הידור מצוה (תשע"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א


 

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (י"ב ג').

"ת"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה, פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר, מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא, דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיט את הפסח עד החזה דברי רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא, וחכ"א מפשיטין את כולו, ממאי עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא התם משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הכי נמי, דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין" (שבת קל"ג ע"ב).

הנה יש לעיין בהלכה זו אם הוי מה"ת או מדרבנן, האם דרשה גמורה היא זו או שמא רמז בעלמא וכאסמכתא.

ולכאורה פשוט דהוי מה"ת שהרי כך דרשו מקרא ומהי"ת לומר דהוי אסמכתא. ועוד דהרי מבואר בשבת שם דציצין שאין מעכבין את המילה הוי הידור מצוה משום ואנוהו, וכל זמן שלא פירש חוזר עליהן אפילו בשבת, וע"כ דהוי מה"ת, וכ"ה בחידושי אנשי שם על הרי"ף (מס' ברכות ל"ח ע"א אות ב'), וגם בשאגת אריה (סימן ו') נקט דהוי מה"ת.

ואמנם בהא דציצין נראה כל עוד לא פירש הרי היא עוסק במצות מילה גופה, ופשיטא דמצות מילה בשלימותה והידורה דוחה שבת, ורק משפירש מעצם מצות המילה מכאן ואילך אין כאן אלא הידור ומשו"כ אכן אינה דוחה שבת.

אך הריטב"א (סוכה י"א ע"ב) הביא מה שאמרו בגמ' דמצוה לאגדו משום זה א-לי ואנוהו והקשו אי לרבנן מאי מצוה, וכתב הריטב"א:

"ואי רבנן מאי מצוה. פי' דליכא למימר דמצוה לאוגדו לכתחילה מן התורה אלא דיעבד אם לא אגדו כשר, דהא כל בדאורייתא לא שאני לה בין לכתחילה בין בדיעבד".

הרי שכתב להדיא דהוי מדרבנן ומשו"כ אין היא מעכבת.

ולענ"ד נראה עיקר דאין בהכרח פלוגתא בזה, ואפשר דמר אמר חדא ומר אמר חד ולא פליגי, דאכן דקדקו חז"ל מן הכתוב דיש לאדם להתנאות במצוות, אך אין זה אלא הוראה כללית שיש להדר במצוות ולחבבן, אבל הם שקבעו את פרטיה ודקדוקיה של הלכה זו.

ובדקדוק כתב בחי' אנשי שם דעיקר הידור מצוה מה"ת, אבל אפשר שדקדוקיה מדרבנן.

וראה עוד בלשון המאירי (שבת שם):

"לעולם יהא אדם משתדל לקיים את המצות בהדור ובנוי דרך הערה אמרו זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות וכו'".

הרי דעיקר מצוה זו להשתדל בהידור מצוה ובדרך הערה אמרו התנאה לפניו במצוות.

וכבר כתבתי במק"א כיוצא בזה לגבי כל ההלכות הנובעות מחיבוב מצוה כהא דאמרו זריזין מקדימין למצוות ולמדו מאברהם אבינו דכתיב ביה וישכם אברהם בבוקר, דאין זה אלא מדיני ההנהגה הראויה בקיום המצוות, ואף דיסודות הדברים מה"ת המה ומתורת משה למדנו מ"מ אין בהם עיכובא כיון שאין בהם אלא הוראות כלליות על חובת הזריזות וחיבוב המצוה.

ונראה עוד דכיון שלמדנו מן הכתוב שיש על האדם חובה כללית להתנאות במצוות ואין בהלכה זו גדר מסויים כיצד במה וכמה צריך להתנאות בהם, ע"כ נמסר הדבר לחכמים, ודבריהם כדברי תורה דמיין, ויש מקומות שהחמירו לפסול אפילו בדיעבד ויש מקומות שאין חובת ההידור אלא לכתחילה.

וכבר מצינו כמה מקורות שבהם הידור מצוה דילפינן מזה א-לי ואנוהו מעכב אף בדיעבד, ונבאר.

א. הנה כתב רש"י (סוכה כ"ט ע"ב) דלולב היבש פסול "דבעינן מצוה מהודרת, דכתיב ואנוהו". ותמהו עליו התוס' דהלא אין דין זה אלא לכתחלה ולא מצינו הידור מצוה דמעכב בדיעבד.

ב. בגיטין (כ' ע"א) אמרו:

"אמר רב חסדא: גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן; דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת, מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר. אמר רב אחא בר יעקב: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמרי רבנן התם - דבעינא זה אלי ואנוהו וליכא, אבל הכא לא".

הרי לן דלדעת חכמים כתב ע"ג כתב פסול באזכרות משום זה א-לי ואנוהו. הרי מצינו זה א-לי ואנוהו דפסול גם בדיעבד. ולא כדברי התוס' שהניחו לדבר פשוט דאין בזה אלא פסול לכתחלה.

אמנם הגר"ש נטנזון בעל שואל ומשיב בהסכמה לספר קסת הסופר לבעל קיצור שו"ע כתב חידוש גדול דדרשה זו בגיטין אינה מה שדרשו במס' שבת ואנוהו התנאה לפניו במצוות אלא דרשה מסויימת בכתיבת שמות הקודש שיש להדר בכתיבתן מדכתיב "זה א-לי ואנוהו" שיש לכתוב את האזכרות בנוי מיוחד ביותר.

ולכאורה נראה כן מכל עיקר הלכה זו דהלא מצות כתיבת ס"ת אחת היא בכל תיבה ובכל אות ולא רק באזכרות ואעפ"כ לא פסלו כתב ע"ג כתב אלא באזכרות בלבד.

אך הדברים נסתרים מפשטות דברי רש"י בגיטין שם שהביא הא דהתנאה לפניו במצוות.

ומשום כך נראה טפי כמבואר לעיל דכיון שאמרה תורה שיש להתנאות במצוות באופן כללי, וענין זה יוצא להרבה פנים, וכבר נתבאר לעיל שיש הידור לא רק בנוי בלבד אלא אף בתחומים רבים בשלימות המעשה, ע"כ דנמסר לחכמים, והן הם בחכמה יתירה קבעו פרטיה ודקדוקיה של הלכה זו. ויש שקבעו בה לפסול אף בדיעבד, כגון הא דאזכרות שבס"ת דמשום קדושתן החמירו בהן ביותר, אך כשאמרו הוראה כללית דיש להתנאות בחפצא דמצוה ולעשות סוכה נאה ציצית נאה וכו' ודאי דאין זה אלא לכתחלה ולא בדיעבד. (ובכל עיקר גדר זה דנמסר הדבר לחכמים הארכתי במנחת אשר לדברים [סימן כ"ז], עי"ש).

אמנם נראה בעיקר כוונת רש"י בסוכה דודאי אין כוונתו דפסול לולב היבש משום ואנוהו, דהלא גמרא ערוכה היא (שם ל"א ע"א) דפסול לולב היבש משום הדר ואיתקש לולב לאתרוג. וע"כ נראה כוונתו דרק משום שמצינו מצוה כללית להתנאות במצוות מדכתיב זה א-לי ואנוהו פירשו הדר לענין הנוי והיופי, או שמא נאמר דמשום דמצינו ואנוהו הקישו לולב לאתרוג, אך מאי דיש בזה פסול בדיעבד אינו אלא משום הדר וכמבואר בגמ'.

ומה מאוד שמחתי בראותי שוב שכיוונתי לדעה"ג של הכפות תמרים (סוכה כ"ט ע"ב) שכתב ביישוב  שיטת רש"י דפסול לולב היבש משום דנמסר הדבר לחכמים, עי"ש. אך לא הביא הא דמס' גיטין.

ועוד כתב שם ליישב שיטת רש"י דמשום ואנוהו למדו להקיש לולב לאתרוג, עי"ש.

ובכל עיקר הסוגיא במס' גיטין באמת הלכה כרב חסדא שלמד גט מס"ת ולא כשיטת ר' אחא בר יעקב דהוי משום זה א-לי ואנוהו, ואכמ"ל.

ב

ביטול ת"ת בשביל הידור מצוה

הנה נשאלתי פעמים רבות אם נכון הדבר לעשות ברית מילה באמצע סדר הלימוד ולגרום עי"כ לביטול ת"ת של חלק מהמשתתפים או שמא ניחא טפי לאחר את הברית ולעשותה בין סדרי הלימוד, ויסוד השאלה האם זריזין מקדימין דוחה ת"ת, וכיוצא בזה דנתי בהוראת הגרח"פ שיינברג שליט"א (זצ"ל) לאברכי הכולל שלא לבטל סדר הלימוד כדי להדליק נר חנוכה בביתם אלא הנשים תדלקנה דבשביל מצוה בו יותר מבשלוחו אין לבטל ת"ת, ונעיין בהלכתא דא.

הנה הנצי"ב בהעמק שאלה שאילתא ל"ד (ויחי) נקט בפשטות דאין מבטלין ת"ת בשביל שום הידור מצוה ופירש בד"ז את דברי התוס' והר"ן במגילה ג' ע"א במה שאמרו דמבטלין ת"ת בשביל מקרא מגילה דהרבותא היא שמבטלין ת"ת בשביל מגילה בציבור דבמגילה הוי פרסומי ניסא חלק מעצם המצוה ויסודה, משא"כ בשביל ברוב עם אין לבטל ת"ת.

וכן כתב במגן אברהם סי' צ' ס"ק ל"ב דעדיף להתפלל בבית המדרש קבוע מלהתפלל בביהכ"נ דאין לבטל תורה בשביל ברוב עם ואף דבברכות נ"ג ע"א מבואר דמבטלין בית המדרש בשביל ברוב עם וכ"ה בסי' רח"צ סעיף י"ד דצריך לשתוק ולשמוע ברכת האור עי"ש, אין זה אלא לשעה מועטת ולא בביטול תורה ממש. וע"ע בדבריו בסי' רצ"ח ס"ק י"ח.

אך לפי"ז תתחדש הלכה דאם הבעל עוסק בתורה יש לו לצאת יד"ח נר חנוכה ע"י אשתו דהלא נר איש וביתו ונשים חייבות בנר חנוכה, ועדיף ממצוה בו יותר מבשלוחו דאין האשה שליח הבעל להדליק נר חנוכה אלא דמעיקר מצוה זו נר איש וביתו, ובודאי אין מנהג ראוי, פוק מאי עמא דבר דכל בני המשפחה יוצאים ע"י הדלקת האב, ואף גדולי תלמידי החכמים היו מבטלים מתלמודם כדאי להדליק נר חנוכה בזמנו.

ולכאורה שאלה זו תלויה בשתי הדרכים שכתב המשנ"ב בשער הציון (סימן ר"נ סק"ט) לגבי המבואר בגמ' ובשו"ע שאף גדולי האמוראים היו מבטלים תורתם והיו טורחים בגופם בהכנת צרכי שבת משום דמצוה בו יותר מבשלוחו, ולכאורה תמוה דהלא כל מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים אין לבטל ת"ת כדי לקיימה, וכתב ליישב בשתי דרכים:

א. עד כאן לא אמרו דאין מבטלין ת"ת אלא במצוה דלא רמיא אגופיה, כגון גמילות חסדים או שאר מצוה המזדמנת, אבל במצוות התלויות בזמן הרובצות אקרקפתא דגברא יש לקיימן בגופו ולא ע"י שליח אף אם צריך לבטל מן התורה.

ב. כבוד שבת שאני וחמירא טפי ממצוה דעלמא.

ולדרכו הראשונה פשיטא דכדין כבוד שבת כך גם דין נר חנוכה, ויש לו להדליק בעצמו ולבטל מתלמודו, אך לתירוץ השני אפשר דרק בכבוד שבת אמרו כן.

אך באמת נראה דעדיפא נר חנוכה מכבוד שבת, דמצוה חביבה היא ביותר משום פרסומי ניסא וזכר לנס, ואם בכבוד שבת אמרו ה"ה בנר חנוכה.

ועוד דלענ"ד נראה עיקר כדרך הראשונה שכתב בשער הציון, וכל מצוה הרובצת מצוה על האדם יש לבטל מן התורה כדי לקיימה באופן המהודר והראוי לכתחלה.

כך נראה ברור ופשוט להלכה לענ"ד.

 

 

ג

בהידור דכבוד שבת

ואיידי דעסקינן בעניני הידור מצוה זכור אזכור מה ששאל הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל את מו"ר כ"ק האדמו"ר מצאנז זצ"ל כאשר בא לבית מדרשו והתבונן בתפילותיו הקדושות בימי חול ובימי שבת, על מה הוא סומך ללבוש בשבת קודש טלית עם עטרה מהודרת יותר ממנהגו בכל ימות החול, והעיר דכיון דצריך להדר את המצות לכאורה חייב ללבוש בכל יום טליתו המהודרת כדי להדר במצות ציצית, ונשכח ממני מה היתה תשובת כ"ק מו"ר.

ונראה בזה דגדול מצות כבוד שבת מהידור מצוה בעלמא, דכבוד שבת הוי מצוה בפ"ע כמבואר בשו"ע הרב סי' ר"נ בקו"א, ודברי נביאים הוא, והרי מבואר ברמב"ם פ"ל מהל' שבת ה"ג ובשו"ע סי' רס"ב סעיף ב' וג' דמכבד את השבת בכסות נקיה ומהודרת "ואל יהא מלבושו של שבת כמלבושו של חול", וא"כ יש כבוד שבת בטלית מיוחדת (ואפשר דיש תוספת כבוד דוקא בטלית בהיותה בגד של מצוה כמבואר שם ברמב"ם ה"ב ד"מתעטף בציצית" ומקבל פני שבת עי"ש ובב"ק ל"ב ע"ב "ר' ינאי מתעטף ואמר בואי כלה בואי כלה", וכ"כ המשנ"ב בסי' רס"ב ס"ק ה' דנכון שיהא לו טלית מיוחדת לשבת), ומה"ט נכון לייחד טלית מהודרת לכבוד שבת. ובטעם הדבר דכבוד שבת קודם להידור מצוה נראה, דאם הידור מצוה הוי אסמכתא פשוט לכאורה דדברי נביאים קודם, (ואף אם אסמכתא הוי כעין דאורייתא וכדברי הריטב"א בר"ה ט"ז הנזכר לעיל אות ב' יש לעיין), אמנם נראה דאף אם הידור מצוה הוי מה"ת ודרשה גמורה היא, מ"מ כיון דהידור מצוה דין כללי הוא ואינו חובה מסויימת להדר דווקא באופן זה של עטרה בטליתו, ומלבוש של שבת מצוה מסויימת היא שאמרו שהוא בכלל כבוד שבת קודם הוא, ודו"ק בזה.

אך לכאורה יש לטעון דבכל יום יש להדר במצות ציצית שהיא בפנינו מאשר להניחו לשבת, שהרי זריזין מקדימין, אבל באמת נראה דאין קדימה בהידור מצוה, דבהידור אין דנין אלא על גודל וחשיבות ההידור ואין חובה להקדימו, ונראה ראיה לזה מדין מהדרין ומהדרין מן המהדרין בחנוכה, דלכאורה יש להעיר במהדרין מן המהדרין לשיטת התוס' דהדליקו רק נר איש וביתו, דהיה להם להדליק נר לכל אחד ואחד ולהקדים הידור זה ולא לבטלו ע"מ להדר יותר במוסיף והולך למחרת, אלא נראה מזה דכיון דמהדרין מה"מ חשוב ממהדרין אין קפידא בזה בקדימה ובאיחור, ואף שבודאי יש לחלק בין גדר הידור בנ"ח לדין הידור הכללי ובמק"א דנתי ששני דינים הם (עיין במנחת אשר לפסחים סי' ל"ב אות א'), ועוד יש לחלק בין הא דחנוכה דשני אופני ההידור הם במצות נר חנוכה והרי החנוכה לפנינו, לני"ד דהידור מצות ציצית בפנינו ולמה ידחה משום הידור שבת שעדיין לא בא, מ"מ נראה דרמז לדבר יש כאן, ולפי מש"כ המגן אברהם בסי' ר"נ ס"ק א' דאף לבית הלל יש מצוה לכבד את השבת בכל ימי השבוע וכשיטת ב"ש שבכל יום היה קונה לכבוד שבת ניחא טפי דבכל יום צריך להדר ולכבד את השבת, ועיין במחצה"ש שם בביאור דבריו, ודו"ק בכ"ז.

וראיתי שוב בספר חסידים אות רנ"ה שכתב דאין להמתין מללבוש ציצית חדשה עד ליום השבת אף שראוי לעשות כן בבגד אחר, משום חשתי ולא התמהמהתי לשמור משפטי צדקך, וחזינן מדבריו דיש הידור וכבוד שבת במה שהוא מיחד את הבגד לשבת אלא שאין בזה כדי לדחות קיום המצוה בכל יום. וכ"כ בספר חסידים סי' תתע"ח וז"ל: "כתיב חשתי ולא התמהמתי לשמור מצותיך לא יעכב אדם את המצוה בעבור זה שאמרה תורה זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות כגון טלית נאה וס"ת נאה שלא יאמר אדם כיון שיש לי טלית לקנות אמתין עד שיבא לידי טלית יפה מאוד אלא יקנה מיד טלית אע"פ שאינו יפה כ"כ". אך בני"ד נראה דבודאי עדיף לכבד את השבת ביחוד טליתו היפה לשבת ולקיים מצות ציצית בכל יום בטלית אחר, ודו"ק בזה.

 

 


תורת הנגעים

"זאת תורת נגע צרעת" (י"ג נ"ט).

"הדא הוא דכתיב 'נכונו ללצים שפטים ומהלומות לגו כסילים' נכונו לעוברי עבירה דינים... אמר הקב"ה עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו חמשה מגלבין. שאת, ספחת, בהרת, שחין, מכוה" (במדבר י"ג ד').

הנה משמע מדבריהם ז"ל דאין הנגעים ענין טבעי אלא כעונש מן השמים, ובאמצעות הנגעים הקב"ה קורא לנו לפשפש במעשינו ולחזור בתשובה.

וכבר דנו בזה רבותינו הראשונים.

מדברי הרמב"ן מתבאר שמחלק בזה בין נגעי אדם שלגביהם כתב דהוי גדר חולי עיין בדבריו בתחילת הפרשה (י"ג ג'), אבל לגבי נגעי בגדים ונגע בתים כתב לקמן (י"ג מ"ז) שאינו ענין טבעי כלל וז"ל הזהב: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם וכן נגעי הבתים אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו לראות כי השם סר מעליו. וכך אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה' כמו שאמר וכי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה. ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה. ובתורת כהנים דרשו עוד שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו והטעם כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם. וכן אני חושב בנגע הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ. ולא הוצרך למעט בהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם"

וכדבריו כתב הספורנו: "ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשם פנים כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן בהתפעלות הבגד הצבוע וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה נפלא בבגדים ובבתים וזה להעיר אזן הבעלים על עבירות שבידם כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית כאמרם בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר את שדהו וכו' וכל זה בחמלת ה' על עמו".

אמנם בכלי יקר דן מן המפורש אל הסתום והוסיף בזה "נגעי בגדים ובתים בלי ספק שאינם באים מצד הטבע כי אין בהם דם וליחות המסבבים העיפוש או כל חולי וכל מכה, וע"כ אתה צריך לומר שהם באים בדרך נס על צד העונש, וזה צריך לך להיות בנין אב גם על נגעי הגוף שהם חוץ לטבע על צד העונש".

ודברי חז"ל במדרש הנ"ל ראיה הם לדברי הכלי יקר.

ומאחר שלמדנו דהנגעים אות הם מן השמים וכעונש הם באים נראה לכאורה, דנגעי בתים באים על עבירות הקשורות לביתו של אדם, נגעי בגדים על עניינים שבלבוש כגון השעטנז, צניעות הלבוש, מצות הציצית וכדו', ונגעי אדם באים על עבירת שבגופו.

אך הספורנו רמז בזה להבנה אחרת, והביא מה שאמרו חז"ל לגבי עונשה של שביעית שתחילה מוכר ביתו ואח"כ מוכר בגדיו ואם לא שת לבו מוכר עצמו. וכעי"ז בעון לשוה"ר, תחילה באים בנגעים על ביתו, חזר בתשובה מוטב ואם לא מתנגעים בגדיו, ואם עדיין לא חזר בתשובה באים הנגעים על גופו, עיין בדבריו.

בין כך ובין כך תורת הנגע מחסדי השי"ת היא, למען יראו וייראו, למען יתבוננו בהשגחת ה' עליהם ויפקחו עיניהם לראות שיש דין ויש דיין, ייטיבו דרכיהם ומעלליהם, ושב ורפא לו.


שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

"מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאי בעי למזבן סם חיים, אודקין עליה ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים א"ל תא סק להכא זבון לי א"ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך אטרח עליה סליק לגבי הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת תהיה תורת המצורע תורת המוציא שם רע" (מד"ר מצורע פרשה ט"ז ב').

רבים תמהו בדברי המדרש האלה ממה נתפעל ר' ינאי הלא רוכל זה לא חידש דבר וחצי דבר, לא הוסיף פירוש ולא המשיל משל, לא הרחיב ולא קיצר, לא סתם ולא פירש, אלא היה קורא פסוק בתהלים, פסוק שודאי קרא ר' ינאי פעמים רבות לפניו, וא"כ מה אמר רוכל זה שראוי היה ללמוד ממנו בהתפעלות.

ונראה דלא מן ה"דברים" נתפעל, אלא מן ה"אומר" הלא איסור לשה"ר נלמד מן הפסוק "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא י"ט ט"ז, עיין ירושלמי פאה פ"א ה"א ולעיל סימן מ"א) דדרך מספרי לשון הרע כרוכלים המחזרים ממקום למקום, קונים כאן ומוכרים שם, וכך דרכם של בעלי הלשון המצפצפים כצפורים המחזרים מעיר לעיר ומכפר לכפר "לקנות ולמכור", וכך אמרו בירושלמי (פאה ד' ע"ב) "תני ר' נחמיה שלא תהא כרוכל הזה, מטעין דבריו של זה לזה ושל זה לזה".

והנה זה בא רוכל אחד המחזר בעיירות... הסמוכות לצפורי (רמז לצפורים)... והוא זה שמכריז מאן בעי למזבן סם חיים! רוכל הוא זה, אך במקום למכור סם המות, לשון הרע רכילות והוצאת שם רע (ששלשתם נלמדו מפסוק זה כמבואר שם ברמב"ם) מוכר הוא סם חיים, דברי תורה, יראה ואהבה.

v          v          v

מן הסיבות העיקריות שעבודה זו של שמירת הלשון היא מן הקשות שבמקדש, משום שנדמה לנו שהרוצה לשמור פיו ולשונו מן המתמיהין הוא, ואין לו מנוס אלא להיות מן המוזרות בלבנות, להיות שתקן ומסתגר ולהתרחק מחברתם של הבריות, והאדם מטבעו נרתע להיות כזה, הלא דרכו וטבעו של האדם לחפוץ בחברתם של הבריות, להתרועע עם חברים מקשיבים וליהנות מחברתם.

אך כל הנחה זו בטעות יסודה, יכול אדם להיות בעל לשון, ולשמור פיו ולשונו, כבר העיד בנו של החפץ חיים על אביו הגדול שמרבה היה לדבר עם אנשים, איש שיח היה, וכל שיחו ושיגו קודש לה'.

זה היה החידוש של רוכל זה, וכך דרכה של עבודה זו, לא לשתוק נצטוינו, אלא להרבות בדברי קודש בתורה ובמצוה, ובאהבת הבריות ובשבחן, ולהרבות בדבריו אהבת תורה ואהבת הבריות לקדש שם שמים.

v          v          v

ועוד טעות גדולה בינינו המקשה עד מאוד לעלות במעלות הסולם של שמירת הלשון, חושבים אנו שעבודה זו תחלתה וסופה בשמירת הפה והלשון, ולא היא, כי תחילת עבודה זו ועיקרה בעין טובה וברוח נמוכה, עיקר עבודה זו בלבו של אדם היא ולא רק בפיו, עיקרה של עבודה זו לראות "במעלות חברינו ולא בחסרונם" (כלשון הרה"ק ר' אלימלך מליז'ענסק בתפלתו הידועה).

בעל העין הרעה, בעל הרוח הגבוהה המלא בזעף ובתרעומת על כל אחד ואחד, הרואה בחסרונו של כל אחד ואחד וב"מעלותיו" שלו, קשה יהיה לו מאוד מאוד לשמור את פיו ולשונו, לבו הרעה תכריחנו לדבר סרה על חביריו בפירוש או ברמז, לא כן בעל העין הטובה ורוח הנמוכה, הלא תגעל נפשו הטהורה בלשון הרע ורכילות, וכי מה לשה"ר יש לו לדבר כשאינו רואה אלא בטובתן של ישראל.

v          v          v

כמה יש להתרחק ממדה רעה זו, הלא מלבד חומר החטא שאמרו חז"ל שהוא שקול כנגד ג' עבירות חמורות שבתורה, כתבו עוד רבותינו הראשונים שיש בה סגולה מופלאה שהמדבר סרה בחבירו, כל מצוותיו של המדבר נזקפות לטובת זה שדברו עליו, והעבירות של זה שדיברו בגנותו חלות על ראשו של המספר לשה"ר.

פוק חזי מה שכתב בזה החובת הלבבות שער הכניעה פ"ז:

"הרף אחי וחמול על זכויותיך שלא תאבדנה ממך ולא תרגיש, כי כבר נאמר על אחד מן החסידים שזכרו אותו לרעה, וכיון שהגיעתו הדבר שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת ארצו, וכתב אליו הגיעני ששלחת לי מנחה מזכויותיך וגמלתיך בזה. ואמר אחד מן החסידים הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם ימצאו בספר זכויותם זכיות שלא עשו אותם, ויאמרו לא עשינו אותם, ויאמר להם עשה אותם אשר דבר בכם וספר בגנותכם. וכן כשיחסרו מספר זכיות המספרים בגנותם יבקשו אותו בעת ההיא ויאמר להם אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני, וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו וכשאומרים לא עשינום, יאמר להם נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם, כמו שנאמר והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'. ועל זה הזהירנו הכתוב באמרו זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים".

ועיין בחפץ חיים בשער הזכירה פ"ז שהביא מקור לדברים מדברי המדרש.

הלא רק שוטה גמור יעשה "עיסקה" נוראה כזו, להחליף מצוות בעבירות, סם חיים בסם המוות, לתת חיי עולם של נצח נצחים תמורת חשך וצלמות של הנאה מדומה אשר כחלום יעוף.

וכמה החמירו חכמים בעבירה זו עד שאמר ר' אחא בר חנינא (ערכין ט"ז ע"ב) שאם סיפר אין לו תקנה "שכבר כרתו דוד המלך ברוח קדשו שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות", אמנם ר' חמא בר חנינא אמר שם שיש לו תקנה "אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו", אך מדברי הרמב"ם בהלכות דעות שם משמע שנקט דעתו של ר' אחא בר' חנינא, והדברים מבהילים.

מי הוא שיכניס ראשו בין שני הרים גדולים בין שני בני ר' חנינא בר חמא, ולא יחוש לדברי הרמב"ם.

החיים והמות ביד הלשון והרוצה לזכות בסם חיים, דרך אחד לו, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה