חייך קודמין לחיי חבירך (תשע"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א


 

"וחי אחיך עמך" (כ"ה ל"ו).

"שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך" (ב"מ ס"ב ע"א).

א

הנה יש לעיין בדברי ר' עקיבא דחייך קודמין האם בא בסברא זו לאפוקי משיטת בן פטורא דישתו שניהם, ואמר רע"ק דישתה הוא ולא שניהם משום דחייך קודמין או שמא מסברא פשיטא ליה לרע"ק דישתה אחד מהם בלבד, דלמה ימותו שניהם כשאחד יכול להגיע לישוב, ולא בא רע"ק אלא לבאר למה יקח הקיתון לעצמו ולא יתננו לחבירו, ונחזי אנן בפתרון חידה זו והשלכותיה.

המהר"ם שיף הביא את קושית העולם דלכאורה יש סתירה בין דברי ר' עקיבא שדרש "וחי אחיך עמך" דחייך קודמין לחיי חבירך ובין מה שאמרו בקידושין כ' ע"א מקרא ד"כי טוב לו עמך" דכל הקונה עבד עברי לעצמו כקונה אדון לעצמו ובתוס' ביארו לפי הירושלמי דאם אין לו אלא כר אחד חייב הוא ליתנו לעבדו דאם יקחנו לעצמו עובר הוא על "כי טוב לו עמך" הרי דמשמעות עמך הוא שאסור לו ליקח לעצמו זכות יתר והרי זה סותר סברת רע"ק שחייך קודמין לחיי חבירך.

והמהר"ש כתב ליישב דבאדון שיש לו כר אחד, יום אחד יתננו לעבדו ויום אחד לעצמו ונמצא ששניהם שווים במעמדם (ועל היום שבו האדון נותן את הכר לעבדו אמרו כאילו קונה אדון לעצמו אבל בשנים מהלכין במדבר אי אפשר שיהיו שווים.

והנה הגאון לא ביאר למה בני"ד אי אפשר שיהיו שווים, הלא זה כל עיקר שיטתו של בן פטורא שישתו שניהם (וכנראה שיש חיסור לשון בדברי המהר"ש כמ"ש שם המגיה). ולכאורה נראה דכונתו דרע"ק חולק בסברא על עצם סברתו של ב"פ וס"ל דאי אפשר שישתו שניהם, דהלא פשוט דעדיף שימות אחד ולא שנים ומה שדרש רע"ק "חייך קודמין" לא בא לאפוקי מסברת ב"פ, אלא להסביר מדוע ישתה הוא ולא יתן את כל הקיתון לחבירו, אבל מסברא פשיטא להו דאין לחלק את הכוס לשני חלקים ולגרום בכך ששניהם ימותו דיש בזה איבוד נפש ממש, ודו"ק.

ועוד כתב ליישב דבני"ד אף אם יתן לחבירו חייב חבירו להחזיר לו וא"כ בהכרח ישתה בעצמו משא"כ בעבד דהאדון חייב להטיב עם העבד ואין מצוה זו רובצת על העבד כלפי אדונו, ומשו"כ נותן האדון את הכר לעבדו והעבד שוכב בו, עי"ש.וכבר הקדימו המהרי"ט בחידושיו על מס' קידושין דף כ' ואף הוא כתב דשאני הא דשנים המהלכים במדבר שכל אחד מהם חייב בהצלת חבירו ומשום כך אמרו "חייך קודמין" מהא דע"ע דהאדון לבדו חייב להטיב עם עבדו ולא העבד עם אדונו עי"ש.

וראיתי בפרדס יוסף על התורה (פרשת משפטים) שהקשה לפי תירוץ זה, דאם כן אב ובנו המהלכין במדבר ויש ביד הבן קיתון של מים יתחייב הבן לתת את הקיתון לאביו שהרי הוא חייב בכבוד אביו ואין האב חייב בכבודו, אך באמת לק"מ דאין מצות כבוד אב ענין כלל להצלת נפשות ולגבי מצות הצלה חייבים האב ובנו להציל זא"ז במדה שוה ואין במצות כבוד אב יתרון לגבי מצות הצלת נפשות אף שודאי מסתבר שהצלת אביו קודמת להצלת אחרים משום כבוד אב כשם שאבידת אביו קודמת לאבידת אחרים,ועוד ד"מבשרך אל תתעלם" כתיב, מ"מ נראה פשוט דאין הבן חייב בהצלת נפש אביו יותר ממה שהאב חייב בהצלת בנו ומצות כבוד אב אין בה כדי לחייב את הבן ליתן את הקיתון לאביו ואין זה דומה לסברת האחרונים הנ"ל לגבי ע"ע, ודוק בזה.

אך הגאון ר' יוסף ענגיל בספר חוסן יוסף בהערות על המהרי"ט שם הקשה בדרך אחר, דלפי דבריו, גדול וקטן המהלכים במדבר או פקח ושוטה, יתחייב שהגדול והפקח חייבים ליתן את הקיתון לקטן או לשוטה שהרי הוא חייב להצילם והם אינם חייבים להצילו דלאו בר חיובא הם ופטורים ממצות ההצלה כשם שהם פטורים מכל המצוות.

והגרי"ע כתב מכח קושיא זו ליישב בדרך אחר, דשאני הא דחייך קודמין דכשם שחייב להציל חבירו כך חייב גם להציל את עצמו ומשו"כ אמרו חייך קודמין משא"כ בהא דע"ע דהאדון חייב להטיב עם עבדו, אך אין כל מצוה להטיב עם עצמו ולישון ע"ג כר וכסת, ומשו"כ נוטל לעצמו את הקיתון אף אם שכנגדו קטן הוא או שוטה, וכבר קדמו המהר"ם שיף שם אף בסברא זו.

ולא אכחד, דלענ"ד פתרון שאלה זו פשוט, ולא כדברי הגדולים הנ"ל שחילקו בין שתי הסוגיות הנ"ל מצד פרטי הענינים, אלא אי בדידי תליא נראה לחלק בין שרשי הענינים, דבכל הנוגע להטבה חומרית קי"ל לחז"ל בעומק בינתם ורוח קדשם דמסתבר לפרש עמך בענין שאסור לו לאדון לקחת לעצמו זכות מעבר למה שהוא נותן לעבדו דהלא זה שורת המוסר הכללי שיטיב אדם לזולתו ולא לעצמו, אבל בנוגע להצלת נפשות מסתבר להו דחייך קודמין דאין חיי האדם שלו וקנינו, ולא ניתנו לו כדי להנות בהם אלא כדי לעשות רצונו ית"ש ומשו"כ דרשו מ"עמך" דחייך קודמין.

ובדקדוק הלשון נראה עוד דאם ימות הוא ויתן את הקיתון לחבירו אין זה עמך דהלא כיון שמת עבר ובטל מן העולם, אך אם יתן הכר לעבדו הרי זה עמך, ודו"ק.

ב

ומ"מ נראה מדברי המהרי"ט ומהר"ם שיף דרע"ק חולק מסברא על שיטת ב"פ וס"ל דזה פשוט שישתה אחד ויגיע לישוב ולא ימותו שניהם בצמא ולא בא רע"ק אלא לבאר למה יקח הקיתון לעצמו ולא יתננו לחבירו, דאל"כ אין פשר לסברתם דחבירו יצטרך להחזיר לו את הקיתון והלא אם יחלקוהו כל אחד ישתה חציו, ואף אחד אינו חייב ליתן חציו לחבירו השותה כמותו, וגם אין פשר לסברת המהר"ש דבעבד יכולים לחלוק בשוה שבכל יום יחליפו את הכר משא"כ בקיתון הלא לב"פ גם בקיתון של מים החלוקה שיויונית דהלא כל אחד ישתה חציו כנ"ל, וע"כ דנקטו דלא בא רע"ק בסברתו אלא לבאר למה יקח הקיתון לעצמו כנ"ל.

ג

והנה צ"ב בסברת ב"פ, דפשוט וברור שאין לפרש דבריו כפשוטן "ישתו שניהם ואל יראה אחד במיתתו של חבירו" דאטו שנים המהלכין בדרך וקם רוצח להרוג אחד מהם צריך חבירו לבקש שיהרוג גם אותו ד"מוטב שימותו שניהם ואל יראה במיתתו של חבירו", והלא פשוט שמצוה להציל אדם אחד אף כשאין בידנו להציל חבירו.

וכתב החזון איש (חו"מ לקוטים סי' כ' לדף ס"ב וכן בגליונות לגר"ח מבריסק הלכות יסוה"ת) דכיון דיש לשניהם חיי שעה אם ישתו שניהם אינו רשאי לקפח חיי שעה של חבירו בשביל חיי עולם שלו, ולענ"ד צ"ע בסברא זו דאף דמחללין שבת להצלת חיי שעה כמבואר ביומא (דף פ"ה ע"א) מ"מ אין לחיי שעה משמעות מול חיים ארוכים כמבואר להדיא בעבודה זרה (כ"ז ע"ב) דמותר להתרפאות מן הנכרי כאשר ימות בודאי אם לא יתרפא ואף דחיישינן שמא יהרגנו הגוי "לחיי שעה לא חיישינן" ועי"ש ברש"י, ובשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ע"ה הכריע מכח סוגיא זו דמותר לחולה מסוכן שימיו קצובים לעשות נתוח שמסכן אותו באופן מיידי אם יש סיכוי שעל ידו יתרפא מחליו עי"ש, ונראה דסברא זו פשוטה ואינה תלויה במה שנחלקו ב"פ ורע"ק, וא"כ לא מסתבר שצריך לקפח סיכוי שלו להגיע לישוב ולזכות בחיים ארוכים בשביל חיי שעה של חבירו אלא חיי שעה של חבירו נדחין מפני חייו כשם שמותר לו לקפח חיי שעה שלו כדי לזכות לחיי עולם.

וכבר דנתי במק"א (עיין במנחת אשר בראשית סימן ל"ח אות ז') במה דמשמע מדברי התורת כהנים בפרשתינו דגם בן פטורא יליף מקרא ד"וחי אחיך עמך" והוא פירש לשון זה דישתו שניהם (לפי המבואר לעיל יש לב"פ בזה בית אב במה שדרשו בקידושין "כי טוב לו עמך" שאין לאדון לבכר עצמו על פני עבדו), וא"כ לא בסברא פליגי אלא בקראי, אך מסתימת הגמ' בב"מ משמע דב"פ מסברא קאמר ורק רע"ק דריש קרא ד"וחי אחיך עמך" עי"ש.

ובמנחת אשר שם כבר ביארתי את הנלענ"ד דלא נחלקו ב"פ ורע"ק אלא בשנים המהלכים במדבר דאף אם ישתה אחד לאו מילתא דברירא שיגיע לישוב ואף אם ישתו שניהם לא ברור שלא יגיעו שניהם, או מי מהם יגיע, דהלא מעשים בכל יום שאנשים תועים במדבר ימים רבים ללא מים והם שורדים ואין בידנו לקבוע מי יחיה ומי ימות מי בצמא ומי ברעב, ועוד דלפעמים מצוי אף במדבר אורחות ישמעאלים או נות מדבר שיש בו מים, אלא פשוט דמצב זה אינו ברור ומוחלט אלא שאם ישתה אחד מסתבר שיגיע לישוב ואם ישתו שניהם יש חשש גדול ששניהם ימותו, ובגונא זו נחלקו, אם ראוי שיגביר את סיכויו לשרוד אף שהוא מקפח את חבירו וגורם לכך שימות או שמא עדיף ששניהם ימותו ויקוו להחותך חיים לכל חי שיגיעו שניהם לישוב.

וכבר כתבתי שם להביא בית אב לדברינו מספר יחוסי תנאים ואמוראים בערך בן פטורא (לרבינו קלונימוס מרבותינו הראשונים) שכתב בשיטת ב"פ דישתו שניהם, "שמא יעשה להם נס ויזדמן להם מים" עי"ש, והרי ברור כשמש דאילו היה צריך לקוות לנס שיניק את בנו כאותו אדם שמתה אשתו ולא היה לו שכר מינקת (שבת דף נ"ג ע"ב) פשוט שאין סומכין על הנס אך כיון שנס זה שכיח ואין הוא יוצא כלל מדרך הטבע ומציאות החיים, סבר ב"פ שישתו שניהם, ודו"ק. (ושו"ר כעין דברינו בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' קנ"ה ובהעמק שאלה שאילתא קמ"ז עי"ש).

ולפי דברינו אפשר עוד דנחלקו כעין מה שנחלקו הפוסקים בחשן משפט סימן תכ"ו אם חייב אדם ליכנס לספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה ברורה, וכעין זה בני"ד, אם צריך בעל הקיתון להכנס לספק סכנה שמא לא יגיע לישוב כדי להציל את חבירו מסכנה מיידית דאם לא ישתה כלל ודאי ימות במדבר, ודו"ק בזה.

ולפי הבנת החזו"א יש לעיין אם זה שהקיתון בידו הוא חולה שאין לו אלא חיי שעה בלבד לשיטת רבי עקיבא דלכאורה כיון שגם לו אין אלא חיי שעה יודה רבי עקיבא דישתו שניהם. אך אפשר דחי שעה קצר ביותר נדחה מפני חיי שעה ארוך יותר, ודוחק. ולדרכנו פשוט דאף בכה"ג לרבי עקיבא ישתה הוא דחייך קודמין, ודו"ק בזה.

ד

הנה יש לעיין בג' המהלכין בדרך ויש ביד אחד מהם ב' קיתונות של מים לשיטת רע"ק, קיתון א' הלא נוטל בשבילו והוא מגיע לישוב ומה יעשה עם הקיתון השני שבידו, האם יחלקנו כשיטת ב"פ שהרי כאן לא שייך סברת חייך קודמין, או שמא אף כשלא אומרים חייך קודמין מוטב שיגיע אחד לישוב ולא ימותו שניהם.

החזון איש סתר דברי עצמו בשאלה זו, בגליונות הנ"ל כתב דבזה מודה אף רע"ק שיחלק את הקיתון בין שניהם, ובחשן משפט שם כתב דיתן לאחד מהם עי"ש, וגם בדעת החידושי הרי"ם מצינו בזה סתירה, דבשפתי צדיק בפרשתנו כתב בשמו דישתו שניהם מן הקיתון השני ובספר שיח שרפי קודש הביאו בשמו היפך הדברים עי"ש.

וביסוד הדברים שאלה זו תלויה בספק דידן (לעיל אות א') אם רע"ק חולק בסברא על ב"פ או רק משום סברת חייך קודמין דחה דבריו, דאם מסברא פשיטא ליה שישתו שניהם, גם כוס שני שבידו לא יחלק משא"כ אם כל דחייתו את שיטת ב"פ אינו אלא משום דחייך קודמין, ודו"ק בזה.

ולדרכנו הנ"ל בביאור סברת בן פטורא מסתבר לי דכאשר ליתא דסברא דחייך קודמין אכן מודה גם רבי עקיבא דישתו שניהם דבאמת סברא דמסתברא היא ליתן תקוה ושארית לשניהם ולא לבכר חייו של זה על זה שאין כל הכרח שזה שישתה יחיה ואם יחלקו את הקיתון ימותו שניהם, ורק משום הלכתא דחייך קודמין דרש רבי עקיבא דחייך קודמין, ודו"ק.

ועוד יש להסתפק בהלכה זו בשנים מהלכים במדבר, אך לפני שתעו בדרך שתה אחד מהם מים לרויה וחבירו לא שתה זה כמה שעות, האם זה ששתה צריך ליתן משלו לחבירו כיון שמסתמא סכנתו גדולה, אך גם בזה נראה לכאורה כמבואר לעיל (אות ג') דבאמת אין בידנו לקבוע בבירור את מדת הסכנה הנשקפת לכל או"א ומדת הסיכוי להגיע ליישוב, אך מ"מ מסתבר שאם אחד רווי לחלוטין וחבירו מרגיש שהוא גווע בצמאון, שיש להקדימו, אך גם זאת רק כשנראין הדברים שבעל הקיתון יגיע ליישוב עם חצי הקיתון שישאר בידו, ודו"ק בזה כי קצרתי מאוד.

ה

והנה חידוש עצום כתב בספר ראשון לציון לבעל אוה"ח (יו"ד סימן רמ"ז אות א'), וכדבריו כתב גם בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן רנ"ט) דמה דאמר רבי עקיבא חייך קודמין זכות ורשות היא ולא חובה, דרשאי הוא לקחת לעצמו את כל הקיתון אבל אם ירצה ליתן לחבירו הרשות בידו.

ושוב חזר ונסתפק הראשון לציון דשמא רשאי הוא ליתן את כל הכוס לחבירו אך אינו רשאי לחלקו וליתן לחבירו את מחצית הכוס, עי"ש.

ושתי צדדי הספק הלא המה שני הצדדים שבדברינו הנ"ל (אות א'), דאם רבי עקיבא שולל מסברא את האפשרות לחלק את הכוס ברור דאף אם הא דחייך קודמין רשות הוא ולא חובה מ"מ אין מקום לחלק את הכוס בין שניהם אף שרשאי הוא לתת לחבירו את כל הכוס, אבל אם חייך קודמין בא לאפוקי מדעת בן פטורא אזי מסתבר דאם נקטינן דאין הלכה זו חובה אלא זכות רשאי הוא לחלק את המים בין שניהם.

וכבר כתבתי את הנלענ"ד עיקר דרק משום דין חייך קודמין דחה רבי עקיבא את שיטת בן פטורא כמבואר.

אמנם שיטה זו מחודשת עד למאוד ושאר כל הפוסקים נקטו דחייך קודמין חובה היא ולא זכות, ומ"מ מצינו חידוש גדול בספר חסידים (סימן תרצ"ח):

"שנים שיושבים ובקשו אויבים להרוג אחד מהם אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא חבירי כר' ראובן בן איצטרובלי שבקש שיהרגוהו ולא לרבי עקיבא כי רבים היו צריכים לרבי עקיבא".

והנה לא מצינו עובדא זו דר' ראובן בן איצטרובלי בבבלי או בירושלמי אך כנראה קבלה היה בידי ספר חסידים וכך קבע הלכה דעל ההדיוט למסור את נפשו לת"ח וכל כה"ג לא אמרו חייך קודמין.

אמנם נראה פשוט דאין כוונת הספר חסידים אלא למצוה ולא לחיוב ומעיקר הדין אמרו גם בכה"ג חייך קודמין אלא שרשאי ההדיוט למסור את נפשו להציל את הגדול בתורה ואף מצוה יש בידו אבל אין זה חיוב גמור.

וכעין דבריו כתב גם הגר"י עמדין בספרו בירת מגדל עוז (אבן בוחן פינה א' אות פ"ה), ומחד גיסא כתב דחייך קודמין חובה הוא, ולא כדעת הראשון לציון, ואין האדם רשאי למסור את נפשו אף להציל את בנו יחידו, אמנם שוב כתב דברי חידוש:

"אם לא שהאב זקן שאי אפשר לו לקיים עוד מצות פו"ר בזה נראה להקל כשהבן אדם כשר לפחות אפילו אינו גדול כמותו ולא ממלא מקומו או שהוא ילד קטן שעדיין לא התנכר מעלליו, ועדיין צ"ע".

וכל דבריו דברי חידוש כדרכו בקודש.

ועוד רגע אדברה במה שחידש בראשון לציון דרשאי האדם למסור את נפשו להציל את חבירו והא דחייך קודמין רשות הוא. ולכאורה הדברים תימה וכי איך אפשר לומר דחייך קודמין רשות הוא, דא"כ מאי קמ"ל, וכי הו"א דחייב אדם למות כדי להציל חבירו והוא יתן את הקיתון לחבירו וחבירו יתחייב להחזיר לו, ואין לדברים פשר.

אמנם אם נאמר דהא דרבי עקיבא בא לאפוקי משיטת בן פטורא וקמ"ל דאינו צריך לחלק את הקיתון בין שניהם, יש מקום לדברי הראשון לציון דאף דקמ"ל דאין צריך לחלק את הקיתון מ"מ אינו חייב לשתותו בעצמו ויש רשות בידו ליתן כולו לחבירו.

ועדיין צ"ע בכ"ז כי הדברים עמוקים בדקותן.

 

 

 

 


אם בחקותי תלכו

"אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם... והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא כ"ו ג' –י"ב).

הרי שלך לפניך הבטחת הקב"ה שאם אך נלך בחקותיו ונשמור מצותיו נזכה לברכות שמים מעל וברכות הארץ מתחת, לחיי שלוה שלום ונחת, וסיום פרק הברכות "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים".

ונראה בזה דמדה כנגד מדה יש כאן "אם בחקותי תלכו... והתהלכתי בתוככם". וביאור הדבר עפ"י דברי הספורנו.

"אם בחקותי תלכו. חוקות הם גזירות מלך שינהג האדם בהם בהשתדלות עסקי חייו, וההתנהג בהם יקרא הליכה כאמרו (ויקרא י"ח ו') 'ואת חקתי תשמרו ללכת בהם' וכן 'בחקות החיים הלך' (יחזקאל ל"ג ט"ו)".

וביאור דבריו דעלינו לא רק לקיים את מצוות ה' אלא אף ללכת בהם, שכל הליכתנו והוייתנו יהיו בהם ועל פיהם, כי יש הלכות ויש הליכות, ומלבד קיום מצוות התורה והלכותיה, חסידים ואנשי מעשה כל הליכותיהם עם הקב"ה, חוסים הם תדויר בצל כנפיו והליכות עולם להם.

ואם כך נעשה יתקיים בנו מדה כנגד מדה "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים. וגם זאת עפ"י דברי הספורנו (כ"ו י"ב).

"ענין המתהלך הוא ההולך אנה ואנה, לא אל מקום אחד בלבד. אמר אם כן, אתהלך בתוככם כי לא אל מקום אחד בלבד ירד שפע הכבוד כמו שהיה במשכן ובמקדש... אבל אתהלך בתוככם ויראה כבוד בכל מקום שתהיו שם, כי אמנם בכל מקום שיהיו שם צדיקי הדור הוא קדוש משכני עליון שבו תשלם כונתו וכו'".

והדברים נשגבים.

לו זכינו היה כל בית ובית בישראל בית מקדש מעט ושוכני הבית איש ואשתו הכהנים והלויים והבכורים מקרבי הקרבנות היו ככהני המקדש, והקב"ה מתהלך בתוכינו אנה ואנה.

וכבר כתב רש"י בשבת (נ"ה ע"ב):

"עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה מצויה באהלי צדיקים".

ועיין עוד באור החיים פרשת אחרי מות (י"ח ד') "את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלקיכם". וביאר האו"ח קצת בסגנון אחר.

"הראת לדעת כי בעשות המצוה נעשה האדם מרכבה לשכינה ומתהלך ה' בתוכו וזה אמר ללכת בהם וחזר ופירש מי ההולך בהם ואמר אני ה' וכאילו אמר "ללכת אני ה' בהם. והוא סוד ושכנתי בתוכם, וכפי זה ירצה לומר בהם כפשטיה. וזהו סוד אומרו והתהלכתי בתוככם, ואתם הדבקים בה' אלקיכם".

וגם מדבריו למדנו דהבטחה זו מדה כנגד מדה היא כמבואר.