גדרי הצומות בזמן הזה (תשע"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א


"דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא מאי דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין. אי הכי, תשעה באב נמי, אמר רב פפא שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר" (ר"ה י"ח ע"ב).

ויש לעיין לפי המבואר בגמ' בזמן הזה שאין גזירת שמד אך אין בית המקדש עומד על תילו ובגלות שרינן, מה תוקף הצומות. האם כדברי קבלה ותקנת נביאים או כמנהג בעלמא כיון שאמרו רצו מתענין רצו אינם מתענין וקיבלו עליהם להתענות.

 

והנה כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' תעניות) את ארבעת ימי התענית שהם זכר לחרבן בית המקדש, ושוב כתב שם (הלכה ד' – ה'):

"וארבעת ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה (זכריה ח') צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחדש הרביעי וצום החמישי זה תשעה באב שהוא בחדש החמישי וצום השביעי זה שלשה בתשרי שהוא בחדש השביעי וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי: ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלשה עשר באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר (אסתר ט') דברי הצומות וזעקתם, ואם חל שלשה עשר באדר להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמישי שהוא אחד עשר, אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת, חל להיות בערב שבת מתענין בערב שבת, ובכל הצומות האלו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה, אבל קורין בתורה שחרית ומנחה בויחל משה, ובכולן אוכלים ושותין בלילה חוץ מתשעה באב".

וכתב המגיד משנה:

"ונהגו כל ישראל וכו'. תלה רבינו ענינן במנהג לפי שנתבאר בגמרא שם שבזמן שיש שלום דהיינו לכשיבנה בהמ"ק הן לששון ולשמחה אין שלום ואין גזרה ידועה על כל ישראל רצו מתענין רצו אין מתענין חוץ מתענית תשעה באב הואיל ונכפלו בו צרות. ועכשיו נהגו הכל כמ"ש רבינו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בהמ"ק".

ומבואר מדברי המ"מ דמש"כ הרמב"ם "ונהגו כל ישראל וכו'" קאי על מש"כ לעיל מיניה בה"ד, ומשו"כ נתקשה למה כתב ונהגו, ותירץ משום שתלוי הדבר ברצונם. אבל לול"ד היה נראה פשוט דאין כונת הרמב"ם אלא על תענית דלקמיה, וזה מש"כ "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו" דכיון שלא מצינו תענית זו בתלמודים ואינו אלא מנהג שנשתרש בזמן הגאונים והראשונים כתב הרמב"ם דבזמנים אלו נהגו כל ישראל להתענות בתשעה באב. ולפי"ז אין כל קושי וסתירה בדברי הרמב"ם.

ואף שאין לתמוה על המ"מ למה ייחס דברי הרמב"ם שבהלכה ה' למש"כ בהלכה ד', דבאמת חלוקת הפרקים להלכות לא נעשה ע"י הרמב"ם אלא ע"י חכמים בדורות שאחריו, אך כל לשון הרמב"ם בהלכה ה' מוכיח דקאי אדלקמן ולא אדלעיל, ודו"ק בזה וצע"ג.

ומ"מ מבואר מדברי המ"מ דאין הצומות בזמה"ז אלא משום מנהג ולא מעיקר תקנת הנביאים. אמנם כתב הטור (סימן תק"נ):

"פריך בגמרא קרי להו צום וקרי להו ששון ומשני רב פפא בזמן דאיכא שלום וליכא שמד כגון שב"ה קיים ששון בזמן דאיכא שמד וליכא שלום צום והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין. ופירוש דליכא שלום שהבית חרב וליכא שמד במקום ידוע בישראל רצו רוב ישראל והסכימו עליהם שלא להתענות אין מתענין רצו רוב צבור מתענין והאידנא רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור לפרוץ גדר וכ"ש בדורות הללו שבעונותינו יש שמד ואין שלום הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים".

הרי דגם בזמן הזה כל ארבעת הצומות הוי דברי קבלה ותקנת הנביאים, אך לכאורה נראה מדבריו דאין זה אלא משום שגם בזמנו היה מעין גזירת שמד, וידוע שאשת הטור שלחה יד בנפשה בשעת גזירת שמד, וכמ"ש בשם הגדולים להחיד"א (ערך ר' יהודה בן הרא"ש).

ב

וכבר מצינו הלכתא גבורתא המושתתים על ההנחה דהצומות בזמה"ז אינם אלא משום שכך נהגו וכך קבלו על עצמם. ונביא בזה ג' דוגמאות:

א. הן מבואר בברכות (י"ד ע"א) דאין איסור טעימה בתענית דלא קיבלו על עצמם אלא איסור אכילה ולא איסור טעימה. וכך נפסקה הלכה (בסימן תקס"ז ס"א). וכתב הריב"ש (סימן רפ"ז והביאו הבית יוסף שם) דכוונתם דכך רצו וקיבלו עליהם לאחר חורבן בית המקדש.

ב. הן מבואר בשו"ע (תקנ"ד סעיף ה') דמעוברות ומיניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב כמו ביוה"כ, אבל בשאר הצומות פטורות הן. ובט"ז שם (סק"ז) הוסיף להקל גם ביולדת תוך ל' יום בשאר הצומות וביאר שורש הלכה זו בדרך הנ"ל דכיון דשאר צומות ברצו מתענין תליא מילתא, לא קיבלו על עצמן להחמיר בהני, עי"ש.

ג. עוד מצינו (בסימן תק"נ ס"ד):

"בשבת קודם לצום מכריז שליח צבור הצום, חוץ מט' באב וצום כפור וצום פורים וסימנך: אכ"ף עליו פיהו (ומנהג האשכנזים שלא להכריז שום אחד מהם)".

ולכאורה תימה דדין תענית אסתר כדין יוה"כ ות"ב, והלא מכל התעניות הנהוגות בבית ישראל תענית אסתר היא הקלה ביותר כמבואר בסי' תרפ"ו ס"ב, ולפי פשוטן של דברים לא נתקנה אלא לאחר חתימת התלמוד, ומה ענין תענית אסתר לת"ב ויוה"כ.

ובבהגר"א שם ביאר לפי המבואר בשו"ע (תקס"ב סי"ב):

"תענית שגוזרים על הצבור אין כל יחיד צריך לקבלו בתפלת המנחה, אלא שליח צבור מכריז התענית והרי הוא מקובל".

הרי דכאשר גוזרים תענית מכריזין בבית הכנסת ודין הכרזה זו כקבלת תענית בתענית יחיד, וכתב הגר"א דשלשת הצומות תלויים בקבלת הציבור והו"ל כתענית שגוזרים על הציבור משאר יוה"כ ות"ב ותענית אסתר שנקבעו ע"י חכמים בזמניהם לדורות עולם, עי"ש.

הרי לן ג' הלכתא גבורתא המושתתות על הנחה זו דשאר הצומות אינם אלא כקבלת הציבור ומנהג.

ועוד למדנו מדבריהם דעד כאן לא אמרו אלא בשאר ג' צומות אבל ת"ב אכן תקנת נביאים הוא ומדברי קבלה ולפיכך החמירו בו ביותר.

וכך נקטו כמה מגדולי האחרונים דשאני ת"ב דלעולם הוי דברי קבלה ורק שאר הצומות נמסרו לבנ"י ותלויים ברצונם, כ"כ הפני יהושע (פסחים נ"ד ע"ב) ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סימן כ"ו), וכבר כתב כן המאירי בר"ה שם.

אך הרשב"א (מגילה ה' ע"ב) כתב להדיא דגם בת"ב אמרו רצו אין מתענין, ומה שהחמירו בת"ב יותר משאר הצומות "הנהגת הדורות היתה".

וכך מוכח אף מדברי המ"מ הנ"ל, שהרי בכל ארבעת הצומות כתב שנהגו כל ישראל להתענות.

ובאמת כך משמע מגוף הסוגיה, שהרי הקשו מלשון הפסוק דקרי ליה צום וקרי ליה שמחה. והרי בפסוק זה גם ת"ב בכלל דהלא הוא צום החמישי, וע"כ דגם לגבי ת"ב אמרו דאם רצו אינם מתענים.

ואי בדידי תלי' הוי אמינא, דודאי גם לגבי ת"ב אמרו נביאי ישראל רצו אינם מתענים. אלא דכאשר ראו חכמים שלאחריהם לאחר חורבן בית שני שהוכפלו בו צרות גזרו חכמים תענית בת"ב, ובעוד שאר הצומות הוי משום מנהג וקבלה, ת"ב הוי תקנת חכמים ולאחר שתיקנו שוב לא ברצונם הדבר תלוי, וצ"ע בזה.

ושו"ר בשו"ת הרמ"ץ (סימן ל"ט) שהאריך בדין תענית ת"ב בזמן התפרצות מגיפת החולירע, וכתב דאף במקומות שלא פרצה בהם המגיפה אם בעיירות הסמוכות כבר הגיעה המחלה ויש חשש שהמגיפה תתפשט אף למקומם, אין להם להתענות בת"ב, וק"ו לי"ז בתמוז, ובתו"ד כתב דע"כ גם ת"ב בזמה"ז אינו אלא מחמת המנהג, או מאיסור דרבנן, אך לא מדברי קבלה, ומשו"כ יש להקל בזה במקום חשש מגיפה, עי"ש.

ונראה עוד לענ"ד פשוט דאף אם אכן תלויים הצומות ברצונם ורצו אינם מתענים, מ"מ ברור שד' צומות חמורים ממנהג בעלמא, דאל"כ אטו נימא שתענית אסתר חמורה יותר מד' צומות דהלא תענית אסתר תקנה היא וד' צומות מנהג בעלמא. ואף אם נימא דתענית אסתר לא נתקנה אלא לאחר חתימת התלמוד, ואף היא מדין מנהג (ועיין בסי' תרפ"ו שנחלקו הפוסקים אם הוי חיוב גמור), עדיין תימה לומר שדין אחד לתענית אסתר ולד' צומות, וכולם מנהגא בעלמא.

ומשו"כ נראה דכשם שיש חומרא יתירה באיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה, כך יש חומרא במנהג שיש לו עיקר בדברי קבלה, וכיון שארבעת הצומות תחילתן בתקנת הנביאים. והן הם שאמרו רצו מתענים, אף שמרצונם קיבלו את הצומות הוי עיקרן מדברי קבלה ובכך חומרתן.

ובמק"א הארכתי בגדר קיבלו עלייהו חובה וביארתי דאפשר שמקור גדר זה בסוגיא זו דקיבלו עליהם להתענות ושוב הוי כחובה גמורה, ואכמ"ל.

ולולי דמסתפינא הוי אמינא עוד דכך היא עיקר תקנת הנביאים, דאמנם הדברים תלויים ברצון חכמי הדורות ואם רצו אין מתענים, אך אם רצו להתענות אין זה כקבלה חדשה, אלא הדברים חוזרים לתקנת הנביאים וכל חומרת דברי קבלה על רצונם וקבלתם. ואעפ"כ יש בידם לקבל על עצמם לחצאין ככל הני מקורות הנ"ל. ודו"ק בעומק הדברים.

ג

בגדר רצו אינם מתענים

הנה כתב הטור תוך דבריו (סימן תק"נ):

"רצו רוב ישראל והסכימו עליהם שלא להתענות אין מתענין רצו רוב צבור מתענין והאידנא רצו ונהגו להתענות".

ויש לדקדק בשינוי לשונו שכתב דאם רצו רוב ישראל אינם מתענים, ואם רצו רוב הציבור מתענים, ומה בין רוב ישראל לרוב הציבור.

ונראה לכאורה דאם מעיקרא קבלו להתענות ושוב הוטב מצבם של בני ישראל, אין להקל אא"כ רצו רוב ישראל, דהיינו רוב בנ"י שבעולם. אבל אם היפך הדברים שרצו מעיקרא לא להתענות ושוב הורע מצבם ורצו להתענות די ברצון רוב הציבור ולא בעינן דוקא רוב ישראל, דלחומרא אזלינן בתר רוב הציבור, אך לקולא אין בידם אלא ע"י רוב כל ישראל.

ועדיין י"ל בזה.

ונראה עוד לענ"ד שאין הדבר תלוי ברצון כל דור ודור לדורות עולם. אלא בחכמי הדורות אבות העולם חכמי המשנה והגמ'. ואף שכתב הרשב"א (מגילה שם) דאף שרצו הדורות הקודמים להתענות יש ביד הדורות שאחריהם לא להתענות והוכיח כן מדברי הגמ' בר"ה, אין זה אלא בזמן חז"ל ולא בדורות שלאחריהם. וזאת עפ"י מה שכתבתי בכמ"ק (עיין מנחת אשר דברים סימן י' אות ו') דיסודות התורה וההלכה נקבעו ע"י חכמי ישראל באלפיים שנות תורה, ואין ביד הדורות שלאחריהם לבטל דבריהם או לסטות מהם, וכך גם נראה בנידון דידן דאף אם יתאחדו רוב ישראל וחכמיהם בזמן מן הזמנים בדורות האחרונים אין בידם לבטל את הצומות, אא"כ בזמן שיש שלום שבו אמרו חז"ל שיהיו הצומות ימי שמחה.

וידעתי שלא כך משמעות לשונות הפוסקים ובפרט לשון הטור, אך לאחר התבוננות נראה שאין מדבריהם סתירה לדרכינו, ומ"מ כן לבי אומר לי ביסוד הדברים.

והנה רש"י פירש (ר"ה שם) בזמן שיש שלום "בזמן שאין יד העכו"ם תקיפה על ישראל", וכ"כ שם הר"ן והמאירי.

ומשמע מדבריהם דכל שאין יד הגויים תקיפה על ישראל הימים ימי שמחה, ולכאורה זה תימה דמה בכך שאין ידי הגויים תקיפה עלינו, וכי משום כך שוב אין צריך לזכור את חורבן הבית ולהתאבל עליה.

ונראה דמשום כך דקדק רש"י לכתוב דמה שאמרו דבזמן שיש שלום יהיו ימי שמחה אינו אלא ליאסר בהספד ותענית, אך ודאי לא יהיו הימים ימי שמחה יתירא, ועדיין מצווים יהיו לנהוג באבילות בדרכים שונות.

אך עדיין התימה במקומה עומדת וכי בזמן שאין יד עכו"ם תקיפה עלינו אסור להתענות בת"ב אף דבחשיכא שרינן ועדיין בן דוד לא בא.

אך רבינו חננאל פירש "בזמן שיש שלום כלומר זמן שבית המקדש קיים", וכך פירשו בעקבותיו הרמב"ן, הריטב"א, המגיד משנה (פ"ה מתעניות ה"ה) והטור (סימן תק"נ). וכך קיי"ל להלכה.

ד

אם יש מקום להקל בצומות משום הפסד ממון

במי שעובד אצל בעה"ב גוי ואין המעביד מוכן לותר לו שלא יעבוד בימי הצום והוא חלש בגופו ועבודה קשה עבודתו, ואם יצטרך לצום קרוב לודאי שלא יוכל לעבוד, אם מותר לו לאכול ולשתות.

וראיתי מי שכתב דכיון שד' הצומות משום אבילות המה, כשם שהקילו לאבל לעבוד במקום הפסד מרובה, וכמבואר ביו"ד סימן ש"פ, ה"ה בצומות הנ"ל.

ולענ"ד אין הנידון דומה לראיה, דאם הקילו באיסור מלאכה לאבל שאינו אלא דין מסוים בהלכות אבילות כדי שלא יסיח דעתו מן האבילות, אין זה ענין ואין זו ראיה למצות התענית דחמור טובא והוי מתקנת הנביאים ודברי קבלה.

ואף דבאמת נכון הדבר דהני ד' צומות משום אבילות המה כפי שהארכתי במק"א, מ"מ אין הם דיני אבילות אלא דיני תעניות. ואין ללמוד להקל בהם ממה שהקילו בהלכות אבילות, וזפ"מ.

ואף דנראה לכאורה דהצומות בזמה"ז אינם אלא כמנהג בלבד לפי המבואר בר"ה (י"ח ע"ב) דבזמן שאין לא מלחמה ולא שלום רצו מתענים רצו אינם מתענים, באמת נראה דטעות היא לומר דכל חומרת התעניות אינה אלא מדין מנהג. ונראה יותר דכיון דכך התנו נביאי ישראל מעיקרא ברצונם תלוי הדבר, שוב כשרצו וקבלו על עצמן להתענות חוזר הדבר למעין תקנת הנביאים, וחיוב התענית חיוב גמור הוא.

ובפרט לפי מש"כ הטור (סימן תק"נ) דהאידנא הוי זמן של שמד וכל ישראל חייבים להתענות מדברי קבלה ותקנת הנביאים.

ובאמת קשה לקבוע בזה מסמרות, דמחד גיסא חיים אנו בתקופה שבה יש ליהודים זכויות שוות לשאר העמים במדינות המתוקנות, ובארץ ישראל ידנו תקיפה ואין אנו כפופים לשלטון זר, אך מ"מ סכנות גדולות רובצות על כל היישוב בארץ ישראל ואף בנ"י בכל העולם כולו הם מטרה למחבלים רוצחים צמאי דם ונתונים אנו לחסדיהם של אומות העולם.

ומ"מ לא מצינו כל מקור להקל בצומות משום הפסד ממון ואף לא משום הפסד מרובה.

אלא שלכאורה יש להקל מטעם אחר. דלא מצינו שצריך אדם לשנות מאורחותיו כדי שיוכל להתענות בימי התענית אלא עולם כמנהגו נוהג ומותר לו לאדם להתנהג באופן המקובל ואם יפול למשכב מותר לו לאכול ולשתות לפי הצורך, ולא מצינו שיהיה האדם מצווה לישב בביתו ולשכב במיטתו ולהמנע מצנים ופחים בדרך עיקש כדי שלא יפול למשכב ויצטרך לבטל את התענית.

ואף לגבי חילול שבת פלפלתי במק"א אם יש חיוב על האדם לשנות מאורחות חייו הרגילים והמקובלים כדי למנוע מצב של חילול שבת לצורך פקו"נ, אבל לגבי הצומות פשוט דאינו מצווה בכך.

ומשו"כ נראה דכשם שהוא עושה מלאכתו בכל יום ויום כך מותר לו לעשות גם בימי התענית ואם יגיע לחולשה יתירא שדומה לחולי שוב מותר לו לנהוג כהלכה ולפי מצבו אף לאכול ולשתות.

וכבר כתב כעי"ז באגרות משה (או"ח ח"ד סימן קי"ד), עי"ש.

אבל פשוט דאין להורות היתר לכתחלה לאכול כיון שיודע הוא שאם לא יאכל לא יוכל לעבוד כראוי.

והנה ידוע מה שנחלקו הפוסקים בענין צום גדליהו בן אחיקם. הט"ז (סימן תקמ"ט) כתב בתחילה דכיון שגדליהו נהרג בראש השנה כמבואר ברבינו ירוחם (נתיב י"ח ח"ב, מובא בבית יוסף סוף סימן תקמ"ט), וכיון שאין להתענות בר"ה קבעו את התענית למחרתו הו"ל כתענית נדחה ויש להקל לבעל ברית לאכול ולשתות בו, ושוב חזר בו וחילק בין נדחה ע"י שבת לצום גדליה דמעיקרא תקנוהו בג' תשרי שאין להקל בו. ובאליהו רבה (אות ו') הביא משו"ת ראש יוסף שאכן הקיל בצורך גדול כדין תענית נדחה וכ"ה בשע"ת (סק"א).

ובמחזיק ברכה הוכיח מדברי הריטב"א להחמיר כשיטת הט"ז וכ"ה במאמר מרדכי (ס"ק ב').

ובכף החיים (תקמ"ט סק"ה) כתב דמסקנת ההלכה לחומרא ולא כדעת הראש יוסף וכך מנהג העולם.

ומשו"כ נראה דאף בצום גדליהו אין להקל לאכול לכתחלה, אא"כ נחלש במהלך העבודה כמבואר. ובת"ב יש להחמיר טפי ויתעקש בכל טצדקי אפשרי שלא לעבוד בו.

וראיתי מה שהביאו מחברי זמנינו בשם הגרש"ז אוירבך שאחות בבית חולים וכן חייל העסוק בפעילות פטורים מן הצומות מלבד יוה"כ ות"ב, דמסתמא לא קיבלו עליהם את הצומות במקום שיש בזה אף חשש רחוק של פקו"נ.

ולענ"ד אין לחדש סברא מעי"ז במקום שלא חידשוה הראשונים אלא שמטעם אחר נראה דאף חשש רחוק של פקו"נ דוחה את הצומות, ונראה עוד דכשם שחולה פטור מן התעניות כך גם משמשי החולה, במקום שיש חשש שע"י התענית לא יוכלו לשמש את החולה, כגון אחות שקשה לה לתפקד כראוי כשהיא שרויה בצום, צרכי החולה דוחים את התענית, וכך גם בחייל שע"י הצום יחלש וערנותו תפגם יש בזה חשש סכנה, אך אין זה משום שלא קיבלו את התענית אדעתא דהכי.

ה

כבוד תלמידי האהוב

האברך המופלא והמופלג מאוד

הרה"ג ר' חנניה שפרן נ"י

הנני במענה קצר על הערותיו במה שכתבתי בדיני הצום.

במה שכתבתי שאין להתיר אכילה ושתיה בתענית לצורך מצוה, ומשו"כ כתבתי שאין להתיר לאשה לשבור את הצום כדי שתוכל לטבול במוצאי התענית, והערת מדברי הגר"א (תקנ"ד ס"ו) שכתב מקור לדברי השו"ע דלא גזרו תענית בחולה, ממה שהתירו נעילת הסנדל לחיה, ולפי דבריו יש לדון דכשם שי"א שהתירו נעילת הסנדל לצורך מצוה ה"ה באכילה ושתיה.

ואין הנידון דומה לראיה כלל.

דהנה הגר"א הביא ג' מקורות במה שהתירו לחולה לאכול בת"ב, מה שהתירו אמירה לנכרי בחולה שאב"ס, מה שהתירו נעילת הסנדל בחיה ומה שהתירו סיכה לחולה שאב"ס ביוה"כ, משום דכל אלה איסורי דרבנן.

ולכאורה יש לתמוה בכל שלשת הראיות דאין ללמוד מהם להקל בת"ב בחולה שאב"ס.

מה שהביא מאמירה לנכרי בשבת, הלא להדיא מבואר בשו"ע (שכ"ח סי"ז) דלא הקילו בשאר השבותים אלא באמירה לנכרי דהוי שבות קל משום שאין בו מעשה (וכמבואר בעירובין ס"ח ע"א), ואם בשבות בעלמא החמירו דהוי איסור דרבנן ק"ו שאין להקל בת"ב דהוי מדברי קבלה ותקנת נביאים.

ומה שהביא מהיתר נעילת הסנדל לחיה ומה שהתירו וסיכה לחולה שאב"ס, תימה דלא אסור אכילה ושתיה ודאי חמור משאר ארבעת העינויים, והנחה זו פשוטה ביותר, ומוכחת משני צדדים: א. הלא לרוב הראשונים אין איסור דאורייתא ביוה"כ אלא באכילה ושתיה ושאר העינויים אינם אסורים אלא מדרבנן. ב. רק ת"ב אסור בחמשת העינויים משום שתכפו בו צרות ושאר שלושת הצומות אינם אסורים אלא באכילה ושתיה.

הרי לן מילתא דפשיטא שאכילה ושתיה חמירי משאר העינויים ואין ללמוד היתר אכילה ושתיה מהיתר נעילת הסנדל וסיכה.

אמנם יש לעיין מה חמור טפי סיכה ביוה"כ או אכילה בתשעה באב, דמצד אחד אכילה חמור מסיכה, אך מאידך יוה"כ הוי איסור כרת מה"ת ות"ב מדברי קבלה, ויש לעיין בזה.

סוף דבר, נראה דאין כוונת הגר"א אלא להביא דוגמאות שחז"ל הקילו באיסורים בחולה שאב"ס, וה"ה בצומות.

ובאמת הלכה זו דחולה אינו מצווה להתענות ביוה"כ מקורה בדברי הרמב"ן בתורת האדם, והר"ן בתענית (י' ע"א מדה"ר), ובהג"מ (פ"ה מהל' תעניות) כתב שהקילו כיון שתלוי ברצונם וכמ"ש (ר"ה י"ח ע"ב) רצו מתענים רצו אין מתענים ולא קיבלו על עצמם להחמיר בחולה, עי"ש.

באהבה יתירא

אשר וייס

 


התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק

"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש (וגו') בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (מכות כ"ד ע"ב).

לכאורה יש לתמוה על דברי רבי עקיבא בן יוסף "עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה מתיירא הייתי שלא תתקיים נבואתו של זכריהו", וכי מותר לפקפק בנבואה אחת משום שלמראית עינינו לא נתקיימה נבואה אחרת. ועוד יש לשאול וכי לא ידע רבי עקיבא שהבית חרב וההיכל נשרף וציון שדה תחרש עד שלא ראה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, וא"כ למה היה מצחק.

וכתב בזה רבינו המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק כ"ו) דלעולם תלויה גדלות הגאולה ותפארתה בקושי הגלות שלפניה. ככל שהגלות קשה יותר תהיה הגאולה נשגבה יותר, "כי ההעדר היא סיבת ההויה". ובדרך זו הסביר למה גדול היה הבית הראשון מן השני, כי גלות מצרים ארוכה היתה וקשה מגלות בבל, ולפיכך בדין הוא שיהיה הבית הראשון גדול ומפואר משל אחרון, עי"ש בנועם דבריו.

ובדרך זה ביאר את דברי רבי עקיבא. כאשר ראה התנא הגדול עד כמה קשה ונוראה היתה גזירת החורבן, דמקום שכתוב בו והזר הקרב יומת עכשיו שועלים הלכו בו, מקום קודש הקדשים שאפילו מלאכי עליון לא העיזו ולא יכלו ליכנס בו (כך מבואר בירושלמי יומא כ"ז ע"א וכ"ה בירושלמי סוכה כ"א ע"ב), עכשיו הושפל כבודו עד לעפר ושועלים הלכו בו, נושא הוא ק"ו בלבו כמה נשגבה ומפוארת תהיה גאולתו.

רבי עקיבא רואה את האור מתוך החושך ואת הרחמים שבדין. הם בוכין משום נבואתו של אוריה ורבי עקיבא מצחק משום נבואתו של זכריהו, כי אין הגלות אלא מפתח של גאולה, מתוך חשכת הגלות בוקעים ועולים אורות הגאולה, ומתוך חשכת ליל עולים מאירים כוכבי בוקר, עולה ומפציע שחר של משיח.

ב

ביום המר והנמהר תשעה באב, יושבים אנו על גבי קרקע, אבלים וחפויי ראש ומקוננים קינות על חורבן הבית ושריפת ההיכל, אך מנהג ישראל הוא שהקינה האחרונה נאמרת בעמידה. עומדים אנו מתוך ישיבה שפופה, עומדים ואומרים "אלי ציון ועריה כמו אשה בציריה". מדמים אנו את צער החורבן לצירי לידה. אמנם צירי לידה יסורים גדולים הם, כאב ומכאוב, אך יודעת היא היושבת על המשבר שממעמקי הייסורים נולדים חיים חדשים, יודעת היא שבעצב תלד בנים, ובאהבה מקבלת על עצמה את צער הלידה כדי לזכות בפרי בטן ולחבק תינוק בזרועותיה.

ככה הם יסורי החורבן, צירי לידה המה לגאולת ישראל ולישועת עולמים, ומחשכת הגלות מתנוצצים אורות הגאולה, כי חבלי משיח חבלי לידה הם לגאולת ישראל.

יהי רצון מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות.