ק"ו היא שיש לברך כאשר זוכין לקיימה לראשונה, ודו"ק בזה כי זה פשוט וברור.

ב

ברכת שהחיינו על קיום מצוות בפעם הראשונה

כת"ר שאלני בכהן שלראשונה מקבל ה' סלעים בפדיון הבן האם ראוי שיברך שהחיינו.

ולענ"ד יש להמנע מלעשות כן, דהנה מקור הלכה זו ברמ"א יו"ד סי' כ"ח ס"ב דיש לברך בפעם הראשונה  שהוא מקיים מצות כיסוי הדם ומקורו בספר מנהגים, ושיטה זו מצינו גם בספר הרוקח סי' שע"א שכתב  כמקור לדבריו את דברי התוספתא בפ"ו הט"ו מברכות דהמקריב מנחות מברך שהחיינו והרוקח פירש  דמיירי בפעם ראשונה שהוא מקריב וכן הוא בכל המצוות, וגם הט"ז הסכים לדברי הרמ"א וכתב לנהוג  כן גם במצוות תפילין עיין בדבריו או"ח סי' כ"ב סק"א.

וכבר נחלקו רש"י ותוס' בביאור ברייתא זו במנחות ע"ה ע"ב דברש"י מצינו שני פירושים. א: מיירי שעדיין לא הקריב מנחה בשנה זו. ב: לא הקריב בימיו. והתוס' כתב דבדרך כלל היה מקריב מנחה פעמיים בשנה והוי כמצוה הבאה מזמן לזמן, וכ"כ בברכות ל"ז ע"ב, עי"ש. הרי שנחלקו בשאלה זו, האם מברך שהחיינו כשמקיים מצוה לראשונה בימי חייו, ודעת הרמ"א שאכן מברך.

אמנם רבים מגדולי הפוסקים חלקו על הלכה זו ובראשם הש"ך שם סק"ה ובכף החיים שם סקט"ו הביא  חבל גדול של פוסקים לדורותיהם שחלקו על הרמ"א וכתבו שלא נהגו לברך בפעם הראשונה על מצוות  שאין מברכין עליהם בכל פעם שמקיימן עי"ש.

ומצינו מנהג זה גם במצוות נוספות, בסי' רס"ג באו"ח לגבי אשה בהדלקת נר שבת וביו"ד בסי' ר' לגבי  טבילת נדה, והנה בדעת תורה למהרש"ם הביא מסידור הגר"י עמדין דאשה המדליקה בפעם הראשונה  תברך שהחיינו והמהרש"ם דוחה דבריו מתוך דברי הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סי' מ"ט. ובאמת מבואר  להדיא מתוך דברי הרמב"ם שם דאין לברך שהחיינו על מצוה בפעם הראשונה אלא בציצית תפלין  ומזוזה ומעקה "שכל אחד מאלו הם מצות שהם קנין לו, לא תהיה זו פחותה מקונה כלים חדשים או  בונה בית חדש". הרי להדיא דבשאר מצוות אין לברך שהחיינו על קיומן בפעם הראשונה, אלא באותן  מצוות שמברך עליהם מצד קנין חדש. וביו"ד סי' ר' כתב הברכי יוסף דיש נוהגים שאשה מברכת שהחיינו  בטבילתה והברכ"י דחה מנהג זה בתוקף, וגם ביד שאול להגרי"ש נטנזאהן דחה מנהג זה עי"ש.

והנה בפרי תואר יו"ד סי' כ"ח סק"ה כתב לפרש הלכה זו שמקורה בדברי הראשונים כמבואר דאין  הכונה שמברך על כל מצוה ומצוה בשעה שמקיימה לראשונה אלא דעל האדם לברך כשמגיע לעול  המצוות על כללות המצוות שהוא נכנס לחיובן, והחתם סופר בשו"ת או"ח סי' נ"ה הסכים לדבריו  והוסיף לפרש את דברי התוספתא הנ"ל דכהן המקריב בפעם הראשונה לחייו מברך שהחיינו על מצוות  הכהונה בכללותן, ולפי"ז כתב ליישב את המנהג שאשה מברכת על טבילה ראשונה לאחר נישואיה  דברכתה על מצוות הנשים דהיינו טבילה חלה ונר שבת, ולהלכה פסק שאין לברך, ומ"מ במקום שנהגו  אין למחות בידם, עי"ש.

וכמדומני שראיתי בשו"ת זכרון יהודה סי' ג' שלמעשה פסק החת"ס שילד המניח תפילין לראשונה יקח  פרי חדש ויברך שהחיינו וכמנהג כל ספק בברכת שהחיינו.

ועיין עוד בצבי לצדיק ביו"ד סימן כ"ח שכתב סברא נוספת שלא יברך שהחיינו בהנחת תפילין דכיון דאביו מחנכו לפני הבר מצוה לא תיקנו לברך שהרי לפני הבר מצוה אינו בר חיובא ולאחר שנעשה ב"מ כבר הורגל במצוה זו, משא"כ בהקרבת המנחות דקטן אינו מקריב, עי"ש.

ומ"מ נראה להלכה דכהן המשתתף לראשונה בפדיון הבן לא יברך שהחיינו, שהרי רבים מן  האחרונים חולקים להלכה על הרמ"א וספק ברכות להקל ובפרט שלא נהגו כן כעדות האחרונים וגדול  המנהג, ולהדיא כתבו החיד"א והחת"ס דבמקום שלא נהגו יש למחות על הנוהג כן. ובני"ד אין לברך גם  על כלל מצוות הכהונה שהרי בודאי נשא כפיים פעמים רבות ואיך יברך שוב על מצוות הכהונה. וכ"ז  נכון בכל המצוות וק"ו בני"ד שהרי מצות הפדיון על האב הוא ולא על הכהן ואין הכהן מקיים המצוה  אלא מאפשר לאב לקיים מצוותו כמבואר בפסחים קכ"א ע"ב בבעית הגמ' כהן מברך דקמטי הנאה  לידיה או אב מברך דקעביד מצוה הרי דאין הכהן עושה מצוה וכיון דמסקנת ההלכה דאב מברך ולא  כהן, בודאי לא יברך אף בפעם הראשונה, כך נראה להלכה.

[קובץ דרכי הוראה קובץ י"א סימן ח']


ואנכי עפר ואפר

"ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר" (י"ח כ"ז).

"דריש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר, זכו בניו לב' מצות, אפר פרה, ועפר סוטה. והאיכא נמי עפר כיסוי הדם, התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא" (סוטה י"ז ע"א).

יש לפרש מאמר זה בשתי דרכים.

מחד גיסא יש לפרש את דבריהם בפשטותן דבשכר עצם האמירה זכו בניו, כי אמירה יש בה מדת ענוה מופלגת, ובזכות הענוה זכה.

וכך אמרו בחולין (פ"ט ע"א):

"אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרן אמר ונחנו מה, לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש, אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר, לפרעה אמר מי ה', לסנחריב אמר מי בכל אלהי הארצות וגו', לנבוכדנצר אמר אעלה על במתי עב, לחירם מלך צור אמר מושב אלהים ישבתי בלב ימים. אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר, ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה".

ובזכות מדת הענוה של אברהם אבינו זכו בניו למצוות אלה.

אך יש לפרש בזה עוד פירוש אחר.

ב

דהנה כתב רש"י:

"ואנכי עפר ואפר - וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי".

מלחמת המלכים ואור כשדים היו מעשרת הנסיונות שאברהם אבינו נתנסה בהן ועמד בהן, ובזכות מסירות הנפש של אברהם אבינו בעפר ואפר זכו בניו בשתי מצוות אלה.

ונראה דשתי מצוות אלה מסמלות את הכפרה והטהרה, שני יסודות העבודה והדביקות, אפר פרה שעל ידם עולה טמא המת מטומאה לטהרה, ועפר סוטה שעל ידו מנקים את האשה מכל חשד והופכים את הקללה לברכה.

ונפשי כעפר לכל תהיה

"ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר" (י"ח כ"ז).

אברהם אבינו אבי האומה הישראלית ניבא ואמר (בראשית י"ח כ"ז) "ואנכי עפר ואפר". ונראה בעומק הדברים עפ"י מש"כ התוס' בברכות (י"ז ע"א) בפירוש התפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה" דעפר אינו מקבל כליה, אין לך דבר בעולם שאי אפשר לכלותו ולהשמידו מלבד עפר שלעולם אי אפשר לכלותו. ובפירוש המהרש"ל שם הוסיף:

"ואני שמעתי מה עפר הכל דורסים עליה ואח"כ היא דורסת על כל הדורסים אף אני כן לכל מצערי וק"ל".

והוא שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר, וכך ניבא על זרעו וזרע זרעו לעולמי עד.

ומה המשל לאפר.

אמרו חכמינו (בראשית רבה פרשה י"ט סימן ה'):

"הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, הה"ד (איוב כ"ט) וכחול ארבה ימים, דבי רבי ינאי אמרי אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקנו ושורפתו, ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים וחי, ר' יודן בר"ש אומר אלף שנים חי ולבסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטין ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים".

המשילו את כלל ישראל לעוף החול שחי אלף שנה, ובסוף אלף השנה אש יוצאת מקינו והוא נשרף עד לאפר, ואז בדרך נס קם הוא ונולד מחדש מתוך האפר לעוד אלף שנה. (ועיין סנהדרין ק' ע"ב וברש"י דעוף ששמו חול חי לעולם). אותו הרשע ימ"ש ניבא על הרייך בן אלף השנה, ומזליה חזא, זה הסוד היהודי, הרייך הנאצי ימח שמו וזכרו לעד ולא ישאר לו שם ושארית בקרב העמים, ועם ישראל קם מחדש מתוך העפר ואפר הכבשונות ונולד מחדש לעוד אלף שנה.

והוא שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר.

זה הסוד של קיום הנצח של כלל ישראל. נס הוא, נס בתוך נס, וכבר העיר רבינו היעב"ץ (סולם בית אל בסידור בית יעקב) שקיום כלל ישראל שה אחת בין שבעים זאבים הוא הגדול שבניסים והוא נס גדול מן הנסים שנעשו לאבותינו במצרים על ים סוף וארץ ישראל.

המקום הנורא הזה שבו ניסו אותו רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע את הפתרון הסופי, מסמל אכן את פתרון הסופי של עם עולם.

זהו הפתרון הסופי, גאולת עולם בקץ הימין. "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

[מתוך משא מרן שליט"א במחנה אוישוויץ אדר תשס"ט

  • נדפס במנחת אשר אמונה ובטחון עמוד קפ"ז]