(Expenses and Effort Needed in Performing a Mitzva (5777

מרן הגאב"ד שליט"א


"ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין. כיצד, שתי עיירות, באחת תוקעין ובאחת מברכין - הולכין למקום שתוקעין, ואין הולכין למקום שמברכין. פשיטא. הא דאורייתא הא דרבנן. לא צריכא, דאף על גב דהא ודאי והא ספק" (ראש השנה ל"ד ע"ב).

"הגה: ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת, א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אפילו מצוה עוברת, ודוקא מצות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור" (רמ"א בשו"ע סימן תרנ"ו ס"א).

הנה מקור הלכה זו בב"ק ט' ע"ב. "א"ר זירא אמר רב הונא, במצוה עד שליש. מאי שליש, אילימא שליש ביתו, אלא מעתה, אי איתרמי ליה תלתא מצותא, ליתיב לכוליה ביתא, אלא אמר ר' זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה".

ובתוס' שם כתבו "אילימא שליש ביתו, משמע דאין צריך לבזבז כל ממונו לקנות אתרוג אפילו לא ימצא בפחות והויא מצוה עוברת ואפילו שליש ביתו משמע דלא מחייב, ואמרינן נמי (כתובות דף נ') המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ובסוכה (דף מא ע"ב) חשיב ליה רבותא דר"ג שקנה אתרוג באלף זוז". וכעין דברי התוס' כתב גם הרא"ש שם בסימן ז' עי"ש.

והנה מבואר בדבריהם רק מה שאין האדם חייב להוציא, דאינו חייב לבזבז כל הונו ואף לא שליש מנכסיו במצוות, אך לא כתבו כמה כן חייב להוציא, וראוי לחקור אפוא כמה חייב אדם להוציא על המצוות.

והנה כתב הרמב"ם בפ"ח מערכין הלכה י"ג "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים מכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם, אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהן אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו".

וגם בדבריו יש לדייק כנ"ל דלא כתב אלא שאין לאדם להקדיש כל ממונו והעושה כן הוא חסיד שוטה ושוב כתב גם הוא שלא יוציא יותר מחומש למצוות אך גם בדבריו אין מבואר שחייב להוציא חומש במצוות.

וכך נראה לדייק גם בדברי הרמ"א בסימן תרנ"ו ס"א "מי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת א"צ לבזבז עליה הון רב וכמו שאמרו המזבז אל יבזבז יותר מחומש".

ובמקום שכתבו התוס' שאינו חייב להוציא כל ממונו כתבו הרא"ש והרמ"א שאינו חייב לבזבז "הון רב" וגם בדבריהם יש לתהות כנ"ל למה לא כתבו כמה כן צריך להוציא. ומה שציינו למה שאמרו לגבי צדקה המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כמו"כ אין חייב להוציא הון רב במצוות, נראה שלדוגמא בעלמא נקטו ואין הכרח שחייבים להוציא חומש בשביל המצוות.

אמנם רבים מן האחרונים נקטו דחייב אדם להוציא חומש מנכסיו כדי לקיים מצות עשה. כך כתב בחיי אדם כלל כ"א סעיף י"ג "חייב אדם ליתן כל אשר לו ולא לעבור על לאו דאורייתא וזהו "בכל מאודך" בכל ממונך, אבל לקיים מצות עשה אינו מחוייב לפזר רק חומש נכסיו", וכ"כ בשו"ת מהר"י אסאד סימן ר"ב, וכ"כ בבאור הלכה ברי"ס תרנ"ו (עי"ש שלא החליט בדבר). וכך יש ללמוד גם מדברי הב"ח שם שהביא את דברי הרא"ש בסוכה דבדרך גוזמא אמרו על ר"ג שהוציא אלף זוז לקנות אתרוג, וכתב עליו הב"ח דאין זה נראה אלא שר"ג לא היה מחוייב מכיון שאלף זוז היה יותר מחומש נכסיו, ומשמע דעד חומש נכסיו חיוב יש בו, עי"ש.

אך לענ"ד יש לדייק מכל דברי הראשונים הנ"ל שלא כדבריהם, וסתימת הראשונים גדולה מפרושי האחרונים (כמ"ש הבית מאיר, הו"ד בנשמת אדם ג' סק"ג). ועיין עוד בדברי הר"ן בסוכה מ"א ע"ב במה שאמרו על רבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז שהיה מחבב את המצוות ביותר דמשמע דאין זה חיוב מדינא, וכתב הר"ן (ט"ז ע"א מדפי הרי"ף) "ומיהו כל חד וחד מחוייב ליתן כפום ממוניה כדי לקיים מצות עשה כרבן גמליאל שלקח אתרוג באלף זוז". הרי שאין בזה גדר מסויים אלא כל חד וחד לפום ממוניה, וז"ב.

אך נתקשיתי בגוף דברי הר"ן שכתב דכל אחד ואחד מחוייב ליתן הרי שכתב חיוב ושוב הביא את ר"ג כדוגמא והלא ר"ג לא היה מחוייב אלא נהג לפנים משורת הדין משום חיבוב מצוה כמ"ש כל הראשונים, ולכאורה צ"ל דכונת הר"ן דראוי לכל חד וחד לחבב את המצוות וכשכתב מחוייב כונתו לחיוב הכללי של חיבוב מצוה, ועדיין צ"ע.

ונראה להוכיח גם מדברי הבית יוסף שם דאין בזה חיוב מוגדר, שהרי הביא את דברי רבינו ירוחם שחייב להוציא עישור נכסיו בקיום מצוה וכתב "לא ידעתי מנין לו", הרי שלדעת הבית יוסף לא מיבעיא שאינו מחוייב להוציא חומש, אלא אף עישור נכסיו אינו חייב בהכרח להוציא, עי"ש. (והנה הבה"ל פירש את כונת הב"י שבא להשיג על רבינו ירוחם מנין לו שאינו חייב יותר ממעשר ודלמא חייב ליתן חומש ויותר, דשמא מצוה עוברת חמורה מצדקה, ודבריו תמוהים לכאורה דז"ל הב"י "ור"י כתב ... ומ"מ בעישור נכסיו חייב לקנותו... ולא ידעתי מנין לו" הרי שהסתייג ממש"כ רבינו ירוחם לחייב ולא ממש"כ לפטור, וז"פ לכאורה).

ומשום כך יש לפקפק על מה שכתבו כל האחרונים הנ"ל כהלכה פסוקה דחייב אדם להוציא חומש כדי לקיים מצוה, ולכאורה נראה יותר מדברי הראשונים כמו שכתב במאמר מרדכי שם סק"ג מהא דרבן גמליאל שהיה נשיא ישראל דאף בפחות מחומש אינו צריך לבזבז הון רב עי"ש. וכדברי המאמר מרדכי כתב גם בערוך השלחן שם סעיף ד', שהרי ר"ג נשיא ישראל מסתבר דאלף זוז היה פחות מחומש נכסיו עי"ש.

ובאמת נראה אף מסברא כדבריהם, דהלא כל מקור הדין דאין האדם חייב להוציא כל ממונו במצוה אינו לא הלכתא ולא תקנה, אלא סברא וכמו שאמרו שם "אילו איתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב כל ביתיה", וכמו"כ יש לשאול אילו איתרמי ליה חמש מצוות ליתיב כל ביתיה וכי ישאר בלי מזון ומחיה, ואין נראה בסברא לחלק בין שליש לחומש בנכסיו.

ובאמת שאני מצוה מצדקה דהמפריש מעשר או חומש כולל בו כל הוצאותיו לצדקה ונפטר בכך מחיובו לכל השנה וא"כ לא שייך בו "אילו איתרמי ליה... ליתיב כל ביתיה" משא"כ במצוה עוברת, וזה פשוט וברור.

אלא שהמאמ"ר והעה"ש סתמו ולא פירשו לפי הבנתם מה גדר הון רב שכתב הרמ"א ומה שיעור יש לקבוע הלכתא דא.

ונראה לכאורה דאין הדבר תלוי באחוז מנכסיו אלא כל מצוה לפי טבעה ומחירה, דכשם שהאדם מוציא הוצאות על מאכל מזון וכסות כך עליו להוציא הוצאות לקיום מצוות התורה, ולא תהא כהנת כפונדקית, וכי יניח חיי עולם ויוציא כל ממונו על חיי שעה. אלא שאם מבקשים ממנו סכום מוגזם בשביל מצוה שלא כטבעה וענינה וכרבן גמליאל שהוציא אלף זוז בשביל אתרוג אינו מחוייב ליתן וזה גדר הון רב שכתב הרמ"א, דכל בר דעת מבין דאין מחיר בניית סוכה כמחיר מצות ערבה וכמחיר כזית חרחבינה לקיום מצות מרור, ואם מבקשים ממנו מאתיים זוז לערבה אינו חייב ליתן דלגבי מצות ערבה הרי זה הון רב, אבל מאתיים זוז בשביל מצות סוכה, מצות תפילין, וס"ת בודאי חייב ליתן דלגבי מצוות אלה אין זה הון רב, דלעולם אינו צריך ליתן מחיר מופקע לקיים מצוה.

אמנם אף שיש סברא בדרך זו והדברים מתיישבים היטב בלשון הרמ"א והראשונים, צריך ביאור לכאורה, שהרי דחו את ההו"א שצריך להוציא שליש מנכסיו למצוה דא"כ אם יזדמנו לו שלש מצוות יבזבז כל ממונו, וע"כ דאינו חייב להוציא אף שליש מנכסיו במצוות וכמ"ש הראשונים, וא"כ מה בין הוצאות מוגזמות להוצאות סבירות דמ"מ מתעוררת השאלה מה יעשה אדם אם יזדמנו לו שלש מצוות בהדי הדדי.

אמנם י"ל דכל עוד הוצאות המצוה סבירות ומקובלות פשוט דאכן צריך להוציא הוצאות במדה הנצרכת לקיום מצוותיו דאטו לא יאכל ולא ישתה כדי קיומו מחשש שישאר בלי נכסים, וכך גם במצוות דכל חפציך לא ישוו בהן, משא"כ בהוצאות מופקעות. ועוד דמטבע הדברים ומדרך העולם דהמצוות התדירות אינן עולות הון רב כגון קידוש והבדלה וכדו', והמצוות שהוצאותיהן מרובות הן אלה שאדם מוציא עליהן הוצאות פעם אחת לשנים רבות כגון סוכה תפילין ס"ת וכדו', וע"כ נראה דכל החשש שיצטרך להוציא כל נכסיו אם יזדמנו לא ג' מצוות בהדי הדדי אינו אלא במי שנמצא במקום ובזמן שמבקשים מחיר מופקע ומוגזם משום סיבות כלשהן וכהא דרבן גמליאל בקניית האתרוג, ודו"ק בכ"ז.

ובאמת כבר כתב הבאור הלכה שם בסי' תרנ"ו לחלק בין מחיר אמיתי ומקובל למחיר מופקע, אלא שלשיטתו גם במחיר מופקע צריך להוציא עד חומש בנכסיו, וכבר הערתי דמדברי הראשונים נראה דאין בזה שיעור מסויים.

ועוד נראה עיקר בעיני, דאכן כך קבעו חז"ל ברוחב דעתם וכך ביארו הראשונים בעומק הבנתם, דאין האדם חייב להוציא הון רב על שום מצוה ואף לא על מצוה עוברת, ולא קבעו מסמרות נטועים כמה אחוזים הוא חייב להוציא, מפני שאין הדברים שוים בכל אדם. יש מי שפרנסתו דחוקה ואף פחות מחומש עלול למוטט מטה לחמו, יש עושר מופלג שבנקל יכול להוציא אלפי אלפים, ואם הוא מפזר הון רב על הבלי העוה"ז ודאי שחייב לעשות כן על מצוות ה', אלא יסוד הדבר שאינו חייב להוציא מה שאצלו הון רב ועלול להקשות על פרנסתו ויפול לעול על הציבור.

והנה הקשו האחרונים מהמבואר בקידושין כ"ט ע"ב דמי שאין לו אלא חמשה סלעים צריך להוציאן על פה"ב או עליה לרגל, אלא נסתפקו איזה מהן קודם, הרי דאף מי שאין לו אלא חמשה סלעים חייב להוציאן על דבר מצוה.

ונאמרו בזה הרבה דרכים, עיין בזה במנחת אשר לבראשית סימן ל"ח אות ג'. אך הנראה בעיני דשאני מצוה שעל האדם לקיימה פעת אחת בימי חייו ממצוות תדירות ומשו"כ חייב להוציא כל ממונו על פה"ב, וכבר הבאתי כעי"ז מדברי האבני נזר אהע"ז סי' א' דכדי לקיים מצות פו"ר צריך אף לגרש אשת נעוריו (בשהא עמה עשר שנים ולא ילדה) אף דודאי הוי יותר מחומש נכסיו.

וביתר עומק נראה דשאני מצוות שאדם צריך לעשות שבהן אינו צריך להוציא הון רב, ממצוות שענינם אינה העשיה כגון מילה ופה"ב שאדם צריך להיות מהול ופדוי, ולא לעשות מילה ופדיון, ובאלה המצוות צריך להוציא כל ממונו, ודו"ק בזה כי לענ"ד הדברים מאירים בפשטותן.

ולגבי מצות הרגל, נראה דהוצאות העליה לרגל אינן מוגדרות כהוצאות על דבר מצוה דעצם המצוה אינה עולה כסף אלא מטבע הדברים שהעולה לרגל צריך לקנות מאכל מזון ומשקה והוצאות שונות לדרך, ובימי מסעו אין בידו להתפרנס, ושונה מהיושב בביתו שקונה כל יום את לחם חוקו ועובד כל יום לפיהו, וזה ששאלו בגמ' פדה"ב ועליה לרגל איזה מהן קודם, דאין בידו לקיים שניהם, אך עצם הוצאות הרגל הם הן הוצאות ביתו ולכן אין לפוטרו בהיות הוצאות אלה הון רב.

ודו"ק בכ"ז כי לענ"ד הדברים מתיישבים על הלב בפשטותן.

ב

שיעור ההוצאות בנר חנוכה

כתב הרמב"ם בפ"ד מחנוכה הלכה י"ב "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולקח שמן ונרות ומדליק". וכ"ה בשו"ע תרע"א סעיף א' עי"ש.

ובהגהות הגרעק"א שם (שו"ע דפוס טלמן) תמה על מש"כ הפמ"ג במש"ז סק"ג דאין צריך להוציא יותר מחומש נכסיו בנר חנוכה דהלא חייב אף למכור כסותו. וע"כ צ"ל דשאני נר חנוכה משאר המצוות משום פרסומי ניסא דאפילו מוכר כסותו וק"ו שצריך להוציא יותר מחומש נכסיו.

ונראה בדעת הפמ"ג דאין ענין הא דמוכר כסותו לשאלה כמה אדם צריך להוציא על המצוות, דיש שאדם נאלץ למכור כסותו אף שיש בידיו נכסים רבים אלא שאין בידו מזומנים והוא נמצא רחוק מביתו ואין תחת ידו פרוטה לפורטה מלבד כסותו שעל כתפו. ועוד יש לך אדם עשיר אלא שיעדיף למכור כסותו לפני שימכור ביתו וכלי הבית וסוס וגמל וחמור ושור שעושים במלאכתו, ושדהו וכרמו דכל אלה חיי נפש יש בהם, ומ"מ לא חייבוהו למכור כסותו משום הצער והבושת ועגמת הנפש שבדבר, וגדר מוכר כסותו כגדר שואל על הפתחים ולא חייבוהו באלה אלא משום פרסומי ניסא ולא למצוה בעלמא. וזו דעת הפמ"ג דאף דדין נ"ח כדין שאר המצוות דאינו חייב להוציא עליהם יותר מחומש, מ"מ שאני נ"ח משאר המצוות ובנ"ח משום פרסומי ניסא צריך לחזר על הפתחים ולמכור כסותו באופן דהוי פחות מחומש אלא שאין בידו מזומנים (ולמד הרמב"ם הלכה זו מד' כוסות וכמ"ש שם המ"מ).

ובאמת סברא פשוטה יש לחלק בין שני הדינים לפי"ד הראב"ד (מובא לקמן אות ג') דמה שפטור מלהוציא הון רב הוי כדי שלא יבא לידי עניות דחשיב כמיתה, וא"כ מסתבר דלענין זה לא חילקו בין נר חנוכה לכל המצוות, אבל מ"מ משום פרסומי ניסא חייבוהו להתבזות, לחזר על הפתחים ולמכור כסותו, ודו"ק בזה.

ויש לצייר מציאות הדברים בדרכים רבות ושונות: א. כגון שהוא רחוק מבית ביומא דחנוכה ואף שיש לו בבית כסף רב במקום המצאו אין בידו לקנות צרכי המצוה אלא אם ימכור כסותו. ב. אין בידו למכור נכסיו ולהשיג כסף אלא בהפסד גדול וכה"ג למדנו בב"ק ז' ע"א שיכול אדם לקבל מתנות עניים ולא חייבוהו למכור נכסיו בהפסד גדול, וכיוצא בדבר באופנים שונים.

מ"מ אפשר לכאורה דאין דין מוכר כסותו ענין לסכום ההוצאות שחייב להוציא בקיום המצוות, כך נראה ליישב דעת הפמ"ג.

אמנם כל מקור הלכה זו בפסחים צ"ט ע"ב לגבי ד' כוסות ושם אמרו אפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחות מד' כוסות וגם הרמב"ם מדבר על מי "שאין לו מה לאכול" וכ"ה בלשון השו"ע שם, ומשמע לכאורה דאכן מדובר בעני שאין לו ואף שאפשר לדחוק בזה מ"מ לפי פשטותן של דברים הדין עם הגרעק"א בהשיגו על הפמ"ג.

ג

חידושי דין בהלכה זו

ובכל עיקר הלכה זו דאין אדם חייב להוציא הון רב על המצוות כתב הרשב"א שם בשם הראב"ד "וזה תימה היאך נתנו דמים למצוה עוברת", וכתב לבאר "כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור", והפוסקים חידשו כמה הלכתא מכח סברא זו:

א. בחכמת אדם כלל קמ"ד סעיף ו' כתב דעשיר מופלג צריך להוציא יותר מחומש כיון שאין חשש שיפול על הציבור וכ"כ באהבת חסד ח"ב פרק כ' אות א' וכ"כ הרבה אחרונים, ופירשו כך את דברי הרמב"ם בפיה"מ פ"א דפאה דמדת חסידות להוציא יותר מחומש, וקשה הלא באושא התקינו שלא יבזבז יותר מחומש, ויתירא מזו כתב הרמב"ם, וע"כ דמיירי בעשיר, עי"ש.

ב. הרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ק סימן כ"ד כתב דמי שחייו דחוקים אינו צריך להוציא הוצאות אף פחות מחומש, והדברים מתיישבים על הלב לדברי הראב"ד.

ג. במאמר מרדכי שם כתב דכיון דרבן גמליאל נשיא היה ופרנסתו מוטלת על העם לא שייך בו חשש שיטיל עצמו על הציבור דהלא בלא"ה מוטל על הציבור לגדלו ולפרנסו ומשו"כ הוציא אלף זוז לקנות אתרוג.

ד. המשנ"ב בבאה"ל שם כתב דעני הנהנה מיגיע כפיו דבר יום ביומו וגם אם יוציא כל שבידו היום ישתכר למחרת צריך להוציא כל ממונו על המצוות. אמנם באגרות משה או"ח ח"ה סימן מ"א דחה סברא זו בתוקף ולא נימק דחייתו, עי"ש. ובאמת נראה רחוק לומר דעשיר אינו חייב להוציא יותר מחומש ועני חייב להוציא כל ממונו.

וראיתי מי שאומר שעני המוטל על הציבור בלא"ה חייב להוציא כל ממונו, ואיפכא מסתברא, ובאמת קשה להבין סברא זו דהלא מסתבר דכשם שאין לאדם להטיל עצמו על הציבור, כך מוטל עליו שלא להגדיל את תלותו בציבור אלא למעט בהוצאותיו כדי להמעיט בהוצאות הציבור. ומשום כך שאני מנשיא שעל הציבור לא רק לפרנסו מחמת דחקו אלא אף לגדלו ולרוממו משום כבוד הנשיאות ומשום שהוא נושא במשא העם, וז"פ.

אך אפשר דלא משום הוצאות הציבור אמרו כן אלא משום דעני חשוב כמת וכמו שכתב שם הרשב"א בהמשך דבריו, וכיון שנצרך אדם אל הבריות נהפכים פניו כשולי קדירה וכדי שלא יבוא לידי צער ובושת אמרו שלא יבזבז יותר מחומש, ומשו"כ י"ל דאם בלא"ה נצרך הוא אל הבריות שוב לא פטרוהו מלהוציא הון רב, ודו"ק בכ"ז.

הוספה:

  1. ובאליהו רבה תמה על הב"י וכתב שלא ראה את דברי רבינו ירוחם שהביא ראיה מהא דתיקנו באושא לגבי מצות צדקה ודימה שאר המצוות למה שאמרו לגביצדקה.

ותמה אני על הא"ר שכתב כן על דברי רבינו הב"י שדקדק בכל דברי הראשונים ולשנותיהם תכלית הדקדוק. וברור דכוונתו שאין לדמות מצוות לצדקה, ובאמת דמיון זה תמוה ולא חומרא יש כאן אלא קולא גדולה, דהלר כשאמרו שצריך להוציא לצדקה עישור או חומש נכסו כונת הדברים שמפריש סכום זה מן הקרן שמסכום זה יתן לכל הוצאות הצדקה מראשית שנה עד אחרית שנה, ולאחר שהפריש פעם אחד מן הקרן מפריש כן מן הרווחים בכל שנה ושנה ואם לא הרויח פשוט ממעשר או מחומש ואינה חייב ליתן אלא שני שקלים בלבד.

וכי יעלה על הדעת שיהא אדם מפריש חומש או עישור מכל נכסיו לכל המצוות כולם ואם לא די בסכום זה יתבטל מכל מצוות התורה ולא ישב בסוכה ולא יטול לולב ולא יאכל מצה שהרי אינו חייב להוציא יותר מחומש במצוות אף במצוה עוברת.

ועוד דאטו נימא שבשנה שלא הרויח דבר פטור הוא מכל המצוות העוברות דהלא מתקנת אושא למדנו דבצדקה כה"ג באמת פטור הוא.

אלא ע"כ פשוט הדבר שאין לדמות הוצאות לצרכי מצוה לצדקה כלל, וע"כ לא אמרו שאינו חייב לבזבז אלא עישור או חומש אלא בצדקה שהוא נותן לאחרים, אבל במצוות פשוט שצריך להוציא הוצאות כפי הנדרש והסביר, דכי מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, וכי יעלה על הדעת שרוב ממונו דהיינו תשעה חלקים ישמור לצרכי גופו ורק חלק אחד יקדיש לצרכי נפשו וקיום המצוות.

וכשם שפשוט שצריך אדם להוציא יותר מעישור או חומש לצרכי קיום כלל מצוות התורה כמו"כ פשוט דאינו חייב להוציא חומש או אף עישור על מצוה מסויימת, ורק לגבי צדקה יש סברא לומר שיתן את כל מה שהפריש לעני אחד ושוב פטור יהיה מליתן לאחרים, אבל במצוות ודאי לא מסתבר שיתן כל מה שהפריש למצוה אחת במחיר מופרז ואח"כ יבטל את כל שאר המצוות בכל השנה כולה.

עוד הוספה:

והנה ראיתי באג"מ (או"ח ח"ה סימן מ"ג אות י') שכתב בזה חידושים גדולים ועשה מחלוקת בין הרמב"ם והשו"ע זה, ומכיון שלבבי לא כן ידמה אבאר דבריו תחילה.

הנה כתב הרמב"ם (מתנ"ע פ"ז ה"ה):

"בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה, ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר".

ובשו"ע יו"ד (רמ"ט ס"א) שינה קצת מלשון הרמב"ם וכתב:

"שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה. הגה: ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות. (ב"י בשם הגמרא פ' נערה שנתפתתה) ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי). ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים. (מהרי"ל הל' ראש השנה)".

ודקדק הגאון מלשון הרמב"ם דאף מה"ת אי"צ להוציא יותר מחומש מדלא הזכיר תקנת אושא. ואי בדידי תליא נראה פשוט דכונתו לתקנת אושא דהלא לא מצינו בשום מקום שיעור זה דחומש אלא בתקנה זו.

ועוד חידש לשיטת הרמב"ם דאם עשיר הוא צריך לבזבז יותר מחומש, וזה שכתב דנותן לפי השגת ידו, והמחבר שהשמיט לשון זה ס"ל דאף עשיר אי"צ ליתן יותא מחומש, עי"ש.

ולענ"ד הרמב"ם והשו"ע עולים בקנה אחד ואין ביניהם אלא משמעות דורשין ואין כל הכרח מדברי הרמב"ם שנותן יותר מחומש.

ויסוד הדברים לענ"ד דמה"ת אין שיעור למצות צדקה וכל אחד צריך ליתן לפי יכלתו ודעתו ובלבד שלא יעני ויפול על הציבור, וחכמים הן הם שקבעו מסמרות, חומש ועין טובה ועישור כמדה בינונית, וזה בכלל "כפי יכלתו". וכן נראה ברור מתוך לשון הרמב"ם דמש"כ כפי יכלתו היינו שיעור חומש, ודו"ק בכ"ז.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יא עמוד א

ת"ר: מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם! אמר להם: אבותי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה, שנאמר: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף; אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: צדק ומשפט מכון כסאך; אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר: אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו; אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר: פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם; אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי, שנאמר: ולך תהיה צדקה; אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.

עוד הוספה

ואין זה דבר מקרי דלא מצינו מקורות מפורשים בגמ' ובפוסקים בענין שיעור הטירחא שצריך לטרוח כדי לקיים מצוה אלא לגבי המרחק שצריך ללכת כדי לקיים מצוה ואמרו דבשביל מצות נטילת ידים לסעודה צריך ללכת ד' מיל לפניו ומיל לאחוריו, וכ"ה לגבי נטילת ידים לתפילה (סימן צ"ב            ) ולגבי שכח ולא בירך ברכת המזון וכבר הפליג מבית מאיזה מרחק צריך לחזור כדי לברך במקום סעודה.

וטעם הדבר דרק לגבי מרחק הליכה אפשר לנטוע מסמרות נטועים בשיעורים מוגדרים וכשם שיש בידינו לקבוע אם שיעור ההוצאות הוא עישור או חומש נכסיו, כך בידינו לקבוע אם צריך ללכת מיל או ד' מיל, משא"כ בשאר עניני הטירחה א"א לקבוע מסמרות וכללים במדת הטירחא.

ובאמת נראה פשוט אף בהני הלכות דנטילת ידים וברכהמ"ז, דאין שיעורים אלה אמורים אמורים אלא באדם בינוני אבל זקן וחולה שאין בידם ללכת אלא ע"י מקל הליכה ובקושי יכול ללכת ד' אמות פשוט דאי"צ לטרוח ד' מיל.

וכך גם אם צריך ללכת דרך עליה ולא במישור אלא יעלה הרים ירד בקעות פשוט שאי"צ לטרוח כולי האי.

וכך גם לגבי שאלת החיי אדם אם צריך לעקור מביתו ולעבור לעיר אחרת אין לדמות מילתא למילתא ולפעמים קל ונעים לאדם להתארח אצל הוריו חבריו ובני משפחתו וכל כה"ג מסתבא שעליו אכן לעשות כן, אבל פשוט שאינו חייב להרחיק נדוד וללון ברחובה של עיר בחורב בזרם ומטר כדי לקיים מצות עשה.

ולפי"ז נראה במה שכתוב בשו"ע דמי שאין מנין במקום מושבו צריך לעבור לעיר אחרת כדי לשמוע קריאת פרשת זכור ופרשת פרה אין זה אלא משום שזן קריא פרשיות אלה ידועות מראש, והאדם יודע גם שאין לו מנין בעירו ולא יקראו במקומו פרשיות אלה, ולפיכך עליו להשתדל מראש שיהיה בידו לשמוע קריאות אלה ללא צער וסבל אלא בשמחה ובטוב לבב.

אבל אין ללמוד מזה שגם אם התברר לו בפתע פתאום שלא יוכל לקיים מצוה במועדו כגון שנפסל לו השופר בער"ה שחייב לעזוב את אשתו וביתו ולנדוד בלי הכנה ראויה כמבואר.

ב

הטורח שחייב בו אדם לקיים מצות עשה

ועתה נדון במדת הטרחה שחייב אדם לטרוח לקיים מצות עשה. ונראה דיש להביא ראיות לזה מכמה מקורות.

א. הנה מבואר באו"ח (סי' קס"ג סעיף א') דההולך בדרך צריך ללכת לפניו ד' מיל ולאחוריו מיל כדי ליטול ידיו, ובמג"א (שם סק"א) הוכיח מהירושלמי דאף היושב בביתו צריך לילך ד' מילין ונשאר בצ"ע. והמשנ"ב (ס"ק ג') כתב דהיושב בביתו צריך ללכת עד מיל עי"ש, ומ"מ מבואר דצריך לטרוח טרחא רבה, אך י"ל דנטילת ידיים הוי כעין ל"ת מדרבנן שאסור לאכול פת בלא נט"י אבל במצות עשה בעלמא שמא אינו חייב לטרוח.

אמנם הביאור הלכה שם הביא מהריטב"א בפסחים (מ"ו ע"א) דרק מי שרעב ביותר פטור מלטרוח יותר ממיל ופרסה אבל אם אינו רעב כ"כ צריך לטרוח יותר ומשמע דאפי' במצוה דרבנן אין גבול לטרחתו כי אם בשעת הדחק, אך אפשר שאין ללמוד מזה לכל המצוות, דמלשון הריטב"א משמע דבנט"י החמירו יותר כמו שהחמירו בו בכמה דברים וז"ל "ודאי יש לו לטרוח כל מה שאפשר לקיים נטילת ידים ולא שרי ליה בכל מידי דמנקי, דבנטילת ידים טרחו בכמה הלכות דבעי כח גברא וכח מנא ופסלו בכמה משקין והאיך ידחו אותם בכדי במקום הזה". [אמנם עיין (סי' צ"ב סעי' ד') דכך הדין גם בנטילת ידים לתפלה ובסי' קפ"ד א' דמי ששכח ולא בירך צריך לחזור למקומו, ויש לדון בכל זה ולא נתפניתי להאריך].

ב. בחיי אדם (כלל ס"ח סעיף י"ט) נסתפק אם צריך לעקור מביתו למקום אחר לקיים מצוה, והוכיח מר"ה (ל"ד ע"ב) במי שהיו לפניו ב' עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין וכו', ומסקינן דצריך לילך למקום שתוקעין ואת"ל דחייב לעקור מעירו א"כ אותם האנשים הגרים במקום שמברכין חייבין לבא לעיר שתוקעין בו, ואיך ימצא מקום שמברכין ואין תוקעין אלא ע"כ דאין צריך לעקור ממקומו למקום אחר עי"ש, והקשה מהא (דסי' קס"ג) דצריך ללכת פרסה, וכתב לתרץ בשני דרכים א' משום ביטול שמחת יו"ט אין חייבין לעקור, ב' לפני זמן החיוב אינו חייב אבל משנתחייב חייב לטרוח אף טרחה גדולה. אך באמת לענ"ד אין זה ראיה, דאפשר דמיירי באינם יודעים או שאינם רוצים או שאינם יכולים לעקור מעירם לעיר אחרת, וז"פ.

ג. באו"ח (סי' תרפ"ה ס"ז) איתא י"א דפרשת זכור ופרשת פרה דאורייתא ואותן שדרים במקום שאין מנין צריכים לבא בשבתות אלו למקום שקורים בתורה, ולכאורה מוכח דלא כהחיי אדם אלא דצריך לעקור מביתו אף לפני זמנו כדי לקיים המצוה בזמנו ואף בספק דאורייתא צריך לעקור, ודוחק לומר דבפרשת זכור אף לפני שבת הוי זמנו דמ"מ לא הוי עדיין זמן דקריה"ת, ומ"מ נראה דאף אם אינו עוקר מביתו לפני שבת דאין בזה ביטול מצוה ממש אלא ביטול רצון התורה כמו שנתבאר במנחת אשר פסחים (סי' ד') דמי שלא השתדל כראוי לפני זמן המצוה כדי שיוכל לקיימה בזמנה ובהגיע הזמן אנוס הוא ואין בידו לקיימה לא נחשב כמבטל מצות עשה אלא כמבטל רצון התורה, דפשוט שזה רצון התורה שכל אדם יעשה כל המוטל עליו כדי שיוכל לקיים התורה והמצוה, ואכמ"ל, ועיי"ש ברמ"א אם אינם יכולים לבא מה יעשו ודו"ק.

ד. בב"ק (ק"ג ע"א) מבואר לגבי הגוזל את חבירו דאם לא נשבע אי"צ ללכת אחריו למדי להשיב את הגזילה, הרי דאינו חייב לטרוח במצות והשיב את הגזילה, אמנם נחלקו הסמ"ע והש"ך (חו"מ סי' שס"ז סק"ב) אם פטור זה הוי מעיקר הדין (דעת הש"ך) או משום תקנת השבין (דעת הסמ"ע), עי"ש ואם זה פטור מעיקר הדין א"כ יש לנו ראיה דא"צ לטרוח במ"ע אך אם הטעם משום תקנת השבים הוי דין מיוחד בגזילה ואין ללמוד ממנו לשאר מצוות.

וע"ע ברמב"ן (דברים כ"ב ב') "שאינו קרוב אצלך כי אינך מתחייב ללכת אל ארץ אחרת עם האבידה להשיבה אליו" הרי לן לגבי השבת אבידה דאינו מחוייב ללכת לארץ אחרת להשיב אבידה, אך בכך אין רבותא דכמו"כ אינו מחוייב להפסיד ממון להשיב אבידה, וז"פ.

ה. בחולין (קל"ט ע"ב) יכול יחזר בהרים ובגבעות במצות שלוח הקן, ת"ל כי יקרא, משמע דלולי דכתיב כי יקרא הו"א דצריך לחזר בהרים כדי לקיים מצוה זו אף שיש בזה טרחא יתירא, אך בלא"ה צ"ל דקמ"ל שאין כלל מצוה בזה ד"כי יקרא" כתיב ויסוד הוא בגדר המצוה דאינו אלא במקרה ואין ענין להכניס עצמו למצוה זו אבל פשיטא דאין שום הו"א שיהא מחויב לחזר בהרים דהלא מצוה קיומית היא, ואם אינו רוצה באפרוחים או ביצים אינו מצווה לשלח כלל, כמבואר בשו"ת חת"ס (או"ח סי' ק') ובחזו"א (יו"ד סי' קע"ה), ועוד דאטו יחזר כל היום כולו בהרים עד שימצא קן ציפור והלא אין לדבר סוף, וע"כ צ"ל דהו"א שיש בזה מדת חסידות וקמ"ל דאין בזה ענין כלל דבעצם החפצא דמצוה "כי יקרא" כתיב, וכיוצא בזה צריך לומר לגבי עגלה ערופה שגם בו אמרו בירושלמי סוטה פ"ט ה"א (מ' ע"א) "כי ימצא לא שתהא חוזר ומצותת עליו" ובפני משה פירש שלא יהא "חוזר ומפשפש אם יש חלל" (ובקרבן העדה פירש בדרך אחר, עי"ש), וכ"ה בתוספתא ב"מ פ"ב ה"י לגבי מצוות השבת אבידה, "אין מחייבין אותו להיות עומד ומחזיר מפרק ומטעין שנאמר "כי תפגע" ועי"ש במנחת ביכורים שציין לסוגיא דחולין הנ"ל, ובכולם א"א לפרש כפשוטו דהו"א שיחזר אחריהם דא"כ אין לדבר סוף וע"כ צ"ל דקמ"ל דאין זה צורת המצוה וענינה, (והנה בשילוח הקן ובעגלה ערופה יש לומר דאם חיזר אחריהם לא קיים המצוה כלל ופטור משלוח ומע"ע אבל בהשבת אבידה וכדומה פשוט שחייב בכל ענין כשמצא אבידה אף אם חוזר אחריה ומ"מ אפשר דקמ"ל דאין זה ענין המצוה ואופנה, ואף אם ידועה שנאבדה אבידה בעיר אינו מצווה לחזר אחריה וכן בע"ע ושלוח הקן אם ידוע שיש חלל אי"צ לחזר אחריו כדי להביא ע"ע (אלא לקיים מצות קבורה) ואף אם ידוע שיש קן ציפור אי"צ לחזר אחר מצות שלוח, ודו"ק וע"ע ברש"י שם בחולין דהו"א שיחזר בהרים משום דכתיב שלח תשלח לשון כפול, וגם לפי"ז אין להוכיח מכאן לכלל מצוות התורה, ודו"ק כי קצרתי ואכמ"ל.

ו. וע"ע בחולין (ק"י ע"א) חולה מעיים פטורין מן התפילין וברש"י שם דצריך לחלצן בכל שעה, הרי שפטרו ממצות תפילין מטורח שצריך לחלצן בכל שעה, ועיין במנח"א (שמות סי' כ"ד) שהוכחתי מדברי רש"י דאין מצות תפילין חיוב מוגדר בזמן עי"ש ואכמ"ל.

והנה בדברים (ל' י"ב) "לא בשמים היא" וכו' פרש"י "שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללמדה" ולכאו' כוונתו שאין גבול לטורח שחייב לטרוח, אך אין משם ראיה דשאני התם שמדובר בכלל התורה והמצוה ולא במצוה מסוימת בזמן מסוים ודו"ק.

וידוע בשם הגר"ח מבריסק באחד שנמנע מלבקר אביו בעיר אחרת משום הוצאות הדרך דכיבוד אב משל אב ולא משל בן, ואמר הגר"ח דא"כ חייב הוא ללכת ברגל. ועיין כעי"ז בהר צבי (יו"ד סי' קצ"ז) שכתב בתוך דבריו בפשיטות דאב המבקש מבנו לבוא אליו ממרחקים וקשה לו ללכת רגלי חייב להוציא הוצאות כדי לנסוע אליו ודן מתוך כך לחדש הלכה בשאלה אם בן צריך לשכור אחרים להעמיד עלוקה לאביו, עי"ש.

ושוב ראיתי בשו"ת דבר יהושע (ח"א סי' א') שהאריך טובא בשאלה כללית זו כמה צריך לטרוח בשביל מצות עשה, ועיין עוד באשל אברהם להגה"ק מבוטשאש מהדו"ת בהלכות תפילין שדן כעי"ז לגבי מצות תפילין.

ולסיום דברינו ראוי להוסיף מה שאמרו (ירושלמי ברכות ס"א ע"ב) תרי אמוראי בטעמיהן של ב"ש וב"ה במי ששכח לברך אם חוזר למקומו או לא, טעמי' דב"ש שחוזר "אילו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו" (ולא תהא תורה שלימה כטובות עוה"ז) ובטעמי' דב"ה אמרו "פועל עושה בראש הדקל וכו' שמא מטריחין שיחזור למקומו ויברך וכו' (וכל אדם פועל הוא בעוה"ז הזמן קצר והמלאכה מרובה ובעה"ב דוחק) ודו"ק בזה כי קצרתי.

סוף דבר נראה, לאחר שדנתי בג' תחומין בכלל חובת האדם במצוות באיזה מדה ושיעור מוטל על האדם ליתן ולהקדיש ממונו, בריאותו וטרחתו בקיום המצוות, דאף דבממונו אפשר ליתן כלל דבדבר שבממון יש קצבה, וגם בבריאותו יש גדרים מסוימים, חשיב"ס, חולה שאין בו סכנה, סכנת אבר, נפל למשכב, צערא בעלמא וכדו', בטרחתו של אדם אי אפשר ליתן גדר קצוב ומסויים, ומ"מ נראה ברור דאף דבממונו אמרו חז"ל "אל יבזבז יותר מחומש" ואסור לו לעשות כן, וכן מצוה על האדם לשמור בריאותו, מ"מ בטרחה, אף אם פטור הוא מלטרוח טרחה יתירה מ"מ ודאי שאין בו איסור אלא אדרבה מדת חסידות יש בכל טרחה שיטרח במעשי המצוות וז"פ.

 

 

 

 


כאבידה המתבקשת

"אמר רב מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגויים מתקיף לה רב פפא דלמא כאבידה המתבקשת דכתיב תעיתי כשה אובד בקש עבדך" (מכות כ"ד ע"א).

אבודים אנחנו, הלא כך ניבא עלינו משה רבינו "ואבדתם בגויים" וכך מרגישים אנו בגלות, שה אחת בין שבעים זאבים ומן הפסוק הזה מסתפי האמורא הגדול רב, עד שבא תלמידו רב פפא וחיזק ברכיים כושלות, אמנם אבודים אנו, אך לא לנצח, כאבידה המתבקשת! ובעל האבידה עתיד לחזר אחר אבידתו.

שני נביאים התנבאו, בשתי סגנונות, אף שדבר אחד אמרו, בביאור ההלכה שאין מניחין תפילין בשבת.

השם משמואל (פורים תרע"ג) מביא בשם אביו הגדול האבני נזר דכל בן ישראל צריך שיהיו עליו שני סימנים, שני סימני היכר המבדילים בינו ובין האומות שבינם הוא שוכן ושני סימנים הלא הם, אות ברית קודש, ותפילין שאף הם נקראו אות, אך אף שבת קודש אות היא, ומשום כך פטורים מן התפילין בשבת, ולמה שני סימנים, משום שנסתפקו בגמ' (ב"מ כ"ז ע"א) בסימנים אם דאורייתא הם או דרבנן, אך בסימן מובהק מבואר שם דלכו"ע דאורייתא הוא, אך מי יודע אם הסימנים שלנו מובהקים הם, הלא פגמנו באות ברית קודש ואף בשבת ובתפילין אין אנו מדקדקים כראוי, אך כבר כתבו הפוסקים דאף שני סימנים בינוניים דינם כסימן מובהק, ולכן צריכים אנו שני סימנים כדי להבדל מן העמים.

ורבינו בחיי בפירושו עה"ת (פר' לך לך י"ז כ"ד) כתב בפשטותן של רבותינו הראשונים דשני עדים צריכים אנו, דהלא "על פי שנים עדים יקום דבר" ושני העדים הלא הם ברית קודש ושבת קודש ולעומתה התפילין שעל ראשנו כאמור, ויתנו עידיהן ויצדקו. וכמדומני שכעי"ז כתב גם באור זרוע.

אך באמת נראה דאף אם חלילה אין לנו עדים ואין לנו סימנים, עדיין לא אפס תקוה ועדיין "אבידה המתבקשת" אנחנו, דהלא טביעת עין עדיף מסימנים (חולין צ"ו ע"א), ואף אם אין לנו כל סימן הקב"ה מכיר בטב"ע את זרע אברהם אוהבו, ועוד דכבר כתב הרמב"ן במלחמות (ב"מ כ"ו) דלעולם לא מהני יאוש במה שברשותו של אדם אלא לאבידה שיצאה מרשותו, וכי אפשר לצאת מרשותו של הקב"ה והלא מלא כל הארץ כבודו, אי אפשר לו לאדם, אף אם חלילה ירצה בכך להמלט מהשגחת ה', "אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך" (תהילים קל"ט ח'), כי לי תבל ומלואה (שם נ' י"ב) .

זאת ועוד, אין הקב"ה מתיאש לעולם מאף בן ישראל כי לא ידח ממנו נדח, ועד יום מותו תחכה לו אם ישוב מיד תקבלו, אין כאן יאוש כלל! וכבר אמר הנביא (ישעיהו מ"ט ט"ו – ט"ז) "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך, הן על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד" אף כאשר נדמה לנו שאבודים אנו לחלוטין עד שאף אב ואם שכחוני "כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני" (תהלים כ"ז, י'). ואף שנאבד בגויים, כאבידה המתבקשת אנחנו, "תעיתי כשה אובד בקש עבדך".

אמנם עלינו מוטל להתעורר ולקרוא לאבינו שבשמים, הלא "תעיתי כשה אובד" אמר דוד המלך נעים זמירות ישראל, דרכו של שה אובד ליילל ולהשמיע קול, והרועה הנאמן עושה את אזניו כאפרכסת לשמוע יללת שיו וקול בכיו כדי לבקשה ולהחזירה אל העדר, וכך עלינו לקרוא אל ה' השומע אל הרינה ואל התפלה.

עומדים אנו בעיצומם של ימי אלול, כך אנו מרגישים בימים נשגבים אלה, אבודים אנחנו, כל כך התרחקנו ממקור חיותנו עד שכיתומים היינו, "כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני". ואפשר דעל שם פסוק זה נהגו לומר פרק זה בכל יום מימי אלול, כי בימים אלו צריכים אנו לקרוא אל ה' ולזעוק אליו אבודים אנחנו אנא ה' השיבנו אליך ונשובה.