דין אונן ועוסק במצווה (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר" (כ"ג ג').

"מוטל לפניו אין, ושאינו מוטל לפניו לא, ורמינהי מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר, ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו עושה מחיצה ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל, ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ואינו מזמן, ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל המצות האמורות בתורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן... קתני מיהת פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה... רב אשי אמר כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי, שנאמר ויקם אברהם מעל פני מתו, ונאמר ואקברה מתי מלפני, כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי" (ברכות י"ז ע"ב - י"ח ע"א).

הנה יש לעיין במה שאמרו בהלכה זו "כיון שמוטל עליו לקוברו - כמוטל לפניו דמי" ולפיכך כל שמוטל עליו להתעסק בכבוד המת הו"ל כעוסק ממש וכאילו מתו מוטל לפניו ופטור מן המצוות, האם זה דין כללי בכל העוסק במצוה וכל שמוטל עליו להתעסק במצוה אף שעדיין אינו עוסק בה ממש הו"ל כעוסק במצוה, או שמא אינה הלכה מסויימת אלא בדין כבוד המת בלבד.

ושמא שאלה זו תלויה בכל עיקר הפטור של אונן שנחלקו בו הראשונים.

דהנה מבואר במשנה (ברכות י"ז ע"ב):

"מי שמתו מוטל לפניו - פטור מקריאת שמע, ומן התפלה ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה וכו'".

וכתב שם רש"י (ד"ה מי שמתו):

"לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו, והויא דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה".

ובגמ' שם הובאה ברייתא:

"מי שמתו מוטל לפניו - אוכל בבית אחר, ואם אין לו בית אחר - אוכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו - עושה מחיצה ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה, - מחזיר פניו ואוכל, ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ואינו מזמן".

וכתב שם רש"י:

"ואינו מברך - ואינו צריך לברך ברכת המוציא. ואינו מזמן - אינו צריך לברך ברכת המזון".

ותרתי למדנו מדבריו: א. יסוד הפטור הוי משום דין עוסק במצוה דפטור מן המצוה, וכפטור חתן מן המצוות כמבואר במס' סוכה (כ"ה ע"א – ע"ב) דהוי משום דין עוסק במצווה. ב. דמה שאמרו פטור מקר"ש ומתפלה ומלברך כונתם דאינו צריך אבל אם רוצה רשאי הוא לברך ולקיים את כל המצוות שבתורה.

והתוס' (שם ד"ה אינו מברך) דחו דבריו והביאו מן הירושלמי (פ"ג ה"א) דאינו פטור מן המצוות אלא משום כבודו של מת, ולפי"ז כתבו דאסור הוא במצוות ולא רק פטור מהם.

ונחזה אנן, הלא לשיטת התוס' דכל הלכה זו לאו משום דעוסק במצוה פטור מה"מ אלא תקנה מיוחדת משום כבוד המת, פשוט דאין זה אלא באונן ובמי שמוטל עליו להתעסק בכבוד המת וקבורתו, אבל לשיטת רש"י יש לעיין כנ"ל, האם בכל מי שמוטל עליו לעסוק במצוה פטור הוא מן המצוה.

ושאלה זו מצויה ביותר בהרבה תחומים, ונציין אחד מהם:

רופא במשמרת ועוסק תדיר בטיפול בחולים ובהצלת נפשות, אמנם יש פרקי זמן שבהן אינו עוסק בפועל בטיפול בחולים, אך האחריות רובצת עליו ובכל שעה אפשר שיצטרך מיד לעסוק ברפואה האם חייב הוא במצוות.

והנה לכאורה פשוט דשני דינים יש בכל עיקר הלכה זו דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ומקור גדרים אלה בסוגיית הגמ' בסוכה (כ"ה ע"א):

"שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה. גמרא. מנא הני מילי, דתנו רבנן בשבתך בביתך - פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך - פרט לחתן. מכאן אמרו הכונס את הבתולה - פטור, ואת האלמנה - חייב. מאי משמע, אמר רב הונא כדרך, מה דרך רשות - אף כל רשות, לאפוקי האי דבמצוה עסוק. - מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה, וקא אמר רחמנא ליקרי. אם כן לימא קרא בשבת ובלכת, מאי בשבתך ובלכתך - בלכת דידך הוא דמיחייבת, הא בלכת דמצוה - פטירת. אי הכי, אפילו כונס את האלמנה נמי. כונס את הבתולה - טריד, כונס אלמנה - לא טריד. וכל היכא דטריד הכי נמי דפטור, אלא מעתה טבעה ספינתו בים דטריד, הכי נמי דפטור, וכי תימא הכי נמי והאמר רבי אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה, חוץ מן התפילין, שהרי נאמר בהן פאר, הכא טריד טירדא דמצוה, התם - טריד טרדא דרשות".

הרי לן שדרשו שתי דרשות בהלכתא דא. בשבתך בביתך, פרט לעוסק במצוה. ובלכתך בדרך פרט לחתן.

ובפטור חתן אמרו שפטור משום שטרוד בטרדא דמצוה, ופשוט דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף בדבר שאין בו כל טרדא כלל כיון דמ"מ עוסק במצוה הוא. אלא פשוט דהעוסק במצוה ממש פטור הוא ממצוה אחרת בכל ענין, אף שאינו טרוד בטרדא דמצוה, אך החתן הטרוד בטרדא דמצוה פטור אף בשעה שאינו עוסק במצוה ממש.

וכן כתב רש"י (שם ד"ה ובלכתך):

"ובלכתך בדרך פרט לחתן - ואף על גב דהוא נמי במצוה טריד - איצטריכי להו תרי קראי, דאי הוה כתיב חד, כיון דחתן לאו בהדיא כתיב בקרא - הוה אמינא לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מלאכת מצוה בידים, או מהלך למצוה, אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק, אלא טריד במחשבת בעילה - לא פטר הכתוב, הלכך מקרא יתירא אשמעינן דפטור מקריאת שמע, דטריד במחשבת בעילה". ועי"ש בתוס' (ד"ה ובלכתך) שפירשו כעין דברי רש"י.

ולכאורה נראה דזה גם ביאור כונת הגמ' לגבי מי שמתו מוטל לפניו "כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי" כיון שטרוד בטרדא דמצוה.

וכך כתב הרמב"ם (פ"ד ה"ג מהל' קריאת שמע):

"מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות".

ובהלכה א' שם לגבי פטור חתן מקר"ש כתב הרמב"ם:

"מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע, לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבא עליה, לפי שאין דעתו פנויה וכו'".

הרי שתרי הלכתא אלה גדר אחד להם דפטורין מקר"ש ומכל המצות משום שטרודין הן בטרדא דמצוה, אף כאשר אינם עוסקים במצוה ממש.

ולכאורה היה נראה דה"ה בכל מצוה שמצד מהותה וטבעה יש בה טרדה מרובה ואין דעתו של אדם מיושבת עליו להפנות דעתו ומחשבתו לענין אחר. וכן הדבר ברופא שמוטל עליו לדאוג ולעסוק בשלום החולים.

אמנם באמת חזינן דלאו כל אנפין שוין בהלכה זו, דהלא כבר כתבו התוס' (ברכות י"ז ע"ב ד"ה רב) דבזמן הזה שאין אנו מכוונים כראוי בקר"ש ובתפלה אין החתן פטור מהן. וכך הביא הטור בשם מהר"ם מרוטנברג (סימן ע') וכ"ה בשו"ע (או"ח סימן ע' ס"ג), ולגבי אונן נפסקה הלכה אף בזה"ז דפטור מקר"ש ותפלה וכל המצוות, עיין או"ח (סימן ע"א סעיף א') ויו"ד סימן שמ"א סעיף א' עד שאמרו "ואם רוצה להחמיר על עצמו אינו רשאי".

אך אפשר דאין זה אלא משום דקיי"ל לעיקר כשיטת התוס' דעיקר פטור אונן לא משום דעוסק במצוה הוא אלא משום כבוד המת וכמ"ש התוס'.

והנה לשיטת התוס' והירושלמי דאונן פטור מן המצוות משום כבוד המת ולא משום דין עוב"מ פמה"מ ואף אסור לו לקיימן יש לעיין וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת.

ולכאורה צ"ל דכיון דהוי שוא"ת יש כח בידם לעקור, וכמבואר ביבמות (צ' ע"א). וכך כתב בחכמת אדם (שער השמחה כלל קנ"ג סעיף א').

ב

אמנם באמת נראה דמלבד מה שמצינו באבל ובחתן דטרדא דמצוה יש בה דין עוסק במצוה אף בשעה שאינו עוסק בה, נראה עוד דעוסק במצוה ממש אף שמטבע הענין מפסיק הוא לזמן מועט, אכתי הוי כעוסק במצוה ממש ופטור אף במה שאין בו טרדה דמצוה.

והלא נפסקה הלכה דסופרי תפילין ומזוזות פטורין מן המצוה משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכמבואר בסוכה (כ"ו ע"א) ובשו"ע (סימן ל"ח סעיף ח'). והלא בטבע הדברים אין אדם כותב בלא הפסקה ממש, והלא בהכרח מניח את הקולמוס מידו לזמן מועט וכדו'. אלא פשוט דכל עוד הוא יושב במקומו ומתעסק בכתיבה כדרך הכותבים הוי כעוסק במצוה.

וכבר כתב הר"ן (סוכה י"א ע"א מדה"ר) דהחופר קבר דהוי עוסק במצוה דפטור מן המצוה ודאי מיירי כדרכו של עולם דמדי זמן נפיש פורתא וגם בשעה שנח פטור הוא מן המצוה. (והר"ן הוכיח מזה דגם יכול לקיים שניהם פטור מה"מ, עי"ש).

ופשוט הדבר דהחופר קבר אינו טריד בטרדא דמצוה וכל פטורו משום שהוא עוסק במצוה ממש ומ"מ פטור הוא אף שהוא נח לשעה מועטת.

וכך גם ברופא הנ"ל דפטור מן המצוה אף שהוא נח זמן מה כדרך העולם, כיון שעוסק הוא במצותו באופן רציף ונמשך.

ג

אמנם בגוף השאלה אם רופא חייב במצות כשהוא עוסק בטיפול החולים, כבר כתבתי בתשובה (עיין לקמן אות ב') דעיקר הלכה זו דעוסק במצוה פטור מה"מ אינו אלא במקרה אבל ודאי שאסור לו לאדם לעסוק תדיר במצוה ולפטור עצמו מן המצוות שהם סדר היום.

הלא הלכה פשוטה דהעוסק בצרכי ציבור פטור מן המצוות וכמבואר ברמב"ם (הל' קר"ש פ"ב ה"ה והל' תפילה פ"ו ה"ח) ובשו"ע (סי' ע' ס"ג), וכי יעלה על הדעת שכל העוסקים בצרכי ציבור יתכננו את סדר יומם בדרך שלעולם לא יתפלל ולא יקראו קר"ש.

וגדולה מזו כתבתי במק"א לבאר למה העוסק בתורה אינו פטור מן המצוות, וכל מצוה שאי אפשר לקיימה ע"י אחרים דוחה ת"ת כמבואר במו"ק (ט'), וכך מבואר גם בשבת (י"א ע"א) דחייב להפסיק מתלמודו ולקרוא קר"ש. דכיון שמצות ת"ת תדירה היא, והגית בו יומם ולילה כתיב, א"א שתדחה את המצוות דאטו יעסוק אדם כל ימיו רק בת"ת ולעולם יפטר מכל שאר המצוות.

וראיתי שכך כתב הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קס"ט, עמוד ש"כ), עי"ש.

וכך נראה למעשה דאין ראוי לאדם להתעסק בקביעות במצוה ולפטור עצמו מן המצוות התדירות.

אך לכאורה לא כך משמע בשאגת אריה (סימן ל"ז) שכתב דכהנים בעבודת הקרבנות פטורין מן המצוות משום דהוי עוסק במצוה, ומה שאמרו בערכין (ג' ע"ב) דחייבין בתפילין של ראש מיירי כשמקריבים חטאת העוף הבאה על הספק, עי"ש.

ולול"ד היה נראה דעל הכהנים לתכנן כך את עבודת יומם בדרך שיוכלו לקיים את מצות התפילין ותפילה וקר"ש כמבואר.

אך באמת אין סתירה לדרכנו מדברי השאג"א מחדא ותרי טעמי:

א. אף לדידי פשוט דאם אכן עוסק הוא במצוה פטור הוא מכל מצוה אחרת, אלא דלא שפיר קעביד, אלא יש עליו לכלכל את אורחותיו לשמור דרך ה' ולקיים את כל מצוותיו. והנהגה זו מתחייבת מן החובה הכללית לעשות רצון התורה, (עיין מנחת אשר דברים (סימן נ"א).

ב. באמת פשוט דשאני כהנים שאינם עובדים עבודת הקרבנות תמיד אלא כ"ד משמרות יש ובכל משמר בתי אב, ואינם מבטלין מצוותיהם באופן תמידי גם אם נפטרים הם מן המצוות בשעת עבודתם.

ועוד דאף כהני בית האב מצוי שיש להם די זמן בין עבודה לעבודה להניח תפילין לקרוא קר"ש ולהתפלל.

וכבר כתב בשיט"מ (ערכין שם) דאם יש בידם פנאי חייבין הם במצוות, ואם אין להם פנאי משום ריבוי הקרבנות אכן פטורין הם מן המצוות מדינא דעוסק במצוה.

ואין זה דומה לת"ת שהיא מצוה תמידית יום ולילה לא ישבותו, ומשו"כ פשוט דמעיקר הדין העוסק בתורה אינו פטור מן המצוה.

(אך בכל עיקר הנחת השאג"א דחטאת העוף על הספק הוי כספק מצוה, באמת נראה יותר דכיון דזה דין הקרבן שהוא בא על הספק זה מצותו ואין בינו ובין כל קרבן אחר, והרי זה כאשם תלוי, דודאי אינו ספק מצוה, אלא ככל קרבן אחר, אלא שזה בא על הודאי וזה על הספק).

ודו"ק בכ"ז.

ובאמת נראה עוד דבכל ענין ואופן ראוי לאדם להשתדל לכתחלה לכלכל אורחותיו שיהיה בידו לקיים את כל המצוות ולמנוע מצב שבו יבטל מצוה אחת משום שעוסק הוא במצוה אחרת. דהלא חכם לב יקח מצות, ומשה רבינו לא נתאווה ליכנס לארץ ישראל אלא לקיים את מצוותיה (סוטה י"ד ע"א).

וכך נראה מהמבואר בשו"ע (או"ח סימן רמ"ח סעיף ג') דאין מפליגין בספינה ג' ימים לפני השבת משום עונג שבת, דהמפליג במים מלוחים דרכו להרגיש חולי ויתבטל מעונג שבת, ואם הוא מפליג לדבר מצוה מותר, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. אך מ"מ צריך להתנות עם מלחי הספינה שישבתו בשבת. הרי דאף דעוסק במצוה ופטור מן המצוה יש עליו להשתדל לקבוע זמן לכל מצוה ומצוה.

ואין זה מדין יכול לקיים שניהם, שנחלקו בו התוס' והר"ן, אלא משום דלכתחלה, טרם התחיל המצוה יש עליו להשתדל לקיים כל מצוה ומצוה בעתו ובזמנו, ולא יסתרו זו את זו.

כך נראה לכאורה ברור ופשוט.

ד

בספרי תולדותיו של מרן החפץ חיים (עיין חפץ חיים על התורה פרשת ראה)  מסופר שפעם אחת התכנסו גדולי ישראל לאסיפת חיזוק בעניני השעה ורבינו הח"ח נשא דברים והגיע שעת מנחה. עמד על רגליו אחד הנוכחים וקרא בקול גדול באמצע דבריו שהגיע זמן מנחה וצריך להתפלל. לשמע הדברים הגיב הח"ח ואמר שלא התכנסנו כאן להתפלל מנחה אלא לעסוק בתקנת הדור. במקום קמה מהומה גדולה.

והגרח"ע בעל האחיעזר הגיב ואמר ששני הצדדים צודקים, הח"ח שכל מעשיו וכל כונתו לשם שמים נקט בצדק שפטורים ממנחה כשעוסקין בצרכי ציבור, ואותו פלוני שלא היתה כונתו לשם שמים אכן חייב היה להתפלל מנחה.

וכנראה שכונתו למש"כ הכסף משנה בשם רבינו מנוח (הל' קר"ש פ"ב ה"ה) דאף שפסק הרמב"ם שם דהעוסק בצרכי ציבור פטור מן הקר"ש והתפלה אין זה אלא אם כונתו לשם שמים, אבל אם אין כונתו לשם שמים חייב הוא. אמנם הכס"מ הקשה עליו דמ"ש מכל מצוה אחרת דאף אם אין כונתו לש"ש אמרינן ביה העוסק במצוה פטור מן המצוה.

והנראה בזה דהעוסק בצרכי רבים ואין כונתו אלא להתגדל ולהתכבד ולא לש"ש, בעצם עוסק בצרכי עצמו, אלא שהציבור נהנה ממעשיו כבדרך אגב, ומשו"כ אינו פטור מה"מ, משא"כ בעוסק במצוה ממש.


ב

תשובה בענין חיוב תפילה לעוסק בהצלה וברפואה

במה ששאל היות ובמסגרת עבודתו בחדר המיון בביה"ח שערי צדק לפעמים יש לחץ גדול ובלתי פוסק בחדר המיון עד שאינו יכול להתפנות להתפלל או לקרוא קר"ש, האם בכל זאת כדאי שיתפלל תפילה קצרה או יקרא רק חלק מקר"ש של ערבית. ועוד שאל אם צריך להתפלל תשלומין כאשר לא היה בידו להתפלל בזמנו.

הנה יש לחלק שאלה זו לשני מצבים שונים, ושאני רופא העוסק בהצלת נפשות ופקו"נ מרופא היושב בקליניקה ורואה פציינטים עפ"י הזמנה דאף דבודאי מצוה קעביד אין זה דומה לפקו"נ, וכפי שיבואר לקמן.

בסימן ל"ח סעיף ח' איתא "כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים, פטורים מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת ק"ש ותפלה". והוסיף הרמ"א "ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפלה, אז פטורין מק"ש ותפלה ותפילין, דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת, אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח, יעשה שתיהן".

ובמגן אברהם ס"ק ח' וכן במשנ"ב ס"ק כ"ד כתבו דרק כשעיקר כונתם לשם מצוה לספק תפילין למי שאין לו ולזכותו במצוה פטורין, אבל אם עיקר כונתו למטרת שכר ורווח ממוני אינו פטור מן המצוה. וכן בכל עסק מצוה שמקבל תמורתה שכר אינו פטור מן המצוה אא"כ עיקר כונתו לשם מצוה. (אמנם בביאור הלכה שם כתב דאם כונתו לזה ולזה מקרי עוסק במצוה ופטור מן המצוה עי"ש ואכמ"ל).

ומי זה שיאמר שעיקר כונתו לשם מצוה ויפטור עצמו מן הקר"ש והתפילה, ומשו"כ נראה פשוט דרופא שיש בידו לתכנן את סדר יומו כגון שיושב במרפאה ורואה פציינטים חייב בקר"ש ובתפילה.

אמנם בביאור הלכה שם כתב עוד דרק מי שעוסק בהכשר מצוה תלוי אם כונתו לש"ש או לשם הרוחה משא"כ במי שעוסק במצוה עצמה עי"ש.

אך מטעם אחר יש לרופא לתכנן את סדר יומו באופן שיוכל להתפלל ולקרוא קר"ש, דכבר כתב הברכי יוסף בסימן ל"ח דהמצוות שאדם עוסק בהן באופן תדיר כל היום ודאי אינן פוטרות אותו ממצוות אחרות, דכי יעלה על הדעת שכותבי תפילין לעולם לא יתפללו ולא יקראו קר"ש ולא יניחו תפילין משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, עי"ש, וה"ה לרופא, וז"פ.

ועוד דכיון שמטבע הדברים החולים נכנסים בזה אחר זה, בין גברא לגברא איננו עוסק במצוה ומתחייב הוא בקר"ש ובתפלה, והרי זה כמקיים מצוות זה אחר זה שפשוט דחייב להקדים מצוה עוברת למצוה שאינה עוברת וכמו"כ בני"ד.

אמנם מי שעובד בחדר מיון ואין בידו לתכנן את יום העבודה ולפעמים מקרים רבים וחולים רבים מגיעים בב"א בתכיפות גבוהה, וכל מקרה בכלל ספק פקו"נ הוא ואין בידו להתפנות אכן פטור מקר"ש ותפלה משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואף שגם הוא אפשר שהוא מתכווין לצורך פרנסתו כיון דיש כאן ספק פקו"נ פטור הוא מן המצוה בכל ענין. ועוד דכיון שעוסק בעצם מעשה המצוה אין קפידא בכונתו כמבואר.

אך גם בזה צריך דקדוק גדול אם אכן אין בידו לפנות קצת זמן כדי לקרוא קר"ש ולהתפלל וכמ"ש המשנ"ב בסימן ע' ס"ק י"ט לגבי העוסק בצרכי רבים שאינו פוסק לקר"ש דמ"מ יאמר פסוק ראשון ובשכמל"ו ואם אפשר יפסיק מעט ויקרא קר"ש עי"ש. וכך גם בני"ד דכשם שהוא פוסק מעט ע"מ לשתות ולהתרווח באותו זמן מועט אם אפשר לו לקרוא קר"ש ולהתפלל עיקר התפלה יעשה כן, אך אם א"א ודאי שפטור הוא.

ולא זאת בלבד שפטור הוא אלא נראה דאם פסק להתפלל ועי"ז גרם לעיכוב כלשהו בפקו"נ נראה דלא יצא יד"ח תפלה, ואף שכתב המשנ"ב שם בס"ק י"ח דאם פסק מעסקי צבור וקרא קר"ש יצא וכך הביא בשם הפמ"ג "דלא פטור ממש מקר"ש אלא שהוא אז עוסק במצוה אחרת". וכ"כ שוב בשער הציון סימן תע"ה ס"ק ל"ט, נראה פשוט דאין זה אלא לגבי כל העוסק במצוה דעלמא, דמשעה שפסק מלעסוק בה שוב רשאי הוא לקיים מצוה אחרת ואין חטא ופגם בקיומה, אבל העוסק בהצלת הנפש ואף בספק פקו"נ אינו רשאי להפסיק ואף אם פסק מלהציל חיוב עליו לחזור לסורו ולהתעסק שוב בהצלה ולא בשום מצוה אחרת, ואם יעסוק במצוה אחרת חטא בידו ולא יצא יד"ח דהו"ל כמקיים מצוה בשעת הפטור, ואפשר דיש בזה אף דין מצוה הבאה בעבירה. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סימן ר"ס דהאוכל מצה או מרור כשהוא מסתכן באכילתו לא יצא יד"ח. ולכאורה ה"ה כשהוא גורם סכנה לאחרים בקיימו מצוה דלא יצא יד"ח.

ומשו"כ צריך דקדוק בענין זה דאם אכן יש בזה חשש סכנה לא יפסיק, אך אם יש בידו להפסיק לקר"ש ותפלה ללא כל חשש סכנה מחוייב לעשות כן כמבואר.

ואם הוא באמצע טיפול או שהנפגע מוטל לפניו והוא שרוי בצער נראה דאסור לו לעכב את הטיפול כדי להתפלל, אלא יטפל בחולה להושיעו מן הצער כחובתו. ועוד צריך להדגיש דאף אם פורש הוא לתפלה ולקר"ש צריך שיהיה זמין לטפל בחולים ופצועים, ולכן אין לו ללכת ולהתפלל בחדר אחר באופן שלא יהיה מודע לכך שצריכים לו, אלא יתפלל במקומו, כך שיהיה זמין לטפל בשעת הצורך, וצריך לעשות בבינה והשכל לפי המצב הנתון.

ב

ולגבי השאלה האם צריך להשלים תפלתו, נראה ברור דבאופן שפטור ואסור היה לו להפסיק אין צריך תשלומין ואבאר.

הנה מבואר ביו"ד סימן שמ"א ס"ב דאונן אי"צ תשלומין כיון שפטור היה בשעת התפילה, ובדרישה שם סק"ג כתב דה"ה בעוסק בצרכי רבים שפטור היה בתפלה בזמנה דאין צריך תשלומין ומה לי אם פטור משום אונס דמצוה או משום שהוא אונן, והט"ז שם סק"ה חלק עליו וכתב דעוסק בצרכי ציבור או במצוה דינו ככל אונס שצריך להשלים כמבואר בסימן ק"ח, וכ"כ הט"ז בסימן ק"ח סק"א.

והש"ך בנקודת הכסף כתב לדחות את קושיית הט"ז דשאני העוסק בצרכי ציבור או במצוה אחרת דאינו כאונס אלא פטור הוא ודינו כאונן שאי"צ להשלים, עי"ש.

ונראה דנחלקו ביסוד גדר עוסק במצוה פטור מן המצוה אם הוי מעין גדר דחויה ואינו פטור אלא משום העדר יכולת לקיים שתי המצוות כראוי, ולפי"ז מסתבר דדינו כאונס וחייב בתשלומין, או שמא דין תורה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מצד עצם עיסוקו במצות ה' דכשהוא עוסק במצות ה' פטור הוא מכל מצוה אחרת וכעין גדר הותרה. ולפי"ז דומה הוא טפי לאונן שפטור משום שעליו לעסוק בכבוד המת.

ולכאורה שאלה זו תלויה במה שנחלקו התוס' והר"ן בסוכה דף כ"ה ע"א אם העוסק במצוה פטור מן המצוה אף כשיכול לקיים שתיהן דהתוס' בד"ה שלוחי הוכיחו דבאפשר לקיים שניהם חייב דאטו מי שיש תפילין בראשו פטור מכל המצוות, אך הר"ן כתב דאפילו באפשר לקיים שניהם פטור, ושאני מי שיש לו תפילין בראשו דאינו עוסק במצוה כלל אלא המצוה ממילא מתקיימת על ידו עי"ש. ובדברי הרמ"א באו"ח סימן ל"ח ס"ח מבואר דהלכה כשיטת הר"ן, והארכתי בכל זה במק"א ואכמ"ל.

והאחרונים נקטו כשיטת הדרישה דכל העוסק במצווה שלא התפלל פטור מתפילת תשלומין כמבואר בדברי המג"א והמשנ"ב בסוף סימן צ"ג עי"ש. ואפשר עוד דבעוסק בהצלת הנפש וברפואת החולים פטור מתשלומין אף לשיטת הט"ז דשאני מכל העוסק במצוה דאילו פירש מן המצוה היה מתחייב במצוה אחרת העוברת משא"כ בפקו"נ דאף אם פסק מלעסוק בו חייב לחזור ולעסוק בהצלה כנ"ל, ונמצא פטור גמור הוא, וצ"ע בזה.

ומ"מ להלכה פטור מתשלומין כמבואר. אך אין זה אלא כשעסוק וטרוד הוא במצוה זו מתחילת זמן התפילה וכמבואר במשנ"ב סימן ע"א סק"ד עי"ש.

קיצרתי במקום שאמרו להאריך מרוב טרדה ועמו הסליחה.

 

יפה שיחתן של עבדי אבות

"ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו... ואשביעך בה' אלקי השמים ואלוקי הארץ אשר לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני...כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק".

על פרשת שליחות זו של אליעזר עבד אברהם אמרו חז"ל "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים" (ב"ר ס' ח').

ומן הראוי להתבונן, אברהם אבינו מצווה לאליעזר "לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אני יושב בקרבו", בנות הכנעני שכניו של אברהם אבינו אינם מוצאים חן בעיניו, הם אינם ראויים לבנו יחידו ליצחק ואברהם אבינו מצווה לאליעזר להרחיק נדוד לארץ מולדתו ליקח אשה ליצחק, ומוטל עלינו להבין מה חרדתו הגדולה של אברהם אבינו בציווי זה. ובפרט יקשה הדבר מאחר שכתב הרמב"ם [פ"א מהל' עכו"ם ה"ט]: "משהגיע אברהם אבינו לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו סביביו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בליבם העיקר הגדול הזה".

מדוע א"כ לא יקח אברהם אבינו אשה לבנו מתוך כל האלפים ורבבות בני ביתו, ותחת זאת אברהם אבינו שולח את אליעזר לקחת אשה לבנו מחרן לאור כשדים מקום עבודת אלילים מקום אשר ביקשו להורגו כאשר קרא שם בשם ה' כמבואר ברמב"ם שם.

בכלי יקר עמד על שאלה זו וכתב:

"מסתמא צוה שלא יתחתן בבנות הכנעני פן ילמד ממעשיהם וכו' וא"כ מה ירויח אם ישא אשה מבנות לבן ובתואל אשר גם הם עובדי ע"ז כמו הכנעני וכו' אמנם יש חששא אחרת והוא שטבע האבות נמשך גם לבנים זה דוקא באותם עבירות הבאים מפאת החומר באכילה וזימה וכילות וקנאה וכל המידות הרעות וכו' אבל עבודה זרה דבר התלוי בשכלו של אדם אינו מתפשט מאבות לבנים וכו' ע"כ היה מרחיק הכנענים שהיו שטופים בזימה ולא הרחיק לבן ובתואל שלא היה בהם כי אם פחיתת הע"ז בלבד".

וכבר קדמו בדברים אלו בדרשות הר"ן [דרוש החמישי] וז"ל:

"עם היות לבן עובד ע"ז בחר יצחק להתחתן בו יותר משיתחתן עם בנות כנען וכו' מאשר היו בני כנען מוטבלים בתכונות רעות היו בוחרים האבות להתרחק מהם ולהדבק במי שאינו מוטבע באותן התכונות הרעות גם כי היה עובד ע"ז לפי שאותם התכונות מתעברות ונמשכות בזרעם והם כמו חולי הנקראים בספרי הרפואה חלאים ירושיים".

כשאברהם אבינו בא לנטוע את כרם ישראל ולבנות את ביתו הוא אינו מתיירא כלל מע"ז, בביתו של אברהם אבינו אין כלל מקום לע"ז, אורו של אברהם אבינו מכהה ומבטל כל שביב וזיק של אמונה בטלה, ברם ממידות רעות ותכונות פסולות אברהם אבינו חושש ומתיירא, אי אפשר להשתית ולהקים את כרם בית ישראל כאשר יש אפילו תערובת קלה של תכונות ומידות רעות, וכמאמרו של גאון המוסר ר' ישראל סלנטר דקל לו לאדם להניע הרים ולעקור גבעות ממקומם מאשר לתקן מידה אחת רעה הטבועה בנפשו, ועל כן שולח אברהם את אליעזר אל ארצו ומולדתו למשפחתו לקחת אשה לבנו ולא מאנשי ארץ כנען המקולקלים במידותיהם.

וכבר אמרו חכמים במשנה (אבות ה' י"ט):

"כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע, מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שנאמר להנחיל לאוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנום ויורדין לבאר שחת שנאמר 'ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת וכו'"

וברבינו יונה כתב שם "היה אפשר לתנא לקצר ושלא להאריך בכלל ופרט והיה יכול לומר כל מי שיש בו וכו' מתלמידיו של בלעם הרשע ולמה תני דרך כלל והדר מפרש אלא בא ללמדנו שג' דברים אלו כוללים כל השלימות וכן מעשה ההפכיים להם כוללים כל הפחיתות, וזהו כי אם היה מקצר היה נשמע שמי שיהיו בו הג' דברים הנזכרים הוא מתלמידיו של א"א, אך לתלמידיו של א"א היו לו שלמיות רבות לאלפים ולרבבות זולת אלה, אשר על כן אמר שמי שיהיו לו שלשה דברים האלה וכו' כלומר כל השלמתם על שעליהם היו נקראים תלמידיו היו אלה וכו' שאלה הג' דברים היו הגורמים ביותר מתלמידיו של א"א וכן להיפך לזה בתלמידי בלעם הרשע כלומר שכל עצמות הלמוד שלמדו מבלעם הרשע היו ג' דברים הללו".

והדברים מפליאים ברוממות המדות ושגב תורת השלמתם הלא אברהם אבינו היה זקן ויושב בישיבה (יומא כ"ח ע"ב) ולפניו היו ו' מאות או ז' מאות סדרי משנה (חגיגה י"ד ע"א) שכך היתה משנת הראשונים, וכמה גדולים היו המסכתות של אאע"ה שאמרו חכמים מסכתא דע"ז דאברהם אבינו ד' מאות פירקי הוי (ע"ז י"ד ע"ב), ולא עוד אלא שא"א השיג כל מצוה ודין שחידשו חכמים דהלא קיים אף מצות עירוב תבשילין (יומא כ"ח ע"ב וע"ע קידושין פ"ב ע"א), ועוד אמרו חז"ל דהקב"ה מחדש בכל יום חידוש בתורה ואף חידוש זה השיג א"א בכל יום ויום (ב"ר וירא מ"ט), וכל התורה העצומה והרחבה הזאת הארוכה מארץ מדה והרחבה מני ים לימד את תלמידיו, ואעפ"כ לא נקראו תלמידיו של אברהם אבינו אלא מי שיש בו שלשה דברים הללו שהם יסודות המדות הטובות כולן, ואף תלמידיו של אברהם אבינו שלמדו אצלו כל התורה כולה שבכתב ושבע"פ לא נקראו תלמידיו כי אם על שם שלשה דברים האלה כמו שביאר רבינו יונה, כי המדות הן הם יסוד כל התורה כולה.

ושלש מדות אלו שעל שמם נקראים אנו תלמידיו של א"א, הן הם יסודות עיקריים בתורת המדות והם מכוונים כנגד הקנאה התאוה והכבוד המוציאין את האדם מן העולם (אבות ד' כ"ח). עין טובה היא ההיפך של הקנאה, רוח נמוכה היא היפוכה של הגאוה וההתנשאות, ונפש שפלה היא ביטול כח התאוה, הרי ששלשת מדות אלה יסוד הם לשלימות האדם בתיקון המדות והדביקות בהקב"ה, עיקר משנתו ומורשתו של אבינו אברהם.

 

תיקון המדות כסגולה לקנין תורה

הנה אמרו חכמים (תענית ז' ע"א) "תורה נמשלה למים מה מים מניחין מקום גבוה ויורדין למקום נמוך אף תורה אינה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה", וכבר כתב רבינו יונה (אבות ג' כ"א) "לעולם לא תשכון התורה אלא בגוף שהוא מתוקן במדות טובות".

ונראה בדרך זו לבאר את מה שמצינו במנחות (ז' ע"א), "רבי אבימי תני מנחות בי רב חסדא, ורבי אבימי בי ר"ח תני והאמר רב חסדא קולפי טאבי בלעי מאבימי עלה דהא שמעתא וכו' (וכי רבי אבימי תלמידו של ר' חסדא היה והלא א"ר חסדא הכאות טובות בלעתי מאבימי אמתני' דשום היתומים), אבימי מסכתא אתעקרא אתעקר ליה ואתא קמיה דרב חסדא לאדכוריה גמריה, ולישלח ליה וליתי לגביה, סבר הכי מסתייעא מילתא טפי" וברש"י "מסתייעא מילתא, משום יגעתי ומצאתי", ונראה דאין הכונה ליגיעה של עצם ההליכה לביתו של רבי אבימי ואפשר שלא היה בזה שום יגיעה, אלא כונת חז"ל ליגיעת הנפש בעבודת המדות ורבי אבימי התכוין להשריש בנפשו את מדת הענוה וההשתוות בביטול ישותו שהלך לביתו של תלמידו ע"מ לקבל תורה מפיו וביטול זה סגולה גדולה היא להצלחה בתורה.

ובאמת מצינו בכמה מקומות בגמרא שגדולי אמוראי נהגו להשפיל עצמן בפני חבריהם לפני שקבלו מהם תורה, בב"ק כ' ע"א אמר רב חסדא לרמי בר חמא שבביהמ"ד נסתפקו בדין זה נהנה וזה לא חסר וא"ל רמב"ח מתניתין היא ושאלו ר"ח "הי מתניתין א"ל לכי תשמש לי" ורק לאחר שר"ח שימשו וקיפל את סודרו א"ל איזה מתניתין היא, ובודאי לא התכוין רמב"ח להשתמש בר"ח שימוש חול בעלמא אלא נראה דכך היתה דרך החכמים בזמן חז"ל דכשבאו לקבל תורה והלכה מחבריהם עשו מעשה של שימוש והכנעה כדי שקבלתם תהי' שלימה והקדימו קבלתם במעשה של עבודת המדות, וכעי"ז מצינו עוד בחולין נ"א ע"א "א"ל ר' ספרא לאביי חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר רב עוירא שמני ואמר מעשה ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד וטרפה שלח ליה לא אתא לגביה, אזל הוא לגביה, הוה קאי אאיגרא אמר ניחות מר לא נחית סליק הוא לגביה" וכו', ולכאורה מעשה זה תמוה ביותר, למה הטריח ר' עוירא את אביי לעלות לגג ע"מ לשמוע את מה שקיבל הוא מרבי וכי דרך חכמים היא זו, אלא נראה לפי הנ"ל דר' עוירא ידע שע"מ לקבל הלכה זו קנין שלם יש לטרוח בביטול היש ותיקון המדות (ובודאי שאביי לא יקפיד עליו בזה).

ובפסחים (ס"ו ע"א):

"תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, שלחו וקראו לו אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת וכו', מיד הושיבוהו בראש ומינהו נשיא עליהם והיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות הפסח, התחיל מקנטרן בדברים אמר להם מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, אמרו לו רבינו, שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו, אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי וכו' אמר רב יהודה אמר רב כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי".

והדברים נוקבים וחודרים, הלל הזקן שעליו אמרו חז"ל (שבת ל' ע"ב) לעולם יהיה אדם ענותן כהלל, כאשר לרום מדרגתו הוא מקנטר את בני בתירא על שלא שמשו את גדולי הדור שמעיה ואבטליון מיד חכמתו מסתלקת והוא נאלץ לומר הלכה זו שמעתי ושכחתי כי אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה.

וכיוצ"ב אנו מוצאים בבראשית רבה [וישלח פרשה פ"א]:

"רבינו הוה עבר על סימוניא ויצאו אנשי סימוניא לקראתו אמרו לו: רבי תן לנו אדם אחד שיהא מקרא אותנו ושונה אותנו ודן את דיננו נתן להם רבי לוי בר סיסי ועשו לו בימה גדולה והושיבו אותו למעלה ממנה, נתעלמה דברי התורה מפיו שאלו אותו שלושה שאלות, אמרו לו גדמת יבמה האיך חולצת ולא השיבן, רקקה דם מהו ולא השיבן כלום, אמרו דלמא דלית בר אולפן בר אגדה הוא נשאלה קראי, אמרון ליה מהו דין דכתיב [דניאל י'] "את הרשום בכתב אמת" אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת ולא השיבן, וכיון שראה צרתו השכים בבוקר והלך לו אצל רבינו אמר לו [רבי] מה עבדון לך אנשי סימוניא, אמר לו אל תזכירני צרתי שלושה שאלות שאלו אותי ולא יכולתי להשיבן א"ל ומה אינון, אמר ליה גידמת במה היא חולצת א"ל והא לא היית יודע להשיב א"ל אין אפילו בשיניה אפילו בגופה, רקקה דם מהו א"ל [רבי] ולא היית יודע להשיב א"ל אם היה בו צחצוחית של רוק הרי הוא כשר ואם לאו הרי הוא פסול, אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת א"ל ולא היית יודע להשיבם א"ל, רשום עד שלא נגזרה גזירה אמת משנגזרה גזרה וכו', אמר לו ולמה לא השיבות אותם כשם שהשיבות אותי, א"ל עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה למעלה הימנה וטפח רוחי עלי ונתעלמו ממני דברי תורה, וקרא עליו המקרא הזה "אם נבלת בהתנשא".

וכעין זה בירושלמי יבמות ס"ט ע"א.

לוי תלמידו הגדול של רבינו הקדוש בהתנשאו נתעלמו ממנו דברי תורה "אם נבלת בהתנשא" אם נתעלמו ממך ד"ת אין זה אלא משום יוהרא מפני שנתנשאת.

ומאידך דרשו חז"ל (נדה כ"ז ע"א) על פסוק זה "אם נבלת עצמך על ד"ת סופך להתנשא" סופך לעלות מעלה מעלה בתורה, מדת הענוה והשפלות היא היא המדה הנצרכת לקנין תורה ובלא מידה זו אי אפשר לזכות לכתרה של תורה.

וכעין דברים הללו מסופר על רבינו החת"ס שבאחד משיעוריו דחה את דברי הגאון ר' משולם איגרא (שהיה רבה של פרשבורג לפניו) בחריפות יתירה ובתוך כך שכח את המשך הדברים עד שנאלץ להפסיק את שיעורו, מיד לקח החת"ס עשרה מתלמידיו ועלה על קברו של ר' משולם איגרא לבקש מחילתו ורק לאחר מכן יכול היה להמשיך בשיעורו.

ואם בענקי הדורות עסקינן מה נענה אנן אבתרייהו מדוע אנחנו איננו שוכחים את תלמודנו למרות שאנחנו מתנשאים יום יום, מדוע אין מתקיים בנו המקרא "אם נבלת בהתנשא". אין זאת אלא מפני שסגולה זו קיימת רק במי שתורתו זכה וצלולה אבל אנו שאין תורתנו זכה וצלולה לא נרגיש במעלה גדולה זו של תורה, יין ישן ומשובח תערובת כ"ש של חומץ תפגום את טעמו, לא כן מים דלוחים, טעמם לא יפגם ע"י קיתונות של שופכין.

יה"ר שנזכה כולנו ללמוד תורה מתוך שפלות וענוה ויתקיים בנו כל המשפיל עצמו על ד"ת סופו לעלות מעלה מעלה וזכות התורה תגן עלינו ועל כל ישראל אכי"ר.