הכנסת אורחים (תשע"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה


"ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" (י"ח ג').

"אמר רבי יוחנן גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. ורב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחין והדר ומפני בטול בית המדרש. אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'" (שבת קכ"ז ע"א).

א

הרי שלמדנו מאברהם אבינו כמה גדולה מצות הכנסת אורחים, וגדולה היא מקבלת פני השכינה, ולחד מ"ד מהשכמת ביהמ"ד.

ולא זו בלבד למדו מא"א כמה גדולה ונשגבה מצוה זו אלא אף הלכתא פסיקתא בהלכות הכנסת אורחים למדו מפרשה זו.

א. בספר היראה  לרבינו יונה כתב דיש להזדרז בקיום מצוה זו ולהשתדל בה בגופו "ואפילו אם יהיו לו אלף עבדים יטרח הוא בעצמו, ויעמוד עליהם, מי לנו גדול כאברהם ששמש למלאכים והיו לו כמה עבדים ושפחות שנאמר ואת כל ילידי ביתו וגו' (בראשית י"ז) אף על פי שנראו כערביים כדברי רבותינו ז"ל, ובכל מה שעשה על ידי עצמו שלם לו הקדוש ברוך הוא לישראל בכבודו ובעצמו".

ב. בכד הקמח לרבינו בחיי (ערך אורחים) כתב דאין אדם יוצא יד"ח במצוה זו בנכונותו לקבל אורחים אם יגיעו אליו, אלא צריך הוא לצאת מביתו ומגדרו כדי להכניס אורחים לביתו כמו שעשה אברהם אבינו וכמ"ש "וירץ לקראתם".

ג. החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"ג פ"ב) האריך בפרטי הלכה שיש ללמוד מאברהם אבינו בהלכות הכנסת אורחים ובין השאר כתב דגם את הבנים מצוה לחנך במצוה זו כמ"ש (י"ח ז') "ויתן אל הנער" וברש"י דהיינו ישמעאל כדי לחנכו, הרי דא"א הקפיד לחנך גם לחנך גם את בניו למצוה גדולה זו.

ב

האם ראוי לשיר זמירות כשיש לו אורחים

הנה כתיב "וירץ לקראתם" הרי שיש להזדרז במצוה זו וכמ"ש בכד הקמח, וכבר כתב המשנ"ב בסימן רע"א סק"א דיש להזדרז לקדש ולסעוד בליל שבת קודש כשיש אורחים סביב לשולחנו ובפרט אם עניים המה, עי"ש.

ובשו"ת דבר אברהם (ח"ב סי' א' בהג"ה) כתב ששמע בשם הגה"צ ר' ישראל מאיר הכהן מראדין דמי שיש לו אורח עני ומשהא סעודתו ואינו מזדרז להאכילו מיד עובר בבל תאחר, ואכן כך כתב בשער הציון (סימן תרל"ט ס"ק ס"ז) דכיון דמבואר בר"ה (ו' ע"ב) דכשיש עני לפניו עובר מיד בבל תאחר, כך גם כשיש עני סמוך על שולחנו.

והנה  בסימן רע"א (סעיף א') כתב השלחן ערוך "כשיבא לביתו ימהר לאכול מיד" ובמשנ"ב (סק"א) כתב דמ"מ אין אינו רעב יכול הוא להמתין עד שיהא רעב כדי לאכול לתאבון, אבל אם יש לו אורח עני "לא יאחר בכל גווני דכיון שהם מוטלים עליו לא יוכל לעכבם בשביל שהוא רוצה לקיים מצוה מן המובחר", ומ"מ לא כתב שיש בזה חשש בל תאחר.

והדבר  אברהם כתב ליישב מה שלא הקפידו בכך, דכיון דכך דרכו של עולם הו"ל כאילו קבע זמן לצדקה דכאשר יאכל הוא יאכיל לעני וכל זמן שאינו אוכל בעצמו עדיין לא הגיע זמן חיובו וכה"ג אינו עובר לפני הגיע הזמן, עי"ש.

ובאמת  נראה בפשטות הענין דאף אין צריך לומר דהו"ל כאילו קבע זמן והתנה להדיא דאינו מתחייב ליתן אלא משיאכל, אלא כל שנוהג כדרכו של עולם אין כאן בל תאחר דאטו מי ששוהה רגע כמימרא ואינו נותן לעני מיד עובר בלאו. והלא במס' תענית (כ"א ע"א) אמרו בנחום איש גם זו שאמר לעני המתן עד שאפרוק את החמור ומת העני וצדיק זה קיבל עליו יסורים גדולים, וכי נאמר שעבר בלאו, ודאי אין זה מסתבר אלא שלגודל חסידותו וקדושתו קיבל עליו יסורים, אך כיון שנהג כדרכו של עולם אין כאן בל תאחר.

ושמעתי  מחתני אהובי הרה"ג ר' בנימין ביינוש שליט"א מעשה שהיה בזקינו הגאון אבד"ק פיטסבורג שהתארח לשב"ק בביתו של מרן החפץ חיים ובליל שבת בבואו לביתו קידש מיד ונטל ידים לסעודת שב"ק. כאשר שאל את הח"ח אם אינו נוהג לומר את הזמר שלום עליכם לפני שמקדש על היין, ענה הח"ח שזמר זה אומרים לכבוד המלאכים המבקרים בביתנו בליל שבת קודש, אך המלאכים אינם רעבים משא"כ האורחים היושבים רעבים מסביב לשולחן. ומשו"כ נוהג הוא לקדש מיד כדי שלא לעכב את האורחים מלאכול. ואכן לאחר בציעת הפת חזר הח"ח לומר את הזמירות כמקובל.

[זמירות לשבת מנחת אשר עמוד קכ"ה, ועיין עוד במנחת אשר דברים סימן מ"ה]

ג

אם הכנסת אורחים דוחה ת"ת

הנה יש לעיין בהכנסת אורחים אם דוחה ת"ת, והלא מבואר במו"ק (ט' ע"א) דכל מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים אין מבטלין תורה כדי לקיימה, אך אפשר דהכנסת אורחים שאני כיון שהיא שקולה כהשכמת בית המדרש לפי רבי יוחנן, וביותר נראה כן לשיטת רב דימי מנהרדעא שהכנסת אורחים גדולה יותר מהשכמת בית המדרש.

אך באמת נראה טפי דכלל גדול וגמור הוא דלעולם אין תלמוד תורה נדחית מפני כל מצוה שהיא שאפשר לעשותה ע"י אחרים וגם הכנסת אורחים בכלל, ומשו"כ אין האדם מבטל תורה אם יש אחרים שיכולים ומרוצים להתעסק בהכנסת אורחים.

ועוד, דהרי כיוצא בדבר אמרו עוד במגילה (ט"ו ע"ב) גדולה תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, ולכאורה היה נראה לפי דבריהם דאין מבטלין ת"ת משום הצלת נפשות כיון שת"ת גדולה מהצלת נפשות. אך מסקנא זו תמוהה ביותר דאטו כך נפסוק, דהיושב ועוסק בתורה פטור מלהציל חבירו הטובע בנהר לידו.

אלא שכבר כתב הט"ז (יו"ד סי' רנ"א ס"ק ו') דאף שאמרו דגדול ת"ת יותר מהצלת נפשות אין זאת אומרת שת"ת דומה הצלת נפשות, דבאמת פקו"נ דוחה את כל המצוות ובכללן אף תלמוד תורה, וכל כונת חז"ל באומרם שת"ת גדול מהצלת נפשות אינו אלא לומר דזכות העוסק בתורה גדולה מזכות העוסק בהצלת נפשות, אך מ"מ ודאי שת"ת נדחית מפני הצלת נפשות.

וכמו"כ נראה דאף אם אמרו גדולה הכנסת אורחים יותר מהשכמת בית המדרש, אין זה אלא דזכותו גדולה מזכות המשכים לת"ת אך מ"מ כלל היא דכל מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים נדחית מפני ת"ת.

ואף שהבאתי לעיל (אות א') מרבינו יונה דאף מי שיש לו כמה שליחים מצוה שיתעסק בעצמו בהכנסת אורחים, מ"מ הוי מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, כך נראה ברור.

ושמחתי בראותי שוב באהבת חסד (חלק ג' פ"א בהג"ה) שאכן כתב דאין הכנסת אורחים דוחה ת"ת, עי"ש.

והנה בספר עובר אורח לבעל האדר"ת (סי' ס"ט) מספר הגאון שפעם ישב בביתו בערב שבת בטלית ותפילין וקרא את הפרשה מתוך ס"ת כמנהגו כדי לודא שאין טעיות ופסולים בס"ת, ונכנס אליו אחד מגדולי הרבנים, וביקש ממנו להמתין עד שיגמור את הקריאה. וכשגמר לקרוא היצר לו מאוד והתנצל בפני אורחו דהלא אמרו גדול הכנסת אורחים יותר מהשכמת בית המדרש.

אך מ"מ ביאר מה היתה דעתו כאשר גמר את קריאה ולא התפנה לקבלת פני אורחו הגדול, דשמא לא אמרו גדולה הכנסת אורחים יותר מהשכמת בית המדרש אלא משום דמצוות ת"ת אין לה שיעור וגבול ולא שייך לומר דקודם יגמור אדם ללמוד ואח"כ יקיים מצוותיו דלעולם אין האדם גומר ללמוד, ומשו"כ יש לבטל לימודו ולהכניס אורחים, אך מכיון שהוא קרא מתוך הספר תורה לא לשם מצות ת"ת בכללית שאין לה לא תחילה ולא סוף, ולא שיעור ולא גבול, אלא כל קריאתו כדי להכין את הפרשה ולבדוק את הס"ת מכל פסול, הרי מצוה זו מוגדרת ומוגבלת, ומשו"כ אינה נדחית מפני הכנסת אורחים אלא אומרים העוסק במצוה פטור מן המצוה.

אף אף שעצם הסברא יש בה טעם רב, מלשון הגמ' ברור דלא משום אופיה של מצות ת"ת שהיא תמידית אמרו שהכנסת אורחים קודמת לה, אלא משום חשיבות המצוה דהכנסת אורחים שהרי אמרו גדולה הכנסת אורחים יותר מהשכמת בית המדרש, וא"כ ק"ו שתדחה קריאת ספר תורה להגה"ה שאין בה עיקר מצות ת"ת.

אך מ"מ למדנו מדבריו שהוציא ממה שארו גדולה הכנסת אורחים יותר מהשכמת בית המדרש דאכן הכנסת אורחים דוחה מצות ת"ת, אך אני את הנלענ"ד כתבתי.


ב

לוית אורחים

"ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם" (י"ח ט"ז).

"לשלחם - ללוותם, כסבור אורחים הם" (רש"י שם).

"שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, ולוויים יותר מהכנסתן, אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים" (רמב"ם הל' אבל פי"ד ה"ב).

הרי לן מדברי הרמב"ם שמצוות לוית האורחים מאברהם אבינו למדנו "והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה".

ועד מבואר בדברי הרמב"ם (ובדברי רש"י הנ"ל) דמצוה זו ללוות את האורחים הוא חלק וענף ממצוות הכנסת אורחים ומדת החסד הוא, וכן מבואר מדברי הרמב"ם (שם ה"א) "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".

הרי לן שהרמב"ם כלל מצות הלויה בהדי שאר עניני גמילות חסד שבגופו שענינם להטיב עם זולתו לשמחם ולחזקם וזו היתה דרכו של אברהם אבינו בהכנסת אורחים.

אמנם מדברי הגמ' (סוטה מ"ו ע"ב) למדו מצוה זו ממקור אחר, ומפשטות הסוגיא מבואר דיש בזה טעם אחר, ולא משום גמילות חסד בלבד נצטוינו ללוות את האורחים אלא למלטם מן הסכנה.

דהלא אמרו שם בביאור פרשת עגלה ערופה דזקני העיר אומרים "ידינו לא שפכה את הדם הזה", דהכונה שלא פטרנוהו בלא לויה. ומשו"כ הפליגו ואמרו דכל שאינו מלוה את האורח כאילו שופך דמים.

ועוד מבואר שם "רבי מאיר אומר כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור, שנאמר ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד, וכתיב ויראם את מבוא העיר, ומה חסד עשו עמו, שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו, וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה, תניא היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים, והלא דברים ק"ו ומה כנעני זה, שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה. במה הראה להם, חזקיה אמר בפיו עקם להם, ר' יוחנן אמר באצבעו הראה להם".

הרי לן דמצוות הלויה מוטלת לא רק על המכניס אורח לתוך ביתו אלא על הבי"ד, וכך כתב הרמב"ם (שם ה"ג) "כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה, ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים, אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה, וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה, הרב לתלמיד עד עבורה של עיר, והאיש לחבירו עד תחום שבת, והתלמיד לרב עד פרסה, ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות".

הרי לן דמצוה זו מוטלת על הציבור ובכל עניני הציבור וחובותיו בי"ד חייבין בהן כך גם מצות הלויה.

ועוד זאת למדנו מדברי הגמ' והרמב"ם דענין הלויה יש בה הצלת הנפש ומשו"כ מוטלת היא על הבי"ד ככל מה שקשור לשלום הציבור, ומזה הטעם אמרו עוד דמי שאינו מלוה חבירו דומה הוא לשופך דמים.

ולכאורה היה נראה דיש שני דינים במצות הלויה, דין אחד שלמדו מאברהם אבינו, ומדיני הכנסת אורחים הוא, דהמכניס אורחים צריך ללוותם ביוצאם מביתו וזה חלק משלימות המעשה בהכנסת אורחים לכבדם בצאתם, ולהראות להם שלא לעול ולמשא הם עליו אלא לכבוד ולזכות.

ועוד דין יש בזה שיש בו מניעת הסכנה, והוא שלמדנו מהפסוקים שבספר שופטים שהכנעני הראה להם את הדרך ונטל שכרו ומזה למדו שמצות הלויה אין שיעור לשכרה.

ובדרך זו חילקו בין תלמיד שצריך ללוות את רבו ג' פרסה ולא רק עד עיבורה של עיר כשאר בני אדם, ואת"ל דכל המצוה משום סכנה מה זה ענין לכבוד רבו.

אלא שלא נתבאר בדברי הגמ' והרמב"ם איזו הצלה יש בלויה ולמה הנמנע מללוות הוי שופך דמים. ושתי דרכים יש בזה בדברי האחרונים:

א. כתב המהרש"א (בסוטה שם) "דזהו ודאי עיקר לויה להראות למתלוה שילך בדרך באין מכשול אל מקום מגמתו".

וכונתו ליישב את מה שיש לתמוה איך למדו מצות הלויה מן הכנעני שלא יצא כלל ללוותם אלא הראה להם את הדרך או בנקיטת אצבע או בעקימת פיו כדנחלקו שם חזקיה ור' יוחנן. ותירץ דמכאן למדנו שכל ענין הלויה אינו אלא להראות לאורחים את הדרך כדי שלא יטעו בדרכים ויסתכנו ע"י חיות רעות ולסטים.

הרי לן הבנת המהרש"א דענין הלויה להנחותם בדרך שילכו נכוחה באין מכשול.

ב. כתב הכלי יקר (בראשית מ"ה כ"ז) שדרך הלסטים להתבונן בבני אדם ואם רואים אדם יוצא מן הבית והעיר באין מתלוים וכאילו אין לו אוהב וקרוב וגואל הדם הם נטפלים אליו ללא מורא, אבל כאשר יש מלוים אותו בדרך יניחוהו לנפשו. וכך פירש את מצות הלויה וענינה, ועי"ש בדבריו הנפלאים שכתב לפי דרכו.

ומ"מ נראה לכאורה דשני דינים יש במצוה זו, האחד גמילות חסד בגופו והיא מצוה שמוטלת על אנשי החסד מכניסי אורחים בהנהגתם עם המתארחים בביתם. והשני מצוה מוטלת לא רק על המארח אלא אף על הבי"ד וענינה מניעת הסכנה ודאגה לשלום הציבור.

ב

אך באמת אין נראה מתוך דברי הרמב"ם שיש בזה שני דינים, אלא כל פרטי הדין שלמדנו מדבריו בהלכה ב' – ג' נגררים אחרי מה שכתב שם בהלכה א' דלווית האורחים היא אחת מהמצוות שהן גמילות חסדים בגופו כמו ביקור חולים והכנסת כלה והוצאת המת וכו'. וכל אלה המצוות של גמילות חסדים כלולים במצוות ואהבת לרעך כמוך.

ובהלכה ב' כתב הרמב"ם ששכר הלויה מרובה מן הכל משום שהיא דרך חסד שנהג בה אברהם אבינו, ושוב כתב דהלוייה גדולה אף מעצם הכנסת האורחים ואמרו דכל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.

הרי שבחדא מחתא הפליג במצוות הלויה בהיותה חלק ממצוות הכנסת אורחים ומאידך כתב שהיא גדולה מעצם ההכנסה והנמנע ממנה הרי הוא כשופך דמים.

ועוד דאם אכן שני דינים יש בזה היה לו לכתוב דיני לויה בהלכות רוצח ושמירת הנפש בהדי כל ההלכות שהן משום מניעת הסכנה, ובהלכות אבל יכתוב המצוה המוטלת על מכניס האורחים ובהל' רוצח המוטל על הבי"ד.

והנראה בזה דבאמת פשוט דאין מצוות הלויה משום פיקוח נפש ממש ובודאי אין עיקר מצוותה משום הצלה מן הסכנה, דאטו מצינו שאסור לאדם לצאת לדרך ללא ליווי, ואטו מצינו דכל מצוות הלויה לא נאמרה אלא באורח המהלך בדרך יחידי, והלא כל מצוות לויה מאברהם אבינו למדנו שיצא ללוות את שלשת המלאכים בחשבו שבני אדם המה.

אלא נראה פשוט דמצוות הלויה היא חלק מן המצוה להכניס אורחים ולהטות להם חסד, והוא שכתב רש"י (כתובות ח' ע"ב) "בבריתו של אברהם, שגמל חסדים דכתיב (בראשית כ"א ל"ג) ויטע אשל ר"ת אכילה שתיה לויה". הרי לן דגם הלויה ממצות הכנסת אורחים היא וכדמשמע גם מדברי הרמב"ם הנ"ל (בהלכה ב').

אלא דכיון דלפעמים יש סכנה במי שיוצא לדרך ללא לויה ואם ח"ו יסתכן האורח וימות בדרך יהיה הקולר תלוי על צוארי המארח שהיה בידו ללותו ולמנוע ממנו סכנה, הפליגו יותר במצוות הלויה ואמרו שמצוה זו אין שיעור למתן שכרה.

ומן הטעם הזה, דיש בלויה לפעמים מניעת הסכנה חידשו עוד שאף הבי"ד צריך לדאוג ללויה וכך פירשו את מה דכתיב בפרשת עגלה ערופה שזקני העיר אומרים "ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו" שלא נמנעו מלהלוותו.

ונמצא שלא שני דינים יש בזה אלא דין מורכב שעיקרו בגמילות חסדים אך הפלגת מצוותו ושכרו משום שיש בו אף מניעת הסכנה בדרך רחוקה, ודו"ק בכ"ז.

ג

הנה אף שחז"ל הפליגו מאוד במצוה זו, וכך מצינו גם ברמב"ם, הטור והשו"ע התעלמו ממצוה זו ולא כתבוה להלכה. וכפי הנראה נקטו מטעם כלשהו דמצוה זו אינה חובה בזמן הזה.

וכתב הרמ"א בדרכי משה (חו"מ סימן תכ"ו סק"א) "ובילקוט מהרר"ש מצאתי האידנא אין נוהגין ללוות תלמיד לרבו עד פרסה משום דבזמן הזה מוחלין על כבודם ויש לילך עמו או עם חבירו עד לפני שער העיר או לכל הפחות ארבע אמות". והסמ"ע העתיק את דברי הדרכ"מ (בסי' תכ"ז סקי"ב) ובמקום שער העיר כתב "עד השער". אך לכאורה גם כונתו לשער העיר, וז"פ.

ומבואר בדבריו דבאמת נוהגת מצוות לויה אף בזה"ז, אלא דהמצוה היתירה הרובצת על התלמיד ללוות את רבו עד פרסה או עד ג' פרסאות אינה נוהגת בזה"ז, דאין הלכה זו אלא משום כבוד רבו, ורב שמחל על כבודו כבוד מחול.

אך הבאר שבע (בסוטה שם) כתב דבזמנינו אין מקפידין כלל במצוה זו משום שכל הדרכים בחזקת סכנה, וסכנת הדרכים גדולה מאשר בימי קדם, ואין האדם חיייב לסכן עצמו בשביל הצלת חבירו, עי"ש.

והדברים רחוקים, ודוחק לומר דיש סכנה גמורה בליווי האורחים ובפרט להמבואר בגמ' וברמב"ם דאף בליווי ד' אמות בתוך העיר יוצא יד"ח. וביותר דחוקים הם לדרכנו הנ"ל דאין עיקר מצות הלויה משום סכנה בלבד אלא לכבוד האורחים ורווחתם. ורבותינו האחרונים כתבו היפך דבריו, דכיון שבזמנינו אין כ"כ סכנה בדרכים יש להקל בלויה וכתבו כמה דרכים:

א. בערוך השלחן (חו"מ תכ"ז ס"ב) כתב היפך דברי הבא"ש, דכיון שבזמנינו אין כ"כ סכנה בדרכים שהרי נוסעים בקרנות ואינו נוסע לבד אין כ"כ מצוה ללוות, עי"ש.

ב באהבת חסד לחפץ חיים (ח"ג פ"א בהג"ה) כתב דכיון דהדרכים מסומנים ומיושבים ואין חשש שיסתכן באובדן דרך הקילו במצוה זו.

ג. בעמק ברכה להגר"א פומורנצ'יק (גמ"ח שבגופו אות ד') הביא בשם החזו"א דכיון שנהוג בזמנינו שרבים הולכים בדרך כל אחד נעשה מלוה לחבירו ואין מצוות לויה.

הצד השוה שבדבריהם דכיון שבזמנינו אין כ"כ סכנה בדרכים יש להקל במצות לויה.

אך מ"מ נראה דמצוה יש עכ"פ ללוות את האורחים ד' אמות בצאתם מן הבית, ומצוה זו מישך שייכי להכנסת אורחים, וכ"כ באהבת חסד שם, וחידש עוד דיש בזה ענין סגולי להגן עליהם בדרך, עי"ש.

 

 

 

כמו שכבש א"א את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם

"וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח ע"ג המזבח" (רש"י ויקרא כ"ו מ"ב).

וזה מזמן נתקשיתי מברכת הזכרונות בר"ה, בה אנו אומרים "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, בא"י זוכר הברית", הרי דצריך זכירה מעלייתא.ועוד שנינו בראש השנה (ט"ז ע"ב),

"אמר הקב"ה לישראל תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור אילו של יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם".

הרי דצריך זכירה וכדי להעלות זכירה זו תוקעים אנו בשופר בראש השנה.

ונראה בזה, דהנה כבר נשברו קולמוסים רבים על השאלה, של מי היה הנסיון העיקרי בעקידה, של אברהם שעקד את בנו, או של יצחק שנעקד הוא עצמו על המזבח, וסברות רבות נאמרו לכאן ולכאן, אך באמת נחלקו בזה בגמ' (סנהדרין פ"ט ע"ב),

"ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם, א"ר יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא אחר דבריו של שטן דכתיב ויגדל הילד ויגמל וגו' אמר שטן לפני הקב"ה רבש"ע זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך, אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו מיד והאלהים נסה את אברהם ויאמר קח נא את בנך וכו' ר' לוי אמר אחר דבריו של ישמעאל ליצחק, אמר לו ישמעאל ליצחק אני גדול ממך במצות שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלוש עשרה שנה אמר לו ובאבר אחד אתה מגרה בי אם אומר לי הקב"ה זבח עצמך לפני אני זובח מיד והאלהים נסה את אברהם".

הרי לן שנחלקו ר' יוחנן ור' לוי אם עיקר הנסיון של אברהם היה או של יצחק. ובאמת נראה פשוט דאלו ואלו דברי אלקים חיים ולא נחלקו אלא של מי היה עיקר הנסיון.

ונראה לכאורה דרק לגבי הנסיון של יצחק וזכותו הגדולה אמרו דאין צריך זכירה משום שאפרו צבור ומונח ע"ג המזבח, אבל לגבי נסיונו של אברהם אבינו לא שייך לומר אפרו צבור ומונח ע"ג המזבח, שהרי אפרו של יצחק יש כאן ולא אפרו של אברהם אבינו, נסיונו של אברהם ומסירת נפשו אינם מונחים בעליל בתוך האפר שעל גבי המזבח ונסיונו של אברהם צריך זכירה.

ובראש השנה, ביום הדין והרחמים, חפצים אנו להזכיר דוקא את נסיונו של אברהם אבינו כדי לומר לפני אבינו שבשמים, "כשם שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו" אברהם עמוד החסד והרחמים הוא שכבש את מדותיו לעשות רצון אביו שבשמים אבל פחד יצחק מיסוד הדין והגבורות הוא ולא נזקק לכבוש רחמיו, ולכן ענין מיוחד להזכיר את נסיונו של אברהם אבינו עמוד החסד, וזאת אנו מזכירים בראש השנה.

ב

וראה זה פלא מה שאמרו (יבמות קכ"א ע"ב)

"ת"ר מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא שעה ראשונה אמר להם שלום שניה אמר להם שלום שלישית אמר להם עלתה אמר לה בתי מי העלך אמרה לו זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו" וברש"י שם זכר של רחלים זה אילו של יצחק וזקן אחד מנהיגו זה אברהם אבינו!

האיל נשחט ונשרף, עבר ובטל מן העולם, והוא מהלך לו ברחבי העולם להציל בני ובנות ישראל מצרה וצוקה, ויצחק שקם והלך לביתו, אפרו צבור ומונח ע"ג המזבח!

(אמנם בירושלמי שקלים כ"ג ע"א אמרו דמלאך בדמות רבי פנחס בן יאיר העלה אותה מן הבור עי"ש).

אלא שכך עלה במחשבה לפניו ית"ש "ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו" (כ"ב י"ג) זה תחת זה, ובמדרש אמרו דעל כל עבודה באיל אמר אברהם אבינו שיחשב כאילו יצחק בנו יחידו אהובו הוא הקרבן, והסכים הקב"ה על ידו.

וזכות העקידה עומדת לנו בכל דור ודור להפקד בדבר ישועה ורחמים.

"רחמנא אידכר לן זכותיה דיצחק עקידא".