זמן ספירת העומר (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א


הנה יש חלוקות שונות מבחינת הזמן הראוי לספירה, ונבאר.

כתב השו"ע בסימן תפ"ט ס"א "ואם שכח לספור בתחילת הלילה הולך וסופר כל הלילה". ומשמע מדברי המחבר דלכתחלה צריך לספור בתחילת הלילה, ושני טעמים יש בהלכה זו.

א. זריזין מקדימין למצוות וכשם שיש להזדרז בקיומה של כל מצוה כך גם במצוה זו. (ועיין מנחת אשר בראשית סימן כ"ב דלא בכל המצוות אמרו הלכה זו ואכמ"ל). ב. משום תמימות, ועיין במשנה ברורה שם סק"ד ד"הולך וסופר כל הלילה" דכל זמן שלא עבר כל הלילה "לא נפיק מכלל הכתוב תמימות תהיינה".

הרי דלכתחלה ראוי לספור בתחילת הלילה, אך מ"מ הולך וסופר כל הלילה.

אלא שצריך ביאור לילה זה מה הוא, האם דוקא מצאת הכוכבים או שמא גם בין השמשות בכלל, ונחלקו בזה הראשונים.

התוס' במנחות ס"ו ע"א הביאו י"א דאפשר אף לכתחילה לספור בין השמשות כיון דספירת העומר בזמן הזה מדרבנן וספק דרבנן לקולא וכן כתב הרא"ש בסוף מסכת פסחים (סימן מ'). אך התוס' שם חלקו על שיטה זו. וידועה דעת הרמב"ם דספה"ע בזה"ז הוי מה"ת ולשיטתו הרי הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, וז"פ.

וע"ע בר"ן סוף פסחים די"א דרק ביום הראשון יספור מבעוד יום דאין דין זה דתמימות אלא בתחילת הספירה ממש דהיינו ביום הראשון.

ובדברי השו"ע ס"ב מבואר דנקט עיקר כשיטת התוס' והרא"ש דבין השמשות יוצא ידי חובתו אך מ"מ כתב "והמדקדקין אינן סופרים עד צאת הכוכבים וכך ראוי לעשות". ובמשנ"ב שם ס"ק י"ד כתב דאף דספיקא דרבנן לקולא מ"מ לכתחלה ראוי להמנע מן הספק וכך נוהגין המדקדקין במצוות. ושם בס"ק ט"ו כתב דמ"מ יצא ידי חובת הספירה בין השמשות ונראה פשוט שהוא יכול גם לברך, כיון דמעיקר הדין קיי"ל דספה"ע בזה"ז מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא. אך מדברי האליהו רבא הביא שראוי לחוש לשיטת הראשונים בספה"ע בזה"ז מה"ת ולשיטתם לא יצא יד"ח ביה"ש וראוי לחזור ולספור בלי ברכה לאחר צאה"כ, עי"ש.

והנה בתוס' במנחות שם הביא מי שאומר שלכתחלה ראוי לברך מבעוד יום סמוך לחשיכה משום תמימות, אך דחו שיטה זו.

וביאור שיטה זו, נראה דמשום גדר תמימות צריך לספור את היום הבא עלינו לטובה, ובשעה שכבר נכנס היום כבר אין כאן ספירה תמימה. ומשו"כ צריך לכתחילה לספור את היום טרם כניסתו. (ואין להקשות כלל דהלא כשסופר מבעוד יום מגרע הוא מן היום הקודם וא"כ יצא שכרו בהפסדו, דבאמת אין זה קושיא כלל דכיון דספירתו מתפרשת על היום הבא עלינו ואותו היום הוא זה שסופר, אין הספירה מגרעת מן היום הקודם וזפ"מ).

ואין הלכה כשיטה זו אלא העיקר להלכה דאינו יוצא בספירה מבעוד יום. אך מ"מ יש מן האחרונים שפירשו בדעת השו"ע דאין שיטה זו דחויה לחלוטין.

דהנה כתב השו"ע בסעיף ג' "המתפלל עם הציבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור". ולא נתפרש בדברי השו"ע אם כונתו בציבור המתפלל לפני בין השמשות או במי שסופר ביה"ש.

דעת הט"ז והגר"א דמיירי בציבור המתפלל וסופר בין השמשות ובאמת יכול לצאת אלא שחפץ לנהוג כדרך המדקדקין ומשו"כ סופר עם הציבור על תנאי, ואם לא תתקיים בתנאי הו"ל כאילו לא ספר כלל וחוזר וסופר עם ברכה לאחר צאה"כ.

אך י"א דמיירי בציבור שמתפלל מבעוד יום ממש ולפני תחילת השקיעה ואעפ"כ יספור עמהם, שמא ישכח לספור בלילה, וזה דעת הלבוש, המאמר מרדכי, החק יעקב והאליהו רבא.

ולדרך זו לשון השו"ע מתיישב טפי דמבעוד יום משמע לפני ביה"ש דהיינו ודאי יום ולא ספק יום ספק לילה. ועוד ניחא לדרך זו דאינו צריך לספור על תנאי דאף אם לא ספר על תנאי יכול לחזור ולספור בלילה עם ברכה כיון שלהלכה קיי"ל עיקר דלא מהני הספירה מבעוד יום, אלא דמ"מ ראוי לספור עם הציבור, דאם ישכח לספור בלילה, לכל הפחות קיים מצות הספירה לפי שיטה זו שבתוס' דמהני הספירה מבעוד יום.

אמנם במקור הלכה זו שהוא אבודרהם בשם מחזור ויטרי כמובא בבית יוסף משמע קצת שאכן מתכוין הוא לספור על תנאי דז"ל "המתפלל עם הצבור מבעוד יום מונה עמהם הלא ברכה מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה, ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה", אך אפשר דאין כונתו שצריך לכוין בלבו כונה זו, אלא כל כונתו לבאר למה ראוי לספור עם הציבור מבעוד יום אף דלהלכה אין בזה מצוה, דכיון דמצד אחד אין כאן ברכה לבטלה ומאידך מקיים מצוה למקצת הראשונים כך ראוי לנהוג שמא ישכח לספור לאחר צאה"כ.

ונראה טפי בביאור שיטה זו דבדיעבד אכן יוצא יד"ח בספירה מבעוד יום, דאל"כ פלא הדבר שהציבור מונה שלא כהלכה מבעוד יום. ועוד דלכאורה פשוט שהציבור נהגו לברך על הספירה דתימה גדולה לומר שנהגו לספור בציבור בלי ברכה, וגם מלשון השו"ע "מונה עמהם בלא ברכה" משמע שהיחיד סופר עמהם בלי ברכה אבל הציבור כן נהגו לברך, והשו"ע אינו מסתייג ממה שהציבור נוהג, ואם לדעת הראשונים והשו"ע הוי ברכה לבטלה הו"ל למחות ולבטל מנהג זה.

וע"כ נראה דאף לדעת השו"ע דאין לברך על ספיה"ע מבעוד יום מ"מ נהגו רבים להקל בזה כשם שנהגו להקל בקר"ש כמבואר ברמ"א (סימן רל"ג ס"א).

ויש לעיין במי שספר עם הציבור מבעוד יום ושוב שכח לספור כל היום אם יכול להמשיך ולספור עם ברכה בשאר הימים. דמחד גיסא י"ל דכיון די"א שיצא די בכך להמשיך בספירה בשאר הימים, וכעין מש"כ בשו"ע בסעיף ז' דאם שכח בלילה סופר ביום בלי ברכה, ובמשנ"ב שם ס"ק ל"ד הביא את התה"ד דמכאן ואילך סופר בברכה, וה"ה כאן. אך לכאורה נראה טפי דשאני מי שספר ביום דהוי ספק גמור ממי שספר מבעוד יום דלרוב הפוסקים לא יצא, וכך משמע בביאור הלכה שם דחוזר וסופר בברכה "דספירה קמייתא לאו כלום הוא מעיקר דינא", עי"ש וצ"ע.

ושו"ר בכף החיים ס"ק מ"ז שפסק אף בזה דיכול להמשיך ולספור בברכה בשאר הימים כיון דמ"מ יש מן הראשונים שנקטו דיוצא מבעוד יום, עי"ש, וכך נראה עיקר לענ"ד.

ב

ואם שכח בלילה והשלים ביום אינו מברך, אך מ"מ מכאן ואילך סופר והולך בברכה כנ"ל. ושני טעמים נאמרו בהלכה זו. בתרומת הדשן סימן ל"ז כתב דמ"מ הוי תמימות כיון שלא דילג יום אחד לגמרי. אך הפרי חדש כתב בזה טעם אחר, משום דהוי ספק ספיקא לחיוב, דאף אם ת"ל כשיטת הבה"ג שכל מ"ט ימים כרוכים אהדדי ומי שדילג יום אחד שוב אינו סופר, ספק אם דילג יום אחד כיון שהשלים את הספירה ביום, והמשנ"ב בשעה"צ ס"ק מ"ה נקט טעם זה לעיקר עי"ש.

והנה נחלקו האחרונים במי ששכח לספור כל היום ונזכר רק בבין השמשות דלמחרת. בשערי תשובה סימן תפ"ט סק"ד הביא מבית דוד שאף אם יספור את היום שעבר בבין השמשות אינו ממשיך לספור בברכה דשוב אין כאן ספק ספיקא גמור, שהרי שני צדדים יש שדילג לגמרי יום זה דהלא אף אילו ספר ביום ספק אם יצא ידי חובתו והרי לא ספר אלא בביה"ש שהוא ספק לילה, וכיון שספק זה קלוש הוא ושני צדדים יש בו שלא יצא יד"ח שוב אין כאן ס"ס גמור.

אך שנים מגדולי גליציה הכריעו שימשיך לספור בברכה.

בשו"ת שואל ומשיב מהדורה ד' ח"ג סימן קכ"ז בסוף התשובה כתב "ולענ"ד נראה דבר חדש דאף דביה"ש הוא ספק לילה מ"מ כיון דבספירה כתיב תמימות בעי שיהיה לילה ודאית ניכרת, וכעין שכתבו התוס' בעירובין (ל' ע"ב) דלענין טבל בעי לילה ניכרת, וביה"ש לא הוי לילה, מכ"ש הכא דכתיב תמימות ובעי ודאי לילה, והרי האחרונים תפסו דכל שכתוב בתורה ההיתר ודאי לא מהני ספק דבעי שיהיה ודאי וה"ה כאן כיון דכתיב תמימות ביה"ש שייך עוד ליום. והרי מה"ט דעת התוס' במנחות ס"ו דביום הראשון יש לספור מקודם כדי שיהיה תמימות... וה"ה להיפך בלילות אחרות יש לספור בודאי לילה וביה"ש עודנו יום לענין זה, כנלענ"ד דבר חדש, וא"כ שוב יש לספור בברכה".

ולא הבנתי דבריו כלל, דמלבד הקושי בסברא דמהי"ת לומר גדר חדש בתמימות שלא מצינו בדברי הראשונים, ואין זה ענין כלל למש"כ התוס' בעירובין. ביותר דבריו תמוהים דהלא דעת השו"ע דיכול לספור בין השמשות מעיקר הדין וכדברי התוס' והרא"ש, הרי להדיא דלא בעינן ודאי לילה היפך דבריו.

ומשו"כ נראה דודאי אין לסמוך על דברי השו"מ הנסתרים לכאורה מדברי הראשונים והשו"ע.

ובשו"ת בית שלמה או"ח סימן ק"ב כתב בזה דברי טעם. דאף דלהבנת הפר"ח דאם ספר ביום ממשיך לספור בשאר הימים משום ס"ס צודק הבית דוד, דבני"ד אין ס"ס גמור, אבל לדברי התרה"ד שהוא מרא דשמעתתא דאם ספר ביום הוי תמימות, דלא משום ס"ס ממשיך לספור בברכה אלא דהי ודאי תמימות, ניחא דאם השלים את הספירה בביה"ש דאפוקי יומא יכול להמשיך בברכה דהוי ס"ס גמור. ספק אחד שמא אין הלכה כבה"ג ואף אם דילג בודאי יכול לספור בשאר הימים, וספק נוסף שמא ביה"ש יום הוא ולא דילג יום אחד כלל.

וכיון שתרוה"ד מתקיפי קמאי היה והוא מרא דשמעתתא יש לנקוט כהבנתו נגד שיטת הפר"ח, עי"ש.

וכך ראוי להורות לענ"ד.

ב

ספירת העומר מפלג המנחה

במה ששאל היות והוא עובד בבית אבות ותפקידו לכהן כרב בביהכ"נ שבו מתפללים זקנים ותשושים מאוד וא"א להמתין עם ספירת העומר עד בין השמשות, ושאל אם אפשר לספור בברכה לפני השקיעה.

הנה כתב הטור ברי"ס תפ"ט:

"וזמן הספירה מתחילת הלילה ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור". ונמשך בזה אחר אביו הרא"ש (פרק ע"פ סי' מ') שכתב דיכול לברך על ספיה"ע בספק חשיכה משום דספיקא דרבנן לקולא, "ועוד נראה דעדיף טפי סמוך לחשיכה משום תמימות".

ונראה לכאורה מלשון הרא"ש דלא רק בספק חשיכה אלא אף סמוך לחשיכה דהיינו לפני שקיעת החמה עדיף משום גדר תמימות.

וכתב הב"ח (שם) דכך הביא הסמ"ג (עשין ב') בשם רבינו שמשון והוסיף הב"ח:

"אבל מנהג העולם עכשיו לברך בספק חשכה אבל קודם ספק חשכה פשיטא דאין לברך ואפילו בערב שבת... ודלא כמו שנמצא במנהגים (מהר"א טירנא בהגהות עמ' ס"א אות כ"א) בשם הראב"ן (י"ג ב')". וגם הב"י כתב להלכה דאין לספור לפני ביה"ש.

הרי לן דעת הרא"ש והראב"ן דאפשר לספור עם ברכה גם מבעוד יום סמוך לחשיכה, אך מסקנת הבית יוסף והב"ח שלהלכה אין לברך ביה"ש, וכדעת תוס', הרשב"א והר"ן.

והנה כתב השו"ע (בס"ב): "והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות", אך מ"מ מבואר מדברי השו"ע דיכול לספור ולברך גם ביה"ש, ושוב כתב בסעיף ג': "המתפלל עם הצבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה. ואם יזכור בלילה יברך ויספור".

ומקור הלכה זו מאבודרהם בשם מחזור ויטרי, ושתי דרכים נאמרו בדברי גדולי האחרונים בביאור הלכה זו.

יש שפירשו דהציבור מתפלל בין השמשות אלא שזה רוצה להיות מן המדקדקים הנוהגים לספור לאחר צאת הכוכבים ולפיכך אין רצונו לצאת יד"ח בספירה עם הציבור, ובזה אמרו הלכה שיספור עמהם מחשש שמא ישכח לספור אחרי צאה"כ כראוי, אך יכוין על תנאי שאם יזכור לספור בלילה לא יצא יד"ח בספירתו עם הציבור כדי שיוכל לחזור ולספור בברכה כראוי.

כך פירשו הט"ז (סק"ו) והגר"א, והפמ"ג כתב כן גם בכונת המג"א (סק"ז).

אך כבר כתב החק יעקב שפירוש זה מוציא מידי פשטות כונת השו"ע, ובאמת קשה ליישב פירוש זה עם פשטות הלשון מתרי ותלת טעמי:

א. פשטות הלשון מבעוד יום משמע דאין זה בין השמשות, דבכל מקום הוי מבעוד יום כפשוטו ולא ספק חשיכה.

ב. לפירוש הנ"ל מותר לו לברך, דהלא בס"ב מבואר דמותר אף לכתחילה לברך על הספירה ביה"ש אלא שהמדקדקין אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכמה רחוק לפרש לשון השו"ע "מונה עמהם בלא ברכה", דבאמת מותר לו לברך אלא שאינו רוצה לברך משום שרצונו לנהוג כמו המדקדקין. ופשטות כונת השו"ע דבאמת אין לו לברך לפי ההלכה.

ג. עצם ההנחה דמיירי במדקדק שאינו רוצה לספור אלא לאחר צאה"כ, עיקר חסר מן הספר.

ולכאורה נראה טפי כפירוש הלבוש, האליה רבה, החק יעקב, המאמר מרדכי ורבים מן האחרונים דמיירי בציבור הסופרים מבעוד יום ממש לאחר פלג המנחה, ומשו"כ אין לו לברך, ולפיכך אמרו שיש לו מ"מ לספור בלי ברכה מחשש שמא ישכח לספור כדין לאחר שקיעת החמה, אך אם יזכור לספור בבית יחזור ויברך על הספירה, דכונתו בספירה מבעוד יום על תנאי היא.

וכבר כתב הבה"ל דהנחת היסוד בפירוש זה דכשם שנהגו להתפלל ערבית ולקרוא קר"ש של ערבית לאחר פלג המנחה, כך נהגו בימי קדם גם לגבי ספירת העומר, ואף שכתב הב"י שאין לספור לפני ביה"ש מ"מ בדיעבד יצא יד"ח ומשו"כ יספור עם הציבור מבעוד יום.

ולפי"ז יש מקום לדון בנידון דידן דהוי שעת הדחק דאם לא נספור עמהם לאחר תפילת ערבית מסתמא לא יספרו כלל וקרוב לודאי שרובם לא יזכרו לספור לבדם, יש מקום להקל, דהלא בכללי הוראה ביו"ד (סימן רמ"ב) מבואר דבשעת הדחק סמכינן בדרבנן אף על דעת יחיד וק"ו בני"ד דאין זה דעת יחיד אלא דעת רבים ופשטות כונת השו"ע.

דהלא לדעת הלבוש וכל הני אחרונים נראה פשוט דלא אמרו שיספור בלי ברכה אלא משום שראוי ונכון לברך על הספירה לאחר שקיעה"ח, אך מכיון שכל עיקר מנהג הציבור לספור מבעוד יום מבוסס על דברי התוס' והראשונים בברכות (ב' ע"א) דנהגו להקל כשיטת רבי יהודה דמפלג המנחה הוי כלילה לענין קר"ש דאורייתא, מותר גם לברך בדאי אפשר, ועוד דהרי הציבור ודאי נהגו לברך אלא שחידשו (האבודרהם והב"י כנ"ל) דראוי טפי לספור ולברך לאח"ז כמבואר.

והרי זו שיטת רבינו תם ראש וראשון לבעלי התוס' ורבים מן הראשונים הלכו בעקבותיו, עיין בתרומת הדשן (סימן א') שהמרדכי והג"מ והראבי"ה כתבו דדברי ר"ת הם עיקר להלכה, וכ"ה בראבי"ה ריש מס' ברכות. וכבר כתב הרמ"א (סימן רל"ג) שנהגו העולם כשיטת ר"ת ויוצאין יד"ח קריאת שמע מן הפלג, עי"ש.

ואם נהגו להקל בקר"ש לכאורה ק"ו לגבי ספה"ע דרבנן. ומש"כ בשו"ת מהרש"ל (סימן י"ג) לחלק בין קר"ש לספיה"ע קשה להבין מה בין זל"ז. ומ"מ לפי"ד הלבוש והאחרונים הנ"ל מוכח שנהגו להקל בזה גם לגבי ספיה"ע ולא כדברי המהרש"ל.

וראיתי בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב זצ"ל (ח"ג סימן פ"ד) שכתב דאף במקום שנהגו להקל לענין תפילת ערבית וקר"ש אין מקום להקל לענין ספירת העומר, אך כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע נלענ"ד דיש להקל בשעת הדחק כני"ד.

ואף שלכאורה היה נראה לפסוק שיספרו בלי ברכה וכהוראת השו"ע שיספור עם הציבור בלי ברכה, אך לענ"ד אין להורות לציבור לקיים מצוה באופן קבוע ללא ברכה, דהוי מילתא דתמיה לרבים, דהלא ישאלו הבריות והלא תמול שלשום ומימים ימימה ברכנו על המצוה ומה יום מיומיים, ויביא הדבר לידי זילותא דמצוה וחוכא ואטלולא, ואין זה דומה לספק מקרי ביחיד או אף בציבור דקיי"ל ספק ברכות להקל, לא כן בהוראה תמידית לרבים.

וראה חידוש עצום שמצינו לרבינו האג"מ (או"ח ח"א סי' י') במי שגר במקום שעלות השחר מאוחר והוא צריך להיות במקום עבודתו בזמן עה"ש ופסק לסמוך על דעת יחיד דרבינו פרץ לברך על התפילין אף לפני עלות השחר, דאם יניח יום יום תפילין בלי ברכה יביא הדבר לקלות ראש במצות תפילין, וק"ו בציבור.

ובני"ד אין זה דעת יחיד אלא דעת רבים כמבואר.

ומה מאוד שמחתי כשראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן קכ"ג) שפסק אכן כדברינו דבשעה"ד יש לברך בציבור על הספירה לאחר פלג המנחה לפני שקיעה"ח, עי"ש.

 

 

מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי

הנה הארכנו במצוה הכפולה של ספירת העומר כמבואר במנחות (ס"ו ע"א), מצוה למימני יומא ומצוה למימני שבועי.

ונראה לתת טעם בהלכה זו בפנימיות הענין. דבאמת מצינו שני סגנונות וענינים שונים בטעם מצוה זו.

מחד אמרו גדולי הדורות דימי העומר הם ימי הכנה לקבלת התורה, וכבר כתב בספר לב אליהו מהגה"צ רבי אליהו לאפיאן שתלמידיו הגדולים של ר' ישראל סלנטר נהגו לקשור את מ"ט ימי הספירה למ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, וכ"כ בחידושי הרי"ם על התורה (ובמק"א הארכתי בשאלה מה פשר היום הנוסף דהלא מ"ט הם ימי הספירה ואין לנו אלא מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם עיין מנחת אשר מועדים [מהדו"ק] מאמר "וספרתם לכם" ואכמ"ל).

ומאידך מצינו בזוה"ק פרשת תצוה דשבעה שבועות של הספירה מכוונים כנגד שבעה נקיים דזבה וז"ל הזוהר שם וכ"ה גם בפרשת אמור (רעיא מהימנא דף צ"ז ע"א) "כאתתא דנפקא ממסאבו, וכיון דנפקא מתמן ולהלאה, וספרה לה אוף הכא ישראל, כד נפקו ממצרים נפקו ממסאבו ועבדו פסח למיכל בפתורא דאבוהון, מתמן ולהלאה יעבדון חושבנא למקרב אתתא לבעלה לאתחברא בהדיה ואינון חמשין יומין דדכיו לאעלא לרזא דעלמא דאתי ולקבלא אורייתא ולמקרב אתתא לבעלה" עי"ש.

ורבינו ירוחם בספר אדם וחוה נתיב ד' חלק ה' כתב מדעתיה את שני הטעמים הללו עי"ש.

הרי לן דמנין הימים נועד להיות הכנה לקבלת התורה ושלימות קנינה, ומנין השבועות אמור להעלות אותנו מטומאה לטהרה ומבירא עמיקתא לאיגרא רמא. ושתי הספירות הללו נועדו להעלות את האדם למעלות התורה והטהרה, ותורה בטהרה היא שלימות האדם.

והוא שאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי.