דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויסיפו עוד שנא אותו (ל"ז ה')

א

פרשה זו מתחילה בדברי חלומות של יוסף, ומסתיימת בדברי חלומות של שר האופים ושר המשקים, אשר ע"כ נעסוק בדברי חלומות פרטיהם ודקדוקיהם לפי ההלכה.

והנה יש ב' סוגיות בש"ס שלכאו' סותרים זה את זה.

בסנהדרין (ל' ע"א) שנינו, "הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן, זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין". וכן מצינו בשאלתות דרב אחאי גאון (שאילתא כט' פרשת מקץ), אבל שם מיירי כשאמר בעל החלום של הקדש הן (ובסמוך יתבאר שאולי יש משמעות בשוני הזה).

מאידך גיסא יש סוגיא בנדרים (ח' ע"ב) מי שנידוהו בחלום צריך התרה, כי הנידוי חל אע"פ שהיה ע"פ החלום, ולכא' רואים מכאן שדברי חלומות אכן מעלין ומורידין.

ונאמרו ג' דרכים ליישב סתירה זו.

א. התשב"ץ (חלק ב' סימן קכ"ח) מתייחס לשאלה זו, וכתב שדברי חלומות ספק הם ומשום כך כאשר החלום עוסק בממונות ספק ממונא לקולא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואזלינן בתר מוחזק, משא"כ כאשר השאלה נוגעת לאיסורין, ספק איסורא לחומרא, וצריך לחשוש לספיקא דאורייתא, ומשום דכל הגדר של נידוי זה גדר איסור הוא בדין הוא לחומרא, אבל בסנהדרין מדובר בממון וספק ממון לקולא. והנה דברי התשב"ץ לכאורה נכונים לדברי השאלתות הנ"ל שאביו אמר "של הקדש הן", כי בהקדש אע"פ שיש בו צד איסורי דהיינו איסור מעילה, אפשר שהקדש ביסודו הוא גדר ממוני (עיין במנח"א לפסחים בסי' ל"ה מה שכתבנו בזה) אבל מעשר שני קיי"ל להלכה דהוי ממון הדיוט ולא ממון גבוה, וא"כ אין כאן שום ספק ממוני, ודוחק לומר דהסוגיא אזלא רק למ"ד ממון גבוה ולא ממון הדיוט, ומלבד זאת יש דוחק גדול בלשון הגמ' "לא מעלין ולא מורידין", דודאי לא משמע שיש כאן ספק.

ב. בשו"ת שיבת ציון (סי' נ"ב) דן גם הוא בשאלה זו, וכתב כעין דברי התשב"ץ אבל בהדגשה אחרת, דנידוי סכנה יש בה דכאשר אדם מנודה רובצת עליו מידת הדין, ודינה כדין פיקוח נפש, ובזה צריך לחשוש אפי' למיעוטא דמיעוטא, ומשום כך אע"פ שדברי חלומות בעיקרם לא מעלין ולא מורידין, אבל בסכנת נידוי החמירו ביותר, ומשום כך צריך לנהוג נידוי. אבל גם בדרך הזה יש דוחק רב דמפשטות הסוגיא משמע שזה מעיקר הדין, ולא מצד ספק וחשש, ובודאי לא מצד ספק רחוק כ"כ דחיישינן לה אך ורק לגבי סכנה ופיקוח נפש, והרי הראשונים דנו מתוך הלכה זו לגבי נדר בחלום הרי שאין זה משום חומרת הנידוי בלבד.

ג. נראה עיקר מה שכתב בחידושי הר"ן שם (סנהדרין דף ל') ואף שדבריו סתומים במקצת, כונתו מבוארת, שאין בכלל שייכות בין ב' סוגיות אלה, דכאשר החלום בא לברר דברים אין תוקף בחלום וע"ז אמרו חז"ל דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, אבל בנידוי בחלום לא מדובר בבירור הספיקות ובגדר נאמנות, אלא בגדר מסויים של נידוי, וחז"ל ידעו ברוח קדשם שיש מושג של מנודה לשמים, המתגלה לאדם בחלומו.

ודמיון רחוק מצינו במושג של "תענית חלום" (סי' רפ"ח), דמי שחלם חלום רע ונפשו עגומה עליו, צריך להתענות, (ומותר לצום אפילו בשבת), ושם לא אמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, וכיוצא בדבר מוצאים אנו במקומות רבים עניני סגולה בחלומות ככל פרק הרואה במס' ברכות, וכן במס' סוטה (ל"א ע"ב) בתרי תלמידיו של רבא שחלמו עי"ש. ובכל כעי"ז לא אמרו אין מעלין ואין מורידין וז"פ.

ועוד מצינו בעניני החלומות שנתגלה לו לאדם בחלום שלא נהג כראוי ועליו לתקן דרכו ונחלקו תנאי אם צריך לחוש לחלום זה, ומצינו בב' מקומות דאף בזה דעת ר' מאיר דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, בגיטין (נ"ב ע"א) בר"מ שלא הניח לאפטרופוס למכור בנכסי יתומים ובא לו בחלום "אני להרוס ואתה לבנות" ואעפ"כ לא חש לה ואמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ובהוריות (י"ג ע"ב) כשפגע בכבוד הנשיא ר"ש בן גמליאל ונצטווה בחלום לפייסו ולא חשש לחלום, ושם נחלק על ר' נתן שחשש לחלום זה ופייס את רשב"ג, עי"ש.

ב

הנה מצינו סוגיא נוספת שיש בה מחלוקת גדולה בין הראשונים, "נדר בחלום" מה דינו. הרשב"א נוקט דמי שנדר בחלום צריך התרה ולמד זאת מנידוי בחלום, והר"ן בנדרים שם חולק על הרשב"א מדברי הגמ' בסנהדרין ל' ע"א דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.

ולפי מה שנתבאר מחידושי הר"ן גם כאן יש לחלק, דשם מדובר בבירור ספיקות ודיני נאמנות ובאלה אמרו חז"ל דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, משא"כ בנדר, אמנם באמת אין הנדר דומה לנידוי אך אפשר דגם בו שייך מושג דנדר אף בחלום.

אמנם לאמיתו של דבר, בדין נדר בחלום יש תהיות אחרות מלבד השאלה אם יש תוקף בנדרי חלומות, דהלא ביסוד הלכות נדרים יש ב' הלכות יסודיות, הכונה, והדיבור, דמצד אחד אמרו חז"ל דכאשר האדם נודר נדרים או נשבע שבועות ללא כונה אין בהם שום תוקף ושום משמעות, ומצד שני צריך גם "ביטוי שפתיים" ואינם חלים בכוונת הלב, ובחלום לכאו' תרתי ליתנהו דאין דיבור בחלום (ואפי' אם בחלום ידבר בו אין שום משמעות במה שהוא מדבר בחלום) וגם אין דעת בחלום (דהאדם לא יכול לקדש אשה ולקנות וכדו' בחלום), וא"כ צ"ב בשיטת הרשב"א דנדר בחלום יש בו תוקף.

והנה שאלה זו כבר הקשה הרא"ש (כלל ח' סי' י"א) ופסק דאין צריך התרה כלל דאין כאן לא פיו ולא לבו ואינו דומה לנידוי בחלום "דסימן קללה הוא בעלמא להרחיקהו מן השמים וצריך קירוב". וכדי לבאר שיטת הרשב"א לכאו' צ"ל שהרשב"א מיירי רק בנדרי הקדש או בנדרי מצוה, דאדם מתחייב בהן בכונת הלב. אמנם מה נעשה שהרשב"א במקור הדברים בשו"ת ח"א סי' תרס"א מדבר על מי שנדר בחלום שלא יכנס לביתו של פלוני, ואין בזה שום מצוה אלא נדרי איסור, ואעפ"כ הסיק שהנדר חל בחלום.

ובשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רכ"ב) כתב, (וכעין דבריו כתב ר' יעקב עמדין בהגהות על הש"ס בנדרים שם), דצריך לחשוש לנדר לא משום החלום אלא משום דבדרך כלל אדם חולם בלילה מה שהוא חושב ביום, ולכן הוא צריך לחשוש שאם נדר בחלום מן הסתם קיבל על עצמו את הנדר בהקיץ, והדברים חידוש גדול דמהי"ת לחדש דצריך לחשוש שמא "אמר" וקיבל את הנדר ביום ואם הוא אומר ברי לי שלא קבלתי על עצמי נדר זה למה נסתור דבריו, וכמובן פירוש זה רחוק מאד בכוונת הרשב"א.

וא"כ עדיין צריך ביאור בכוונת הרשב"א, ומשום כך נראה דבאמת אין בזה דין נדר ממש אלא דחידש הרשב"א דכמו שאמרו דיש נידוי בחלום שהוא גדר מחודש שלא מעיקר דיני נידוי וחרם כמ"ש הרא"ש הנ"ל, כמו"כ יש נדר בחלום שעל ידו מגלין לו מן השמים שראוי לו לעשות או להמנע מענין מסויים ולא מעיקר דין נדר הוא. ובאמת נראה כן מדברי הרשב"א בתשובה שם שכתב דמהני התרת בי"ד בנדר בחלום כמו הרואה חלום ונפשו עגומה עליו שצריך להטיב חלומו בפני ג', וכמו החוטא לחבירו ומת שצריך לפייסו לאחר מותו בפני עשרה עי"ש, הרי שהתרה זו גדר כפרה יש בה ולא גדר התרת נדרים ממש עי"ש.

ועוד יש לדברינו בית אב בדברי שו"ת הרדב"ז (חלק א' סימן צ"ט) באדם שנדר בחלום לפרוע חוב לפני זמנו, האם צריך לקיים את הנדר, והרדב"ז כתב דכיון שכך נדר בחלום סימן הוא ש"מן השמים זירזוהו".

והר"ן שחולק על הרשב"א ס"ל דרק בנידוי שייך לומר שנתנדה ע"י שמים, כי כל נידוי בא מבחוץ או ע"י הבי"ד או מן השמים, אבל נדר צריך אדם לעשות בעצמו ולא שייך כלל נדר בחלום, ודו"ק.

המורם מכל האמור: שלש מקורות מצינו בחז"ל בענין דברי חלומות, בסנהדרין (ל' שם) מדובר בגדרי בירור ונאמנות, על אלה אמרו חז"ל דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, (נדרים ח') מדובר כשנידוהו בחלום, וזה ענין סגולי, וכעי"ז בגיטין ובהוריות בגילוי פרטי שלא נהג כראוי ונחלקו בו ר"מ ור"נ, ועוד מצינו בדברי הרשב"א לגבי נדר בחלום, וביארנו את שיטת הרשב"א דנדר בחלום הוי כעין נידוי בחלום.

ג

הנה מצינו בכמה מקומות בדברי הראשונים שנתגלו להם הלכות בחלום והביאום להלכה, וצ"ע בתוקף הלכות אלו.

א. הרא"ש במסכת ע"ז (פרק ג' סימן מ"א) מביא מחלוקת שהיתה בין הראשונים על כשרות "דג הברבוטא", ושם כתוב שרבינו אפרים התיר דג זה ובהגהות אשר"י כתב שביום שהתיר את דג הברבוטא נתגלה לו בחלום שהאכיל שרצים בישראל, וחזר בו ואסר. וצריך עיון אם בבירור ההלכה יצא לו להתיר איך חזר בו מחמת החלום, והאם החזרה שלו בגלל החלום מחייבת את כל בית ישראל, או שמא עדיין יש לסמוך על ההיתר של רבינו אפרים. ואמנם בנודע ביהודה מהדורה תנינא (יו"ד סי' ל') משמע שחזרתו לא היתה אלא חומרא דנפשיה אבל אין תוקף להלכה בגילוי זה דלמה לא בא בעל החלום הזה לשאר הגדולים שהתירו דג זה עי"ש.

ב. בשו"ת הרדב"ז (ב' אלפים רפ"ו) דן בהלכה האם מותר לעשות מתפילין ר"ת תפילין של רש"י, והוא פוסק שאין בכך פגם ומותר, ושוב כותב הוא בסוף התשובה שאחרי שפסק כך, נתגלה לו בחלום שפסק שלא כראוי, וסתר דבריהם של רבים מהגדולים שאסרו, ושוב חזר ועיין בהלכה וחזר בו מהיתרו, אך נראה מדבריו דלא חזר בו מחמת החלום בלבד, אלא שחזר ועיין בגוף הדין וראה שטעה בו, וצ"ע.

ג. בהגהות מיימוניות (פ"ה מה' שכירות) לגבי השאלה הידועה שכל הראשונים עסקו בה, במלמד שחלה מקצת הזמן, מבואר שנתגלה בחלום לרבינו מאיר מבעלי התוס' שלא חייבים לשלם לו את שכרו, ועיין ש"ך חו"מ (סי' של"ג ס"ק כ"ה) שדחה דבריו וכתב עליו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין כמו שאמרו בסנהדרין (דף ל') ע"ש.

ד. המרדכי במס' ב"ק (ט' ע"א) כתב שנתגלה בחלום לאחד הראשונים שאם הפועל עוסק בדברי מאכל אפשר לומר לו טול מה שעשית בשכרך ולא צריך לשלם לו בכסף, וגם דבר זה דחה הש"ך (סימן של"ו ס"ק ב') משום דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין עי"ש.

ה. הסמ"ג (בהקדמה ללאוין) כותב שאחרי שהשלים את ספרו הגדול בא לו במראה בחלום שהוא טעה כאשר לא הכליל במנין הלאוין את הלאו של "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך", וקבע את הגילוי הזה בפתח ספרו, וזה חידוש.

ו. בהקדמת הספר אור זרוע כתוב, שהספר קרוי כך משום שהוא (בעל הספר) היה מסופק איך כותבים השם "עקיבא" האם כותבים עם "ה" בסוף או "א", ונפק"מ לגבי גיטין, והראו לו מן השמים שיש רמז לשם עקיבה בפסוק אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, סופי תיבות "ר' עקיבה", ומרוב שמחה על הגילוי הזה קרא שם הספר "אור זרוע". ואף שלא כתוב שם שהגילוי הזה נתגלה לו בחלום אלא "הראוני מן השמים", באמת זה היה מן החלום, וכמבואר בדברי הט"ז (אהע"ז סי' קכ"ט) בשמות אנשים אות ע' לגבי השם עקיבא דכן נתגלה לבעל האו"ז ע"י בעל החלום, עי"ש. ויש בזה חידוש עצום יותר מכל המקורות הנ"ל כי יש בזה נפ"מ לכשרות גט להתיר אשת איש לעלמא, ולאו בסברא תליא וגילוי חלומי הכריע בשמות הגט.

ז. ועוד מצינו חידוש עצום בשו"ת משיבת נפש להגרא"ל צינץ בתקנות עגונות סי' ל"ה שהתיר עגונה עפ"י סימנים שנתגלו בחלום מופלא וחידש דהיכי דע"א נאמן סמכינן גם על חלום אף דבממון לא סמכינן על דברי חלומות כמבואר בסנהדרין שם דבממון צריך שני עדים, כללו של דבר רק במה דבעינן עדים אין תוקף בדברי חלומות אבל במה דמהני ע"א אף בחלום אדבר בו, וכל דבריו חידוש גדול.

ח. בשו"ת הרשב"א (חלק א' סי' תפ"ג) איתא "אביך בא אליך בחלום, וסבלת סבל רב שלא שמעת בקול האבא, וא"כ אע"פ שאומר אני שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, אבל כיון שסבלת ע"י שלא שמעה בקולו, ומקצת מן החלום נתקיים אז ראוי לך לחשוש לדברי החלום", עי"ש. והחידוש בדברי הרשב"א דמכיון שמקצת החלום נתקיים אז ראוי לחשוש לו, ולכאו' יש להקשות דהרי בסנהדרין שם, בעל החלום גילה לו ג' פרטים "כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן", ושני פרטים נמצאו נכונים כך וכך הם במקום פלוני הם, ואעפ"כ אמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, אך באמת לא ידענו מה ענין החלום הזה שברשב"א האם היה בו צד איסור או ממון או שמא עניני סגולה בעלמא וענין של רשות, והרשב"א כתב תשובתו בדרך עצה טובה, סו"ד קשה להוכיח הלכה מתוך דברי תשובה זו.

ט. בשו"ע (או"ח סי' תרנ"א סעיף ט') כתב המחבר שצריך לנענע את האתרוג ביחד עם הלולב בנענועים, והלכה זו מקורה ברקנאטי שנתגלה לו בחלום כמבואר שם בבית יוסף, והביאו הט"ז (ס"ק י"ד) עי"ש.

הרי לן מקורות רבים שבהם נתגלו הלכות לרבותינו הראשונים והאחרונים בחלום לילה ונפסקו להלכה והדברים מפליאים (אמנם באות ז' – ח' הנ"ל מדובר בסימנים שנתגלו בחלום ולא בעצם ההלכות וז"פ).

והנה מצינו במקומות רבים בדברי האחרונים שחלמו סברות בהלכה וביאורי המקראות ודברי תורה שונים וכהא דכתב הט"ז (או"ח סימן תקפ"ה ס"ק ז', ובחו"מ סוס"י פ"ח) שנתגלה לו בחלום תירוץ קושיא אחת, וכהא דכתב היד אפרים בסי' תרצ"ה שנתגלה לו בחזיון לילה פירוש במה שאמרו חייב איניש לבסומי עד דלא ידע וכיוצ"ב מצינו במקומות רבים מספור ובכל זה אין חידוש כלל, דההוגה בתורה בכל לבו ונפשו אינו מסיח דעתו ממנה אף בחלום לילה ואם יש טעם ותבלין בסברא מסויימת מה פגם יש בזה שנתחדש בחלום לילה, וכז"פ וברור.

ד

והנה לגבי תמיהת הש"ך בסי' של"ג וסי' של"ו על מה שנתגלה לגדולי ישראל בחלום הלא אמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין כבר כתב בשו"ת מהר"י אסאד (או"ח סי' ר"כ) דכאשר מתגלין לגדולי הדור שנושאים בעול הדור לשמור משמרתו ולבדוק בדקי ביתו דבר בחלום יש לחוש לו טפי ולא אמרו בזה לא מעלין ולא מורידין וצ"ע עדיין.

והנה יש בידינו ספר "שו"ת מן השמים" של אחד מן הראשונים, ובספר הזה המחבר כתב שאלות הלכתיות ששאל בחלום ותשובות שנענה מן השמים, ויש גדולי הפוסקים שהתייחסו לספר זה (עיין רדב"ז ח"א סי' י', ח"ב סי' ש"מ ובסי' תקל"ב).

ולכאורה רואים מזה להדיא שיש תוקף הלכתי במה שאדם מקבל בחלום, אבל נראה ברור שאין זה דומה כלל לכל ההלכות שהזכרנו, דשאלת חלום שאני דכאשר אדם יודע איך לשאול בחלום, יש תוקף לתשובות שהוא מקבל, ובכל המקורות הנ"ל לא מוזכר שהם שאלו בחלום, (ועיין במדרש תלפיות לבעל שבט מוסר שכתב באריכות לבאר כיצד עושים שאלת חלום ואכמ"ל), אמנם יש להעיר לכאורה דאם אכן יש תוקף לשאלות חלום למה לא עשו כן כשנשתכחו ג' אלפי הלכות בימי אבלו של משה, ובתמורה ט"ז ע"א מבואר שאמרו ליהושע בן נון שישאל ואמר תורה לא בשמים היא וברבינו גרשום שם פירש שאמרו לו לשאול ברוח הקודש ואמר לא בשמים היא ולמה לא שאל בחלום וכי לא ידעו יהושע ופנחס מה שידעו בעלי התוס' וצ"ע. וע"ע מש"כ בזה החיד"א בשם הגדולים ערך ר' יעקב חסיד.

ועוד מצינו בכמ"ק בש"ס דראיית הרב בחלום הוא סגולה להבנת דבריו עיין ב"ב (קמ"ג ע"א), מנחות (ס"ז ע"א), שם (פ"ד ע"ב), בכורות (ה' ע"א), ושם (נ"ו ע"א) ובירושלמי (מגילה פ"א הי"א) עי"ש, וכבר ביארנו לעיל דלגבי ענינים סגוליים יש תוקף בדברי חלומות וז"פ.