Women in prayer (5779)

מרן הגאב"ד שליט"א


"וישמע אלהים אל לאה ותהר ותלד ליעקב בן חמישי" (פרק ל' פסוק י"ז).

"ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה" (שם פסוק כ"ב).

 

"נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון" (ברכות כ' ע"א במשנה).

"וחייבין בתפלה דרחמי נינהו. מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים, כמצות עשה שהזמן גרמא דמי - קמשמע לן" (שם ע"ב בגמ').

ונחלקו רש"י ותוס' בביאור דברי הגמ'.

כתב רש"י: "הכי גרסינן: תפלה דרחמי נינהו - ולא גרס פשיטא, דהא לאו דאורייתא היא".

ובתוס' כתבו: "בתפלה פשיטא כיון דכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה כמצות עשה שהזמן גרמא הוי קמ"ל דרחמי נינהו - ורש"י לא גריס ליה שהרי תפלה דרבנן היא ומאי מ"ע שייכי ביה. ומ"מ יש ליישב דהא הלל דרבנן ונשים פטורות מהאי טעמא דמצות עשה שהזמן גרמא הוא...".

הרי לן הסכמת רש"י ותוס' דאין מצות התפילה אלא מדרבנן אלא שנחלקו אם במצוות דרבנן גם כן אמרינן דנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא או לא. לשיטת רש"י לא אמרו כלל זה אלא במצוות דאורייתא, ומשו"כ דעת רש"י דלא גרסינן "פשיטא" על מה שאמרו דנשים חייבות בתפילה משום דרחמי נינהו, אבל לשיטת התוס' גרסינן "פשיטא, מהו דתימא וכו'", דאכן גם במצוות דרבנן פטרינן נשים ממצ"ע שהזמן גרמן וניחא דהו"א לפוטרן מן התפילה אלא דקמ"ל שחייבות הן משום דהוי רחמי.

אך הרמב"ם רוח אחרת היתה בו, וכך כתב בהלכות תפילה (פרק א' הלכה א' – ב'):

"מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה. ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו".

הרי לן דמצות תפילה דאורייתא היא, ונשים חייבות משום דאין הזמן גרמא כיון שמצוה זו אין לה זמן מה"ת. ולשיטתו לא בעינן סברת רחמי נינהו לחייב את הנשים בתפילה, דהלא פשיטא שחייבות הן כפי שהן חייבות בכל מצוות העשה שאין הזמן גרמן.

ואכן כתב המאירי (ברכות שם) דהרמב"ם אינו גורס הא דרחמי נינהו אלא דהו"א לפוטרן משום דהוי זמ"ג משום הפסוק בתהלים ערב ובקר וצהריים, קמ"ל כיון דמדאורייתא אין מצוה זו זמן גרמא חייבות הן. וכ"כ הב"ח בסימן ק"ו, עי"ש.

אך השאגת אריה (ריש סימן י"ד) כתב דאפשר דאף לשיטת הרמב"ם גרסינן דנשים חייבות בתפילה משום דהוי רחמי, וכונת הגמ' לחייבן בשלש תפילות בכל יום משום דהוי רחמי, דבעיקר חיוב תפילה דאורייתא חייבות הן משום דהוי מצ"ע שאין הזמ"ג, אבל בג' תפילות הו"א לפוטרן משום דהוי זמ"ג, וקמ"ל דחייבות משום דרחמי נינהו.

וכדרכו כתב גם הפמ"ג בפתיחה להלכות תפילה, אלא שהפמ"ג כתב דצריך הא דרחמי נינהו לחייבן בשני תפילות בכל יום, אבל לא בתפילת ערבית דהוי רשות כשיטת המגן אברהם (ולקמן אות ב' נדון בזה).

וחידוש למדנו מדבריהם דמצוה דמה"ת אין הזמן גרמא אלא שלפי תקנת חז"ל באופן קיומה הוי זמן גרמא, חייבות הנשים במה דהוי מדאורייתא ופטורות ממה דהוי מדרבנן, ולא אמרינן דכיון דחייבות בעיקר המצוה מה"ת חייבות הן אף במה שהוסיפו חכמים, אלא דאורייתא לחוד ודרבנן לחוד, וצ"ע.

 

ב

בחיוב הנשים למעשה

הנה כתב המגן אברהם (סימן ק"ו סק"ב):

"מדאורייתא די בפעם אחד ביום ובכל נוסח שירצה ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות משום דאומרי' מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר. והרמב"ן סובר תפלה דרבנן וכן דעת רוב הפוסקים".

הרי שכתב ליישב מנהגן של נשות ישראל הצדקניות שאין מתפללות בתמידות משום דסומכים על הרמב"ם דתפילה דאורייתא ויוצאים יד"ח בבקשה כלשהי, ואפשר דאף מדרבנן אינן חייבות בכל נוסח התפילה.

והמגן אברהם סתם ולא פירש ספיקו מהי"ת לומר שחכמים לא חייבו את הנשים בכל נוסח התפילה, ומה בין איש לאשה. ואפשר לדרכינו הנ"ל דכיון דמדרבנן הוי זמן גרמא, נסתפק אם פטורות משום דהוי זמן גרמא, או שמא כיון שחייבות הן במצות תפילה דאורייתא חייבות הן אף בפרטי המצוה דהו מדרבנן.

ואפשר עוד שהסתפק במה שנחלקו רש"י ותוס' אם יש בכלל לפטור לנשים במצ"ע דרבנן שהזמן גרמן כמבואר.

אך רבים מן האחרונים חולקים על המג"א ונקטו שנשים חייבות בכל סדר התפילה כאנשים, וזאת משני טעמים:

א. דברי המגן אברהם יש להם מקום רק לשיטת הרמב"ם שמה"ת די בתפילה כלדהי ואפשר שגם חכמים לא חייבו את הנשים בכל סדר התפילה, אך מכיון שרוב הפוסקים הלכו לאורו של הרמב"ן דתפילה הוי מדרבנן וכך דעת רש"י ותוס', וכך כתב המגן אברהם בעצמו בסו"ד דרוב הפוסקים נקטו כשיטה זו דתפילה דרבנן, לשיטתם פשיטא דכיון שאמרו שנשים חייבות בתפילה ע"כ הכונה לסדר התפילה שתיקנו חכמים.

ב. אף לשיטת הרמב"ם חידוש הוא לומר דשאני נשים מאנשים ותקנת אנשי כנסת הגדולה בדיני התפילה לאנשים תיקנו ולא לנשים, וכמבואר לעיל.

וגם במגן אברהם נראה שסתר דבריו, שהרי בסי' ע' (סק"א) כתב דנשים חייבות אף להסמיך גאולה לתפילה, הרי דפשיטא ליה שחייבת להתפלל תפילת העמידה, וכבר העיר בזה בשער הציון (סק"ה). ועיין עוד במגן אברהם (סי' רצ"ט ס"ק ט"ז) על מה שכתב הרמ"א (שם סעיף ו') דנשים שאינן מבדילות בתפילה צריכות לומר המבדיל בין קודש לחול לפני שעושות מלאכה, וכתב המג"א דרוב הנשים נהגו שלא להתפלל ערבית, הרי דשחרית ומנחה ודאי עליהן להתפלל.

ומשו"כ נקט המשנ"ב (סימן ק"ו סק"ד) שיש להזהיר את הנשים להתפלל שמונה עשרה שחרית ומנחה, אבל לגב ערבית לא נהגו להתפלל, וכדברי המגן אברהם (סי' רצ"ט) דכיון שקיי"ל תפילת ערבית רשות (ברכות כ"ז ע"ב), אלא שקיבלו עליהם חובה וכמבואר בתוס' (ברכות ד' ע"ב) בשם בה"ג, ונשים לא קיבלו עליהן חובה, עי"ש.

ובערוך השלחן (סי' ק"ו ס"ז) כתב דעל הנשים להתפלל גם תפילת ערבית ואין בין איש לאשה ולא כלום בחיוב תפילה, משום שרוב הפוסקים נקטו שתפילה דרבנן ודין אשה כדין איש, עי"ש.

הרי לן שלש מחלוקת בדבר, לדעת המג"א אפשר שאין הנשים חייבות אלא בתפלה כלדהו בכל יום, לדעת המשנ"ב צריכות להתפלל שחרית ומנחה, ולדעת ערוך השלחן עליהן להתפלל שלש תפילות בכל יום.

 

ג

במצוה דאורייתא לשיטת הרמב"ם

והנה ראיתי בספרים רבים של מחברי זמנינו דאף לשיטת המג"א דנהגו הנשים להקל ולצאת ידי חובתן בתפילה כלשהי שאומרות בבוקר, מ"מ צריך שיאמרו שבחו של מקום, בקשת צרכים, ודברי הודיה, וללא שלשת אלה ודאי אינן יוצאות ידי חובתן, ולפיכך אף הנשים המטופלות בילדים ואין בידן להתפלל כראוי ונהגו להקל להן כשיטת המגן אברהם, מ"מ חייבות לומר שבח בקשה והודיה. וראיתי שכך הביאו בשם מרנן הגרש"ז אוירבך והגר"י קמינצקי, וראיתי אף מי שהביא סברא זו בשם מרן הגר"ח מבריסק.

ויסוד דבריהם לפי דברי הרמב"ם (פ"א ה"ב מתפילה):

"ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו".

הרי דאף מה"ת צריך לסדר שבחו של מקום ואח"כ יבקש צרכיו ויאמר הודיה.

אך לבי לא כן ידמה, דהלא פשטות לשון המגן אברהם מוכיח בעליל דדי בבקשה בעלמא, שהרי כתב "דאומרי' מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה", הרי שדי באיזה בקשה.

ולענ"ד דלאו דוקא נקט איזה בקשה וה"ה בשבח או הודיה ובכל ענין מענייני התפילה יוצא יד"ח מן התורה.

ויסוד הדברים דהלא מקור מצוה זו מדכתיב "ולעבדו בכל לבבכם" ואמרו חז"ל (תענית ב' ע"א) ומקורו בספרי איזה עבודה שבלב זו תפילה, והרי כל אחד משלשת דרכי התפילה שבח והודיה ובקשה עבודת הלב יש בו.

וכך מוכח ממש"כ בישועות יעקב (סימן ק"ו ס"ק ג') דבקריאת שמע וברכותיה יוצא ידי חובתו מן התורה דתפילה, עי"ש. והרי אין בקריאת שמע וברכותיה שום הודיה על העבר, הרי דמה שאמרו יסדר שבחו ואח"כ יבקש צרכיו ואח"כ יודה על העבר אינו לעיכובא.

וכך מוכח מדברי הרדב"ז (ח"ה סימן ב' אלפים קע"ו) שדן במי שהולך בשיירא ואין בידו להתפלל תפילת העמידה וכתב שיוצא ידי חובתו בתפילת הדרך. ובתפילת הדרך אין לא סידור שבחו של מקום ולא הודיה אלא בקשה בלבד.

וע"כ צ"ל דמה שכתב הרמב"ם לגבי חובת התפילה  אין זה אלא לכתחלה אבל אין זה מעכב במצות תפלה דאורייתא, ועיין בכסף משנה שם דמקור דברי הרמב"ם בברכות (ל"ב ע"א) דכך עשה משה שאמר את החילות להראות את עבדך, ושוב אמר אעברה נא ואראה, וכיון שכך עשה משה כך יש לנהוג, אבל אין בזה חיוב דאורייתא.

וע"כ צריך לומר כדברינו, שהרי הכס"מ כתב מקור לדברי הרמב"ם מדברי הגמ' שם, ובדברי הגמ' לא מצינו כלל הודאה על העבר, וז"ל הגמ':

"דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל. מנלן, ממשה דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא, וכתיב ה' אלהים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'".

הרי שלא מצינו בדברי הגמ' אלא שיסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, והרמב"ם הוסיף מדעתו דצריך להודות, וע"כ שאין בכ"ז עיכוב מדאורייתא.

ולולי דברי הכס"מ הו"א שמקורו של הרמב"ם מהמבואר בברכות (ל"ד ע"א):

"דאמר רבי חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו".

ופירש הרמב"ם דכאשר העבד קיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו, הוא מודה לרבו על הפרס שקיבל מידו, ומכאן למד הרמב"ם שכך ראוי להתפלל, ולפי"ז פשוט שאין בזה כל עיכוב אלא שכך נאה וכך יאה להתפלל.

ודו"ק בכ"ז.

אמנם יש לתהות בדברי המג"א שכתב דהנשים יוצאות יד"ח באמרם איזה בקשה סמוך לנטילה, והלא המג"א הוא זה שכתב (סימן ד' ס"ק כ"ח) מסדר היום דיש לומר בבוקר בקומו משנתו עוד לפני נטילת ידים "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך סלה", ולכאורה כבר יוצא בזה יד"ח התפילה ולמה כתב המג"א שנשים יוצאות באיזה בקשה שאומרות לאחר נטילת ידים.

ולכאורה יש להוכיח מזה דמצות התפילה דאורייתא  אינה אלא בקשת צרכים, ומודה אני  אינה אלא הודיה ולכך כתב המגן אברהם שהנשים יוצאות יד"ח באיזה בקשה. אך קשה לומר כן דא"כ איך מקיימים מצות התפלה בשבת וימים טובים שאין בהם בקשת צרכים אלא שבח והודיה בלבד, והלא לשיטת הרמב"ם יש חיוב מה"ת להתפלל בכל יום.

אך באמת אף בתפילת שבת ויו"ט אומרים שים שלום טובה וברכה, הרי דיש אף בהן בקשות.

אך יותר נראה כנ"ל דבאמת מקיים מצות התפילה מה"ת בין בשבח ובין בהודיה ובין בבקשה, דכולם כאחד בכלל עבודה שבלב הם. ואפשר דבימי המגן אברהם עדיין לא נתפשט המנהג לומר מודה אני מיד בקום האדם ממטתו, ולפיכך כתב דבאיזה בקשה שאומרים לאחר נט"י יוצאים ידי חובת התורה, וכמבואר לעיל.

 

 

ד

אשה המטופלת בילדים קטנים

והנה על אף שהמשנ"ב החמיר בסוגיא זו וכתב שיש להזהיר את הנשים שחייבות הן להתפלל שמונה עשרה שחרית ומנחה, ידוע מה שהעיד בנו של החפץ חיים שאמו כמעט ולא התפללה וכך הורה לה בעלה הגדול בהיותה מטופלת בילדיהם הקטנים.

ובאמת נראה דאשה שצריכה לטפל ללא הפסק בילדיה הקטנים לא גרע ממשמשי חולה והעוסקים בצרכי ציבור שפטורים מן התפילה משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ופשוט שחובתה של כל אם בישראל לדאוג לעולליה הרכים.

ועוד דמעיקר הדין אין להתפלל במקום ובזמן שאינו יכול לכוין כראוי, אלא שאין אנו נזהרין בזה כיון שאין אנו מכוונים כראוי בתפילה כמבואר בשו"ע (סימן צ"ח ס"ב), ואפשר דבמקום שאין האדם יכול לכוין כלל, באמת פטור הוא מן התפילה, ו"כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה" (רמב"ם תפילה פ"ד הט"ו), ומשו"כ כאשר אשה צריכה לפקח ולטפל בילדיה הקטנים פטורה היא מן התפילה.

וכל כה"ג יש לסמוך על שיטת המגן אברהם שהוא עמוד ההוראה והלכה כמותו כמעט בכל מקום, וכדאי הוא רבינו המגן אברהם לסמוך עליו בשעת הדחק.

ה

נשים בתפילת המוסף

בשו"ת בשמים ראש סימן פ"ט כתב דנשים פטורות מתפלת המוסף, דכיון דפטורות ממחצית השקל ממילא פטורות הן מתמידין ומוספין, וכיון דתפלת מוסף כנגד קרבן מוסף הוא, פטורות הנשים מתפלת המוסף. ורבים מן האחרונים תמהו על דברים אלה, עיין שואל ומשיב מהדורא ב' חלק ב' סימן נ"ה, שו"ת בית יצחק או"ח סימן י"ז, באר יצחק או"ח סימן כ', ועמודי אור סי' ז'.

(וידוע הפולמוס הגדול מסביב לספר זה, זקנינו מהר"ם בנעט בשו"ת פרשת מרדכי סימן ה' יצא חוצץ נגד ספר זה ובשו"ת חת"ס או"ח סימן קנ"ד כינהו "כזבי הרא"ש" (ואף שבמהדורות שונות תיקנו לשונו ל"כתבי הרא"ש" באמת נראה שאין כאן טעות הדפוס דהלא החת"ס הסתייג מספר זה בשני מקומות נוספים, עיין יו"ד סי' שכ"ו ואהע"ז ח"א סימן ס"ט).

והאחרונים הנ"ל הקשו על דברי הבש"ר כמה קושיות: א. וכי לר' יהודה דכהנים פטורים ממחצית השקל פטורים הם גם מתפלת המוסף, והלא אין זה מתיישב על הלב. ב. לשיטת רבים מן הראשונים דאינו חייב במחצה"ש עד שיהיה בן כ' ה"ה דאינו חייב בתפלת המוסף עד שיהיה בן כ' ועד שיהיה בן כ' לא יוכל לעבור לפני התיבה ולהוציא אחרים יד"ח ומעולם לא שמענו הלכה רחוקה זו.

(ויש לתמוה על מה שכתבו בשו"ת שערי דעה סימן י"ז ובתורה תמימה על התורה בפרשתנו אכן לחדש חידוש זה לפי דברי הבשמים ראש, ומשמע מדבריהם דניחא ליה בחידוש זה, ובאמת תימה הוא).

וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סימן צ' שנתקשה גם בתפלת שחרית ומנחה דכיון שאמרו (ברכות כ"ו ע"ב) דתחת קרבנות תקנום, ונשים פטורות לא רק מן המוספין אלא מן התמידין למה חייבות בשחרית ומנחה. אך באמת פשוט לחלק בין שחרית ומנחה דאף דתוקנו תחת קרבנות מ"מ רחמי נינהו ועיקר ענינם בקשת צרכים, לתפלת המוסף שכל ענינו במקום תפלת המוסף ואין בו רחמי ובקשת צרכים כלל וז"פ.

וע"כ צריך לחלק באחד משני פנים:

א. אף אם אינם בכלל קרבנות הציבור ישנן בכלל תפלת המוסף דחכמים השוו מדותיהם ולא חילקו בין תפלה לתפלה, וכיון שנשים חייבות בתפלה משום דאף הן דרחמי נינהו כמבואר בברכות (כ' ע"ב) שוב תיקנו שיהיה דינם כאנשים וחייבות הן בכל התפלות, כשם דחזינן דלא חילקו בין תפלת ימי החול שיש בהם רחמי ובקשת צרכים לתפלת שבת שאין בהם בקשת צרכים, כך לא פליג בין שחרית למוסף.

ב. אף אם הן פטורות ממחצית השקל מ"מ יש להן חלק בכפרת קרבנות הציבור, ובאמת כך מסתבר, דאטו יעלה על הדעת שקרבנות הצבור ותקנתם אינם אלא למען מחצית העם בלבד ונשות ישראל אינם בכללן אתמהה, ומשום כך נראה יותר דאף שאינן בכלל מחצה"ש, הרי הן בכלל קרבנות הציבור וממילא חייבות הן אף בתפילת המוסף. ואף לשיטת התוס' דכתובות דמי שאינו שוקל אין לו חלק בקרבנות הציבור, אין זה אלא במי שחייב ואינו ממלא חובתו ולא בנשים שפטורות. הגע בעצמך אטו כהנים לבן בוכרי גם אין להם חלק בתמידין ומוספין, וע"כ דגדר הענין הוא שחלק של כלל ישראל תורם קרבנות לעם כולו ואין זה תימה כלל.

וראיה לדרך זה מהמבואר בסוף סימן מ"ז דנשים חייבות לומר פרשת התמיד, ואת"ל דאין להן חלק בתמידין למה תאמרנה פרשת התמיד וע"כ דאף הן בכלל תמידין ומוספין אף שפטורות הן ממחצית השקל ודו"ק.

 

 

בית אלקים ושער השמים

"ויחלם והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (כ"ח י"ב).

"סולם בגי' קול שקול תפילת הצדיקים הוא סולם למלאכים לעלות בו וכן עלה המלאך בלהב הקרבן, והתפלה היא העבודה לכך כל מי שמכוין בתפלתו הסולם שלם בשליבותיו ויכולים לעלות בו" (בעל הטורים).

עוד כתב הבעה"ט "סלם בגימ' סיני שהראהו מעמד הר סיני".

סולם זה רמז הוא לשני עמודי תבל התורה והתפלה, באמצעותם יש בכח האדם לעלות מעלה מעלה, ולא רק לעלות אלא גם להעלות, מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, כשהוא עולה מעלה עמו מלאכי אלקים.

ובזוה"ק בפרשה זו איתא שסולם זה רמז לנשמת האדם, (וכ"כ בנפש החיים שער א' פרק י"ט עי"ש בדבריו הנפלאים) נשמת האדם סולם הוא, סולם שרגליו ניצבים באדמת הארץ וראשו מגיע לשמי רקיע, וע"י התורה והתפלה עולה הוא ומעלה את כל הבריאה כולה עד שמלאכי אלקים, אף הם עולים ויורדים בו.

התורה והתפלה, איזה מהם עיקר ואיזה מהן טפל לחבירו?

הנה למדנו עוד בפרשה זו "ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" (כ"ח ט"ז-י"ז)

פירש הבעש"ט הקדוש זי"ע ע"פ המבואר (בשבת ל"א ע"א) "כל שיש בו תורה ואין בו יראת שמים מכריז רב ינאי עליה חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד", (חבל על מי שאין לו דירה והוא עושה לעצמו שער) התורה היא שער והיראה היא הבית, שער ללא בית אין בו תועלת אף תורה ללא יראת שמים אין בה תוחלת.

יעקב אבינו בשנתו נתגלו לו סודות תמירים ונשגבים מאוצרה של יראת שמים, ועל כן כשהקיץ יעקב משנתו כתיב "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוקים" במקום זה זכיתי להגיע לבית אלוקים, זכיתי לאוצר של יר"ש שנמשל לבית, "וזה שער השמים" התורה שלמדתי י"ד שנה בבית שם ועבר היא השער, "שער השמים", החומה והמגן לבית אלוקים.

אמנם עוד אמרו בגמ' בשבת שם משל אחר, "אמר רבה בר רב הונא כל מי שיש בו תורה ואין בו יר"ש דומה כמי שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו", ולכאורה הדברים סותרים זא"ז דנראה מדבריהם אלה דהתורה היא הבית הפנימי והיראה המפתחות החיצוניות, השער לבית, וכבר עמדו רבים על סתירה זו בדברי חז"ל.

ועל כרחך נראה לומר שאמנם כן המפתחות החיצוניות ניתנו בתוך הבית הפנימי, וכדי לפתוח שער לשמים צריך להגיע למפתחות שבתוך הבית! התורה והיר"ש כרוכין ירדו מן השמים וכל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו (יבמות קט ע"ב) אין תורה ללא יר"ש, אך גם אין יר"ש ללא תורה "לא ע"ה חסיד" (אבות ב' ה'), והוא שאמר יעקב אבינו כשהקיץ משנתו אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים, הבית והשער התורה והיראה יחדיו צמודים דהא בלא הא לא קיימא.

והנה בקידושין (ל' ע"ב) אמרו "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" ומשמע דתורה תבלין יחיד היא, וזולתה אין עצה ואין תבונה במלחמת היצר, והאיך אמרו חז"ל (ברכות ה' ע"א) "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה", הרי שיש תבלינים שונים מלבד תלמוד תורה, ולכאו' נראה דיש סתירה בין הדברים.

אלא נראה דבאמת תורה עצה יחידה היא ואין זולתה תבלין לשבור כח היצר ורב תקפו, אך אם עוסק הוא בתורה ורואה שאעפ"כ יצרו מתגבר עליו, אות וסימן הוא שאינו לומדה כדבעי, לפי שצריך אדם לעסוק בתורה מתוך יראה ד"כל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו", התורה תבלין היא אלא שצריך אדם להשתמש בתבלין בדרך הרצוי וההגון, ולכך כשעסק בתורה ועדיין לא עלתה ארוכה בידו יקרא קריאת שמע ויקבל ע"ע עול מלכות שמים ויחזור לתלמודו, ואם רואה הוא שעדיין יצרו מתגבר עליו, אות הוא שאין לימודו מתוך הכנעה וענוה, וכדאיתא בתענית (ז' ע"א) "נמשלה תורה למים, מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה", ולכך "יזכיר לו יום המיתה" ויגיע לשברון לב, ואזי מובטח לו שתורתו תבלין היא ליצרו, לפי שתורה זו יסודה גם ב'בית אלקים' וגם ב'שער השמים' דהלא אמרו חז"ל, (ברכות ח' ע"א) "אין לא להקב"ה אלא ד"א של הלכה בלבד", ומאידך אמרו "אין לו להקב"ה אלא אוצר של יראת שמים בלבד", ד"א של הלכה כשהם שמורים וערוכים באוצר של יראת שמים, אין לו להקב"ה אלא תורה ויראה בבחינת 'בית אלקים' ו'שער השמים'.

יה"ר שנזכה ונתקרב לבית אלקים ולשער השמים לד' אמות של הלכה ולאוצר של יראת שמים, ונזכה לישעות ישראל בביאת גוא"צ בב"א.