גר צדק וגר תושב (תשע"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען" (י"ב ה').
"אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום" (רש"י שם).

הנה יש לעיין בגירות זו, האם מדובר בגירות גמורה וגרים אלו גרי צדק היו ובכלל ישראל המה, או שמא מדובר בגרי תושב וככל עמי הארץ שמצווים לקיים שבע מצוות בני נח בלבד ובכלל גר תושב המה.
ולשון רש"י שמקורן בספרי שהכניסן תחת כנפי השכינה משמע שמדובר בגרי צדק דרק בני ישראל חוסים תחת כנפי השכינה, והרמב"ם כתב לשון זה בדיני גירות (פי"ג ה"ד מאיסו"ב) "וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן".
וכן משמע לכאורה מלשון הגמ' בסנהדרין (צ"ט ע"ב) "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן".
הרי שלמדו מלשון זה למלמד את בן חבירו תורה, ולכאורה מעלה יתירה זו בישראל נאמרה ובתורתינו הקדושה שניתנה מורשה לנו ולבנינו, ולא בשבע מצוותיהם.
ובאונקלוס תרגם "דשעבידו לאוריתא" ורש"י הביאו (עבו"ז ט' ע"א), וגם מזה משמע דמיירי בתורת ישראל דאין אורייתא אלא תורת ה' שלישראל ניתנה.
אלא שצריך עיון אם יש דין גירות לפני מתן תורה, ולכאורה זה תלוי בדין אבותינו הקדושים אם דין ישראל היה להם או דין בן נח, והמל"מ האריך בזה בספרו פרשת דרכים כידוע, ודנתי בזה בכמ"ק, דאם אין דין ישראל לפני מתן תורה פשיטא דאין דין גירות, אך אף אם יש דין ישראל עדיין צרך עיון אם שייך דין גירות, דהלא גר צריך קבלת עול מצוות וכל זמן של נצטוו ישראל במצוות לא שייך קבלת עול מצוות בגר.
אמנם הארכתי במק"א בגדר קבלת עול מצוות אם הוא מהות הגירות ועיקרו, דעיקר היהדות תרי"ג מצוות הוא, ומהות הגירות אינה אלא קבלת עול מצוות, או שמא אים קבלת עול מצוות אלא תנאי להסתופפות תחת כנפי השכינה.
אך באמת אפשר דאף אם עיקר הגירות אינה אלא קבלת עול מצוות אין זה אלא לאחר מתן תורה שבני ישראל קיבלו על עצמם עול התורה והמצוה נתחייבו בתרי"ג מצוות אבל לפני מתן תורה שגם בני ישראל לא חייבים היו אלא בשבע מצוות בני נח יש דין גירות ללא קבלת עול מצוות, ומהות הגירות היתה ההצטרפות לכלל ישראל שמטבתא בעיקר במסורת האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב וההליכה בדרכם.
ויסוד הדבר דלעולם מהות הגירות תלויה במהות היהדות, וכשם שלפני מתן תורה כל אחד מן האבות וזרעם אחריהם עבדו את הקב"ה בדרכו שלו כמי שאינו מצווה ועושה ללא ציווי וחיוב, כך גם הגירות אין בה ציווי וחיוב, אלא כל הרוצה להצטרף לישראל ולעבוד את הקב"ה בדחילו ורחימו לפי דרכו ונטיית לבו, דין גר צדק יש לו.
וכבר כתב ועין בחידושי הגרי"ז עה"ת (פר' בא סימן צ"ד) כמב ראיות דדין גירות נהגה אף קודם מתן תורה, ובין השאר הביא מה שאמרו בסוטה (י"ב ע"ב) בביאור הפסוק "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור - א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: מלמד, שירדה לרחוץ מגלולי אביה", ופרש"י "לרחוץ - לטבול שם לשם גירות", הרי דיש טבילת גירות לפני מתן תורה ואין טבילה בגר תושב. אך התוס' כתב (שבת קל"ה ע"ב ד"ה כגון) דלפני מתן תורה לא שייך טבילת גר, עי"ש.

הוספות למנח"א מכות סימן ל"א
אך באמת אין פירוש זה בדברי רש"י מתיישב על הלב כלל, דאף שאמרו דהמחלל שבת כעובד עבו"ז אין זה אלא משום דאף שמירת שבת זכר למעשה בראשית היא וכל מחלליה כאילו כופר במעשה בראשית, אבל אין אנו מצווים לשמור את השבת משום דין עבו"ז.
והמחלל שבת אינו חייב שתים, משום שבת ומשום עבו"ז וכיון דלכו"ע לא נצטוו עכו"ם בשמירת שבת ואדרבה גוי ששמר את השבת חייב מיתה, ומשו"כ אין לומר כלל דגר תושב מחוייב בשמירת שבת שנצטווה שלא לעבוד עבודה זרה.
וגם עצם ההנחה דגר תושב מחוייב בשבע מצוות בני נח לפני דיני ישראל, כלל גדול ביארתי במק"א ( ) דשבע מצוות בני נח שבע שרשים גדולים המה וכוללים דברים רבים יותר מבדין ישראל.
ודוגמא לדבר דברי הרמב"ם (פ"ט ה"ט מהל' מלכים):
"בן נח חייב על הגזל, בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל, ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש, או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו, אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה, על הכל הוא חייב, והרי הוא בכלל גזלן, מה שאין כן בישראל".
וכי נאמר דגר תושב משקיבל עליו ז' מצוות לפני בי"ד של ישראל אינו אסור בגניבת נפשות ובעושק שכר שכיר וכדו' משום שאלה אינם בכלל לא תגזול בישראל אף שהם נכללים בגזל דב"נ, אתמהה.
ומשו"כ נראה יותר דלעולם גר תושב בן נח הוא והוא חייב בשבע מצוות ב"נ לפי פרטיהן ודקדוקיהן שניתנו לב"נ, ודו"ק בכ"ז.

ב
מחילה להתיר אונאה והשגת גבול
הנה חידוש גדול מצינו בשו"ת חות יאיר (סימן קס"ג), ומשום החידוש שבדברים נעתיק לשון השאלה ותמצית התשובה:
"חבורת מוכרי כסות שלומדים ג"כ בכל יום אצל בר אוריין ותיקנו שכל משפטים שיפלו בין איש לרעהו מבני חבורה מענין השגת גבול בענין המכירה יבואו לדין לפני רבם המגיד שיעור בדברי אגדה בכל יום. ומפני שנתרבו המשפטים והוכבד עליהם הוצאות הפסקים יעץ להם גבאי שלהם והוא הגדול והירא אלהים שבהם מה לכם לאבד מעות הפסקים עם בלוי הזמן המרובה מלבד הנסתרות שלא נגלה לרעהו מה שהשיג זה גבולו לדבר עם מערופי' שלו ולגנות סחורות חבירו דחייב מיהו בידי שמים ואחר שא"א לתקן פרצה זו שכבר נשרשו בחטא לכן נסכימה יחד להתיר בינינו השגת גבול באיזה אופן שיהיה ונמחל זה לזה הפסד ממון שגרם לו חבירו ובזה ינוח דין שלמטה וישקוט דין שלמעלה".
ובדברי תשובתו חידש החות יאיר שאין כל תקף בהסכמתם ומחילתם להתיר את האסור ולטהר את השרץ, ואין בידם להנציח ולהכשיר את העוול והאון. ולאחר שכתב כמה טעמים למה אין הנהגה זו ראויה ונכונה, כי יתרגלו להונות ולהשיג גבול והרגל נעשה טבע וגם לכשיבטל ההסכם לא יוכלו להגמל ממנהגם הקלוקל, ועוד שמא ילמדו מהם לנהוג שלא כהוגן, שוב כתב דגם מעיקר הדין אין תוקף להסכמה זו, וז"ל:
"לכן אני אומר כי גם לענין דין תורה אינו מספיק כלל ולא ינוקו בתיקון כזה אפילו בדיני אדם וכן כל המוחלים זה לזה לעשות מעשה שאסרה תורה כגון גניבה ואונאה והשגת גבול דמלבד דלא ינקה מדין שמים כל עושה אלה מצד שהוא נגד ישוב העולם והנהגתו וזה היה חטא דור המבול כי מלאה הארץ חמס קראו חמס מפני שאין נקי מהם ה"ל כחמסן דיהיב דמי ואף על פי שי"ל שאני שם דלא מחלי מאן יימר ולדעתי להרגילם לא קפדו כלל דלא נאמר בהו כמו גבי סדום דצעקתם באה לפניו יתברך שמו".
הרי לן שפירש את חטאם של אנשי דור המבול שהנהיגו מנהגי עול וגזילה וכל כה"ג לא מהני המחילה כלל.
ונראה ביסוד דבריו דאף דבודאי מהני מחילה בדיעבד גם בגניבה וגזילה ומהני נמי נתינת רשות לזולתו ליטול מנכסיו דכל כה"ג אין כאן גזילה אלא מתנה, אך כאשר בגוף הענין ודאי יש קפידא ובני חבורה זו לא נתכוונו לתת מתנה זל"ז אך אלא שמחלו מעיקרא על הגניבה והעושק והשגת גבול כדי להמנע מהוצאות דמי הפסק ומתוך ידיעה שלעולם לא יוכלו לעמוד על כל העוול שנעשה תחת השמש שביניהם, כל כה"ג אין במחילה להתיר את האיסור.
ואפשר שזה גם פשר דבריו הסתומים של האור החיים בפרשתנו (ו' י"ג) שכתב:
"ואם תאמר ולמה לא מחלו זה לזה ולא יחתם דינם. ואולי כי ה' לא רצה לגלות סוד זה אלא לנח ולא לבני דורו, ונח אינו יכול לומר הדבר כי כל מה שאינו באמור הוא בבל תאמר (יומא ד' ע"ב) וטעם כי הקדוש ברוך הוא היה יודע שלא יחושו על הדבר, או אפשר שידעו ולא חשו לו, וזה דוחק קצת כי למה לא יתקנו תקנה שאין בה חסרון דבר. והעיקר הוא שהגם שימחלו לא יועילו כיון שהיה בהם דין גזל וחייבים מיתה הם עליו ואינו בדין מחילה בשום אופן. ולא יקשה לך מאמרם ז"ל שכתבנו למעלה למה שפירשנו שלא היה חיוב מיתה, אין כוונתם ז"ל שלא היו עושים מהגזל זולת זה אלא שהיו עושים כל אופני חמס וכשהיה מזדמן לידם מציאות שלא יכלו לגזול היה מרמאים כסדר האמור והיו מתקבצים אלפים מהם לגזול קופה של תורמוסים".
ולכאורה תמוה למה לא יהני בזה מחילה כמו דמהני בכל דיני ממונות. ונראה לכאורה שכוונתו כדברי החו"י דכיון שמתנה אין כאן והפקר אין כאן אלא שבאו להמלט מן העונש ולהתיר את האיסור ולטהר את הטמ כל כה"ג לא מהני מחילה.
אך לולי דבריהם היה נראה ברור ופשוט דאנשי דור המבול שהיו גזלנים ורשעים ודאי לא היו מוחלים זה לזה, כי אין דרך הגזלנים והחמסנים להיות טובי לב ומוחלים על ממונם, ואף אם מוחלים זל"ז בדיעבד ולא היו תובעים ממונם בערכאותיהם אין זה אלא מחילה בדיעבד על תשלומי הגזילה ואין בזה אלא לפוטרם מתשלומי ממון אבל לא לפוטרם מחיוב מיתה שב"נ חייבים על הגזל כמו על יתר שבע מצוותיהם, וז"פ.
ובגוף השאלה בבני החבורה הנ"ל, האריך שוב החו"י לפלפל מדין המקנה והמתחייב בדבר שאינו קצוב, ובסוף דבריו הסיק דאף אם נאמר דיכול להתחייב בדבר שאינו קצוב בני"ד מטעמים שונים מ"מ לא מהני מחילה בדבר שלא בא לעולם, עי"ש.
אך לולי דבריו היה נראה דאין ני"ד ענין כלל למחילה בדבר שלא בא לעולם אלא לדין מתנה על מה שכתוב בתורה ודמיא ממש לע"מ שאין לך עלי אונאה דמהני לדידן דבדבר שבממון אדם מתנה על מה שכתוב בתורה, וכן גם בבני החבורה שהתנו מראש לוותר על כל התביעות בענין השגת גבול.
וכיון דאתינא להכי היה נראה לחדש בדרכו של החות יאיר, דאף דקיי"ל דאדם מתנה בדבר שלא בא לעולם בדבר שבממון אין זה אלא בתנאי מסויים ומוגבל למקח מסויים בין פלוני לאלמוני, אבל המתנה לעקור דין תורה מיסודו ולהתיר את הרצועה באמת לא מהני.
וכבר כתבתי כעי"ז בענין אחר, לגבי דינא דמלכותא, דכל שדנים אנו לגבי דין מסויים אף בדין שבין אדם לחבירו אזלינן בתר דינא דמלכותא, אבל כאשר מדובר ביסודות הדין והמשפט ובעניינים כלליים בהנהגת המוסר שבין אדם לחבירו אין תוקף בדינא דמלכותא כאשר הם נגד יסודות התורה ומוסריה. וכבר מצינו מקור מפורש לסברא זו בדברי רבינו הגדול הרשב"א בשו"ת (ח"ו סימן רנ"ד) שדחה בתוקף את דברי מי שרצה לפקפק בירושת הבעל משום דדינא דמלכותא, והרשב"א הכה על קדקדו, וביארתי שיטתו דאין להסתמך על דינא דמלכותא לעקור תקנת חז"ל והלכה בישראל באופן יסודי, ועי"ש בביאור הדברים באריכות, ואכמ"ל. (עיין שו"תת מנחת אשר ח"ב סימן קכ"ב).
ובדרך רחוקה כיוצא בזה נראה גם בני"ד דאף דיכול אדם להתנות על מה שכתוב בתורה בענין מוגבל ומסויים אינו יכול להתנות לעקור דין תורה מיסודן ולהתיר את רצועת משפט הממון שבישראל.
ודו"ק בכ"ז.

דין ורחמים בבנין עולם
"ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלקים כן עשה" (ו' כ"ב).
"ויעש נח ככל אשר צוהו ה'" (ז' ה').
בבואנו להתבונן בפרשה זו ראו זה פלא.
כאשר נתגלה הקב"ה אל נח לראשונה כתיב: "ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (ו' י"ג).
וכך שוב בסיום הפרק: "ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלקים כן עשה" (ו' כ"ב).
ובתחילת פרק ז' הדברים חוזרים על עצמם, אך הפעם מופיע הקב"ה על נח בשם ה' ולא בשם אלקים.
"ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (ז' א').
וכך שוב בסיום הענין: "ויעש נח ככל אשר צוהו ה'" (ז' ה').
והנראה לענ"ד עפ"י דברי חז"ל שבפי רש"י בתחילת תורת משה בבואו לבאר פשר דבר במעשה בראשית.
בכל פרשת ששת ימי הבריאה לא מצינו בתורה אלא שם אלקים בלבד.
בראשית ברא אלקים, ורוח אלקים מרחפת, ויאמר אלקים וכו', וכך חוזר שם זה על עצמו ל"ה פעמים. ורק לאחר מכן כתיב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" (ב' ד').
וכתב רש"י (א' א'): "שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב' ד') ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים".
ונראה דכך היו פני הדברים גם בזמן המבול כאשר עולם ומלאו חרב במבול והושתת מחדש ע"י נח ובניו, ושוב מדת הדין מתעוררת לתבוע משפטו של עולם. ושוב רואה הקב"ה שאין העולם מתקיים במדת הדין ושוב שיתף בעל הרחמים את מדת הרחמים והקדימו למדת הדין.
וכשם שבבריאת העולם בתחילה ברא אלקים את השמים ואת הארץ ורק אח"כ כתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, כך שוב בפרשת נח בתחילה אמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני, ורק אח"כ אמר ה' לנח "בא אתה וכל ביתך אל התיבה".
ונראה עוד דכאשר מבשר הקב"ה לנח שהוא מביא מבול לאבד עולם ומלאו ומצוה לו לעשות התיבה הרי זה ממדת הדין ולפיכך כתיב ביה אלקים, אבל כאשר מצוה עליו להכניס לתיבה את אשתו ובניו ונשותיהם ומכל החיה והבהמה על מנת שלא יוכחד במבול הרי זה ממדת הרחמים ולפיכך כתיב ביה ה', ודו"ק.
הן זה עתה זכינו לחגוג את ימי החג והמועד בירח האיתנים וידוע מכל ספרי החסידות שהימים הנוראים הם בבואה של מדת הדין ובהם כל בני ישראל מרגישים את אימת יום הדין ועושים תשובה מיראה, ואח"כ זוכים אנו בחג הסוכות ושמיני עצרת זמן שמחתנו, שהן הם ביטוי נשגב של מדת הרחמים ובהם כל בני ישראל עושים תשובה מאהבה. ובדרך זו שוב חוזר על עצמו בכל שנה ושנה בחינה זו של "בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים והקדימה למדת הדין".
שהרי בכל שנה ושנה כאילו העולם נברא מחדש וכמ"ש "היום הרת עולם", ובחינה זו מתעוררת, חוזרת וניעורה בכל שנה ושנה.
יהי רצון שתהא שנה זו שנת רחמים גדולים, שנת גאולה וישועה בב"א.